קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (ג) – ירוּקי עַד

ברושים בבית הקברות הישן ברחובות (מקור: ויקיפדיה)

מאת אמוץ דפני

פרקים קודמים
א. צמחים עתירי בְּשׂוֹמֶת
ב. פריחה לבנה

רשימה זו, האחרונה בסדרה, תעסוק בצמחים ירוקי עד שנשתלים בבתי קברות ובענפיהם משתמשים בטקסי קבורה שונים.

עבורנו, הדס (Myrtus) הוא אחד מ'ארבע המינים' שנוטלים בסוכות, אבל שימושיו של שיח זה רחבים הרבה יותר ושרידים ממנו נמצאו בתוך קברים במצרים העתיקה. גם ביוון העתיקה נחשב ההדס סמל לנצחיות ושיח מקודש לאלי השאוֹל, ולפיכך נהגו להטמין ענפים ממנו בקברים ולהשתמש בהם לזרי אבל ולעיטור הקבר. בקברי מלכים ביוון (במיוחד במקדוניה של היום) אף נמצאו זרי זהב בדמות הדס. 

מתברר כי גם אבותינו הניחו ענפי הדס ('אסא' בארמית) על גופות מתים. בתלמוד הבבלי מסופר, כי כאשר מת אמורא בבלי ושמו שילא, 'חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא' (נידה, לז ע"א), ופירש רש"י שם: 'רגילין היו להניח הדס על המיטה, וההדס של אלו פורח היה והולך ממיטה למיטה'. ובמקום אחר בתלמוד העיר רש"י, כי 'הדס היו מניחין על מיטת מת לכבודו' (ביצה, ו ע"א). אפשר להניח שהסיבה לכך הייתה קשורה גם ברצון להתגבר על הריח הרע, כפי שהעיר הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: 'מותר לקוץ [לקצוץ] הדס, שהכל יודעים שהוא לצורך המת להעביר הסרחון' (משנה ברורה, תקמז, י).

הדסים לסוכות (צילום: ברוך גיאן)

מנהג קדום זה השתמר בימינו הן בקהילות יהודיות הן ברחבי העולם המוסלמי. כך למשל, אצל יהודי בומבי שבהודו נהגו, בעת הביקור בבית הקברות בערב ראש השנה, לשפשף קברים בענפי הדס ואחר כך להניח פרח או עלה הדס על הקבר, כפי שבמסורת האשכנזית נהוג להניח אבן קטנה על המצבה. בדרום איראן נהגו יהודים לרחוץ את המת במי סבון מעורבים באפר ובעלי הדס. הנחת ענפי הדס, על הנפטר או על הקבר או בתחתיתו, נפוצה גם בצפון אפריקה, ובטורקיה נהגו לרחוץ נפטרים במים מבושמים בהדס וער אציל ולהניח ענפים בין התכריכים (כך הראו שני חוקרים טורקים, אוזקן וגוריי [Ӧzkan and Güray] במאמר מיוחד שהקדישו להדס).

זרי הדס על קבר מן המאה החמישית לפני הספירה
מקור: (A Mediterranean: Myrtus communis L. (Myrtle

במקורותינו לא מצאנו זיקה מפורשת בין ההדס לבין חיי נצח. נגה הראובני בספרו טבע ונוף במורשת ישראל (נאות קדומים, 1980, עמ' 82), ניסה לפרש את סמליות ההדס בעצם השימוש הטקסי בו:



דעה זו התקבלה בספרות, וכך גם נטען באנציקלופדיה המוקדשת לסמלים יהודיים: 'מאחר ועלי ההדס עמידים ליובש ונשארים ירוקים לאחר קטיפתם (וזו תצפית בוטנית מהימנה), הם מסמלים נצחיות' (Ellen Frankel and Betsy Platkin Teutsch, The Encyclopedia of Jewish Symbols, Oxford 1992, p. 116). רעיון זה סוכם על ידי ניסן רובין בספרו ראשית החיים: טקסי לידה, מילה ופדיון הבן במקורות חז"ל (הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 106):

כל התכונות האלו של ההדס מתאימות להיותו סמל לעתידם של המתים. 

כיום נטיעת הדסים בבתי קברות ערביים היא נדירה, אך בכפר עכברה שבגליל העליון, המצטיין בגידול הדסים, נהוג לפזר אבקת הדס על המת, 'כדי שיהיה לו ריח טוב'. אגדה ערבית מספרת בשם הנביא מוחמד, שכאשר נפל אדם מגן עדן, הוא נטל עמו שלושה דברים: הדס, שהוא ראשון הפרחים המבושמים שבעולם; שבולת חיטה, שהיא הראשונה מכל המזונות שבעולם; ותמרים יבשים, שהם הראשונים בין פֵּרות העולם (Edward Westermarck, Ritual and Belief in Morocco, I, London 1926, p. 108).

הברוש הוא העץ הנפוץ ביותר בבתי הקברות המוסלמיים, ואחריו מופיעים דקל, זית ושיזף (השיזף הוא חלק מהצומח הטבעי ואינו ניטע במיוחד). בכפר הבדואי ערב אל עראמשה, שעל גבול לבנון, מצאנו צמח טבעי נוסף, ער אציל. ההסברים ששמענו לנטיעת עצים אלו היו: 'שיחים ועצים ניטעים בבתי קברות כדי ליצור קשר בין הנפטרים ואלוהים'; 'כל עץ מגן על הקבר מפני עין הרע מאחר שהוא ירוק'; 'כל עץ הניטע על קבר משבח כל הימים את האל מלא הרחמים, למען הנפטר'. 

ברושים בבית הקברות סנהדריה, ירושלים (צילום: דוד אסף)

עוד מימי קדם מופיע הברוש בתרבות המערב כסמל אבל, זיכרון וחיי נצח. המשורר הרומי אובידיוס, בן המאה הראשונה, מספר בחלק העשירי של ספרו הידוע 'מֶטָמוֹרְפוֹזוֹת' על עלם בשם קיפָּריסוּס (Cyparissus), שהרג בשוגג צבי שעשועים שנחשב קדוש. הנער, שביקש את נפשו למות מרוב צער, פנה אל האלים וביקשם כי החרטה תמשיך לייסרו לעולם. מרוב בכי הזדקרו תלתליו כלפי מעלה והפכו לצמרת של ברוש, כדי שתמיד יבכה על אחרים ויהיה נוכח במקום בו שורר הצער.

אובידיוס, מטמורפוזות, ב, תרגם מרומית: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 390

קיפריסוס הופך לברוש, הדפס של אנטוניו טמפסטה למטמורפוזות, 1606 (מקור: מוזיאון הרווארד לאמנות)

הברוש, 'הדומה לחרוט אצטדיון במבנהו' (מטמורפוזות, שם, עמ' 389), הפך אפוא במיתולוגיה הרומית לסמלם של אלי השאול ואלילות הזעם, ועל כן נהגו לטעת אותו סביב בתי קברות ולמראשותיהם של קברים. כמו כן היה מקובל להניח ענפי ברוש ליד דלת אבלים כסימן הזדהות, או לשאת מענפיו בזרי לוויות, כסמל למוות ולחיים שאין להשיבם, וזאת על שום שעץ ברוש שנכרת, לעולם לא יתחדש.

שמו המדעי של הברוש הוא Cupressus sempervirens. שם הסוג נושא את שמו של נשוא האגדה – קיפריסוס, ושם המין פירושו 'ירוק עַד'. באנגלית מכונה עץ הברוש בשם 'ברוש בתי קברות' (Graveyard Cypress), על שום נטיעתו בבתי קברות בכל ארצות המערב, וכמובן גם בישראל. ברושים ניטעים גם בבתי הקברות בקפריסין, ולפי שהעץ זקוף ובעל שורשים מעמיקים גורסת אמונה מקומית, כי 'הנשמות עוברות מהקבר אל השורשים והצמרת כלפי מעלה אל השמיים' (שמעתי בעל-פה ממוריס צמח). ואכן, בקפריסין חוששים אנשים לנוח בצל עצי ברוש שנטועים בחצרות כנסיות. הם מאמינים כי 'נשמות המתים חוסות בצל עצים אלו במזג אוויר גרוע'. בבתי קברות במזרח טורקיה אפשר למצוא חריטות של ברוש על קברי גברים, וצבעוני (או פרח אחר) על מצבות נשים.

מצבות נשים בקצ'קר, צפון טורקיה (צילום: אמוץ דפני)

ריבוי נטיעתם של ברושים בבתי קברות הביא לידי כך, שאם אמרת 'ברוש' כאילו אזכרת מוות ובית קברות. צמרות הברוש נעות ברוח כמו מתפללים המבכים את המתים.

מכל עצי הארץ, הברוש הוא המין המוזכר ביותר בשירה העברית, וכמעט תמיד בהקשר של אבדן וזיכרון המתים. דוגמה לכך הוא שירו הידוע של חיים חפר, 'דּוּדוּ', שנכתב זמן קצר לאחר שאיש הפלמ"ח, דוד צ'רקסקי, נפל בקרב על מצודת נבי-יושע (20 באפריל 1948). 

עִם שַׁחַר הֵבֵאנוּ אוֹתוֹ מִן הַקְּרָב 
הַבְּרוֹשׁ צַמַּרְתּוֹ אַט הִרְכִּין. 
רַק מִי שֶׁשָּׁכַל אֶת הַטּוֹב בְּרֵעָיו 
אוֹתָנוּ יוּכַל לְהָבִין...

גם אצל יהודה עמיחי, בשירו 'מֵאָז', מתמצתת שדרת הברושים עם הפרדסים את אבלו המתמשך, ללא נחם, על חבריו חללי מלחמת השחרור:

יהודה עמיחי, שלוה גדולה: שאלות ותשובות, שוקן, תש"ם, עמ' 9

חיים גורי כתב גם הוא על הברושים כעל 'צֵל האהובים שנלקחו':

חיים גורי, שושנת רוחות, הקבוץ המאוחד, תשכ"א, עמ' 10

ונסיים בכמה עצים נפוצים פחות.

בבתי קברות רבים נשמר השיזף המצוי ('עץ הדוֹמִים') כחלק מהצמחייה המקומית. עדות ליחס הקדושה שמין זה זוכה לו בעולם המוסלמי, הוא המנהג שתועד באיראן, בעיראק ובהודו לרחוץ מתים במים שהושרו בהם עלי שיזף. הדבר נעשה כדי לשמר את הגופה, וכן כדי לרצות את המלאכים. גם בארץ היה נפוץ מנהג זה בעבר אך היום הוא נדיר.

בבתי קברות מוסלמיים אנו פוגשים גם בעַר אציל. בכפר ערב אל עראמשה נהוג לשרוף עלי ער (המוכרים לנו כ'עלי דפנה') כקטורת נגד עין הרע. אכן, כבר ביוון וברומא נודע הער בסגולותיו לגירוש רוחות רעות ולטיהור בתים. זרי ער אציל נחשבו סמל נצחיות וטוהר מאחר שהעלים אינם דוהים ועל כן הניחו זרי ער אציל על נפטרים וחרטו זרים שלו על מצבות.

ער אציל ליד בית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים. זהו עץ הער הגבוה בישראל (גובהו כ-15 מטר) וגילו מופלג ביותר
(מקור: חורשים. משתלה של עצים)

עץ הדקל הוא בעל חשיבות באסלאם. המנהג של הנחת ענפי דקלים על קברים, לאחר סיום 'עיד אל-פיטר' שבסוף צום הרמדאן, הוא עדות לכך. מי שעולה לרגל למכה (ובשל כך זוכה לתואר חאג') נוהג לעטר את הכניסה לביתו ב'קשת' העשויה ענפי דקל. ברחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה נישאים ענפי דקל כמעט בכל לוויה מוסלמית. וכך כתב תאופיק כנעאן, החוקר המובהק של הפולקלור הערבי בארץ ישראל:

ענפי דקל נישאים בראש כל לוויה מוסלמית ומונחים לאחר מכן על הקבר ... ארבעה ענפים מונחים על הקרקע, אחד בכל פינה של הקבר, כך שראשיהם נוגעים זה בזה. לעתים ענפים אלו נשזרים עם פרחים. קיימת אמונה נפוצה שככל שהענפים נשארים ירוקים הנפטר יכול לשבח את האל. האל יכול אז לסלוח חלקית או במלואו על חטאיו. על קברים רבים חורתים תמונת דקלים.

אם נסכם את ממצאינו, אנו רואים כי מיני הצמחים הקשורים לטקסי אבלות ולבתי קברות משקפים את העובדה הגיאוגרפית שארץ ישראל נמצאת בצומת תרבותית בין אירופה לאסיה, ולפיכך במשך אלפי שנים עברו ונדדו מנהגים ומסורות ממערב למזרח ולהפך. רוב המסורות והמנהגים שתועדו בארץ נפוצים ברחבי המזרח התיכון והם קשורים למסורות הקלסיות של יוון ורומא, כמון גם לאירופה הנוצרית, ובמידה פחותה גם להודו ולאיראן. לרוב מדובר ממש באותם מיני צמחים, או לפחות באותם הסוגים, אם כי השימוש הנפוץ במרווה משולשת, ככל הנראה, ייחודי לארץ ישראל.