 |
| (אופק: כח אדם וסיעוד) |
בימים אלה, שבהם מגרשת ממשלת ישראל באכזריות חסרת הבחנה פליטים אפריקנים מסודן ואריתריאה שמצאו כאן מקלט, אל 'מדינה שלישית' שאסור להגיד את שמה, שם צפויים להם ייסורי גיהינום, מה טוב מלהתנחם בספר שכולו נופת צופים, דברי חכמה ומוסר יהודי צרוף.
תלמיד חכמים משועמם ושמו רחמים פנחסי פרסם זה לא מכבר (תשע"ז) ספר, ושמו 'הנחמד' הוא יעבדוך עמים: קובץ דינים בענייני גויים ועובדים זרים. זהו ספר הזוי מכל צד שהופכים אותו, וכבר מכותרתו – המבוססת על ברכת יצחק ליעקב 'יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים' (בראשית, כז 29) –אפשר להבחין במגמתו הגזענית, ומי עובד כאן בשביל מי. השם 'עובדים זרים', לשיטת המחבר, אינו מקרי, משום שהוא נושא עמו גם אסוציאציה ישירה למושג ההלכתי 'עבודה זרה'.
ד"ר ניתאי שנאן, שהפך בספר והפך בו, הביא בפניי כמה מרגליות נאות מתוכו, שמראות כי תורת חיים היא תורתנו הקדושה, וצדק הרב יצחק יוסף כשאמר בשבוע שעבר כי בתי המשפט הישראליים, שאינם דנים על פי ההלכה, גרועים מערכאות של גויים.
כבר בהקדמה לספר הבהיר המחבר את מטרתו:
בדמיונו של המחבר, עובדים זרים, ובעיקר עובדות, הן בראש ובראשונה בעיה סקסואלית, וצריך להיזהר מייחוד עמן ומ'נגיעה בערווה', שמקורם, לדעתו, ב'חוסר ידיעה ואי שימת לב'. ברור לגמרי, הרי מי שנכשל בנגיעה בערוות עובדת זרה עושה את זה אך ורק מחוסר תשומת לב...
ואם ביחסי מין עסקינן, מה דינו של מי ש'נתפש עם שפחתו' (לשון נקייה ל'עובדת זרה')?
ובכן זה הדין: 'מוכרים אותה' (איפה? בשוק העבדים?), ואת הפדיון מחלקים לעניים יהודים, ומלקין אותו (מי אמור להוציא את הדין לפועל? באיזו רצועה? כמה מלקות? – סתם המחבר ולא פירש), ומגלחים את שערו (ואם הוא קרח, מה דינו?), ובנוסף ינודה הזנאי לחודש ימים.
הנה עוד כמה שורות מן ההקדמה:
מה שמצא חן בעיניי בקטע זה הוא השילוב של פתגם שׁוּק בתוך ספר הלכתי. 'שהרי אמרו אין אמונה בגוי אפילו ארבעים שנה בקבר' – מי אמר? היכן?
האמרה 'אין אמונה בעובד כוכבים' מקורה בתלמוד הבבלי (חולין, קלג ב; ורש"י שם: 'אין ישראל רגילין להאמין בהם'), אבל החלק של 'ארבעים שנה בקבר' מקורו בפתגמים עממיים שנפוצו בקרב יהודי ארצות האסלאם (ראו במאמרה של גלית חזן-רוקם, 'לחקר הפתגם העממי היהודי', תרביץ, נא, תשמ"ב, עמ' 292-281).
הסעיף הראשון, האוסר לשים מאכלים מתחת למיטה מפני 'רוח רעה' (מי בכלל שם אוכל מתחת למיטה?), מושפע מאמירה פולקלורית של חז"ל, שהתגלגלה לספרות ההלכה, על נחשים שעשויים לירוק את ארסם במים מגולים שמאוכסנים מתחת למיטה ועל שדים ורוחות שמלכותם בלילה. גם הציפורניים הגזוזות זכו במרוצת הדורות למעמד מאגי ולמקור סכנה נורא לאדם בכלל ולנשים מעוברות בפרט. אז נשים יהודיות בהריון, שימו לב לא לדרוך על ציפורניים של גויים...
אבל המחבר לא תקוע בימי הביניים. גם הוא שמע על טלוויזיה ואינטרנט, שאותם אסור לספק לעובדים הזרים:
ומה אם חס וחלילה עובד זר נוטה למות, או נניח טובע בים? אין חובה להצילו אלא רק לאלה שתפקידם לכך...
המחבר שינן היטב את הנאמר במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי ומאות שנות פסיקה הלכתית בארצות הגולה, ובתמימות של עם הארץ מיישם את תלמודו במציאות המודרנית של מדינת ישראל. הנה מה שיש לו לומר על מיילדת או מינקת גויה, שמטבעה כל רצונה הוא אך ורק לרצוח תינוקות של יהודים:
בשביל התרגיל הבה נחליף את המילה 'גויה' ב'יהודייה', וההפך, ונגלה שהעולם מלא באנטישמים...
באדיבותו מתיר המחבר ל'ממשלת ישראל' לקבל תמיכה מ'ממשלת גויים', אבל אם 'שר גוי' נותן ממון לישראל, יש להעבירו לגויים אחרים, אבל בסתר, 'כדי שלא ישמע השר'... באיזה עולם חי המחבר הזה?
באופן כללי, אסור ליהודים לייצר או למכור צלבים ('צורות שתי וערב'), גם לא עבור נוצרים, אבל צלבים מכסף, זהב או יהלומים (!) – בזה אפשר להקל... מצד אחר, חס וחלילה שהעובדים הזרים יביאו לחדרם צלבים או 'אילן' (הכוונה כנראה לעץ חג המולד), או 'חמה ולבנה' (הרי הם עובדי כוכבים, לא?), או אשה מינקת את בנה (מן הסתם ציורים של מרים ובנה ישו).
ומה קורה כאשר הגוי מת? כאן מרחיב המחבר את יריעות אוהלו גם אל הרפורמים הרשעים:
כותרת זו הזכירה לי דברים שרשם הפילוסוף שלמה מימון בזיכרונותיו, עת נזכר באפיזודה משעשעת-מביכה שאירעה בילדותו, בעיירה ליטאית נידחת, בשנות החמישים של המאה ה-18:
 |
| חיי שלמה מימון, תרגם מגרמנית: י"ל ברוך, מסדה, תשי"ג, עמ' 68 |
