 |
| מוקי צור (צילום מסך) |
אמר העורך: לא מעט רגעי התרגשות ונחת מספק לי בלוג עונג שבת, והנה אחד מהם.
מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, סופר, חוקר והיסטוריון של ראשית הציונות ושל תנועת העבודה, מוכר לרבים מקוראי הבלוג. הוא נולד בירושלים בשנת 1938, וכשנולד קראו לו אביו (יעקב צור) ואמו (וירה) בשם שמואל. מוקי צור לא זוכר שמישהו אי-פעם קרא לו שמואל או שמוליק. תמיד מוקי ורק מוקי. מניין בא שם זה הוא לא ידע, וגם לא שאל. מוקי וזהו. המסורת המשפחתית ידעה לספר על כלב ושמו 'מוקי' ועל האחות הגדולה דליה, שדרשה מהוריה שייקראו לאחיה הקטן בשמו של הכלב האהוב...
 |
| דליה ומוקי, ירושלים שנות הארבעים (הצילומים מארכיון משפחת צור) |
גם דודתו של מוקי, סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ, השתמשה בשם 'מוקי השובב' בכמה מספריה, אבל חידת מוקי ליוותה את מוקי כל חייו, עד ש... עד שקרא בבלוג עונג שבת את הרשימה שכתבתי יחד עם דן אלמגור!
הרשימה 'מבקשי השלום: האם העתיק פיקאסו את יונת השלום של נחום גוטמן?', פורסמה בבלוג ב-18 בנובמבר 2011, ושוב בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית, ב-23 ביולי 2017.
לפני שנה, בפברואר 2017, הלכה לעולמה דליה דוֹבְרַת, אחותו של מוקי (ורעייתו במשך שנים של אהרן דוברת). ביום השבעה, כשהתכנסו בני המשפחה לערב זיכרון, סיפר מוקי על פתרון החידה. אני מודה לו ששיתף אותי בחדוות הגילוי והתיר לי לפרסם את דבריו בקיצורים המתבקשים.
 |
| משפחת צור (מימין לשמאל: דליה, יעקב, מוקי, וירה), ירושלים, 1948. |
מאת מוקי צור
בתקופה שחלפה מאז פטירתה של דליה המחשבות נעו אליה פעמים הרבה.
כידוע אין פעילות יותר עליונה בשפה מאשר לתת שם. כמה משאבים רגשיים ורוחניים אנו מקדישים לאותה פעילות של מתן שמות. מתן שמות – כך מסופר בספר 'בראשית' – הייתה הפעולה הראשונה של האדם: הבריאה הנגדית לבריאת העולם.
אני חי בידיעה שמי שנתן לי את שמי הייתה אחותי דליה. אני לא זוכר את עצמי עם שם אחר. לפי האגדה המשפחתית נקראתי אחרי שמו של הכלב שהצליחה דליה להכריח את הורינו לקנות עם שובם מהשליחות מבלגיה. לפי אגדה זו, המלווה את שמי, האֵבֶל של דליה על כך שהכלב הקטן שלה, מוקי, נמכר על ידי אמא היה גדול. אמא סיפרה לדליה שהכלב גנוֹב גוּנב ודליה בכתה. דודה ימימה [אבידר-טשרנוביץ], שהיתה ידועה במעורבותה הסיפורית והחינוכית, כתבה סיפור נחמה לדליה ובו שני כלבים: הכלב הגדול והרע 'בוקי', והכלב הקטן והטוב 'מוקי'. דליה החליטה כי התינוק, האח שנולד לה, יהיה טוב כמו מוקי, הכלב הקטן שבסופו של דבר ניצח בגבורה את הכלב בוקי.
כהיסטוריון הייתה לי רק בעיה אחת: לא מצאתי את הסיפור של ימימה בשום מקום. למרות זאת, מאז שנודעה לי האגדה נטלתי על שכמי את המשימה להיות גיבור כמו מוקי הכלב וחלש כמוהו. במשימה השנייה, דרך אגב, עמדתי בגבורה...
אלא שזמן מה אחרי פטירתה של דליה נודע לי, בדרך מקרית לגמרי, פשר השם.
זה התחיל בגילוי משמח של ספר ושמו סיפורים מן המקרא לילד הרך (תל אביב, בערך 1960), ובו סיפורים מעובדים מהתנ"ך שנועדו לילדי הגן בעריכת מרדכי סגל (1991-1903). הספר לווה באיורים מופלאים של שלום רייזר (2001-1920). רייזר היה חבר קיבוץ עין גב ואף אייר לקיבוץ הגדת פסח נהדרת. לימים איבד את שפיותו ונפטר במוסד סגור. הוא עזב את עין גב עוד לפני שהגעתי, והיכרתי אותו רק מ'נחיתה' קשה ומוזרה שעשה בקיבוץ בתור 'נפוליאון'. בביקורו אז הבטיח לכל מי שהסכים להקשיב לו כי יִבְנה טירה במרומי הר סוסיתא. כמו בסרטים הוא הופיע ונעלם. והנה נפל לידי ספר התנ"ך לילדים שרייזר אייר באופן כה מיוחד.
הספר שרייזר אייר היה מוזר גם בכתיב שלו, שהיה מלא באופן מוגזם. הוא ראה אור בסדרת חוברות והפך לאגדה, לא מעט בזכותם של החרדים והדתיים שהשמיצו אותו כשיא של היבריס חילוני. סגל, איש החינוך שייסד את סמינר הקיבוצים בתל אביב ועמד בראשו שנים רבות, האמין שרק דרך הסיפורים יגיע התנ"ך לתודעתם של ילדי הגן. הוא לא בוש להודות שמדובר בספר מצונזר שמותאם לעולמם של ילדים. אין בו סיפורי ניאוף וגם אין בו אלוהים, שלדעתו זה מושג שאינו מובן לילדי גן. לפיכך, בכל החוברות הללו לא הוזכר שם אלוהים. מה נשאר אפוא מהתנ"ך? טענו רבים נגדו.
 |
| איור השער נעשה על ידי חנניה פינר איש עין גב. שימו לב לכתיב המלא! |
מכל מקום, בעקבות ציוריו של רייזר התעוררה סקרנותי וחיפשתי באינטרנט חומר נוסף על רייזר. הוא התגלה לי בתגובה של עמוס נוי לרשימה שכתבו דן אלמגור ודוד אסף על 'יונת השלום' בבלוג עונג שבת. אלמגור ואסף שאלו: מי היה הראשון שהשתמש ביונת השלום כסמל אנטי-מלחמתי? כמו רבים, גם אני חשבתי שהיה זה פאבלו פיקאסו, אך לפי מה שהשניים סיפרו באותה רשימה פיקאסו פרסם את היונה של נוח כסמל השלום רק בשנת 1945, בעוד שנחום גוטמן שלנו, צייר אותה, בדבר לילדים, כבר בשנת 1937. האם גנב פיקאסו הספרדי מנחום גוטמן הארץ-ישראלי? כנראה שלא. פיקאסו לא הכיר את גוטמן, נכתב ברשימה החכמה, אך מתברר, כפי שציין נוי, שהוא אכן הכיר את שלום רייזר, הצייר מעין גב. והיכן צייר גוטמן את יונת השלום שלו? הוא עיטר סיפור ילדים בשם 'נובי וגובי מביאים את השלום', של יצחק שוייגר (דמיאל), מי שכתב את סיפור הילדים הקלאסי 'שמלת השבת של חנה'לה'.
הסיפור הוא על נוֹבִּי וגוֹבִּי, שני ילדים הגרים בכפרים שכנים ושלווים. בצורת פוקדת את הארץ ומתחילה מתיחות בין הכפרים. שני הילדים מחליטים למנוע מלחמה ובונים מפיסות ראי מראות גדולות בשתי הכניסות לכפרים. כשכפר אחד יוצא לתקוף את רעהו הוא מגלה את עצמו צועד ומבין כי אין טעם לצאת למלחמה. כולנו בני אדם. שני הילדים מביאים את הכפרים לפיוס. הם יוצאים עם דגלי שלום ובהם יונת השלום.
ועוד מתברר מאותו סיפור כי לשני הילדים שני כלבים. שניהם קטנים, שניהם טובים, ושמותיהם: צוּקִי ומוּקִי.
מוקי כלב טוב! שחור על גבי לבן! הסיפור נכתב כקוטב שני לחדשות של אותם ימים, ימי 'המאורעות', המכונים היום על ידי מלומדים בשם 'המרד הערבי'. בצד הידיעות הקשות, הלוויות, האבל וההתארגנות להגנה, שגם הן פורסמו בעיתון הילדים, הופיע הסיפור ה'שמאלני' הזה ובו חזון של שלום.
מוקי הכלב הטוב! הנה מצאתי אותו. אני מתבונן בתאריך פרסומו של הסיפור והנה מתברר כי הוא פורסם כמה חודשים לפני שנולדתי. דליה קראה אפוא את הסיפור לפני אמא והזדהתה עם מוקי שאבד לה, וכך נתנה לי דליה לא רק שֵׁם אלא גם רעיון מכוון: להילחם למען השלום, למען הטוב שבעולם, ולהציב ראי מול פרצופו של אדם. היא הכירה כמה מרוחקים חיינו מרעיון הסיפור ועד כמה צריך להיאבק למען הצדק.
בזכותו ובזכות בלוג עונג שבת נודע לי סוף סוף למה קוראים לי מוקי.
