'שביל לפרא בין הרים' (ב): עוד על מעלה פלמ"ח

רשימתו של יהודה זיו על מעלה פלמ"ח (נקב אל-יהוד) עוררה הדים רבים ועל כן מתבקש לרכז את התגובות הרבות לרשימת המשך.

א. עוד על המסע הראשון, 1944

אבי נבון, איש קיבוץ להב, שהוא גם אספן נלהב של מפות ארץ ישראל, מכין מזה שנים מחקר ושמו 'ראשונים במדבר' ובו יתוארו כל המסעות במדבר יהודה: למן המאה ה-19 ואהרן אהרונסון, עבור בחוגי המשוטטים, נתן שלם, ועד לתנועות הנוער, מסעות הפלמ"ח ותפיסת עין גדי בסוף מלחמת העצמאות. כתב לי אבי:

בהמשך לכתבה המרתקת של יהודה זיו אני מבקש להרחיב את העדשה למסע עצמו, כי מסע פלמ"ח זה היה מיוחד וקבע עובדות חדשות ושיאים חדשים.

לא היה זה מסעה הראשון של פלוגה ג' למדבר יהודה, שהרי הם השתתפו בכנס 3 הפלוגות (ג', ד', ה') בעין גדי ('המדבר טרם ראה מספר כה רב של בחורים שלנו'). אורי יפה הכיר את המדבר מעבודתו בסדום. הוא יצא בינואר 1944 לסיור הכנה ברכב דרך כורנוב (ממשית) ועין חוסוב (חצבה). השוטרים בעין חוסוב הגישו נגדם תלונה בדרכם חזרה, והם נצטוו להיכנס למשטרת באר שבע. בדרך הם חילצו רכב בריטי ששקע, ובמשפט גילו לתדהמתם שהשופט הוא לא אחר מאשר אותו בריטי שחילצו שעות קודם.

אורי יפה, תמונה מ-1930 (ויקיפדיה)

המסע עצמו יצא בפברואר 1944. זהו מסע הפלמ"ח הארוך ביותר, והוא נמשך 21 יום! הפלוגה מנתה תשעים איש, ואליהם הצטרפו שתי כיתות (שישים נערים) תלמידי בית הספר המשותף עין חרוד-תל יוסף. הנערים עמדו בדרישות המסלול והפלמ"חניקים נהנו מהסבריו של המורה משה כרמי. 

מרמת רחל יצאו להרודיון, ומשם לחריטון על גבול המדבר. ביום וחצי הגיעו לראש מעלה עין גדי וירדו לנאת המדבר. הם המשיכו למצדה, עין בוקק ומצד זוהר. הנוער הפליג מסדום לצפון ים המלח, ומשם ברגל לבית הערבה, גשר אלנבי, יריחו, נחל קלט וירושלים. הפלוגה נשארה מאחורי הר סדום לתרגיל האש הראשון במסגרת פלוגתית, רחוק מעיני (ואוזני) הבריטים. אחרי שהחזירו את הנשק 'הכבד' לסליק בסדום הם צעדו לאורך הפוקרה (נחל צין). המסלול המקובל היה לעלות דרך המכתש הקטן ולעבור סמוך לכורנוב, שם הייתה תחנת משטרה מדברית. הפעם נמנעו מלעבור דרך שם שמא מישהו שמע ודיווח לשוטרים על תרגיל האש. אורי יפה שלח את הסיירים קדימה לאורך נחל צין, עד לרגלי מעלה עקרבים ועוד קצת, לפתח ואדי ירקה בו לא עברו מעולם. הסיירים הקדימו במספר שעות את הפלוגה. נחל ירקעם נתגלה כחסר מוצא. לא היה טעם לחזור ולהחזיר את הפלוגה – השעה כבר הייתה מאוחרת ובנוסף חסרו מי שתיה. חוליית הסיירים, ובה השלושה שהוזכרו, החליטו לפרוץ דרך. הנקודה שנבחרה לא הייתה במפל, שם באמת אין כל אפשרות לטפס, אלא במצוק הדרומי. הם עלו בדרדרת התלולה עד לשכבת הסלע המצוקי שמעליהם בגובה 5 מטר. כאן נעצרו, אך מוריס מצא דרך ועלה למעלה, ובעזרת החבל ששלשל עלו השאר. עמדו לרשותם שעתיים-שלוש עד שתגיע הפלוגה, ובזמן הזה הם חצבו, קשרו חבל וכאשר הגיעו – ביצעו ועלו. מכאן נוצר שביל אופקי על שפת התהום עד למפל.

תיאורו של אמיתי עציוני, שנזכר ברשימה של יהודה, שייך למסע אחר, כי הוא מתאר ירידה בנאקב החדש. מסע זה שייך לפלוגה ד', שעברה במקום חודשיים אחר כך, במארס 1944, בפיקוד יוסוף ובהובלת מאיר פעיל. גם להם זכות ראשונים –הם היו הראשונים שירדו ב'נאקב אל-יהוד', משימה מסובכת ומסוכנת. בהמשך עד לעין גדי ולרמת רחל חוו אנשי פלוגה ד' אירועים קשים יותר, אך זה כבר שייך לסיפור אחר.   

הנה מפה מפורטת יותר של האזור (1:250,000):

מפה גיאוגרפית ערוכה על ידי זלמן ליפשיץ, בהשתתפות יצחק בן-צבי ובנימין מייזלר (מזר), נעתק ונדפס ע"י מחלקת המדידות הממשלתית, תל אביב, שבט תש"ז, 1947

ב. המסע למעלה פלמ"ח, 1962

נגה מרון הצטרפה אמנם לפלוגה ג' של הפלמ"ח רק לאחר המסע המיתולוגי, אבל את המסע לעין ירקעם, שערכו חברי הפלוגה ובני משפחותיהם ב-26 בדצמבר 1962, היא לא החמיצה.

באלבום התמונות שלה מצאה נגה כמה תמונות מהמסע ההוא, כולל תמונה מקסימה של שייקה אופיר, ששימש כסוג של עמוד תמך עליו נכרך כבל הביטחון. עוד בין המצולמים: ברוך בן ענת (בור'לה), ברוריה צפרירי (ורטמן), ותיבדל לחיים רחל צור (אלון). מי שמוצא את עצמו בתמונה – מבקשת נגה – מוזמן ליצור עמה קשר.

ג. כאפיקים בנגב

יובל יצחק, איש גדוד ההנדסה של חטיבת השריון 10 ('הראל'), שלח לנו סרטון של 'פעם בחיים', שצילמו ב-2010 הוא וחבריו בנחל חתירה-ירקעם ובמעלה פלמ"ח.

על דעת המקום: 'שביל לפרא בין הרים'

המסע השלישי: פלמח"אי פלוגה ג' צועדים בוואדי ירקא, הוא נחל חתירה (אוצר תמונות הפלמ"ח)

ליום העצמאות השישים ושישה

מאת יהודה זיו

מאה וחמישים אנשי פלוגה ג' של הפלמ"ח, בהם כארבעים בנות, יצאו בשנת 1944 אל 'המסע הגדול' (השלישי במניין המסעות של הפלוגה) שנמשך שמונה-עשר יום, הכל ברגל. בראש המסע הלכו הסיירים 'מוֹרִיס' (משה בן-דרור), 'בִּיבִּי' (דוד ניב) ושאול יָפֶה, צעיר אֶחָיו של מפקד הפלוגה (המ"פ) אורי יָפֶה. המסלול החל באזור ג'נין, שם הייתה נקודת המפגש. ממנה הלכו לקרן סרטבא שבבקעת הירדן ובה גם ישנו בלילה. למחרת עשו דרכם לקיבוץ בית הערבה שבצפון ים המלח, לאחר מכן צעדו הפלמ"חאים למפעל האשלג שבסדום, ובין הגבעות של דרום ים המלח התאמנו באש חיה, הרחק מעיניה הבולשות של המשטרה הבריטית. מסדום החלו ללכת אל עבר קיבוץ רביבים (עַסְלוּג') שמדרום לבאר שבע, אך כיוון שרצו לחמוק ממשמרות בריטיים בחרו בדרכי עקיפין. הם הלכו דרך נחל צין, המכתש הקטן, מעלה עקרבים, ומשם לוואדי חַתִ'ירָה (היום נחל חתירה), היורד מן המכתש הגדול. בחלקו התיכון של הוואדי, הקרוי ואדי יַרְקָא, שהוביל למעיין עין ירקא, נתקלו הצועדים במפל יבש – קיר סלע תלול, שחסם את הדרך. 

המ"פ אורי יפה, 2003-1916 (אוצר תמונות הפלמ"ח)

המ"פ אורי הורה לאנשיו לשלוף גרזנים ומכושים, ובאמצעותם נחצב שביל צר ומדרגות למדרך כף רגל. אנשי הפלוגה, על ציודם, הצליחו להעפיל במעלה ללא פגע, ומראשו פנו וירדו לעבר המעיין. משם המשיכה החבריא לקיבוץ רביבים, שעלה על הקרקע חודשים ספורים קודם לכן (יולי 1943) כ'מצפה' והיה נקודת ההתיישבות היהודית הדרומית ביותר באותה עת.

על סלעי המפל היבש של ואדי ירקא (אוצר תמונות הפלמ"ח)

המעין הדל, שעל מימיו הדלוחים צף מעטה צהבהב ודוחה, נקרא בפי בדוויי הסביבה בשם עין יַרְקָא, שבערבית משמעותו 'צהבת'. ברוח זו נקרא גם שמו של ההר בשם גֶ'בֶּל חַתִ'ירָה (הר גבינת הצאן שעבר זמנה) וכפי שעל גבינה שעבר זמנה מעידים הבקעים אשר ניבעו בה, כך היה גם מראהו של המכתש אשר נבקע בלב הר חתירה... ועדת השמות לנגב, אשר מיהר דוד בן-גוריון להקים בתום מבצע 'עובדה', העדיפה שלא לתרגם את שמות המקומות הללו אלא ללכת בעקבות צלצולם, ולפיכך הוחלט (ב-29 במאי 1950) לקרוא למעיין בשם עין יָרְקְעָם (על פי דברי הימים א, ב 44) וההרים כונו הֲרֵי חֲתִירָה.

עין ירקעם 'הצהבהב' (צילום: מילי)

על חווית העלייה במעלה הצוק הזקוף והחלקלק סיפר לימים אורי יפה לחוקרת גליה ירדני, שפרסמה את דבריו בשנת 1967, בספרון שנועד לבני נוער יהודי בתפוצות:

אורי יפה, ממצדה עד רמות נפתלי (שלושה פרקי פלמ"ח), רשמה ועיבדה גליה ירדני, המחלקה
 לחינוך ותרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשכ"ז, עמ' 52-48

לימים חזר יפה על סיפור המעשה בתמציתיות בספר זיכרונותיו 'בתלם חיי' (הוצאת המשפחה, קיבוץ מעוז חיים, 2004, עמ' 90): 

במסע הזה הייתה תכנית הסיירים שלנו בניצוח שאול יפה, מוריס וביבי, למצוא דרך אחרת חזרה כדי לנסות להימנע מהיתקלות במשטרה [הבריטית]. הגענו לנחל ירקעם, למצוק נישא. לאט התקרבנו לשביל שאי אפשר היה לעבור בו וכמעט עם חשכה פרצנו במכושים וגרזנים שביל מעלה לרמה שמעל. כשהגענו למעלה שמענו את הערבים אומרים: 'יָה-אַללָּה משוגעים! אפילו איילות לא עולות כאן. מהיום נקרא לשביל זה "נַקֶבּ אֶל-יהוּד" – שביל היהודים' ... מכאן המשכנו בדרך הרגילה למעיין עין ירקעם ולרביבים.

הבדווים, ככל שהיו שם, התכוונו מן הסתם ליעלים ולא לאיילות (כמו בגרסה המוקדמת מ-1967), שהרי כבר בראשית המאה ה-20 נָצוֹדוּ אחרוני האיילים בארצנו. רק בשלהי שנות השישים החלה רשות שמורות הטבע, ובראשה אחיהם הבכור של אורי ושאול, אלוף אברהם יפה, להשיבם לכאן.

בטרם נעסוק ב'יַהוּד', הבה נברר מהו 'נקב'. בשם 'נַקְבּ' (نَقْب) ובהקטנה 'נֻקֵיבּ' (نُقَيْب), שפירושו מעבר הרים צר או מעלה סלעים, עושה הערבית שימוש יותר מבכל כינוייהם האחרים של מעלות הרים למיניהם. מקורו בשורש הערבי נַקַבַּ, שמשמעותו כעין השורש נק"ב בלשוננו וממנו נגזר שמו של 'אֲדָמִי הַנֶּקֶב' בנחלת שבט נפתלי (יהושע, יט 33), שהוא כנראה מעלה הרים בשוליה הצפון-מערביים של בקעת יבנאל. גם המעלה מבקעת חוּלָה לעבר בקעת עִיּוֹן נושא בתלמוד את השם הארמי 'נְקְוּבְתָּא דְעִיּוֹן' (ירושלמי שביעית, לו ע"ג; וכן תוספתא שביעית, ד יא). אמנם, יש שפירשו נקב זה מלשון נִקְבָּה, דהיינו מחילה או מנהרה.

מכל מקום, מכל המעלות שהר הנגב משתבח בהן, העדיפו הבדווים לכנותו אֶ-נַּקְבּ (ألّْنَّقْب), דהיינו מעלה ההרים, אך בעגתם המקובלת, שבה נהגית האות ק' כמו ג', נקרא שמו אָ-נַּגְבּ. בשעתו, כששידור החדשות בערבית קדם לשידורן בעברית וכל מי שהקדים אז לפתוח את הרדיו הבין מעצמו מה פירוש 'דַרַגָ'את אֶל-חַרָארָה' (דרגות/מעלות החום; הטמפרטורות) ואף רווה נחת, שעה שהאזין לקריין הערבי המסיים את התחזית באזור 'אָ-נַּגְבּ' – שלמשמע אוזן הריהו לכאורה שמו העברי של הַנֶּגֶב 'שלנו', אף שאין כל קשר בין משמעותו בעברית (נָגוּב, יבש) לבין זו שבערבית (נקב).    

שיבוש דומה, בשל ליקויי שמיעה, יש בשמו של קיבוץ עין גב במזרח הכינרת, שהוקם על ידי עולי גרמניה מגרעין 'בַּתֶּלֶם' של הנוער העובד וכחלק מיישובי 'חומה ומגדל' (יולי 1937). המיסדים כינו את קיבוצם 'עֵין גֵּב', אף כי שם זה הריהו כעין דבר והיפוכו: 'עַיִן' הריהו נביעה קבועה של מים זורמים, בעוד 'גֵּב' אינו אלא שלולית, הנקווית במדבר בנקיק סלע מוצל לאחר פרץ גשם בלתי-צפוי וקיומה זמני בלבד. מסתבר, שמקור שמו 'העברי' לכאורה של הקיבוץ אינו אלא שמו הערבי של הכפר הסמוך, אֶ-נֻּקֵיבּ (המעלה הקטן), אשר יושביו הבדווים הגו אותו 'אֶ-נְּגֵיבּ' ובאוזניהם של השכנים החדשים צלצל 'אֶן-גֶבּ'... 

עין גב והר סוסיתא (גלויה משנות השישים)

ומן הכינרת חזרה לנגב. השם הערבי המצלצל 'נַקְבּ אֶל-יַהוּד', המדבר בשבח 'בחורינו המצויינים', פשט עד מהרה, 'ממטולה עד הנגב', ונעשה כינויו של אותו מעלה בפי כל. מכאן ואילך, שבנו ועברנו מלאי גאווה באותו מעלה 'פרטי' משלנו, שהרי מי הם ה'יהודים' הללו אם לא אנו? – 'אנו אנו הפלמ"ח!' 

לכינוי ערבי זה היו גם גלגולי לשון משעשעים. למשל, בחוברת הדרכה שחיבר שמואל גורן ב-1966 ובה תורגם שמו הערבי של ה'נקב' – 'הַחוֹר של היהודים' (לשון נֶקֶב)... 

שמואל גורן, לך לך: 10 מסלולי טיול במדבר יהודה, הוצאת א-ת, חיפה 1966, עמ' 27-26

בכל הקשור לתעוזתם של אנשי פלוגה ג' ועלייתם במעלה התלול – בכך אין כל ספק; אך האם באמת עמדו הבדווים בראש ההר, סלסלו בשפמיהם בפליאה ושיבחו את ה'יהודים'? הראשון, ככל שמצאנו, שהטיל ספק בצ'יזבאת היה עזריה אלון המנוח, שפרסם במדורו 'בשדה' (דבר, 17 במרס 1972) רשימה על נחל ירקעם:

גם אמיתי עציוני, לימים סוציולוג מפורסם, שהשתתף במסע ותיאר אותו בפירוט ('מסע בנגב', ספר הפלמ"ח, א, הקיבוץ המאוחד, תשי"ג, עמ' 388), לא הזכיר כלל את הבדווים:

לא הרחק מעין יֵרְקָה, בו חנינו בלילה, יורד שביל צר ומתפתל, החצוב אלכסונית בצלעו של הר, מפסגתו למרגלותיו. הצלע כמאה וחמישים מטר. 'נתחשק' לו לאותו שביל צר ובוגדני להסתיים בקפיצת דרך. קפיצת דרך משמעה: צוק תלול ומשונן, חמישה מטרים גובהו ללא ספק. שם המקום הוא: נַקְבּ-אֶל-יַהוּד.  

חבל מרופד, למען לא ישתחק, נמתח מראש הצוק עד למרגלותיו. סייר זריז השתלשל בעזרתו למטה, אָחֵר – חברו, כמדומני – שילשל את תרמילי הפלוגה מראש הצוק, לחבר שעמד לרגליו, כי אין לרדת בחבל כשהנך עמוס חָגוֹר. כל אותה שעה – והיתה זו שעה ארוכה למדי – עמדה הפלוגה בשביל העזים הצר והמתפתל, שבו רק מִדְרַךְ רגל – פשוטו כמשמעו, מִדְרָך לרגל אחת. רבים בחרו להסתכל כלפי מעלה, אל חומת הסלע האיתנה, החסונה והתמירה, מאשר להציץ מטה – לתהום המסחררת שהיתה פעורה לרגליהם ממש. פחד התהומות, שהוא, אגב, אחד הפחדים הקשים, תקף אנשים רבים.  

ואז החלה פרשת הירידה מהצוק: אחד, שנאחז בחזקה על ידי שניים אחרים, ישב בראש הצוק ופרש את רגליו כך, שנעליו הזדקרו מעבר לשפת הסלע. בהגיע תורך לרדת, חייב היית לאחוז ב'בליטות' אלו ולשלשל את גופך למטה. לאחר שנמתחת במלוא קומתך, כיוון הסייר המסכן ביד ימינו את כף רגלך לתוך משקע זעיר שבצוק כשהוא מרחף כל אותה השעה בין השמים והארץ, עומד ברגלו הימנית על זיז סלע קט, נאחז בשמאלו בחבל. טוב היה לך לא להסתכל אותה שעה למטה, כי אחרת עלול היית לרדת בדרך קצרה יותר...  

כשנאחז חוד נעלך במשקע, הרפית מנעלו של היושב על גבי הצוק והעברת את ידך אל החבל המתוח על גבי הסלע. טיפוס 'קל' ואתה כבר עומד לסיים את המלאכה. עוד צעד קט, תנועה אקרובטית במקצת, וכבר לוחץ הסייר את ידך. 'שהחיינו' הוא אומר, ואתה מהרהר: ושמא נאה יותר 'ברכת הגומל'?

ובכן, האם מדובר בצ'יזבאת או במעשה שהיה? פניתי למשה (מוריס) בן-דרור, איש קיבוץ חפציבה, שהיה בין הסיירים המובילים באותו מסע, וביקשתי את עדותו. וכך כתב לי מוריס (9 באפריל 2014):

אני הייתי הראשון שעלה ועבר את הנאקב. בהמשך גם הייתי הראשון שהגיע לעין ירקעם עם אור אחרון. במעיין היו כמה בדווים שהשקו את צאנם. הבדווי שדיברתי איתו היה מופתע לגמרי מן הכיוון שממנו באתי – ושאל אותי מאין באתי. כשעניתי, שבאתי מכיוון הנאקב, הוא הגיב: 'איזה נאקב? אין נאקב! אפילו יעלים לא מטפסים במקום הזה!'. אז אמרתי לו, שחצבנו ליד המפל נאקב וששמו נאקב פַלְג'. בינתיים התחילו להופיע במעיין ראשוני הפלוגה, שעלו במעלה. נראה, כי בעיני הבדואי המשתאה לא מצא חן השם נאקב פלג' – והוא אמר: 'האדא מוש נאקב פַלְג', הדא נאקב אל-יהוד!'. אני רציתי להנציח בשם הנאקב את פלוגה ג' (פל"ג = פַלְג'), אבל לא עזר לי: נאקב אל יהוד נקלט יותר טוב וכך הוא התפרסם. 19 שנה מאוחר יותר, ב-1962, התכנסה פלוגה ג' בראש המעלה וחקקנו בסלע את שמו המוסב: מעלה פלמ"ח.

מוריס בן-דרור (מרכז מידע פלמ"ח)

ואכן, בחנוכה תשכ"ג (דצמבר 1962) שבו ותיקי פלוגה ג' ועשו את דרכם באותו מעלה, הפעם כדי לחנוך כתובת זיכרון, שנחקקה בסלע אשר בראש אותו מפל יבש. כפי שאפשר לראות גם מהכתבה שפורסמה על כך בעיתון 'דבר', המעשה על הבדווים אחוזי ההשתוממות מהיהודים קנה לו אחיזה איתנה. 

דבר, 23 בדצמבר 1962

השם המקראי 'ירקעם', שהחליף את השם הערבי עין-ירקא, הוליד בכתבה זו טעות על גבי טעות: 'נחל ירקעם (עין ירקע)', שלא לדבר על כך שמ"פ ג' במסע של 1944 לא היה משה נצר, ככתוב, אלא אורי יפה. 

וזו הכתובת שנחקקה בראש המעלה: 

מעלה פלמ"ח (נקב אל-יהוד). מעבר זה נפרץ בידי אנשי פלוגה ג' פלמ"ח, כמוצא באין דרך במסעה בשנת תש"ד

הכתובת בראש המעלה (מדרשת שדה בוקר)

לימים, משהוקם 'בית הפלמ"ח' נטלה על עצמה דִּיתָה פֶּרַח (בן-יעקב) את משימת איסוף 'אוצר התמונות של הפלמ"ח' וארגונו, ובזכות חריצותשל מוריס בן-דרור, שסייע בידה, ראה אור בשנת 2004 גם אלבומה של אותה פלוגה ג', מן השנים 1947-1941. כותרת האלבום, השמור בבית הפלמ"ח בתל-אביב, הריהי 'פורצי מעלה הפלמ"ח', ובסוגריים, במקום השם הבדווי 'נקב אל-יהוד', הובא שמו העברי: 'עין ירקעם'.

וכך נכתב באותו אלבום:

בדואים ששהו ליד המעין לא האמינו שאנשים עברו את המפל בוואדי ירקה ופרצו בקריאות וּוָאוּ: 'אפילו יעלים לא עולים משם למעיין', וקראו למעלה בשם 'הדה נאקב אל יהוד' (זהו שביל היהודים) ... במשך השנים שופץ והורחב 'המעלה', סולמות ברזל עוגנו והוצבו בקירות הסלע ושמו הוסב ל'מעלה פלמ"ח', שסומן במפות ישראל.  

לאמיתו של דבר, ההכרה הרשמית בשם 'מעלה פלמ"ח' נעשתה רק במלאות ארבעים שנה לאותו מעשה: ותיקי פלוגה ג' שבו והתכנסו בראש המעלה, ומתוך 'שיר הפלמ"ח' הוסיפו על הכתובת אשר בסלע גם ציטוט קולע מתוך שיר הפלמ"ח: 'שביל לפרא בין הרים'. ואילו אני, שזה מכבר הייתי חבר ועדת השמות הממשלתית, דאגתי להגיש להם שי צנוע: ביום 28 בדצמבר 1984 אישרה ועדת השמות את השם 'מעלה פלמ"ח' כשם רשמי.

ואגב שורה זו שבשיר הפלמ"ח. 'פרא' אינו מה שאתם חושבים. אין מדובר בפרא אדם, אלא בכינוי מקראי לחמור בר. באיוב נזכר הפרא לא פעם, למשל: 'מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ' (איוב, לט 5). ככל הנראה הכוונה היא למין הידוע בשם 'פרא סורי', שכמותו היו בארץ ישראל עד שנות העשרים של המאה הקודמת.

פרא בין הרי הנגב (צילום: דוד ראבד, פורום טבע פראי וחיות בר)

השם 'נקב אל-יהוד' פשט כאש בשדה קוצים ועד היום – גם לאחר שאנשי פלוגה ג' עצמם כינו אותו 'מעלה פלמ"ח' – כל המבקש להישמע סייר ותיק ומנוסה מוסיף לעשות שימוש בשם 'הערבי'. 

בעקבות שירו של אלכסנדר פֶּן: 'היה, או לא היה? הפשר לא נודע לי... היה או לא היה, תמימות היא – או תוחלת?', יצאתי לבדוק את אמינותו של אותו סיפור, שמלכתחילה נראה לי צ'יזבאת למהדרין, עד שאפילו יואב רגב, 'סופר הבית' של בית הפלמ"ח (בספרו 'פלמ"ח – לפקודה תמיד אנחנו', שראה אור בשנת 2011 לרגל מלאות שבעים שנה לפלמ"ח), הטיל בו ספק: 'בדווי המרחב שהופתעו לשמוע על המעבר במצוק, החלו לכנות את המעלה החדש בשם 'נקב אל-יהוד'. יש הטוענים, שהשם ניתן על-ידי אנשי הפלוגה' (עמ' 285). 

מה גדלה, לפיכך, שמחתי ללמוד מפי מוריס בן-דרור, כי אותו מעשה הריהו אמת לאמיתה! אכן, כאלה היינו בעודנו פלמ"ח'ניקים: גם שעה שהסיפור אשר בפינו היה אמת לאמיתה, עדיין נשמע כ'צ'יזבאת' לכל דבר...

בעלי התוספות

ראו ברשימת ההמשך כאן.