יומן קריאה: עגונה עברייה מי יידע חייך?

מאת עמנואל אטקס

א. אלמנה ועגונה

משורר ההשכלה יהודה ליב גורדון (יל"ג) פתח את הפואמה המפורסמת שלו 'קוצו של יוד' בשאלה רטורית – 'אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?', ובשורות שאחר כך תיאר את גורלה המר של האישה היהודייה, המוּדרת מלימוד תורה ומקיום מרבית המצוות. ואולם את עיקר הפואמה הוא הקדיש לאישה בשם בת שׁוּעַ, שבעלה נטשה לאנחות והותירה עגונה. משכיל יהודי בשם פַאבִּי ('פייביש שמו לפָנים', מציין המשורר), שהתאהב בעגונה, הצליח לאתר את הבעל הנוטש ולשכנעו שישלח לאשתו גט. השליח עם הגט הגיע ועוד מעט קט ובת שוע תצא לחופשי ותוכל להינשא לפאבי. ואולם הרב וָפְסִי, הרב של קהילת אילון (וילנא בשיכול אותיות) ואב בית הדין, חשב אחרת. וכך תיאר גורדון את תגובתו:     

אַךְ כִּמְעַט שָׂם רַב וָפְסִי בַּגֵּט עַיִן

קָרָא אֶל הַשָּׁלִיחַ: אַל תִּקְרַב לָגֶשֶׁת!

הֲטֶרֶם תִּרְאוּ כִּי הַגֵּט אֵינֶנּוּ כָּשֵׁר:

הַשֵּׁם הִלֵּל כָּתוּב בּוֹ בְּלִי יוּ"ד, חָסֵר.

האומנם הגט נפסל בגלל חסרונה של אות אחת? יהודה פרידלנדר, חוקר ספרות ההשכלה, בדק ומצא שמרבית הפוסקים קבעו שגט כשר בין אם השם הילל כתוב מלא ובין אם הוא כתוב חסר. חוקרים אחרים הוכיחו שבן דמותו של 'ופסי הכזרי', הרב יוסף זכריה שטרן משאוולי, דווקא נחשב לפוסק מקל. אכן, יל"ג, שביקש להעצים את הדימוי של הרבנים כמחמירים שלא לצורך (וגם היה מסוכסך עם הרב שטרן), לא דקדק בעובדות, ואולם השאלה במקומה עומדת: כיצד התמודדו פוסקי ההלכה במהלך הדורות עם סוגיית העגינות? שלא כיל"ג, חוקרי ספרות ההלכה טוענים בעקביות כי הפוסקים היו מודעים היטב לכובד האחריות ועשו תמיד כמיטב יכולתם כדי להתיר את הנשים העגונות. ד"ר נועה ששר דנה בשאלה זו בפרקים האחרונים של ספרה החדש וקוראת תיגר על קביעה זאת. נשוב לכך בהמשך. 

הספר גברים נעלמים: עגונות במרחב האשכנזי, 1648–1850 (הוצאת כרמל, 2020) הוא ניסיון ראשון להעמיד שחזור היסטורי מקיף של תופעת הנשים העגונות על היבטיה ההלכתיים מכאן, והחברתיים-התרבותיים מכאן. שחזור זה נפרש על פני כמאתיים שנה, מאמצע המאה ה-17 (כלומר תקופת גזרות ת"ח ות"ט [1649-1648], שבעקבותיהן נוצרה מציאות כאוטית גם בדיני משפחה) ועד לאמצע המאה ה-19 – לב התקופה המודרנית. התיחום הגאוגרפי של הדיון הוא 'המרחב האשכנזי', כלומר מרכז אירופה ומזרחה, שהיו באותה עת הריכוזים הגדולים ביותר של העם היהודי. מדובר אם כן במפעל מחקר נועז ביומרנותו. כדי לעמוד במשימתה ריכזה ששר גוף מקורות עשיר ומגוון, שכולל מאות שאלות-ותשובות רבניות, פנקסי קהילות ופנקסי בתי דין, מכתבים, ספרי זיכרונות, ספרי מוסר ועוד. 

השאיפה למצות את הנושא הובילה את המחברת להקדיש את הפרקים הראשונים של הספר לבחינת מעמדה ההלכתי והחברתי של האלמנה בכלל ושל האישה הזקוקה לחליצה בפרט. הבחירה הזאת מתבססת על ההנחה, שאלמנה הזקוקה לחליצה גם היא סוג של עגונה, לפחות כל עוד לא נמצא היבם המוכן לשחררה בטקס החליצה.

על פי מושגי החברה האשכנזית בתקופה זו נתפסה האלמנה כאומללה, אך בה בעת גם מסוכנת. אומללה הייתה, מפני שנותרה בגפה ובמקרים רבים איבדה את מקור פרנסתה; מסוכנת, מפני שעצם קיומה של אישה פנויה עלול לערער על החיוניות של מוסד הנישואין, שלא לומר שאישה הפנויה זמן רב מדי חשודה בפתיינות ואף בגרוע מכך. ששר מקדישה דיון רחב למעמדה הכלכלי של האלמנה בראי ההלכה, באפשרות של נישואים חוזרים, ביציאה לשוק העבודה ועוד. אחת המסקנות שעולות מן הדיון היא שאין מה להשוות: גברים יהודים שהתאלמנו היו פטורים מן הקשיים הרבים שהיו מנת חלקן של נשים אלמנות.

דיון מקיף בהלכות ייבום וחליצה הוא רקע לפרק המתאר את גורל הנשים הזקוקות לחליצה. לא לחינם בחרה ששר להכתיר פרק זה בכותרת 'עגונות במלכודת החליצה'. הייתה זו מלכודת של ממש, מפני שבתנאי התקשורת ודרכי התחבורה באותם ימים היה זה קשה עד בלתי אפשרי לאתר את היבם. ואולם גם כאשר היבם נמצא, לא תמיד היה מוכן להעמיד את עצמו לרשות גיסתו האלמנה ללא תמורה כספית. כדי להקדים רפואה למכה התבקשו לעתים אֶחיו של חתן לחתום מראש על שטר התחייבות לחליצה בחינם. אף על פי כן, לא נדירים היו המקרים שנשים שנזקקו לחליצה נאלצו לקנות את חירותן על ידי תשלום כספי ליבם.

נעל חליצה מן המאה ה-19 (ויקיפדיה)

ב. לאן נעלמו הגברים?

'התרת עגונות היא מהתחומים ההלכתיים הנחשבים סבוכים ביותר' (עמ' 133). כך פותחת ששר את הפרק שבו היא מציעה סקירה תמציתית ובהירה של ההלכות הקשורות להתרת עגונות, החל בתלמוד וכלה בספרות הפוסקים הראשונים והאחרונים. פרק זה הוא לדעתי הישג למדני וספרותי ממדרגה ראשונה.

ולעצם העניין, מתברר שביסוד ההלכות הדנות בהתרת עגונות עומד מתח בין שתי מגמות: מצד אחד, הרצון להקל על ההליך; מצד שני, החשש הכבד מפני טעות שתגרום לעגונה להינשא בעוד בעלה חי, שהרי מדובר באיסורי עריות. וכך הקלו הפוסקים, בין השאר, בקבלת עדותה של אישה המעידה על מות בעלה, אף על פי שהיא נוגעת בדבר; בהסתמכות על עד אחד ובקבלת עדות של גוי 'המסיח לפי תומו'. לעומת זאת, עדות אישה על מות בעלה עוררה חשד שמא היא עושה זאת ממניעים כלכליים. חשדנות זו מתבטאת בפסיקת השולחן ערוך, שאישה שהעידה בפני בית הדין שמת בעלה ולא הזכירה את עניין הכתובה, 'מתירין אותה'; אך אם העידה על מות בעלה והוסיפה 'תנו לי את כתובתי', אין מתירין אותה היות 'שעל עסקי הכתובה באה'. בעקבות פסיקה זו ודומות לה הגיעה ששר למסקנה, שהסיכוי לזכות בהיתר היה גבוה יותר אם הייתה העגונה בקיאה בהלכה. דא עקא, שבשל הדרתן מלימוד תורה מרבית הנשים היו רחוקות מכך.

אחד הביטויים לחשש מפני טעות בהתרת עגונות נמצא בדברי הרב יצחק בר ששת (ריב"ש), חכם ספרדי בן המאה ה-14. בעקבות מקרה מסוים שבו הותרה העגונה להינשא כתב: 'והיה ראוי שישאלו על זה כל חכמי הגלילות ובראשם מורנו הרב ר' נסים ... ולא שחכם אחד יסמוך על סברתו להקל'. חשש זה בא לידי ביטוי גם בפסיקת השולחן ערוך, שעגונה שהותרה על פי עד אחד 'לא תינשא אלא ברשות בית דין'. החשש מפני טעות עמד גם ביסוד קביעות רבות של בעלי הלכה, שההיתר שהתירו עגונה אינו תקף אלא אם יצטרפו אליו עוד כמה מגדולי הרבנים שבדור. 

החלק העיקרי של גברים נעלמים דן בגורלן של העגונות עצמן ומה היו הנסיבות שגרמו למצבן. כך מוקדש פרק אחד לנשים שאיבדו את בעליהן בעקבות מלחמות ופרעות, בעיקר במהלך גזירות ת"ח ות"ט. פרק אחר, שכותרתו 'שני מקרי רצח', דן בפרשיות רצח שאירעו באלטונה בשלהי המאה ה-17. פרטי האירועים נרשמו בזיכרונותיה של גליקל מהמלין, ואלה עיקרי הדברים: בשלהי שנת 1683 יצא מביתו, לרגל עסקיו, חלפן כספים בשם אברהם זימלא מיץ, ולא שב. מאמצי אשתו לגלות מה עלה בגורלו עלו בתוהו. למרות שבני התקופה היו מודעים לסכנות האורבות להם בסביבה העוינת, התחילו בני הקהילה להפיץ שמועות על הנעלם ועל אשתו, כביכול הדבר נבע ממתחים שהיו בין בני הזוג. בהקשר זה מצביעה ששר על התפקיד שמילאה הרכילות כאמצעי של פיקוח חברתי. כעבור ארבע שנים נעלם יהודי בשם אהרן, גם הוא חלפן כספים, וגם במקרה זה לא עלה ביד אשתו לגלות מה עלה בגורלו. שני מקרי הרצח כמעט נשכחו, ואנשי הקהילה, שחששו לערב את השלטונות בשל יחסם העוין, המשיכו בשגרת חייהם. ואולם, אישה אחת מנשות הקהילה בשם רבקה הייתה נחושה לגלות את זהות הרוצח. בעקבות שמועות שהגיעו לאוזניה היא פנתה אל המשרתת של החשוד ברצח והצליחה לחלץ ממנה הודאה שהביאה ללכידתו, לגילוי גופות הנרצחים ולהתרת העגונות. הנחישות האובססיבית של אותה אישה לגילוי הרוצח התפרשה בעיני בעלה ואחרים מאנשי הקהילה כשיגעון. ששר גורסת ששיגעון זה, שיוחס לעתים לנשים, הוא שאפשר להן לפעול בדרכים בלתי שגרתיות שהגברים נרתעו מפניהן. 

'תמונות מחיי נישואין מסוכסכים' הוא שם הפרק שבו פורשת ששר שורה של מקרים שבהם הפכו נשים לעגונות לא בשל מות הבעל אלא בשל החלטתו לנטוש את אשתו ללא גירושין. המשותף למקרים אלה הוא, שהליכי הגירושין על פי ההלכה, כמו גם יחס החברה לגירושין, הובילו גברים שנישואיהם עלו על שרטון למסקנה, שנטישת האישה ללא הסדרת הגירושין היא פתרון ראוי. בעקבות ממצאי פרק זה מערערת ששר על קביעתו של יעקב כ"ץ בספרו מסורת ומשבר, שבני זוג העדיפו בדרך כלל לשמר את חיי הנישואין גם במחיר כבד.   

בעיתון המגיד, 20 באוגוסט 1873, עמ' 310 התפרסמו שלושה מקרי עגונות זה אחר זה

מקריאת הפרק שכותרתו 'על דבר העגונה שבעלה הרחיק נדוד ממנה' אנו למדים שהתופעה של גברים שהתרחקו מנשותיהם וילדיהם למשך תקופות ממושכות הייתה שכיחה באותם ימים. עם הנודדים נמנו סוחרים שנסעו למרחקים, מלמדים בני פולין שמצאו תעסוקה בקהילות יהודיות בגרמניה, יהודים ששירתו כחיילים או שנלוו לצבאות כספקים. ומכיוון שמדובר בתופעה שכיחה מתעוררת השאלה, מתי הפכה אישה שבעלה נדד למרחקים לעגונה? על כך משיבה ששר, כי 'כל עוד ראתה האישה את היעדרותו של הבעל כסבירה ולא ביקשה להתיר את נישואיה בגין ההיעדרות – נחשבה אישה נשואה לכל דבר; משביקשה להתיר את קשר הנישואין – הוגדרה כעגונה' (עמ' 292).

כאמור, בין המקורות שעליהם מסתמכת המחברת יש ספרי זיכרונות של בני התקופה. מיעוטם של ספרים מן הסוג הזה מעצים כמובן את חשיבותם. מה לא נאמר ונכתב על ערכם של זיכרונות גליקל מהמלין כמקור היסטורי? האישה המשכילה, השנונה וחדת-העין הזאת, העמידה בזיכרונותיה תמונה עשירה של החברה שבתוכה חיה, על אמונותיה ועל ערכיה. אין זה מקרה כמובן שהמחברת שבה ומסתמכת על ספר זה, תוך שהיא מסתייעת במהדורה החשובה של חוה טורניאנסקי.

ספר זיכרונות נוסף שנדון הוא חיי שלמה מימון, חיבור אוטוביוגרפי של תלמיד חכם שמוצאו מעיירה קטנה בליטא, שלאחר גלגולים רבים הגיע לברלין והפך שם לפילוסוף נחשב. שלמה מימון נולד בשנת 1753 ליד העיירה מיר, והוריו השיאוהו בהיותו בן 11. לדבריו, סבל מרורים מידי חמותו, מה שגרם בהכרח גם למתחים עם אשתו. בשנת 1777, בהיותו בן 24, עזב מימון את אשתו וילדיו בעיירה נייסוויז (Nieśwież; היום בבלארוס) ויצא לבדו לארצות גרמניה כדי לקנות השכלה. לאחר הרפתקאות רבות התקרב לחוגו של משה  מנדלסון בברלין ושם התפרסם כפילוסוף. את ספרו האוטוביוגרפי הדפיס מימון בשנת 1792 בגרמנית וברור שייעד אותו לקהל קוראי שפה זו, יהודים ולא יהודים כאחד.

בספרו העיד מימון, שאשתו, שאותה נטש מזה שנים ארוכות, פנתה אליו פעמיים בדרישה לשוב הביתה או לחילופין לתת לה גט באמצעות שליח. וכך כתב מימון באטימות רגש אופינית:

אשתי דורשת ממני או לחזור תיכף ומיד הביתה או לשלוח לה ביד האיש הזה גט פטורין. אני לא יכולתי לעשות אז אף אחת משתי אלה. לגרש את אשתי בלא שום סיבה לא אביתי, ולשוב מיד לפולין, כשאין לי שום סיכוי למצוא שם את פרנסתי ולחיות חיים שיש בהם טעם, אי אפשר היה לי (עמ' 324).     

כעבור שנתיים הגיעה אליו אשתו בכבודה ובעצמה, בלוויית בנם הבכור, ודרשה ממנו לשוב לביתו או לתת לה גט. גם הפעם ניסה מימון להתחמק בתואנות שונות ומשונות. בין השאר טען, שהוא מתקשה להיפרד מאישה שאותה אהב בעבר, וכי אינו רוצה שהגירושין ייעשו מתוך קלות דעת. בסופו של דבר הוא נעתר לתחינת אשתו ונתן לה גט. ששר מציינת שלאורך הסיפור כולו התעלם מימון ממחשבותיה של אשתו ומרגשותיה, וכי בחר להעלים מקוראיו את ההשלכות ההלכתיות והמוסריות החמורות של נטישת אישה ועיגונה.

ג. עגונות ורבנים

תקצר היריעה מלסקור כאן את המון המקרים של עגונות הנדונים בספר. מדובר במנעד רחב מאוד של נסיבות, של הקשרים, של סיפורים אישיים ושל דרכי פעולה שנקטו בעלי הלכה. ואולם המכנה המשותף לכולם הם הקשיים העצומים שבפניהם ניצבו אותן עגונות שביקשו להתיר את עצמן מכבליהן. קשיים אלה נבעו הן מחמת הרקע והנסיבות השונות של כל עגונה ועגונה הן מן הקושי לעמוד בדרישות ההלכה כדי להתירן. 

נסתפק בדוגמה אחת: מי שהיו בקיאים בזיהוי מתים בחברה האשכנזית היו אנשי החברה קדישא. אם איתרע מזלה של העגונה וגופת הבעל נמצאה על ידי אנשים אלה, חזקה עליהם שידעו לזהותה בהתאם לדרישות ההלכה. ואולם, שונה היה המצב במקרים שבהם נמצאה הגופה על ידי מי שאינו יהודי. עדותו של גוי הייתה קבילה רק כאשר הוגדר כ'מסיח לפי תומו', ואילו הודאה מפורשת של מי שרצח יהודי, במסגרת חקירה שנערכה מטעם השלטונות, לא הייתה קבילה. מקרים כאלה מבליטים את המלכוד ההלכתי שעמו נאלצו עגונות להתמודד בנסיבות החיים של התקופה. ההליכים שהיו כרוכים בפענוח מעשי רצח ובזיהוי גופות עירבו בהכרח את השלטונות, כך שבמקרים רבים דרישת ההלכה, שעדות גוי לגבי נסיבות המוות חייבת להיות בגדר של 'מסיח לפי תומו', לא הייתה מציאותית.

שני הפרקים האחרונים של הספר מוקדשים ל'עגונות ורבנים', והשאלה העומדת במרכזם היא כיצד התנהלו בעלי ההלכה כאשר התבקשו להתיר נשים מעגינותן. כנקודת מוצא לדיון זה מציגה ששר את מה שהיא מכנה 'חידת המקורות'. וזו החידה: בספרות השאלות-ותשובות (שו"ת), שהתחברה במהלך תקופה זו, יש מאות היתרי עגונה. ואולם, בפנקסי בתי הדין, שבהם נרשמו היתרי עגונות שניתנו בפועל, צוינו רק היתרים מעטים. להלן נראה מהו הפתרון שמציעה ששר לחידה זו.

בהמשך הפרק הציגה ששר את השיקולים המתודולוגיים שהדריכו אותה בבחירת 435 התשובות שאותן בחנה לעומק, ואלו הם: השיקול הגיאוגרפי, היינו תשובות מאזורים שונים של המרחב האשכנזי; השיקול הכרונולוגי, היינו תשובות שנכתבו לכל אורך התקופה הנדונה; וכן השיקול של מעמד הפוסק והשתייכותו הרעיונית, שהוביל לבחירת תשובות שנכתבו הן על ידי פוסקים שנחשבו לגדולי הדור הן על ידי פוסקים מקומיים.

דיון נוסף הקדישה ששר לשיטות השונות הנוהגות בחקר ספרות ההלכה. וכך סיכמה את עמדתה:

נקטתי בגישת החוקרת העומדת בחוץ, בתפיסה מטא-הלכתית הכופרת בטענה שההלכה היא מערכת בלתי משתנה ... תוך כדי ניתוח המקרים נראה כיצד גורמים חברתיים ותרבותיים השפיעו על מהלך התפתחותה של ההלכה ... נוסף על כך, איני מקבלת את הטענה שהמערכת ההלכתית אינה ניתנת לשיפוט ולהערכה חיצוניים. גישה זו ... נובעת ממסקנות שעלו הן ממחקרים שעסקו בהיסטוריה של ההלכה והצביעו על התפתחותה בזיקה לנסיבות היסטוריות ולגורמים סוציולוגיים, הן ממחקר פמיניסטי של ההלכה, שהצביע על הטיות מגדריות הקיימות בה ופיתח כלים לחשיפתן (עמ' 359).    

עתה חוזרת ששר למה שכינתה 'חידת המקורות', היינו הפער הבולט בין מספרם הרב של היתרי העגונות בספרות השו"ת ובין מספרם המועט בפנקסי בתי הדין. אומנם, אפשר להסביר את הפער הזה בכך שלא כל פנקסי בתי הדין שרדו. עם זאת, העובדה שיש בידינו פנקסים של כמה מן הקהילות החשובות ביותר, ושגם בהם מועטים ההיתרים, מותירה את החידה במקומה. אין אפוא מנוס מן המסקנה, שרבות מן העגונות שנדונו בספרות השו"ת לא זכו להיתר בפועל.

כאמור, חוקרים של ספרות ההלכה קבעו, שרוב הפוסקים עשו כמיטב יכולתם כדי להקל על העגונות ולהתירן מעגינותן. מתברר שביסוד קביעה זו עמדו הרטוריקה של הפוסקים, שתיארו את העגונה כאישה אומללה ובוכייה, והעובדה שמרבית התשובות שנדפסו אכן מתירות את העגונה מכבליה. ששר קוראת תיגר על מוסכמה זו, שלדעתה היא מכלילה מדי ומתעלמת מן הגישות השונות שרווחו בין הפוסקים. לשם כך היא מבחינה בין ארבעה דגמי פסיקה בסוגיית העגונות: הדגם המחמיר, פוסקים המסרבים מלכתחילה לעסוק בהיתר עגונות מחשש לטעות; הפוסק המצטרף, שאמנם מעדיף לא לעסוק בנושא, ועם זאת במקרים מסוימים מוכנים להצטרף ולתמוך בהיתר שנתן פוסק אחר; הדגם האמביוולנטי, פוסקים המוכנים להתיר עגונה רק בדיעבד, אך לא מלכתחילה, מתוך חשש שמא ייצא להם שם של מקלים בדיני עגונות; הדגם המקל, פוסקים שראו מלכתחילה בהיתר עגונות מצווה חשובה והתאמצו להקל בה.

ששר דנה בכל הדגמים האלה, תוך הבאת דוגמאות שממחישות את מגוון העמדות ואת הלכי המחשבה שביסודן. מסקנתה היא, שדגמים אלה 'מסמנים את טווח העמדות שנתפס כלגיטימי במסגרת הפסיקה בתקופה הנדונה' (עמ' 373). חוקרי הלכה שגרסו כי רוב הפוסקים התאמצו להקל עם העגונות הסתמכו על כך שמרבית הדיונים שנדפסו בספרות השו"ת הסתיימו בהיתר. ואולם, ששר טוענת כי מסקנה זו שגויה, שכן כמעט כל היתרי העגונה (לפחות אלה שנדונו בספרה) הסתיימו בהצהרה של הפוסק שההיתר יקבל תוקף רק אם יזכה באישורם של פוסקים נוספים. לעתים נקב הפוסק בשמותיהם של פוסקים אלה, לעתים התנה את ההיתר בהצטרפות 'שני גאונים מפורסמים'. אפשר כמובן להבין את הדרישה הזאת בשל החשש מטעות, ואולם, ששר הצביעה על מקרים שבהם הפוסק משוכנע בצדקת ההיתר, ובכל זאת התנה אותו בהצטרפות פוסקים נוספים, מה שעשוי – לפחות סטטיסטית – להביא לקיומן של חוות דעת שליליות שיחסלו את סיכוייה של האומללה לזכות בהיתר. מתברר שהססנות ומורך לב אינן תכונות הנגלות רק בשדה הקרב אלא הן קיימות גם בשדה ההלכה.

נקל לשער את הקשיים שבפניהם מצאו עצמן העגונות שנאלצו לכתת רגליהן למקומות מרוחקים כדי לזכות בתמיכה של פוסקים מפורסמים בהיתר שקיבלו. ששר הביאה מקרים אחדים הממחישים זאת. כיצד אפוא יש להסביר את העובדה שפוסקים רבים התנו את ההיתר בהצטרפות פוסקים אחרים, וזאת למרות שבוודאי היו ערים לקושי שהם מציבים בשל כך בפני העגונה? ההסבר העולה על הדעת הוא החשש מפני טעות. יתר על כן, היו פוסקים שסברו כי היתר עגונה הוא עניין כה חמור שההלכה מחייבת שיהיה נדון על ידי פוסקים אחדים. ששר מציעה כי ביסוד תופעה זו עמד גורם נוסף, והוא שאיפת הפוסק לקנות מוניטין רבני ולהשביח את מקחו. ששר הביאה מקורות שמהם עולה, כי במהלך תקופה זו הלכה והשתרשה הדעה כי רק פוסקים מן המדרגה העליונה רשאים לעסוק בהתרת עגונות. מכאן, שהפוסק שמתנה את ההיתר בהצטרפות פוסקים אחרים, מציג את עצמו בפני הציבור כמי שנמנה עם השורה הבכירה של הפוסקים שנחשבים מומחים בתחום זה. השבחת המוניטין הרבני אינו רק צורך אנושי בסיפוק של יצר הכבוד והגאווה אלא גם היה עשוי לסייע לו לזכות במשרת רבנות נחשקת ובמקור פרנסה יציב. המחברת חותמת את הפרק בציטוט מדבריו (המאוחרים) של הנצי"ב מוולוז'ין (1893), שנכללו בתשובה שכתב בעניין התרת עגונה: 'דתקנת חכמי ישראל היא קלקלתן, היינו מה שמפלפלים להתיר היתרים בקונטרסים ארוכים דווקא, הוא גורם לקלקולן' (עמ' 390).    

בפרק האחרון, שהוא גם 'אחרית דבר', מתפלמסת ששר עם טענת חוקרי ההלכה, שביסוד התנהלות הפוסקים עמדה אתיקה של מניעת סבל מן העגונות. אין כאן מקום להביא את מכלול טיעוניה והמקרים שעליהם הסתמכה ונסתפק במסקנתה:

מוסד הרבנות בכללו הציב מכשולים קשים בדרכן של עגונות שחפצו לקבל היתרים, וזאת פחות מתוך שיקולים הלכתיים ענייניים ויותר משיקולים תועלתיים. בעובדה זו אני רואה את הגורם המרכזי לאפשרות ... שרבות מן העגונות שעליהן סופר במחקר זה מעולם לא הותרו (עמ' 405).

ואולם המחברת אין די לה בדחיית הטענה שהפוסקים עשו כמיטב יכולתם כדי להתיר את העגונות. בעקבות מחקרה היא מציעה מסקנות מרחיקות לכת על אופיו של מוסד הנישואים בכלל והשלכותיו על גברים ועל נשים בתקופה שאותה חקרה. וכך היא מסיימת את ספרה:

התמונה העגומה העולה ממחקרי זה מגלה שאף על פי שגברים ונשים גם יחד התחנכו לאורה של התפיסה שנישואין הם המסגרת המשפחתית הראויה, המסרים הלא-מפורשים ותלויי המגדר שהונחלו להם ביחס למוסד הנישואין הקנו למוסד זה משמעות שונה בתכלית בחייהם ... גברים היו מודעים לכך שנישואין מעניקים להם ביטחון, חירות ושליטה בגורל נשותיהם, ואילו בתודעתן של נשים נכחה תמיד האפשרות המאיימת שהנישואין יהפכו למלכודת ... לעובדה זו הייתה השפעה מרחיקת לכת על מעמדן של נשים בחברה היהודית בתקופה זו בפרט ובחברות יהודיות מסורתיות בכלל. במילים אחרות, עצם קיומו של מושג העיגון בתודעתם של בני החברה הגדיר את מרחבי הפעולה שלהם ... אותה חברה שביססה את אורחות חייה על היעדרות ממושכת של בעלים מבתיהם, שאפשרה להם לנטוש את נשותיהם ולא נקטה יד קשה כנגד אלה שעשו זאת, הקריבה לא רק את העגונות עצמן אלא גם את ציבור הנשים בכלל על מזבח חירותם של הגברים (עמ' 406). 

נועה ששר

השורה התחתונה בספרה של ששר אינה מותירה מקום לספק: ספרה נכתב מנקודת מבט פמיניסטית מובהקת. ואולם, אין מדובר בכתב פולמוס. ששר אינה משכילה רדיקלית הנלחמת ברבנים אלא היסטוריונית המחויבת לאמת, ככל שהמחקר ההיסטורי מאפשר לשחזרה, ומסקנותיה מתבססות על מחקר איכותי, מתועד ומנומק. היא הסתמכה על גוף מקורות עצום בהיקפו ועשיר ומגוון באופיו. הניתוח ההיסטורי של המקורות הללו, והדברים אמורים בעיקר בספרות השו"ת, כרוך בקשיים מתודולוגים ידועים שעמם הצליחה להתמודד בצורה משכנעת. 

קושי מיוחד שעמד בפני ששר היה הניסיון לחלץ את קולן של העגונות מתוך טקסטים שנכתבו על ידי גברים ונועדו לעיני גברים. בזכות קריאה רגישה ויצירתית של מקורות אלה, והצלבתם עם מקורות אחרים, מהם שנכתבו בידי נשים, היא הצליחה לתת ביטוי משכנע ומרשים לקולן של הנשים שנפלו קרבן למלכוד העיגון על סוגיו השונים. אל הניתוח המתוחכם והרגיש של המקורות הצטרף ידע היסטורי מקיף שבאמצעותו הצליחה להעמיד את התופעות הנדונות בתוך הקשרים היסטוריים חברתיים נרחבים. זאת ועוד, אף על פי שסיפורי העגונות הנדונים בספרה מתייחסים למקרים פרטיים וחד-פעמיים, ששר השכילה לחשוף את זיקתם לערכים, למוסכמות ולדפוסים שנהגו באותה חברה ובכך הפכה אותם לפרטים היכולים ללמד על הכלל.

הרומן 'העגונה' מתאר את גורלה של עגונה צעירה בווילנה
שנקלעה למשחקי כבוד של רבנים ופרנסים

פתחנו את הרשימה בציטוט השורה המפורסמת של יל"ג, 'אישה עברייה מי יידע חייך?'. אם הייתה נחה עליה בת השיר, הייתה ששר יכולה לפתוח את ספרה במילים 'אישה עגונה מי יידע חייך?'. בספרה קרעה לנו ששר צוהר לחייה ולמצוקותיה של האישה העגונה בחברה האשכנזית, ומתוך כך מצטיירים בפנינו חיי הנישואין בחברה זו וכיצד היא מתמודדת עם משברים המערערים את מוסדותיה.

____________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב לכבוד הופעת הספר (מכון שוקן למחקר היהדות, ירושלים, 22 ביוני 2021)

פינת ההלכה: דיני עובדת זרה

(אופק: כח אדם וסיעוד)

בימים אלה, שבהם מגרשת ממשלת ישראל באכזריות חסרת הבחנה פליטים אפריקנים מסודן ואריתריאה שמצאו כאן מקלט, אל 'מדינה שלישית' שאסור להגיד את שמה, שם צפויים להם ייסורי גיהינום, מה טוב מלהתנחם בספר שכולו נופת צופים, דברי חכמה ומוסר יהודי צרוף.

תלמיד חכמים משועמם ושמו רחמים פנחסי פרסם זה לא מכבר (תשע"ז) ספר, ושמו 'הנחמד' הוא יעבדוך עמים: קובץ דינים בענייני גויים ועובדים זרים. זהו ספר הזוי מכל צד שהופכים אותו, וכבר מכותרתו – המבוססת על ברכת יצחק ליעקב 'יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים' (בראשית, כז 29) –אפשר להבחין במגמתו הגזענית, ומי עובד כאן בשביל מי. השם 'עובדים זרים', לשיטת המחבר, אינו מקרי, משום שהוא נושא עמו גם אסוציאציה ישירה למושג ההלכתי 'עבודה זרה'.

ד"ר ניתאי שנאן, שהפך בספר והפך בו, הביא בפניי כמה מרגליות נאות מתוכו, שמראות כי תורת חיים היא תורתנו הקדושה, וצדק הרב יצחק יוסף כשאמר בשבוע שעבר כי בתי המשפט הישראליים, שאינם דנים על פי ההלכה, גרועים מערכאות של גויים.

כבר בהקדמה לספר הבהיר המחבר את מטרתו:

בדמיונו של המחבר, עובדים זרים, ובעיקר עובדות, הן בראש ובראשונה בעיה סקסואלית, וצריך להיזהר מייחוד עמן ומ'נגיעה בערווה', שמקורם, לדעתו, ב'חוסר ידיעה ואי שימת לב'. ברור לגמרי, הרי מי שנכשל בנגיעה בערוות עובדת זרה עושה את זה אך ורק מחוסר תשומת לב...

ואם ביחסי מין עסקינן, מה דינו של מי ש'נתפש עם שפחתו' (לשון נקייה ל'עובדת זרה')?

ובכן זה הדין: 'מוכרים אותה' (איפה? בשוק העבדים?), ואת הפדיון מחלקים לעניים יהודים, ומלקין אותו (מי אמור להוציא את הדין לפועל? באיזו רצועה? כמה מלקות? – סתם המחבר ולא פירש), ומגלחים את שערו (ואם הוא קרח, מה דינו?), ובנוסף ינודה הזנאי לחודש ימים.

הנה עוד כמה שורות מן ההקדמה:

מה שמצא חן בעיניי בקטע זה הוא השילוב של פתגם שׁוּק בתוך ספר הלכתי. 'שהרי אמרו אין אמונה בגוי אפילו ארבעים שנה בקבר' – מי אמר? היכן?

האמרה 'אין אמונה בעובד כוכבים' מקורה בתלמוד הבבלי (חולין, קלג ב; ורש"י שם: 'אין ישראל רגילין להאמין בהם'), אבל החלק של 'ארבעים שנה בקבר' מקורו בפתגמים עממיים שנפוצו בקרב יהודי ארצות האסלאם (ראו במאמרה של גלית חזן-רוקם, 'לחקר הפתגם העממי היהודי', תרביץ, נא, תשמ"ב, עמ' 292-281).

הנה עוד כמה סעיפים הזויים מהספר:

הסעיף הראשון, האוסר לשים מאכלים מתחת למיטה מפני 'רוח רעה' (מי בכלל שם אוכל מתחת למיטה?), מושפע מאמירה פולקלורית של חז"ל, שהתגלגלה לספרות ההלכה, על נחשים שעשויים לירוק את ארסם במים מגולים שמאוכסנים מתחת למיטה ועל שדים ורוחות שמלכותם בלילה. גם הציפורניים הגזוזות זכו במרוצת הדורות למעמד מאגי ולמקור סכנה נורא לאדם בכלל ולנשים מעוברות בפרט. אז נשים יהודיות בהריון, שימו לב לא לדרוך על ציפורניים של גויים...

אבל המחבר לא תקוע בימי הביניים. גם הוא שמע על טלוויזיה ואינטרנט, שאותם אסור לספק לעובדים הזרים:

ומה אם חס וחלילה עובד זר נוטה למות, או נניח טובע בים? אין חובה להצילו אלא רק לאלה שתפקידם לכך...

המחבר שינן היטב את הנאמר במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי ומאות שנות פסיקה הלכתית בארצות הגולה, ובתמימות של עם הארץ מיישם את תלמודו במציאות המודרנית של מדינת ישראל. הנה מה שיש לו לומר על מיילדת או מינקת גויה, שמטבעה כל רצונה הוא אך ורק לרצוח תינוקות של יהודים:

בשביל התרגיל הבה נחליף את המילה 'גויה' ב'יהודייה', וההפך, ונגלה שהעולם מלא באנטישמים...

באדיבותו מתיר המחבר ל'ממשלת ישראל' לקבל תמיכה מ'ממשלת גויים', אבל אם 'שר גוי' נותן ממון לישראל, יש להעבירו לגויים אחרים, אבל בסתר, 'כדי שלא ישמע השר'... באיזה עולם חי המחבר הזה?

באופן כללי, אסור ליהודים לייצר או למכור צלבים ('צורות שתי וערב'), גם לא עבור נוצרים, אבל צלבים מכסף, זהב או יהלומים (!) – בזה אפשר להקל... מצד אחר, חס וחלילה שהעובדים הזרים יביאו לחדרם צלבים או 'אילן' (הכוונה כנראה לעץ חג המולד), או 'חמה ולבנה' (הרי הם עובדי כוכבים, לא?), או אשה מינקת את בנה (מן הסתם ציורים של מרים ובנה ישו).

ומה קורה כאשר הגוי מת? כאן מרחיב המחבר את יריעות אוהלו גם אל הרפורמים הרשעים:

המחבר מסתמך (הערה רעט) על השולחן ערוך, שחובר במאה ה-16, יותר ממאתיים שנה לפני שנולד ונקבר הרפורמי הראשון.

ובחזרה לשם הספר יעבדוך עמים, ובו גם נסיים.

כותרת זו הזכירה לי דברים שרשם הפילוסוף שלמה מימון בזיכרונותיו, עת נזכר באפיזודה משעשעת-מביכה שאירעה בילדותו, בעיירה ליטאית נידחת, בשנות החמישים  של המאה ה-18:

חיי שלמה מימון, תרגם מגרמנית: י"ל ברוך, מסדה, תשי"ג, עמ' 68

על דעת המקום: אנו הולכים ברגל

מאת יהודה זיו

לזכרו של ידידי הטוב אדם זרטל

הארכאולוג פרופסור אדם זרטל (מקור: אוניברסיטת חיפה)

בשנת 1978 החלה משלחת 'סקר הר מנשה', בראשות פרופסור אדם זֶרְטָל, (2015-1933), 'לחרוש' ברגל את מזרח השומרון עם בקעת הירדן אשר לרגליו (זרטל, פצוע מלחמת יום כיפור, התנהל כל הזמן כשהוא נשען על קביו). בין השנים 2008-1996 גילתה המשלחת חמישה מִתְחֲמֵי פולחן דמויי טביעת כף רגל – כעין אלה המכונים בשם גִּלְגָּל (לשון גל, על שם צורתם המעוגלת) – כולם מן המאות 12-13 לפני הספירה, התקופה שבה נכנסו בני ישראל מעבר הירדן אל מערבה של ארץ ישראל. המתחמים התגלו בשערי 'ארץ כנען' – סמוך למושב ארגמן שבבקעת הירדן, ומול פתחו של נחל יבוק, שבו קיבל יעקב את השם 'ישראל', ואף סביב המזבח מימי יהושע בן נון, שחשף זרטל בראש הר עיבל. 

גילגל ארגמן המכונה 'בַּיָאדַת אֶ-שַּׁעַבּ' (לִבְנַת הָעֵמֶק). מקור: ויקיפדיה

שער ראשי זה של כנען הריהו תחילתה של 'דרך מבוא השמש' (דברים, יא 30), העולה במעלה נחל תִּרְצָה (ואדי אֶל-פָארִעָה) לעבר שכם ויורדת משם אל ים התיכון אשר במערב (ומכאן שמה). זרטל, בעיניו החדות, שם לב כי בפסוק שלפני כן (שם, 29) נמנה הר גריזים לפני הר עיבל. הוא הציע לפיכך, בעקבות מהלכה של אותה דרך, לזהות את הר גריזים עם הר כַּבִּיר, שבראשו יושבת היום ההתנחלות אֵלּוֹן מוֹרֶה, ולא בדרומה של שכם, כמקובל משכבר הימים על תושביה השומרונים. שמחתי לחזק את הצעתו זו באמצעות מסורת ערביי האיזור, המצביעה על קברו של שֵׁיח' בִּלָּאל – המוּאָדִ'ין (הקורא לתפילה) מן ה'צַחָאבָּה' (חבר מרעיו של מוחמד) – בראש הר כביר. הדעת נותנת כי מסורת מקומית זו נתגלגלה אל פי הערבים, בבואם לכאן במאה ה-7, כזכר לסיפור המקראי על יותם: 'וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם' (שופטים, ט 7). חיזוק להצעתי יש אף בכך, שבנוסף למתחם כף הרגל שבצד מושב ארגמן, ושניים נוספים במורד שוליה המערביים של בקעת הירדן, ממוקם 'גִּלְגָּל' נוסף במעלה נחל תרצה, לרגלי פסגתו של הר כביר. ונראה כי בא לציין את ייחודו כ'הר הברכה', הוא הר גריזים. ואכן, הגילגל החמישי שאותר ממוקם בראשו של הר עיבל, שם הוא עוֹטר את 'מזבח יהושע' (דברים, כז 8-2).

בשנת 2013, כאשר משלחת 'סקר הר מנשה' הדרימה גם אל שיפוליו של מדבר יהודה, נתגלה גילגל נוסף ליד היישוב רימונים, אשר בצד הדרך העולה מיריחו לעבר בית אל.

גילגל רימונים (צילום אסף סלומון; מקור: ישראל היום)

'גִּלְגְּלֵי כַּף רֶגֶל' אלה עשויים ללמד, אולי, גם על מאמצי אבותינו הקדומים לקיים את דברי הפסוקים 'כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה' (דברים, יא 24), וכן 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' (בראשית, יג 17), אך לא כדרך שהאמנו בכך כולנו עד הנה: עתה מסתבר, כי אין אלה סתם 'קול קורא' לטיול נינוח ומהנה ברגל בפינות החמד של ארצנו.

ההתיישבות העברית החדשה ביקשה לה מראשיתה, ובעיקר לאחר הצהרת בלפור וכיבוש הארץ בידי הבריטים, דרכים לחידוש הקשר הלאומי והאישי עם אדמת הארץ. דרך עיקרית למימושו של קשר זה הייתה מִצְוַת 'לֶךְ-לְךָ' (בראשית, יב 1), שהובנה כפשוטה: הליכה וטיולים ברגל בנופי הארץ, עם ספר תנ"ך ביד. וכך נוסדו בארץ חבורות משוטטים שונות. הראשונה שבהן נוסדה בחיפה כבר בשנת 1916 על ידי המורה פנחס כהן (1956-1887), והוא אשר שאל את כינוים של מן הכתוב: 'מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ' (איוב, א 7). לימים הצטרפו אליהם גם 'משוטטי' יפו ות"א (1919) ואגודת 'הָאַלְפִּינִיסְטִים' הירושלמית (1924). לחבורת משוטטים כזו, שטיילה ב'ארץ החוֹרים' בחול המועד פסח תרפ"ט, הקדשתי בשעתו רשימה בבלוג עונ"ש. 

לבד מן התנ"ך, בעת ההיא כבר יכלו המשוטטים להתרפק גם על שורה ארוכה של ספרי שימוש וידע על ארץ ישראל. כך למשל, 'ספרה של ארץ ישראל', שחובר באנגלית על ידי שני פקידים בכירים בממשלת המנדט, ובשנת 1924 הוא ניתרגם לעברית – בכתיב חסר ובעברית מצוחצחת – בידי יצחק אברהם עבאדי, המתרגם הרשמי לעברית של ממשלת המנדט. בשנת 1928 ראה אור גם 'הארץ', פרי עטו של ההיסטוריון והגאוגרף א"י בְּרַוֶר. ספר זה היה מן הראשונים שרכש אבי לאחר בואנו ארצה, בשלהי 1927, ועוד בילדותי בלעתי אותו בסקרנות, ולתומי אף האמנתי, כי ראשי תיבות שם המחבר, אברהם יעקב, אינן אלא 'ארץ ישראל'...

אברהם יעקב ברַוֵר (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

גם על ספר התנ"ך נתווספו ספרים חדשים. תחילה, 'שְׂכִיּוֹת המקרא', שליקט וערך החוקר והעיתונאי מקס סוֹלוֹבֵיטְשִׁיק (לימים מנחם סוליאלי). ספר זה, שנדפס בברלין בשנת 1925, בהוצאת 'דביר-מקרא', כלל בתוכו תמונות ואיורים הקשורים לתנ"ך, הרבה לפני שנדפסו ארבעת הכרכים הפופולריים של 'פני עולם המקרא' בעריכת מיכאל אבי-יונה (1958).

באותו עשור מופלא ראה אור גם 'ספר האגדה', בעריכת חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי (מהדורה שנייה, דביר, 1930), ובעקבותיו 'ויהי היום' של ביאליק, שהתבסס על אגדות דוד, שלמה ואשמדאי (1933). הופעת ספרו של יוסף בן מתתיהו, 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', בתרגומו של יעקב נפתלי שמחוני (שטיבל, 1923) הובילה את יצחק למדן לחיבור הפואמה 'מסדה', ואלה הולידו את הנהירה אל מצדה של תלמידים וחברי תנועות הנוער, אם בשיט בים המלח ואם במסעות במדבר יהודה. חבר אגודת 'השומר' ותושב מטולה, פְרַנְץ וַן דֶר הוֹרְן, הקים את 'האגודה למען הָאֶשֶׁד' ועל פי תפיסת עולמה, שתונחל לעתיד לבוא ל'חברה להגנת הטבע', הכשיר שביל מסומן, ראשון מסוגו בארץ, לעבר מפל 'התנור', אשר נחנך ברוב עם ביום י"א באדר ב' תרפ"ט (1929), הלא הוא 'יום תל חי'. 

פרנץ ון דר הורן בטיול במנזר מר סבא במדבר יהודה (מקור: המוזיאון היהודי באמסטרדם; יד יצחק בן צבי)

ברוח זו חיבר המחנך יחיאל הלפרין את משחק הקוביה 'אֶעְבְּרָה-נָא בָּאָרֶץ' (בעקבות 'אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ' – שופטים, יא 17), שעיקרו מסע במאה ואחת נקודות יישוב על פני מפת ארץ ישראל. המשחק, שאויר בידי נחום גוטמן ונלוותה לו חוברת אתרים בשש שפות (הוצאת הלשכה הראשית של הקרן הקיימת ו'אמנות'), ראה אור בשנת 1929 וזכה להצלחה רבה (על משחקי הטיולים בארץ, לפני קום המדינה, כתב גדי כפיר ב'משחקים בבלוג').

המפה שצייר נחום גוטמן למשחק 'אעברה-נא בארץ' (מוזיאון נחום גוטמן לאמנות)

בשנת 1935 פרסם זאב וילנאי את 'מדריך ארץ-ישראל' (הוצאת סטימצקי). הספר (בהשתתפות ד"ר א' בונה) זכה להצלחה רבה ובתוך כמה שנים הפך לסדרת ספרים, שכמה מכרכיה התפרסמו בהוצאה פרטית שווילנאי כינה אותה בשם 'תּוּר'.

בשנת 1938 הוציאו פנחס כהן ודוד בנבנשתי מתחת ידיהם את הספר 'מורה דרך בארץ ישראל: למשוטט, למורה ולתיר', אשר סמל אמא"י (אגודת משוטטים ארץ-ישראל) בשערו. בשנת 1940 ראה אור הספר 'הגליל ועמקי הצפון', פרי עטו של יוסף ברסלבי, שגם היה ראשון בסדרה 'הידעת את הארץ', שמנתה שישה כרכים.

מודעת פרסום בסוף מדריך ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ה

בילדותי הרביתי לשחק עם חבריי ב'אֶעְבְּרָה-נָא בָּאָרֶץ', ואת כל הספרים הנזכרים, שניצבו בספרייתו של אבי ז"ל, בלעתי בעודי נער. בשנים 1945-1943 נמניתי עם כיתת הסיירים בפלוגה ב' של הפלמ"ח, ותוך כדי היכרות עם שבילי הארץ ונופיה למדתי גם 'לראות את התנ"ך'. בשלהי העשור הראשון למדינת ישראל – משנתמנה זלמן אֲרָן שר החינוך והתרבות ויזם את כתיבת תוכנית הלמודים הממלכתית – נקראתי, ביוזמת אליעזר שׂמֹאלי, שהיה אז המפקח על בתי הספר בהם לימדתי, לשמש חבר בוועדה לתוכנית לימודי המולדת והגיאוגרפיה. זכורה לי היטב התלהבותנו על הרחבת הכותרת ל'ידיעת המולדת', שרימזה גם על קשר רגשי-אינטימי.

מכאן צמח גם שמו של 'מדור ידיעת הארץ' בצה"ל, שהוא, ככל הידוע לי, היחיד מסוגו בצבאות העולם. כשיזם המדור הדפסה של פנקס כיס לחייל, ובו מידע על יישובים ועצמים גיאוגרפיים בישראל, הוענקה לו הכותרת המתבקשת 'כל מקום: פנקס כיס להכרת הארץ' (ענף השכלה במטכ"ל, 1953), רמז למצוות 'כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו' (יהושע, א 3). ספר זה יצא בחמש מהדורות (האחרונה ב-1957). לימים נוסף בו מידע רב על אתריה ההיסטוריים של ישראל, והמהדורה השישית, שראתה אור ב-1978 ונמניתי עם עורכיה, כבר נקראה 'כל מקום ואתר: מדריך שלם להכרת הארץ' (משרד הבטחון וכרטא). מאז יצא הספר במהדורות רבות נוספות (17 במניין).

ברוח תפיסה זו קרא אבי לַבְסְקִי, שהיה ראש מדור ידיעת הארץ בצה"ל (1976-1975), לטור מסלולי הטיול בשבועון 'במחנה' בשם 'דרך ארץ', פַּרַפְרָזָה על מאמר חז"ל: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' (אבות, פ"ב, ב). משנתמניתי אחריו לראש המדור (1985-1976), הכתרתי אותו בכינוי חדש – מוֹרִיָּ"ה (ראשי תיבות: מורשת קרב וידיעת הארץ), הבא לבטא את הקשר ההיסטורי אל ארץ ישראל. את עקרונות הקנייתם של אלה העמדתי, כמקובל בצה"ל, על שלושה: ידיעת הארץ בדרכי נֹעַ"ם (נוֹף, עַם, מוֹרֶשֶׁת), כשהיציאה אל הנוף צועדת במקום הראשון. חבורת המדריכים זכתה מפי בכינוי 'סיירת עופר' (עופרים בארץ הצבי), וגם את ראשי תיבות תפקידם הצבאי החלפתי, והם נקראו מאז מש"קי חֲוָיָ"ה (חינוך וידיעת הארץ). מסלולי 'דרך ארץ' הורחבו והועברו אל דפי האמצע של 'במחנה', ולימים הורשתי את עריכתם לעירית זהרוני, שנפטרה זה לא מכבר, והיא הוסיפה עליהם גם ארבעה עמודי צבע.

באותן שנים קיבצתי לספר רשימות פרי עטי, על טיולים בשמורות טבע, וקראתי לו בשם 'בשביל המטיילים' (משרד הבטחון, 1980) – שֵׁם שכבר עשיתי בו שימוש לפינת שידור שבועית בגלי צה"ל, ובה היצעתי למאזינים מסלול טיול ברחבי ישראל. 

שלום סֶרִי, מנהל ההוצאה לאור של משרד הבטחון, רווה נחת מכפל משמעותו של שם הספר, וכשנערך להוציא לאור את לכסיקון שמורות הטבע, פרי עטו של עמנואל הראובני, שאל בעצתי בדבר שם קולע. שַׂשְׂתִּי להציע לספר החדש שם מן התנ"ך – 'קום התהלך בארץ'. הספר, שעל עטיפתו הוטבעו עקבות נעלי 'פַּלָדְיוּם', שהיו בשעתו פופולריות מאוד בקרב המטיילים, ראה אור בהוצאת משרד הבטחון בשנת 1985 וזכה בתפוצה נאה.

בעקבות כותרת זו כתב יורם טְהַרלֵב את השיר 'קום והתהלך בארץ', בתוספת ו"ו החיבור לנוסח המסורה. השיר, שהולחן על ידי יאיר קְלִינְגֶר, הפך במהירות ללהיט. באתר האינטרנט שלו סיפר טהרלב, כי כתב את השיר גם כמחאה על המנהג החדש לטייל בארץ לא ברגל אלא ב'רִכְבֵּי שֶׁטַח'...

הנה חברי להקת פיקוד צפון והסולן יהודה אליאס, שביצעו את השיר לראשונה:



כשעמד ספרי הבא לראות אור כבר 'היכיתי על חטא' והתחרטתי על שבנדיבות לב כזאת הענקתי לאחרים שם קולע כל כך, אשר יכול היה להלום להפליא את ספריי שלי, שנקראו לבסוף בשמות 'תרמיל-צד' (כתר, 1988) ו'ילקוט-גב' (כתר, 1991). את האחרון שבהם פתחתי במילים שמייצגות היטב את השקפת עולמי:

השורש דר"ך בלשוננו, משמעותו כיבוש, שליטה, כפיית רצון. בתנ"ך אנו מוצאים אותו במגוון שימושים, כמו דריכת שמן ויין, בפסוק 'אַתָּה תִדְרֹךְ זַיִת וְלֹא תָסוּךְ שֶׁמֶן וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה יָּיִן' (מיכה, ו 15); או לשון כיבוש והכנעה, כגון 'וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ' (מיכה, א 3; עמוס, ד 13) או 'וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם' (איוב, ט 8), וכן 'הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ' (שופטים, כ 43), שפירושו השתלטו על מנוחתו ומנעו אותה ממנו. 

כבר במצרים הקדומה שימשה 'דריכה' שם נרדף להַטָּלַת מָרוּת: בימי המלכה חַתְשֶׁפְּסוּת, במאה ה-15 לפני הספירה, הפליגה משלחת מלכותית בים האדום לעבר 'ארץ פּוּנְט [מצפון לאריתריאה], אשר לא דָּרַךְ בה הָאֵל [פרעה. כלומר, איננה בשלטון מצרים], להביא משם מוֹר, לְבוֹנָה וזהב' (ראו: Ian Shaw & Paul Nicholson, The Dictionary of Ancient Egypt, British Museum Press, 1995, pp. 231-232). גם 'דֶּרֶךְ' הריהי, בעצם, הטלת מרות על שטח, וכמוה אף כל סוּגֶיהָ: השם 'מְסִלָּה' נגזר מן השורש  סל"ל, כלומר, דרס, הכניע, ומכאן 'סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה' (איכה, א 15). ואף 'כביש', משורש כב"ש, הריהו שימוש בן ימינו של 'כְּבִישָׁא' בארמית, תרגומה של 'מסילה', ומכאן גם התרגום הארמי לפסוק 'בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ' (שמואל א, ו 12): 'בְּכְבִישָׁא חֲדָא אַזְלִין'.

באותה רוח כתב נתן אלתרמן בשנת 1934 את 'שיר הכביש': 
הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח! / כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח
עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ / אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!

זה אף דינו של השורש צע"ד, אשר משמעותו קניית אחיזה איתנה באמצעות כף הרגל, בעיקר במעלה ובשעת טיפוס. דוגמה לכך יש בברכת יעקב ליוסף: 'בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר' (בראשית, מט 22), כלומר שלוחותיו מטפסות במעלה חומה. ואפשר, שמכאן גם משמעות השורש הערבי צַעִדַ (صَعِدَ), ממנו נגזרו 'צֻעוּד' (מַעֲלֶה), 'צֻעוּדָאא' (מעלה הרים תלול) ואף 'צַעִיד' (כינויה של מצרים העליונה). וכך גם 'אֶצְעָדָה' (שמואל ב, א 10), ובריבוי 'צְעָדוֹת' (ישעיהו, ג 20), שהיא צמיד לולייני, הסובב פעמים אחדות במעלה הזרוע ומחזיק בה. זו אף משמעות הפסוק 'קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים' (שמואל ב, ה 24), שבו הסתייע דוד בדרכו 'לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים' (שם). וכך אף בפתיחת שירת דבורה: 'יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם' (שופטים, ה 4). 

כינויו של חייל בלגיונות צבא רומי היה Caligatus, כלומר בעל נעל צבאית מסומרת (Caliga), ומכאן, כנראה, המונח קַלְגָּס, שנזכר בדברי הכהן משוח המלחמה: 'אל תיראו מפני הגפת תריסין ושִׁפְעַת הַקַּלְגָּסִין' (סוטה, פ"ח, א), כשהכוונה היא לחיילי רומי. ואומנם, בנו של הקיסר גֶרְמָנִיקוּס, שבעודו ילד בן שנתיים או שלוש הפך קמע לצבאותיו כשהוא לבוש מדי לגיונר ונועל נעליים מסומרות, נשא לפיכך את הכינוי 'קַלִיגוּלָה' (Caligula), שפירושו 'נעל קטנה'.

קליגה ממוסמרת (מקור: ויקיפדיה)

כל אלה מלמדים על היות הרגל הנעולה סמל שלטון רומי. אפשר, שמכאן נולדה גם הצעידה הצבאית הַטִּקְסִית, המסמלת את עוצמת השלטון שהיא מייצגת, כמו למשל, 'משמר המלכה' שבפתח ארמון בקינגהאם בלונדון. לא לחינם נולד באנגליה גם משחק ה-Football, הוא ה'כדור-רגל', אשר שמו הנפוץ בכל לשונות העולם מלמד על היותו ה'קרבי' שבמשחקי הספורט. ואפשר להוסיף גם את 'צעדי האווזים' של צבא גרמניה, עבור בצעדי הָ'אֶוְזוֹנִים' של משמר הפרלמנט באתונה, וכלה במצעדי האחד במאי בברית המועצות ובסין. 

הטקס היומי של סגירת הגבול בין הודו לפקיסטן במעבר ואגה (מקור: ויקיפדיה)

מצוות 'לֶךְ לְךָ', שנצטווה אברהם בעודו בְּחָרָן (בראשית, יב 1), חזרה ונאמרה לו בשובו ארצה ממצרים: 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' (שם, יג 17), אף שאין דין 'הליכה' כדין 'התהלכות'. באותה מידה יש גם להבחין בין 'דריכה' או 'התהלכות' לבין 'הנחת כף רגל'. על אף הנינוחות, המשתמעת לכאורה מן הצירוף האחרון, הרי שדווקא בו מסתתרת מעין עוצמה מאגית, ושמא דווקא את זו באה לסמל צורת כף הרגל של מתחמי הפולחן, אשר אליבא דזרטל הותירו אחריהם בני ישראל בעת כניסתם אל ארץ כנען. 

הרגע הדרמטי ביותר במהלכה של כניסה זו אמור היה להתרחש 'כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן' (יהושע, ג 13). ואכן, כך אירע, כפי שמסופר בספר יהושע: 

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם. וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר. וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ. וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית יְהוָה בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (שם 17-14). 

ג'יימס טיסו, הכהנים וארון הברית חוצים את הירדן (המוזיאון היהודי בניו-יורק; מקור: ויקיפדיה)

מתוך המאמר 'איך עברו בני ישראל בירדן', דבר, 31 בדצמבר 1936

אפשר אפוא שכריתת מי הירדן לא הייתה עיקר הנס, שכן תופעה זו שבה והתרחשה מדי פעם, כאשר זרימתם המהירה יותר של מי הנהר, בשולי גדותיהם החיצוניות של נפתוליו, חתרה מתחת לגדות הַחַוָּאר הזקופות שמשני עברי ערוצו וגרמה להתמוטטותן אל תוך הירדן ולחסימת זרימתו (עמד על כך יוסף ברסלבי במאמרו 'נס כריתת-הירדן', בית מקרא, לה [תשכ"ח], עמ'  38-23).

תופעה דומה אירעה במחציתה השנייה של המאה ה-13, שעה שבֵּיבַּרְס, סולטאן הממלוכים, הורה לבנות גשר אבנים על הירדן ליד תל אַ-דַּאמִיָה (היא 'אָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן [סרטבה?]', יהושע, ג 16). אך מפולת חוואר אל ערוץ הנהר, בלילה שקדם לחנוכת הגשר, גרמה לו לעמוד בחרבה וללא שימוש עד ראשית המאה ה-20, הרחק מן הירדן, שכבר שינה בינתיים את אפיקו. הגשר החלופי שנבנה במקום פוצץ על ידי הפלמ"ח ב'ליל הגשרים' (יוני 1946), ושוב נבנה שם גשר חדש, הנקרא היום 'גשר אדם'.

ושמא זה גם מקור הכינוי 'גְּאוֹן הירדן' (ירמיהו, יב 5, מט 19; זכריה, יא 3) לערוץ הנהר, שניתן לו בשל הַגֵּאוּיוֹת השבות ופוקדות אותו (אף כי פירושו המקובל הוא 'סבך צמחיה')? כמו כן גרמו לכך גם רעשי אדמה השבים ופוקדים את בקעת הירדן. ואכן, פעמים אחדות אירעו כאן כריתות ממושכות של מי הנהר. 

למשה הובטחה הארץ, ככל שבני ישראל ידרכו על אדמתה: 'כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה ... וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ' (דברים, יא 25-24), וכך נאמר גם ליהושע (יהושע, א 3). מכאן גם 'כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם' (מלאכי, ג 21), כשם שאנו מוצאים 'תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו' (תהלים, ח 7), או 'לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ' (איכה, ג 34). כך עולה גם מן הכתוב: 'כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל' (דברים, ב 5), כלומר: אף לא שמץ שליטה.

בתבליטים מצריים קדומים, שבהם מתוארים טקסי כניעה, נראה המנצח כשהוא דורך על עורף המנוצח. לפיכך אף יהושע אמר בפתח המערה בְַּמַקֵּדָה, בה נחבאו חמשת המלכים, 'אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה ... קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה ... כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם' (יהושע, י 25-24). וכך אף שלמה, בפנותו אל חירם מלך צוֹר: 'אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי' (מלכים א, ה 17). צורתם יוצאת הדופן של אותם 'גילגלי כף רגל' באה, כנראה, לסמל גם יתרון עוצמה ושליטה, כבאותם טקסי כניעה. אפשר, שטקס סמלי קדום זה הוא אשר הוליד לימים גם את קריאת הזלזול בלשון הערבית: 'צֻרְמָאיְתִי עַלָא רָאסַכּ' (נַעֲלִי על ראשך), שאין עלבון גדול ממנה.

דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי למקומה של הנעל, הדורכת ושולטת, בעולמם של יהודי מזרח אירופה. הנה כך סיפר הפילוסוף שלמה מימון בזיכרונותיו, שאותם כתב בברלין בשנת 1792:

חיי שלמה מימון, תרגם מגרמנית י"ל ברוך, הוצאת 'לגבולם', תשי"ג, עמ' 97

'ספר עברי' זה, שבו קרא מימון על 'הסגולה הבדוקה' הוא, ככל הנראה, 'חסד לאברהם', שחיבר הרב אברהם אזולאי, מקובל בן המאה ה-17 (וסבו של החיד"א), ובו נכתב כך על 'סוד השתעבדות אשה לאיש' (חסד לאברהם, סלאוויטא תקנ"ד, נהר מח, נט ע"א):

שאם החתן נזהר לשום רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת שבע ברכות, אותו השמת רגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו. ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. 

גולת הכותרת בהישגי האנושות, מאז ראשיתה, היא כיבוש החלל. אין פלא אפוא אם שער ספרו רב-המכר של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות (דביר, 2011) עוטר בתצלום הנודע ביותר מן הנחיתה על הירח (21 ביולי 1969): טביעת כף רגלו הנעולה של נִיל אַרְמְסְטְרוֹנְג, הראשון אשר צעד על קרקע הירח ואמר: 'זהו צעד קטן לְאדם, צעד גדול לאנושות'.