‏הצגת רשומות עם תוויות אמיר גלבע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמיר גלבע. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 12 בספטמבר 2025

ואחי שותק: קריאה בשלושה שירים של אָמִיר גִּלְבֹּעַ

אָמֵיר גִּלְבֹּעַ (ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

מאת שלמה הרציג

בעִצומה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, שאת קִצה אנו עדיין לא רואים באופק, ומתוך הכאב והתקווה להשבת החטופים לבתיהם, אפשר אולי למצוא מעט מרפא בהקשבה לקולות מן העבר. נעיין בשלוש דוגמאות מן הבשורה ההומניסטית וממגמת המחאה האנטי-מלחמתית הנוקבת שנמצאות במרחבי שירתו של חתן פרס ישראל לשירה (1982), המשורר אָמיר גִּלְבֹּעַ. בחודש זה (ספטמבר) אנו מציינים 108 שנים להולדתו (1917) של משורר ייחודי זה ו-41 שנים למותו (1984).

שניים משירי הקינה החזקים ביותר בספרות העברית של התקופה הספרותית המכונה 'דור המדינה' (שנות החמישים וראשית השישים) הם פרי עטו של גלבע. השירים 'וְאָחִי שׁוֹתֵק' ו'יִצְחָק' התפרסמו לראשונה בקובץ שִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (הקיבוץ המאוחד, 1953, עמ' 18, 23), וראו אור שוב באסופת שיריו כְּחֻלִים וַאֲדֻמִּים (עם עובד, 1963), שבה קיבץ המשורר מבחר של שירים מוקדמים יחד עם חדשים.

מבחינה תמטית, מבנית ורטורית, רב המשותף על המפריד בין השירים הללו, שגם נדפסו בכּחֻלים ואדֻמים זה ליד זה (עמ' 213-212). הראשון שבהם, 'וְאָחִי שׁוֹתֵק', הוא שיר קינה על נפילת אח במלחמה, שהוא בבירור גם קינה על כלל הנופלים במלחמת השחרור; השני, 'יִצְחָק', הוא קינה על 'רצח אב' בשואה (כל משפחתו של המשורר נרצחה בשואה), שיש בה ביטויי כאב ואימה על רצח העם היהודי בכללו במלחמת העולם השנייה. 

שני השירים כתובים בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ילד; בשניהם הפתיחה היא אופטימית ואידילית, ובשניהם הולכת ומשתלטת בהדרגה האימה על המציאות, והופכת אותה לחלום בלהות מזעזע של דם ורצח; דא עקא, שאחרית החלום, בכל אחד מהשירים, היא למעשה המציאות האמיתית, שמגיעה לשיאה המקאברי בבית האחרון.


השיר בן ארבעת הבתים, 'וְאָחִי שׁוֹתֵק', נכתב מנקודת מבטו של ילד, ונפתח בתמונה של מעין הגשמת חלום עבורו. אחיו הגדול חזר מן השדה בבגד אפור, ובשלב זה עדיין איננו יודעים אם מדובר בשדה חקלאי או בשדה קרב. הילד, החושש שחלומו יתבדה, מתחיל מיד, כדרכם של ילדים, לספור את פצעי אחיו, ואנו, הקוראים, מניחים שאחיו החייל חזר הביתה פצוע וחבוש. הבית הראשון בשיר מסתיים בהיגד, שלכאורה אינו דרמטי: 'וְאָחִי שׁוֹתֵק'. למה שותק? אולי בשל עייפותו, אולי מתוך הלם קרב.

גם בבית השני נמשכת התלהבותו הילדותית של הדובר בשיר, אשר כדרכו של ילד מחטט בכיסי המעיל הצבאי ('סָגִין') של אחיו. הוא שולף מתוכם פריטים אופייניים לחייל השב משדה הקרב: 'וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָבֵשׁ כִּתְמָהּ, / וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ / תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים'. גם בית זה מסתיים באותו היגד, שכעת כבר מתחיל לעורר חשש: 'וְאָחִי שׁוֹתֵק'. 

יצחק רבין ויגאל אלון לבושים סְגִינִים ('שִׁינֶלים'), 1948

התלהבותו של הילד מגיעה לשיאה בבית השלישי, כאשר הוא מתיר את 'הַצְּרוֹר' (כנראה התרמיל) ומוציא מתוכו את חפציו של האח השותק: 'זֵכֶר אַחַר זֵכֶר', והקורא מעלה בדעתו שמא מדובר במזכרות משדה המערכה. בהמשך, בעקבות מציאת אותות ההצטיינות של האח, מריע הילד פעמיים לכבוד אחיו איש החיִל: 'הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר, / הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ! / הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר, / אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!'. המילה 'הַ גִּ בּ וֹ ר' אף היא מודגשת פעמיים (בפיזור אותיות). אלא שסיום הבית כופל גם את שתיקת האח, שעתה היא מבשרת רעות, עד שאפשר לומר בצורה אירונית כי זו 'שתיקה רועמת': 'וְאָחִי שׁוֹתֵק. וְאָחִי שׁוֹתֵק'.

ואז מגיע הבית החותם את השיר, שהוא בן שורה אחת בלבד, ובו ניחתת המהלומה הסופית: 'וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק'. זעקת הדם השפוך עומדת בניגוד משווע לשתיקה המתמשכת של האח, והיא החורצת את גורלו הסופי ואת הידיעה המוחלטת: האח נפל בקרב ושתיקתו היא שתיקת המת. המילים הללו רומזות כמובן לרצח האח הראשון, כפי שמוכר לכל קורא מהתגוללות האל על קין לאחר שרצח את אחיו הבל: 'מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה' (בראשית, ד 10).

עתה מתברר, שהתגלותו של הלוחם לאחיו הצעיר התרחשה בחלום בלבד. למעשה, הדבר נרמז כבר בבית הראשון: 'וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה', ואנו, הקוראים, סירבנו להירמז והעדפנו לפרש את החלום כמטפורה בלבד. כעת, לא ניתן עוד להכחיש את המוות שנוכח בשדה הקרב. וכאשר מגיעים לסיומו המר של השיר, נתבעים הקוראים לחזור ולקרוא בו מחדש ולזהות את רמזי המוות שפיזר המחבר ושאותם אולי החמצנו בקריאה הראשונה: הפצעים והשתיקה המתמשכת; צבעם האדום של הפרגים  רמז בוטה מאז מלחמת העולם הראשונה למוות בשדה הקרב (וראו במאמרו של עמי זהבי, 'הפרחים האדומים וזיכרון הנופלים', בלוג עונג שבת, 11 באוקטובר 2024); 'הַצְּרוֹר', המרמז לתפילת האשכבה ('תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים'); המונח 'זֵכֶר' המתקשר במוות (זכרו לברכה). לא זו אף זו, ניתן לראות בזעקת הדם השפוך לא רק זעקה של כאב וצער, אלא גם ביטוי של מחאה נוקבת נגד הבזבוז ונגד שפיכות הדמים הנוראה שמביאה המלחמה.

'צִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים'. בול יום הזיכרון, 1952

שירו של גלבע 'ואחי שותק' הולחן בידי יוסף שריג מבית השיטה, שבעצמו נפל במלחמת יום הכיפורים. הנה עוזי מאירי שר, בעיבודו של חיים ברקני:

מבנה דומה יש גם לשיר בן ששת הבתים: 'יִצְחָק', שעצם שמו כרוך בהרמז מקראי לאחד מאבות האומה, שכמעט ונשחט בידי אביו

השיר, שכאמור פורסם לראשונה בשִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, נפתח בתמונה ילדותית אידילית המתארת טיול לפנות בוקר של אבא ובן. מבעד לעצי היער מאירה השמש על האב ובנו הפוסעים יד ביד. אלא שכבר בבית השני מתנפצת האידיליה כשלעיני הילד מתגלית תמונת אימים סוריאליסטית: 'כְּבָרָק לָהֲבָה מַאֲכֶלֶת בֵּין הָעֵצִים. / וַאֲנִי יָרֵא כָּל-כָּך אֶת פַּחַד עֵינַי מוּל דָּם עַל הֶעָלִים'. המאכלת שבין העצים מהדהדת כמובן את סיפור עקדת יצחק: 'וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו [...] וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ' (בראשית, כב 6, 10). בבית השלישי זועק הילד המבועת לעזרת אביו, בניסיון נואש לשחזר את סיפור ההצלה המקראי: 'אַבָּא אַבָּא מַהֵר וְהַצִּילָה אֶת יִצְחָק / וְלֹא יֶחְסַר אִישׁ בִּסְעֻדַּת הַצָּהֳרַיִם'.

אלא שבבית הרביעי אנו עדים למהפך דרמטי שמחולל המשורר בה'התכתבותו' עם סיפור העקידה המקורי. המועמד לעקידה אינו הבן יצחק אלא האב (ששמו אינו נזכר), שעונה בקול חנוק ובפנים חיוורים: 'זֶה אֲנִי הַנִּשְׁחָט, בְּנִי, / וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. / וְאַבָּא נִסְתַּם קוֹלוֹ. / וּפָנָיו חִוְרִים'. 

בבית החמישי שב ומשמיע הדובר את קולו, הפעם כבוגר: 'וְרָצִיתִי לִצְעוֹק, מְפַרְפֵּר לֹא לְהָאֲמִין / וְקוֹרֵעַ הָעֵינַיִם. / וְנִתְעוֹרַרְתִּי'. מסתבר שהאירוע, שראשיתו אידילית וסופו מזוויע, התרחש בחלומו של המשורר. אך ביקיצה מן החלום אין שמץ נחמה. נהפוך הוא, השיר מסתיים בתזכורת נוראה למציאות קשה: 'וְאָזְלַת-דָּם הָיְתָה יַד יָמִין'.

סיום השיר מעיד אומנם על חלום, אך דא עקא שמאחורי החלום המסויט מסתתרת מציאות איומה ונוראה. המשורר יוצר חיבור בין שחיטתו של האב, לבין התרוקנות הדם מידו הימנית של הבן, זו שאחזה בשמאלו של האב עת טיילו ביער. זו תחושה של חוסר אונים, ומן הסתם מרומז כאן גם הביטוי המקראי 'אָזְלַת יָד' ׁ(דברים, לב 36), של בן סמלי, המייצג את הדור הצעיר בארץ, נוכח אימי השואה. גם כאן השורה החותמת את השיר מרמזת לפסוק המוכר 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי' (תהלים, קלז 5). וחשוב מכך, השיר כולו אינו אלא זעקת מחאה נגד שפיכות הדמים הנוראה ביותר בהיסטוריה האנושית, השואה.

שני השירים שקראנו שיקפו, כל אחד בדרכו, באמצעות חלום מזעזע שאין יקיצה ממנו אל מציאות מנחמת, את מלוא האימה של המלחמה  כל מלחמה  ושל השואה. ממד הקינה על המשפחתיות וְהַעָמִיוּת היהודית-ישראלית שחרבוּ בשואה הוא ברור. אלא שבשולי כל אחד מן השירים מסתמנים לא רק הכאב העצום ותחושת האין אונים, אלא גם מחאה נגד רצח נפשע, ומיניה וביה גם סירוב לנחמה מדומה. נוכחותו המקפיאה של הדם בשני השירים היא הנותנת את הטון בעיצוב המחאה.

לשני השירים הללו נצרף שיר נוסף של גלבע, שאף הוא ראה אור לראשונה ב-1953 בספרו שִׁירִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (עמ' 88), ונכלל לימים גם בכְּחֻלִּים וַאֲדֻמִּים (עמ' 268). שיר זה, 'בָּעֲלֶטֶת', שנודע בשל עצמת המחאה החברתית-מוסרית שבו, שונה מאד במבנהו וברטוריקה שלו משני קודמיו, אך מוטיב הדם מחברו אליהם בעבותות של מחאה נחרצת. 

שיר קצרצר ודחוס זה, שאיננו שיר חלום כשני קודמיו, פורסם בראשית ימיה של המדינה. הוא מקבל רובדי משמעות נוספים דווקא בימינו נוכח מגמות של הכחשת מציאות, לא רק אצלנו (תיאוריות קונספירציה על רצח רבין, הכחשת המהפכה המשטרית או הרעב בעזה), אלא בעולם כולו (הכחשת משבר האקלים או כדוריוּת הפלנטות, הכחשת השואה, מגפת קורונה ולאחרונה הכחשת טבח השבעה באוקטובר). דומה כי דווקא כנגד המכחישים את המובן מאליו  המדעי, ההיסטורי והמוסרי  כתב אמיר גלבע את השיר 'בָּעֲלֶטֶת'.

ממד ההתרסה המוסרית שבשיר הוא העיקר שבו. בתקופה של עלטה ערכית המשורר זועק מדם לבו נגד האטימות, קהות החושים והכחשת העוול, שפשטו בחברה הישראלית. השיר קצר וקצבי, מרובה חזרות, תקבולות, ניגודים ופיזור אותיות (השורה האחרונה). הוא מעמיד את המשורר כבעל חוסן מוסרי, המתעקש להיישיר מבט אל מציאות מדממת. הוא אינו מוכן להיכנע לתכתיבים חברתיים של מכחישי מציאוּת למיניהם, המייצגים את העיוורון האנושי. כאשר הם ניצבים מול מעשי עוול ורצח, המסומלים בשיר באמצעות הדם, הם מתחמקים מאחריות ואומרים כי אין זה דם אלא 'צֶבַע'.

השיר 'בָּעֲלֶטֶת' (או, על פי מילותיו הראשונות, 'אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן'), הולחן על ידי חוה אלברשטיין ונכלל באלבום המחאה שלה 'לונדון', שאותו פרסמה בשנת 1989, בימי האינתיפדה הראשונה. היא כמובן גם שרה אותו: 

אם במרומז, בשולי שירי קינה, ואם בדרך המלך של שיר מחאה ישיר ונוקב, אמיר גלבע השמיע קול חברתי-מוסרי צלול ורם, קולו של מי שאינו מוכן לעצום את עיניו נוכח עוול ורצח, ומסרב להכחיש את הדם שנשפך מול עיניו.

_________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net


יום רביעי, 19 ביוני 2019

הספרות והחיים: בור שומן, וודסטוק ושפתי ישנים

א. בור שומן

'אַ שמאַלצגרוב' (בּוֹר שֻמָּן) הוא ניב נפוץ בפולקלור הלשוני של יהודי מזרח אירופה. פירושו, חיים של עושר וכבוד שאין בהם דאגות פרנסה. חתן עני שמצא את זיווגו עם בת למשפחה אמידה, הרי הוא כמי שנפל לתוך בור של שומן.

הפרק החמישי בסיפורו האהוב של שלום עליכם 'מוטל בן פייסי החזן' (בתרגומו של יצחק דב ברקוביץ) מוכתר בזו הכותרת:


סופו של דבר יונה האופה, החותן העשיר, פשט את הרגל, האח אליה (אליהו) ורעייתו ברכה חוזרים לבית האם, שסופקת כפיה ואומרת את המשפט הידוע:
די שמאַלץ רינט אויס, די גרוב בלײַבט איבער (השומן נזל והלך, והבור נשאר ריק כשהיה)...


מתברר שבמלון 'איביס' החדש שבמדרחוב הירושלמי דברים יכולים להתרחש ממש כפשוטם: יש במלון בור שומן, ומפעם לפעם מרוקנים אותו. השומן הולך והבור נשאר...

צילום: מיכה מגן

ב. וודסטוק בירושלים


וודסטוק הוא השם שניתן לפסטיבל המוזיקה המפורסם, שהתקיים במשך שלושה ימים באוגוסט 1969. וודסטוק, שהיה אחד האירועים המכוננים של שנות השישים באמריקה והגדיר את תרבות ההיפיז ומוזיקת הרוק, הפך מאז למושא געגועים נוסטלגי ושם נרדף לפסטיבלים של שלום, אהבה, מוזיקה משובחת וסמים קלים...

אגב, השם 'וודסטוק' בטעות יסודו. מלכתחילה רצו מארגני הפסטיבל לערוך אותו בעיירה Woodstock שבצפון מדינת ניו יורק, שם נערכו בעבר מִינִי-פסטיבלים. מסיבות שונות התנגדו פרנסי העיירה לקיומו של הפסטיבל הגדול, וכך הועבר ברגע האחרון לעיירה בית אל (Bethel מרחק של כמאה ק"מ מוודסטוק המקורית  שם הסכים החוואי היהודי מקס יסגוּר להעמיד את אדמותיו לרשות הפסטיבל (מה שעלה לו אחר כך בנידוי חברתי ובתביעות משפטיות מצד שכניו).


בעיר הקודש ירושלים עוד לא התקיים משהו שאפילו מתקרב לזה. בינתיים נסתפק במחסן העצים שבאזור התעשייה בתלפיות...

צילום: דן פניגשטיין

ג. שפתי ישנים

יְשֵׁנִים או יְשָׁנִים?

ברור ש'יְשֵׁנִים', שכן כך הוא הפסוק בשיר השירים ז, 10: 'וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים'.

וכך הוא גם שם ספר שיריו של אמיר גלבע, שנדפס לראשונה בשנת 1968.


אבל בעיר העברית הראשונה תל אביב, ניקדו 'יְשַׁנִים' (ובכל מקרה הש' צריכה להיות קמוצה), וכך גם תיעתקו בכתיב הלטיני.

צילום: ציפי דוד-גולדברגר

יום שישי, 2 בנובמבר 2018

קיר השירים: סיור ספרותי בשוק מחנה יהודה


לאחרונה גיליתי פינה מוזנחת ומפתיעה בקצה הדרומי של 'השוק העיראקי' שבשוק מחנה יהודה. איכשהו, דווקא שם, סמוך למסעדה הוותיקה 'עֲזוּרָה', צויירו על קירות ועל דלתות המתכת הישנות ציורי קיר צבעוניים ומרהיבים ועליהם שירים קצרים.

זו הזדמנות לסיור ספרותי-מוזיקלי קצר בשוק האהוב שמושך אליו מעריצים מכל הארץ.

א. במסעדה אצל עֲזוּרָה 

במסעדת 'עזורה' עושים כבוד לשירו של יוסי בנאי. אפשר להבין למה...

כל הצילומים: דוד אסף (הקלקה על התמונה תגדיל אותה)



ב. קיר השירים

אם תעלו במדרגות שמובילות מ'עזורה' אל השוק העיראקי ותפנו ימינה עד הסוף, תגיעו ל'קיר השירים' (או שמא 'שיר הקירים'?). הקירות קצת נטושים ובלי כוחות, הדלתות הכבדות נעולות באין פותח, וזה מה שתמצאו שם:

אמיר גלבע


בַּכֹּל סֶרְלוּאִי


יעקב רז


אברהם חלפי


רבי שלמה אלקבץ


תהלים, פרק קלד


רבקה מרים


רבי אלעזר אזכרי

מתוך הפיוט 'ידיד נפש'.


וממול, על דלת נעולה, שכבר מזמן לא נפתחה, נרשמו שרידיו של שיר פוסט-מודרני...


ג. רחוב האגס 

מי שימשיך משם, מרחק כמה עשרות מטרים בלבד, לרחוב האגס לשעבר (היום רחוב אליהו בנאי), יתאכזב לגלות שמילות השיר של אהוד בנאי, שעד לפני זמן לא רב היו תלויות בשלט מתכת שהשתלשל מן הגג, נעלמו ואינן. לא מכבר שופץ הגג של הרחוב, ובמקום לחדש את השלט ששיני הזמן כבר שחקו אותו, החליטו להעיף אותו. חבל.

רק מדריכי הטיולים יודעים להצביע על הכניסה לבית, שנבנה בשנת 1923 על ידי אבי המשפחה מאיר אליהו בנאי, ולספר על השיר היפה משנת 1989. הזיכרון היחיד שנותר הוא שֵׁם החומוסייה 'האגס 1'.




ד. מותק, אני מתגעגע

המשורר נחי וייס (Nachi Weiss), שאני מודה כי עד כה לא שמעתי את שמעו, מעטר ביצירותיו כמה קירות ברחוב האשכול. על פי שמו (נחמן) ולשונו ('להיות מתגעגע') אפשר להניח שנחי היה קשור פעם בחסידות ברסלב.

ככל הנראה נחי וייס מאוד גאה ביצירותיו, עובדה ששירו' מותק' מעטר שני קירות שונים.


ה. מוזיקה LIVE

קינוחים מוזיקליים והופעות חיות מזומנים למבקרים בשוק בימי שישי בבוקר.

כל מיני מוזיקאים חובבים, בעיקר בני עֵדות ברסלב, מתיישבים על הקרקע ברחוב מחנה יהודה ('השוק הפתוח') ומתחילים לפרוט עלי גיטרה ולהשמיע מנגינותיהם.


לצדם של החובבים והלא ידועים מופיע כאן קבוע הגיטריסט והמוזיקאי יהודה קיסר, שמוכר היטב לחובבי המוזיקה המזרחית. בימי שישי בבוקר נוהג הקיסר לשבת כמה שעות בכניסה לשוק (רחוב יפו פינת רחוב מחנה יהודה), להנעים בצליליו ולצפות להכרת התודה של המאזינים.

יהודה קיסר בכניסה לשוק מחנה יהודה

בעלי התוספות

בני עורי הפנה את תשומת לבי לשיר נוסף שצוייר במעבר (לשעבר) בין החנייה של כי"ל לבין רחוב עץ חיים ('השוק המקורה'). השמש קצת הסתירה את מילות השיר, ובהזדמנות אחליף את הצילום בטוב יותר.

למרות ששירו של פנחס שדה נכתב לפני עשרות שנים, הוא מאוד רלוונטי גם בימינו: 'למצוא מקום חניה ברחוב אגריפס'...

צילום: בני עורי
צילום: דוד אסף

יום שישי, 26 ביוני 2015

הספרים המבויישים שלי: הקדשות מצוירות

מאת אסא כשר


א. מנשה קדישמן

הצייר והפסל מנשה קדישמן (2015-1932), שנפטר לפני כמה שבועות, חתם יפה על ציוריו. בביתנו עומד פסל מתכת שיצר ועל בסיסו חרט כמה מילים של הקדשה ועליהן חתם, וכן ציור דיוקנה של רעייתי נעמי.
מנשה קדישמן, 'נעמי כשר'

ציוריו ופסליו, כולם בעיניי יצירות יפות ומעניינות. אך לכבודו ולזכרו, אני רוצה לכתוב על יצירות פחות ידועות שלו: הקדשות מצוירות.

הספר 'צריך לצלצל פעמיים', שערכו גלעד בן-ש"ך ורפי אילן (הקיבוץ המאוחד בשיתוף רשות השידור, 2002), הוא מבחר משירי הזמר של נתן אלתרמן. כל השירים מוכרים, לפחות לאלה שנולדו וחיו כאן מזמן, מפני שהם הולחנו היטב ורבים שרו אותם בהזדמנויות שונות. 


הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של מנשה קדישמן  ובכללם גם ציורי דיוקנו של אלתרמן  אך על המעטפה כתוב שהציורים הם גם של רעייתו בלהה.

מנשה קדישמן צייר את נתן אלתרמן מחייך אל כלב

בעותק הספר שעומד בספרייתי יש הקדשה מיוחדת במינה של קדישמן.



על דש הספר מימין צייר קדישמן יונה במעופה ורשם 'סוד'. כשנפתח 'הסוד' לרווחה מתגלה מרכיב נוסף וחינני.


אכן, ה'אהבה' היא סוד קסמו של הספר, וכפי שמעידים ידידיו של קדישמן האהבה לזולת הייתה גם סוד קסמו שלו. הנה איור יפהפה שקדישמן הכין לשיר 'מה לעשות'.


הקדשה נוספת, שגם היא ציור ייחודי של קדישמן, מופיעה בפתח ספרו של דן מירון, 'מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות' (האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992). בספר מופיעים 12 רישומים של קדישמן ושניים מהם קשורים לשירו הנפלא של אמיר גלבע, 'ואחי שותק'.


שיר מרגש זה השאיר עלי בשעתו רושם רב, והשתמשתי בו כאשר התבקשתי להיות אחראי לבחירת הטקסטים למכלול ההנצחה באתר 'יד לשריון' בלטרון.


והנה הקדשה שצייר מנשה קדישמן על עותק ספרו של דן מירון. 

מי הוא 'אבשלום'? מי היא 'רותי'? 


ב. הקריקטוריסטים: יוסי שטרן, זאב, דני קרמן 

מובן שמנשה קדישמן אינו היחיד בציירי הקדשות, ובהזדמנות זו הנה עוד כמה דוגמאות יפות שנמצאות בספרייתי, פרי עטם של אמני איור וקריקטורה.

מתוך ציורי ההקדשות של הצייר והמאייר הירושלמי יוסי שטרן (1992-1923) אביא שתי דוגמאות. הראשונה נמצאת בעותק של ספרו People of the Book: An Artistic Exploration of the Bible (עם הספר: מחקר אמנותי של התנ"ך), שראה אור בשנת 1979 בהוצאת סטימצקי.



בפתח הספר שברשותי צויירה הקדשה בסגנון ההולם את הספר כולו. שטרן צייר את עצמו פעמיים בדרך היתולית: פעם אחת כשהוא יושב על דבשת הגמל, ועוד פעם בחתימה, כשהאות סמ"ך נעשית בה לציור משועשע של פנים.


הדוגמה השנייה מאפיינת את ציורי ההקדשה של יוסי שטרן, שמרכיב חוזר בהם הוא ציור של ירושלים. הקדשה זו צוירה בשערו של הספר Jossi Stern's Jerusalem (ירושלים של יוסי שטרן), שראה אור בהוצאת כתר בשנת 1980.



בין ציורי ההקדשות רווח הסגנון של הקדשה הכוללת מעין דיוקן עצמי (אמתי או סמלי). הנה דוגמה פרי עטו של יעקב פרקש (2002-1923), קריקטוריסט אהוב, שהיה מוכר יותר בשמו הספרותי 'זאב'. ההקדשה נמצאת בעותק של ספרו 'מן הפח אל המהפך: מבחר קריקטורות, 1978-1968' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).


ההקדשה נכתבה לעיתונאי שלום רוזנפלד, שהיה אז עורך העיתון 'מעריב'.


והנה דוגמה מציור הקדשה של המאייר הוותיק דני קרמן.

הציור הוא על שער עותק של ספר הילדים הבריטי מאת רומר גודן, 'קיזי הילדה הצועניה' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).


דני קרמן המקורי – יש דמיון?

ג. שמש, פרח ונמלים

בעותק ספרו של רענן לוריא, 'בקו רענן: מבחר קריקטורות ורישומים' (נ. טברסקי, 1962), מופיעה הקדשה מעניינת. המרכיב הציורי שבה הוא רק בחתימה עצמה, בצורת שמש, שהייתה סמלו הגרפי הקבוע של לוריא.
1.4.1963 
לזוניק ידידי,  
עכשיו, שאתה משאיר לי חטיבה שלמה על הכתפים – מתי יהיה לי זמן לעשות קריקטורות?  
ההקדשה כתובה בכוונה מאחור  כך שתהיה הרבה יותר קרובה לקריקטורה בה אתה מופיע.  
בידידות  ובברכת להתראות

ההקדשה עצמה הופנתה לזאב שחם (1992-1923), שכּוּנה 'זוניק', איש הפלמ"ח, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני ולימים מפקד חטיבה 5, שכבשה את מערב השומרון במלחמת ששת הימים. באפריל 1963 עזב זוניק את תפקידו כסמח"ט 5 ועמד בראש משלחת צבאית שנסעה לאמן את חיילי צבא אוגנדה. זו הייתה הזדמנות להעניק לו במתנה את הספר ובהקדשה התלונן לוריא כי זוניק משאיר לו 'חטיבה שלמה על הכתפים'. 

ההקדשה נכתבה בסוף הספר מן הנימוק המוסבר בה. הנה הקריקטורה של זוניק, שמופיעה כעשרה עמודים לפני ההקדשה.


סיפור חייו המיוחד של זוניק, שבנו איל נפל במלחמת יום כיפור, נרשם בידי עמוס אטינגר (ידיעות אחרונות, 1991).


אך לא רק ציירים שזו אומנותם כוללים מרכיבים ציוריים בהקדשות הלבביות שלהם. הנה הקדשה שרשמה נעמי שמר, בפתח עותק של ספרה 'כל השירים' (לולב, 1967). אחת מני רבות בסגנון זה:


נחתום בשתי הקדשות מיוחדות במינן שנמצאות על עותקי ספרים לועזיים שברשותי. 

האחת מופיעה בשער העותק של ספר הילדים המרתק והמרגש של נלי טול (Toll) על קורותיה בימי מלחמת העולם השנייה: Behind the Secret Window: A Memoir of a Hidden Childhood during World War Two (מעבר לחלון הסודי: זיכרונות של ילדות חבויה במלחמת העולם השנייה). הספר נדפס בניו יורק בשנת 1993 בהוצאת Dial Book.


אני מוצא בהקדשה המצוירת הזאת עדינות ועצבות, וגם רוח טובה ונמוכה כראוי.


ולבסוף, הקדשה על עותק ספר שקיבל ד"ר יעקב עופר, מן 'המעבדה לחרקים חברתיים' שבמכללה לחנוך – סמינר הקיבוצים בתל אביב. לשמחתי העניק לי ד"ר עופר, באדיבותו, אוסף של ספרים שהקדישו לו במרוצת השנים עמיתיו בעולם המדע.

זהו שער ספר על נמלים, שנדפס בשנת 1988. מחבר הספר, הביולוג הספרדי X. Espadaler, הקדישו לד"ר עופר. הנה הקדשה, כתובה במה שמכונה בפינו 'כתב נמלים', והיא הולמת את תוכן הספר ואת רוחו, ויש בה, לפחות בעיניי, אהבה עדינה.


רשימות נוספות בסדרה 'הספרים המבויישים שלי':
מיצחק שדה ועד הרב קוק