און ושלטון (י): לא כל אלינוער נולדה ב'משפחה הלוחמת'

מהדורה חדשה של 'שמשון' יצאה בהוצאת כתר (2007) בתרגום פטר קריקסונוב

רשימות קודמות על שמשון
און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון
און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

און ושלטון (ג): שמשון בין כרמי תמנתה

און ושלטון (ד): וילך שמשון עזתה
און ושלטון (ה): הכל בגלל מסמר חלוד – אגדת זישה ברייטברד

און ושלטון (ו): יהדות השרירים – שמעון רודי ורפאל הלפרין

און ושלטון (ז): חברים מספרים על דלילה

און ושלטון (ח): שמשון על המסך – בין הוליווד לוורשה

און ושלטון (ט): שמשון סובל מעצירוּת ומקבל הצעת שידוך מסופרמן

רוב הנשים שנושאות את השם אלינוער קשורות בצורה זו או אחרת בתנועה הרוויזיוניסטית או בבית"ר, שכן שם זה הומצא על ידי זאב ז'בוטינסקי ברומן 'שמשון'.

ברומן זה מתוארות האחיות הפלישתיות סמדר ואלינוער. הבכורה, סמדר, נישאת לשמשון (בתנ"ך נזכרים נישואיו אלה, אך האשה הפלישתית שנישאה לו היא אנונימית), ואלינוער, אחותה, מנסה לקלקל לה... לאחר זמן מבקש אביה של אלינוער לשדך אותה לשמשון, אך שמשון מסרב. שם נוסף שהמציא ז'בוטינסקי ברומן זה, וגם הוא חלחל למורשת השמות של המשפחה הלוחמת, הוא קרני – אהובתו העברייה של שמשון.

שמשון משסע את הארי – תבליט הנצחה בבית ילדותו של זאב ז'בוטינסקי באודסה (צילום: דוד אסף)

כששאלתי את דן אלמגור, הא כיצד בתו קרויה בשם 'ימני' כזה – והוא כידוע רחוק ממורשת בית"ר וז'בוטינסקי כרחוק 'שתי גדות לירדן / זו שלנו זו גם כן', מ'כשאת אומרת לא / לְמה את מתכוונת?' – הוא חיבר בתשובה את פרק הזיכרונות הזה.

זאב ז'בוטינסקי (1940-1880)

מאת דן אלמגור

לא כל אלינוער היא בהכרח בת ל'משפחה הלוחמת'.

זה היה באוקטובר 1964. היינו אז, אלה רעייתי ואני, בלוס אנג'לס, שם למדנו לתואר השלישי באוניברסיטתUCLA . היום קשה להאמין, אבל אז לא הייתה שום דרך לדעת את מינו של העובר, עד לרגע הלידה. וכשהתקרב מועד הלידה, התחלנו לחפש שמות לבן או לבת שייוולדו במזל טוב.

שלוש שנים קודם לכן, בהיותנו סטודנטים בירושלים, כינינו בלחש, במשך החודשים האחרונים להריונה של אשתי, את הוולד שטרם-נולד בשם הצופן המקראי 'כדרלעומר' – קיווינו שתיוולד בת ולא נצטרך להשתמש בשם זה. לשמחתנו אכן נולדה בת, וקראנו לה אורנה, כשם אחת מחברותינו בנות-גילנו, שאימצה את שמה העברי של שחקנית התיאטרון האהובה עלינו, אורנה פורת.

כשהגענו ללמוד בלוס אנג'לס שררה בקרב חברינו הישראלים ללימודים שם רגישות מיוחדת לגבי השמות שמעניקים הורים לילדיהם. אם נודע שאחד מהם קורא לתינוק הנולד 'גיא' ולתינוקת 'שרון' או 'תמי', היה זה סימן ברור שמדובר ב'יורדים' פוטנציאליים, המתכוננים להישאר בארץ החדשה ורוצים שילדיהם יישאו שמות קלים להיגוי, המצלצלים כ'אמריקנים'. אנחנו חיפשנו אז שמות ישראלים טהורים, והחלטנו שאם תיוולד לנו בת נקרא לה נילי – שם קצר ומוסיקלי, ישראלי ופטריוטי מאד, שיהיה קל להיגוי גם בקליפורניה, אבל איש לא יחשוד שבחרנו בו מכיוון שאנחנו מתכוונים להישאר בה.

יומיים לפני הלידה הגיע לפתע בדואר אקספרס מהארץ, מאחותי הטובה, שכבר ידעה על השם שבחרנו לילדה, אם תיוולד. המכתב נפתח בחמש המלים הדרמטיות: 'למען השם, רק לא נילי!'

ומיד אחריהן בא ההסבר המפתיע: מפיצים עכשיו בארץ משחת נעליים חדשה בשם 'נילי', וסוכנות הפרסום היצירתית טבעה את חרוז הפרסומת המופיע בכל מודעותיה: 'נילי-צחצחי-לי'. 

אם תעניקו לבתכם את השם נילי, הוסיפה אחותי, היא תהיה אומללה כל ימיה. כל פעם שתזכיר את שמה, יצחקו כולם ויאמרו לה: 'צחצחי לי'...

זאת המודעה שהופיעה בעמוד הראשון של עיתון מעריב, 27 בנובמבר 1964.
המודעה עוררה תגובות רבות ושינתה את תכניותיה של משפחת אלמגור.

בשורה קשה זו שיבשה מיד את תכניתנו. אנחנו הרי מכירים את אכזריותם של ילדי ישראל והוריהם, ולמה נאמלל ילדה תמימה וחפה מפשע (שטרם נולדה) בחרוז הזה, הקשור בצחצוח נעליים?! 

כאמור, עוד לא ידענו אז אם אכן תיוולד לנו בת שנייה, ואולי בכלל יורש העצר יהיה כדרלעומר?

כשהחלו הצירים, נסענו מיד לבית החולים הגדול בשדרת סאנסט המפורסמת, ממש בלבה של הוליווד. בכניסה למחלקת היולדות קיבלה אותנו בחביבות אחות יהודייה רחבת ממדים. אני נתבקשתי להישאר במסדרון – אז עוד לא חלם איש על האפשרות שהאב יהיה נוכח בחדר הלידה.

כעבור שעה וחצי בערך יצאה האחות הגדולה מהמחלקה ובישרה לי בגאווה: 'בת!'

'יופי!', מלמלתי לעצמי, קצת בהקלה ולא רק בגלל השם. מה אני צריך בן, שיגרור אותי (כתב ספורט בנעוריי) למשחקי הכדורגל?!

'ומה שם הילדה?', שאלה אותי האחות הגדולה, כשהיא מחזיקה בספר הלידות הגדול שלפניה.

'עוד לא החלטנו', נאלצתי להודות בהתנצלות. 'הרי לא ידענו מה יוולד לנו...'

'עוד לא החלטתם?! אצלנו באמריקה בוחרים שם  ל פ נ י  שעושים את הילדה', התבדחה האחות, ורשמה בדיו על רצועת הפלסטר שאותה עמדה לכרוך על ידה של הקטנה: "no name almagor".

'אני מציעה שתחליטו ביניכם מה שם הילדה ותודיעו לי עוד לפני שאני מסיימת את המשמרת', ציוותה. 

נכנסתי לחדר שבו שכבו אשתי והבת הקטנה, שמצאה מיד חן בעיניי.

'מוכרחים למצוא שם לילדה', אמרתי בדאגה. 'האחות הולכת עוד מעט הביתה'.

'מה עושים? הרי לא נקרא לה בשם של משחת נעליים', ענתה אשתי.

'האוניברסיטה ליהדות, שבה אני מלמד בערבים, הרי נמצאת במרחק עשר דקות הליכה  מכאן', אמרתי. 'אולי אקפוץ לשם עכשיו ואחפש בספרייה, במילונים של צמחים, פרפרים או גוזלים, שם עברי נחמד ומקורי לקטנה'.

כבר עמדתי לצאת, ולפתע אמרה אשתי: 'רגע. אני זוכרת שבנעוריי קראתי את "שמשון", הרומן היפה של ז'בוטינסקי. אחת הגיבורות נקראה אלינוער. ז'בוטינסקי, כנראה, טבע את השם מדמיונו, אולי בהשפעת דמותה של לֵנוֹרָה מן השיר "העורב"' של אדגר אלן פו, שאותו תרגם' (וּפִתאֹם הַשֵּׁם 'לֵנוֹרָה' אֶת שַׁלוַת הַלֵּיל נִקֵּר / אֶת הַשֵּׁם אֲנִי לָחַשׁתִּי: הֵד בָּאֹפֶל הִתנָעֵר – הֵד בָּאֹפֶל, לֹא יוֹתֵר). 

נזכרתי שגם בעיניי מצא אז חן השם הזה. לימים פגשתי בו שוב, בסיפור מצולם על בובה שנקראה אלינוער ונדפס באחד מגליונות 'הארץ שלנו'. 

'נדמה לי שגם את השם "קרני" חידש ז'בוטינסקי' – ניסיתי להציע חלופה, שנדחתה מיד. 'אלינוער מצלצל יותר מעניין. וגם קצת קרוב לשם כדרלעומר...'

'אז תיגש להודיע לאחות, שתרשום את השם לפני שתסיים את המשמרת. היא כבר יכולה לקלף מזרועה של הקטנה את הפלסטר הזה', אמרה אלה. 

'אבל, רק רגע', קפצתי. 'ז'בוטינסקי?! הוא באמת היה משורר וסופר מוכשר; אבל אנחנו, שחוששים משמה של משחת נעליים שזה עתה נולדה, נגדל בת שאת שמה חידש דווקא ז'בוטינסקי?'  

'אבל זה שם נהדר' – טענה אלה.

'אני לא אקרא לבת שלי בשם ז'בוטינסקאי, לפני שאני מעיין שוב ב'שמשון'!', הצהרתי. זינקתי החוצה וטסתי כל עוד רוחי בי אל הספרייה של האוניברסיטה ליהדות.

'נו?', שאלה אותי האחות קצרת הרוח שעמדה בפתח, 'כבר החלטתם?'

'תני לי עוד רבע שעה', התחננתי. 'אני רק קופץ לספרייה וחוזר'.

בריצה הגעתי לאוניברסיטה. טיפסתי במדרגות לקומה הראשונה, בה היתה הספרייה, וכמובן שהדלת היתה נעולה. פתק בכתב יד שהוצמד לדלת הודיע כי בגלל מחלתה של הספרנית ברונקה (הסתבר שלקתה באותו בוקר בהתקף לב!), תהיה הספרייה סגורה הערב, ועם המורים והסטודנטים הסליחה.

חזרתי בריצה לבית החולים. האחות כבר ארזה את חפציה והתכוננה לצאת.

'נו', שאלה. 'מה שמה?'

לא היה טעם להסביר לה שאנחנו מתלבטים בבחירת השם כדי שחברינו בלוס אנג'לס וקרובינו בארץ לא יחשדו בנו שאנחנו מתכוונים להישאר בארצות הברית, ולכן בחרנו בשם שאין לאף אמריקנית: שם עברי מקורי, שורשי, רענן ושופע נעורים.

'אלינוער', אמרתי בגאווה. מגלגל את כל ההברות המוסיקליות, הכנעניות והפלישתיות, של השם המופלא הזה, תוך שאני מדגיש בהיגוי גרוני את העי"ן שבשם – סמל הנעורים.

תגובתה של האחות רחבת-הממדים, בעלת המבטא היהודי-אמריקני, השאירה אותי פעור פה: O, Elinore? That's my name!

היא נטלה בשמחה רצועה חדשה ורשמה על הפלסטר בדיו את שמה של אשת הנשיא רוזוולט, שעל שמה נקראה. אשה מקסימה, באמת. אבל זה השם-שלא-נשמע-אמריקני שבחרנו לבתנו?!

ומה תגיד אחותי? ומה יגידו החברים?

אלינור רוזוולט (1962-1884) – יכול להיות שז'בוטינסקי חשב עליה?

אבל לא היה זמן להתחרט. רצועת ה-No Name Almagor נתלשה בעדינות מידה הרזונת של התינוקת בת השעתיים, ובמקומה הוצמדה רצועה חדשה ועליה שמה של גב' רוזוולט. רק בקושי הצלחתי לשכנע אותה לרשום בפנקס הילודים את שם הקטנה בצורה שונה מזו שלה: Elinoar 

היא הסתכלה בי במבט עקום שאמר: 'הישראלים האלה... מלמדים באוניברסיטה, אבל האנגלית שלהם על הפנים'.

למחרת חזרתי אל הספרייה והפעם הדלת היתה פתוחה. מיהרתי אל המדף שעליו היו מונחים ספריו העבריים של ז'בוטינסקי ולשמחתי מצאתי שם את 'שמשון'. פתחתי ובמין רעד עצבני התחלתי לחפש אחרי השם אלינוער, כדי ללמוד משהו על אופייה של זאת שאת שמה הענקנו לבתנו השנייה.

תוך זמן קצר גיליתי שאחת מכותרות הפרקים הראשונים של הספר היא, לא פחות: 'אלינוער משרכת דרכיה'. אכן, היה זה שמה של אחת מבנות הערלים...

אבל כבר היה מאוחר להתחרט. השם הועבר ביעילות אמריקנית למחלקת רישום הילודים, והמעשה נעשה.

לשמחתנו, בניגוד לאותה פלשתית בתנו הלכה דווקא בדרך הישר, וגם שמרה על הכתיב הנכון (והבלתי רגיל) של שמה בכל התעודות, בעברית ובאנגלית. עד עצם היום הזה. 

וכך היא גם חתמה את שמה, בשתי השפות, בפתח ספר הפזמונים הראשון שלי, 'הצ'ופצ'יק של הקומקום', שיצא לאור לא מכבר ושאותו עיצבה בחן כה רב.

עם זאת, רוב בני המשפחה, חברותיה וחבריה, ואפילו מוריה ב'בצלאל', קראו וקוראים לה עד היום בכינוי החיבה 'נוני'. אולי בגלל כינויי חיבה אחרים שדבקו בה במשך השנים, כמו 'נון' ו'אלינון'. ואולי דווקא כזכר לפלסטר הקטן ההוא, No Name Almagor , שנכרך על ידה כשעתיים אחרי שנולדה.

*

ומי שהגיע עד לכאן וסקרן לראות את אלינוער אלמגור, הנה היא בערב לכבוד הופעת 'הצ'ופצ'יק', שנערך בתל אביב באחד באפריל (מכל התאריכים שבעולם!) 2012...

בעלי התוספות

פרופ' חיים כהן מהחוג ללשון עברית באוניברסיטת תל אביב כתב:

'שמשון' נכתב במקורו ברוסית ותורגם לראשונה על ידי ברוך קרופניק (קרוא). ז'בוטינסקי ליווה את מעשה התרגום הזה ובסוף הספר אף הובא תצלום מכתבו לקרופניק בעניינו. אפשר לראות שז'בוטינסקי טרח לציין כמה מן השמות שהיה צריך לפרש לגביהם את כתיבם העברי, ובכללם גם השם אלינער (ואגב, גם השם 'מרידור', אף הוא שם שאומץ ב'משפחה הלוחמת').  

ולעניין המכתב תצוין הערתו של ז'בוטינסקי בדבר הסגנון ובעיקר המשפט: 'שנאתי את הוַידברים והוַיאמרים תכלית-שנאה'. 

הנה המכתב:

      

חברים נזכרים בדני קיי

'עולם הקולנוע', 3 במאי 1956

שתי הרשימות שפרסמתי בשבוע שעבר, לרגל יום הולדתו המאה של דני קיי (כאן הראשונה וכאן השנייה), עוררו אצל כמה מן הקוראים זיכרונות נעימים, והרי הם לפניכם.

א. סביב (חצי) העולם בארבעים יום עם דני קיי

מאת מרדכי נאור

                          

אני מבקש להעשיר במידת-מה את המידע הנפלא שהובא על דני קיי בשבוע שעבר.

דני קיי, בנוסף לכל מעלותיו, גם היה מנצח תזמורת חובב, שלא ידע תווים, ובכל זאת הפליא לנצח על כמה תזמורות נודעות, לרבות התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק.

הוא היה, כידוע, אוהד גדול של ישראל, ומיד לאחר מלחמת ששת הימים הגיע לכאן, שהה מספר שבועות והופיע בעיקר בפני חיילים פצועים בבתי חולים. הוא אף התייצב בענף הווי ובידור של צה"ל וביקש להישלח לכל מקום בו יש חיילים המעוניינים לראותו ולשמעו, והיו רבים כאלה.

באותו ביקור התעניין דני מה הוא עוד יכול לעשות למען ישראל, ואז עלה הרעיון לשלחו למסע חובק עולם עם תזמורת הגדנ"ע, שנחשבה בעת ההיא לעתודה הצעירה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. את המסע ארגנו צה"ל, הסוכנות היהודית וקרן היסוד, ובסוף אוקטובר 1967 יצאו כמאה נגני התזמורת ועשרה מלווים (ביניהם – אני, כעיתונאי ודובר המשלחת) למסע בן ארבעים יום שהשתרע על פני שבע-עשרה ערים באחת-עשרה מדינות באירופה, בצפון אמריקה ובדרומה. במשך כמעט שישה שבועות עברנו חצי עולם, כשמדי ערב כמעט מופיעה התזמורת בעיר ובארץ אחרת. מטוס מיוחד הטיסנו מעיר לעיר, מעבר לאוקיינוס וכמעט לכל אורכן של שתי האמריקות.

התזמורת הופיעה באיטליה (רומא ומילנו), הולנד (רוטרדם, קירקראדה), בלגיה (בריסל, אנטוורפן), דנמרק (קופנהגן), קנדה (ויניפג, קלגרי, ונקובר), מכסיקו (מכסיקו סיטי), ארגנטינה (בואנוס איירס), אורוגווי (מונטווידאו), ברזיל (ריו דה-ז'נירו, סאן פאולו) ולבסוף גם בוונצואלה (קאראקס).

המתכונת הייתה זו: כל אחד מהקונצרטים החל בחלק ראשון, שבו ניצח דני קיי על התזמורת, כשהוא מפגין יכולות מוזיקליות ובדרניות יוצאות דופן. קיי הכיר היטב כעשר יצירות של מוסיקה קלה ('מעוף הדבורה', 'השוק הפרסי', 'בולרו' של רוול, ועוד) ועליהן ניצח כשהוא מלהטט בשרביט המנצח, בנגני התזמורת ואף בקהל באולם. לעתים נעלם והופיע לאחר שהיצירה כבר החלה להינגן ותמיד היו לו הלצות והברקות.

החלק השני של הקונצרט, 'הרציני', היה בניצוחו של שלום רונלי-ריקליס, מנצחה הקבוע של התזמורת.

דני קיי התקבל בכל מקום ככוכב-על, ובכל עיר כמעט המתינו מעריצים שעות שהבדרן-המנצח יעניק להם אוטוגרפים.  בדנמרק זכרו לו את השתתפותו בסרט 'הנס כריסטיאן אנדרסן', והוא השיב לדנים על אהבתם בדבר חידוד, בין שתי יצירות של הקונצרט: 'ראיתי ברחובות שכל המכוניות שלכם נושאות את האותיות DK [קיצור של דנמרק], ואני מאוד מודה לכם שכבר אימצתם את ראשי התיבות של שמי, דני קיי'.

הקונצרטים נערכו בחודשים אוקטובר-דצמבר 1967, חודשים ספורים לאחר המלחמה, ויהודי התפוצות ממש התפוצצו מרוב גאווה. התזמורת הישראלית הצעירה, עם דני קיי הווירטואוזי, נתפשה חלק מן הניצחון הגדול והיחס אל הנגנים היה כאילו הם עצמם שחררו את ירושלים...

במהלך המסע ראיינתי את דני קיי לעיתון 'במחנה גדנ"ע' ולהלן קטע מהראיון 'הבלעדי':

אתה שואל אותי אם נכון הדבר שאיני יודע תווים כלל. ובכן, זה נכון, ואני חוזר ומתפלא שלא מאמינים לי. איני יודע אפילו צורת תו, אבל אני מסתדר טוב מאוד גם כך.

– איך החיבור שלך עם תזמורת הגדנ"ע?

חשבתי שאמצע תזמורת טובה ומצאתי תזמורת מצוינת. זוהי קבוצה מאורגנת היטב של צעירים מוסיקליים ומוכשרים ביותר, שאותם מדריך ומנהל מנצח דגול – שלום רונלי-ריקליס.

 –  מה הסוד שלך בקונצרטים?

אני משתדל כל פעם להפתיע והנגנים לא יודעים מה אני מתכוון לעשות, כך שהם במתח. רמתה המוסיקלית הגבוהה של התזמורת מגבירה כמובן את הצלחתנו המשותפת.

– אני מקווה שאתה נהנה.

ברור. מעולם לא הרגשתי כל כך טוב. העבודה אמנם אינה קלה, ומה שמכביד ביותר אלה הם הטיסות התכופות, קבלות הפנים והקוקטיילים. הקונצרטים – זה החלק הכי קל ונעים. לא זכורים לי ימים טובים ונעימים כל כך כמו עכשיו, עם תזמורת הגדנ"ע.

לכל אחד מהנגנים והמלווים היה המסע חוויה בלתי רגילה, ודבריו של דני קיי מתברר כי גם הוא נהנה מאוד.

ולבסוף, עוד אחת מהברקותיו, שאותן פיזר בקונצרטים. כשרצה להחמיא למישהו, אמר שהוא יצרף אותו למסדר המכובד של ה-V.C. (ראשי תיבות של 'ווילדע חייעס' ביידיש, ובעברית – חיות רעות). 'יש לי חבר בלונדון' – אמר דני – 'שמו חיים טופול, והוא נמצא בדרגה גבוהה יותר של המסדר. הואD.V.C.  (Distinguished V.C – חיה רעה מצטיינת), אבל ישנו אחד שהוא ה-V.C.  הגדול מכולם, ונושא בגאווה בתואר M.D.V.C, כלומר Most Distinguished V.C.  (חיה רעה מצטיינת במיוחד) – וזה אני, דני קיי'...

דובר המשלחת מוטקה נאור

ומי שרוצה 'לטעום' משהו מדני קיי המנצח, מוזמן ליהנות מסרטון הזה, שבו הוא מנצח בשנת 1981 – כבר לא בשיא כוחו – על הפילהרמונית של ניו-יורק במארש תהלוכת הניצחון מתוך 'אאידה' של ורדי. את הניצוח הוא עושה עם הפנים לקהל...

ב. עם דני קיי בשדה דוב

יעל רוּף שלחה לי את התמונה הזאת, ובה הצטלם דני קיי (הגבוה עם הכובע) עם אנשי חיל האוויר בשדה דוב. זה היה, ככל הנראה, בביקורו השני בארץ בשנת 1959, ומאיר רוף, אביה של יעל, שהיה אז מפקד הבסיס (בצילום עם כובע קצינים), הטיס את דני קיי לחיפה. כיוון שלדני קיי היה רישיון טייס אפשר לו מאיר גם להטיס את המטוס בשמי ארצנו...

ג. עם חיילי צה"ל

שלמה שביט שלח לי את התמונה הזאת והוסיף, 'זכיתי להופיע במחיצתו וללוות אותו בשני אירועים לחיילים. כאן בתמונה, בהופעה במועדון בקרייה שבתל אביב. מאחורי דני קיי –סולימן "הגדול" ולידו רעייתו שרה כהן. אני על האקורדיון. אירוע נוסף היה בצריפין, שם הופיע דני קיי לפני מאות חיילים'.

ד. עם דני קיי בקולנוע 'ציון'

באפריל 1956, כשדני קיי בא לביקורו הראשון בישראל, הייתה רותי לוננרשטטר בכיתה ח'. היא רקדה אז בלהקת הבלט של רינה ניקובה בירושלים, והרקדניות הצעירות הוזמנו להופיע יחד עם דני קיי באולם קולנוע 'ציון', שאורגן מטעם הסניף הישראלי של קרן האו"ם למען הילד (UNICEF), שדני קיי היה אחד משגריריה. הנה המזכרות שנשארו לה מאז...

משמאלו של דני קיי יושבות שתי בנות עם צעיף. רותי היא השנייה.

ה. I Wanna Be Like You

כתב לי בני בראון:

אני מת על השיר המשותף של דני קיי ולואי ארמסטרונג, וגם בפעם המאה שאני רואה אותו אני צוחק. כדאי  להוסיף, שהקטע הזה שימש בלי ספק מקור השראה לריקוד הסווינג התוסס 'אני רוצה להיות כמוך', בסרט 'ספר הג'ונגל' של אולפני וולט דיסני, ובמיוחד לחלק האחרון, שבו מככבים באלו הדוב ומלך הקופים, שעונה 'במקרה' לשם 'לואי'...

*

כותרת בעיתון חרות, 16 בינואר 1959

רחוב דני קיי ביפו (צילום: ברוך גיאן)

על דעת המקום: בעקבות איוב לארץ עוץ

גוסטב דורה, 'איוב מקבל את הבשורה' (חיתוך עץ)

מאת יהודה זיו

אין ספק שאיוב היה צדיק גדול, ולפיכך מה פלא אם דמותו נתגלגלה מן המקרא גם אל מסורות הנצרות והאִסְלָאם. היום מקובל ש'עוּץ' (איוב, א 1), ארץ מגוריו, מקומה בדרום-מזרחה של ארצנו, בגבול אֱדוֹם וערב, אך לא תמיד היה כך. אדרבה, הזיהויים הקדומים היו דווקא בצפון-מזרחה של ארץ ישראל, באזור הבשן והגולן.

יוסף בן מתתיהו (פְלַבְיוּס) קבע כבר במאה הראשונה לספירה את מקומה של עוץ ב'ארץ טְרָכוֹן' (קדמוניות א, ו, ד), היא 'אַ-לֶּגָ'ה' שבצפון-מזרח הבשן, לרגלי הר חורן, הנושא היום את הכינוי 'גַ'בַּל אַ-דֻּרוּז' (הר הדרוזים). במאה הרביעית זיהה אֶבְסֶבִּיוּס את עירו של איוב עם קַרְנַיִם המקראית (בראשית, יד 5), שאף היא במערב הבשן: 'שם, על פי המסורה, מראים את בית איוב' (ע"צ מלמד, ספר הָאוֹנוֹמַסְטִיקוֹן לאבסביוס, ירושלים תשכ"ו, ערך 576). ואכן, מסגד ביישוב שֵׁיח' סַעַד – על מקומה לשעבר של קרניים – מכונה עד היום בשם 'צַחְ'רַת אַיּוּבּ' (סלע איוב), בעקבות שבר מצבת ניצחון של רעמסס השני מלך מצרים, המוצב בו; וכך אף באַל-מַרְכַּז (הַמֶּרְכָּז), יישוב-בת של שייח' סעד, שכינוי זה הוענק לו כששימש מושב מושל הבשן בימי השלטון העות'מני, אך בימי הביניים נשא עדיין את השם 'דֵיר אַיּוּבּ' (מנזר איוב). בכפר זה מצביעים היום על קבר 'אַ-נַּבִּי (הנביא) אַיּוּבּ' ואף על 'עֵין אַיּוּבּ', שמימיו נקווים בבריכת 'חַמָּאם (מרחץ) אַיּוּבּ'. 

מפה לטינית משנת 1300, השמורה בספריית העיר פִירֶנְצֶה, מציינת את קבר איוב ואשתו שבדיר איוב לא-הרחק מ-Sueta, היא 'סֻוֵידָה' (שחורה), בירת הר חורן, ומפה זו מציינת אותה כמולדת 'בִּלְדָּד הַשּׁוּחִי', אחד משלושת רעי איוב.

תרשים קברי איוב ואשתו במסגד של דיר איוב - וכן תצלום קטע מן המפה משנת 1300
(זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, 'דיר איוב' [ב], עמ' 1683).

לא הרחק משם, בדרום-מזרחו של הבשן שלרגלי הר חורן, יושבת העיירה שֵׁיח' מַסְכִּין (השייח' המסכן), ואפשר, שגם מקור שמה בייסורי איוב; וליד העיירה נַוָּה (נָוֶה הקדומה) ציינו בשעתם גיאוגרפים ערביים את 'מַרָאעִי (שדות מרעה) אַיּוּבּ' (כך מַסְעוּדִי, שביקר בארץ בשנת 926, בספרו 'מֻרוּג' אַ-דַּ'הַב וּמַעָאדִן אַל-גַ'וּהַר' [עמקי הזהב ומכרות אבני-החן], ז, עמ' 147); ואף את 'מַנְזַל (מחנה) אַיּוּבּ' (יָאקוּת, שביקר בארץ בשנת 1213, בספרו 'מֻעְגַ'ם אַל-בֻּלְדָאן [לכסיקון הארצות], ד, עמ' 815). יאקות ציין גם יישוב נוסף בשם 'דייר איוב': 'עיר בחורן – ופה היה איוב, עליו השלום, ופה ניסהו אללה. ובו המעיין, שבקע כאשר רקע ברגליו בסלע, שהיה עליו, ופה קברו' (שם, ב, עמ' 465). ממימיה של באר זו עוד נשוב ונשתה בהמשך, בכפר השילוח שליד ירושלים.

הגאוגרף הידוע אִישְׁתּוֹרִי הַפַּרְחִי – אשר סיוריו ברחבי ארץ ישראל, ממקום מושבו בבית שאן במאה ה-14, הולידו את ספרו הידוע 'כפתור וָפֶרַח' על המצוות התלויות בארץ – זיהה את ארץ עוץ בצפון הגלעד: 'יעזר קורין לה זרעה... (ומסתברא שארץ יַעֲזֵר הוא ארץ עוץ, ששָׁם מקום מיוחד לאיוב וקורין לו דָאר [דֵיר] אַיּוּבּ'.

כפתור ופרח לאישתורי הפרחי, ירושלים תרנ"ז, עמ' שי.

אלא שאברהם משה לוּנְץ, שערך והוציא לאור את 'כפתור ופרח' בשני חלקים (1899-1897), הביע בהערת שוליים דעה פסקנית לגבי אותו מאמר מוסגר. לדבריו, הריהו 'בלי ספק, של איש אחר החולק על המחבר בקביעת מקום של ארץ עוץ ולפי דעתי, עוץ בארץ ישראל היתה, בגולן'.

המוניטין שיצאו לצדקת איוב הולידו מסורות מקום אחדות, הקשורות בו ובייסוריו, גם במערב ארצנו. כך למשל אנו מוצאים אותו בטבריה: 'איוב מעולי גולה היה [כלומר, מבבל], ובית מדרשו בטבריא היה' (בבלי, בבא בתרא, טו ע"א). נראה, כי מסורת זו היא שנתגלגלה, לאחר כיבוש הארץ בידי המוסלמים, אל אתר טָאבִּעָ'ה ('טבחה' בפי העם; הלא היא 'הֶפְּטַפִיגוֹן', כשמה הרשמי 'עין שבע') שבצפון-מערב הכינרת, ליד טבריה. אחד המעיינות בוקע שם מתוך 'מערת איוב', שהערבים כינו אותה 'חַמָּאם [מרחץ] אַיּוּבּ'.

'המפל הנסתר' בעין איוב שבצפון הכינרת (צילום: יוחאי כורם)

מסורת אחרת הביא עמו 'הנוסע האלמוני' מִבּוֹרְדוֹ, שעבר בשנת 333 בסביבות שכם, בכפר בשם 'אשר' (Aser), ו'שם היה ביתו של איוב' (מיכאל איש שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, עם עובד, תשל"ט, עמ' 213). ואכן, עיר בשם 'אָשֵׁר' מציינת את מזרח הגבול שבין נחלות אפרים ומנשה (יהושע, יז 7). אֶבְסֶבִּיוּס, שנולד באותה שנה ולימים נעשה בישוף קיסריה, כתב: 'והיום יש כפר, נקרא כך, ברדתך מניאפוליס [שכם] לבית שאן, במיל החמישה-עשר, אצל דרך המלך' (ספר האונומסטיקון, ערך 93). בעקבות זאת מקובל היום לזהותו בכפר תַיָאסִיר (כנראה שיבוש '[בי]ת יָאסִיר', שאולי הוא בית אשר), בצד הכביש המוליך עד היום מטוּבָּאס [תֵּבֵץ] לעבר בית שאן. 

אפשר שלאותו מקום התכוון גם הנוסע האנגלי ג'ון מַנְדֶוִיל (John Mandeville), שסיפר בספר מסעותיו (סוף פרק 12), כי בדרכו (בשנת 1336) משכם אל סֶבַּסְטִי (שומרון) ראה 'בין הרי אותה ארץ, באר המחליפה את צבע מימיה ארבע פעמים בשנה. פעם ירוק, פעם אדום, פעם זך ופעם עכור – והאנשים מייחסים אותה לאיוב'. 

בשורת איוב הגיעה גם לירושלים. בעקבות הכתוב: 'ויצא השטן... ויך את איוב בִּשְׁחִין רע, מכף רגלו עד קדקדו; ויקח לו חֶרֶשׂ להתגרד בו והוא יושב בתוך הָאֵפֶר' (איוב, ב 8-7) נולדה בפי יושבי סִלְוָּאן (שיבוש תרגומו הרומי הקדום של השם 'שילוח', Siloam) מסורת מקום מפורטת, כיד הדמיון המזרחי:

בשל הריח, הנודף מפצעי השחין, לא יכול היה איש להתקרב אל איוב. רק אשתו (שהייתה, לפי אותה מסורת, נכדתו של יוסף!) טיפלה בו באמונה ובאורך רוח, כשהיא מסתייעת בשכר עמלה. ומשלא מצאה עבודה, חיזרה על הפתחים כשהוא נישא על גבה, עטוף בעַבָּאיָה (גלימה). כך נהגה שבע שנים תמימות, ללא תלונה, עד שלא יכלה עוד לעמוד בכך והשליכה אותו ארצה... אז שלח אללה את המלאך גבריאל, שהושיט לו את ידו וסייע לו לקום, ובו ברגע בקעו לרגליו מימי בִּיר (באר) אַיּוּבּ. משרחץ את בשרו במימיהם, נרפא מיד ושב להיות צעיר ויפה כמקודם. וכדי לפצותו על אובדן משפחתו ורכושו, המטירו שני עננים על גורנותיו ערימות כסף וזהב...

(J.E. Hanauer, Folk-Lore of the Holy Land, London 1935, pp. 13-17)

היום רואים בבִּיר אַיּוּבּ שבעמקו של נחל קדרון, בדרום כפר השילוח, את מקום עֵין רוֹגֵל (מלכים א, א 9), שבימי דוד האחרונים נערך בצידה ניסיונו הכושל של יואב בן צרויה, בעצה אחת עם אביתר הכוהן, להמליך את אֲדוֹנִיָּה בן חגית במקום שלמה. אפשר, שברעש אשר פקד את ירושלים בימי עוזיהו פסקה גם נביעת עין רוגל, כנאמר בזכריה, יד 5-4: 'ונבקע הר הזיתים... וּמָשׁ חצי ההר צפונה וחציו נגבה, וְנִסְתַּם [כך, ככל הנראה, יש לקרוא שם תחת 'וְנַסְתֶּם' שבנוסח המסורה - י"ז] גֵּיא-הָרַי'. אפשר לשער, כי הבאר אשר נחפרה לימים על מקומו לשעבר של עין רוגל נקראה בשעתו בשם יואב, אך לימים שִׂיכְּלו תושבי הכפר סִלְוָאן את אותיות השם העתיק, וכך הפך 'יואב' ל'איוב', ומכאן השם הערבי המאוחר 'בִּיר אַיּוּבּ'. 

'באר איוב' סמוך לעיר דוד צילם: פטר ברגהיים, 1880-1860 (ספריית הקונגרס האמריקני)

הצייר הצרפתי ג'יימס טיסו ביקר בארץ ישראל בשלהי שנות השמונים של המאה ה-19
רישום זה נקרא 'Le Puits de Job, Bir-Ayoub' (מוזיאון ברוקלין, ניו יורק)

אף בכפר דֵיר אַיּוּבּ (دير أيّوب) – שישב בשעתו סמוך לפתחו של בָּאבּ אֶל-וָאד (שער הגיא), בצפון-מערב (ואותו הזכרנו ברשימה הקודמת) – נתקיימה מסורת מקומית קדומה על אִיּוֹב, אשר בא להתרפא מן השחין ברחיצה במי עֵין אַל-בַּלַד (מעיין הכפר) ולימים אף נקבר בראש גבעת 'נַבִּי אַיּוּבּ' המתנשאת בצפון הכפר. מכאן שם הכפר, דֵיר אַיּוּבּ, שקידומתו, 'דֵיר' (מנזר), מלמדת על יישוב נוצרים בתקופה הביזנטית שבצדו היה גם מנזר. אך מסתבר שהמסורת על שהיית איוב בצד מעיין הכפר אולי קדומה אף יותר, ואפשר שהיא אשר גרמה מלכתחילה לקדושתו בעיני הנוצרים, וככל הנראה עם כיבוש הארץ בידי המוסלמים צמחה בעקבותיה גם גרסת 'מַקָאם נַבִּי-אַיּוּבּ' (קבר הנביא איוב) על מקום אותו מנזר לשעבר. 

בשנת 1872 חלמה חבורה מבני ירושלים להתיישב בסביבות יריחו. משנכשלה תוכניתם, ניסו תחילה לרכוש את אדמות הכפר דֵיר איוב – שככל הנראה, היה נטוש בעת ההיא – ולהקים את יישובם מול פתחו של 'באב אל-ואד'. על כך סיפר דוד ילין ברשימה פרי עטו אשר התפרסמה בשנת תר"ס (1900) בכתב העת 'הַגָּן', ובה תיאר את הנסיעה בעגלה מירושלים ליפו, שעה שיוצאים משער הגיא מערבה: 

המחזה הראשון אשר נראה לעיני... היתה החורבה אשר על ראש הגבעה לימיננו, היא 'דֵיר אַיּוּב'. ובבוא היום, וסופרים מבני עמנו יישבו לכתוב את דברי ימי יישובנו וכל העוברות עליו, והיה גם לדיר איוב שֵׁם ושארית – כי את אדמתו אמרו אחינו בני ירושלים לקנות, לפני קנותם את אדמת 'פתח תקוה' אשר בשפלה. אז, בימים הטובים – הימים אשר בטרם קֹרָא להם עוד בשם 'צוררי היישוב' [בפי פרנסי ירושלים, בעקבות 'בשורות איוב' שהגיעו אל העיר על ריבוי המתים מן הקדחת, בעיקר ביישוב-הבת 'ירקונים', שנתקיים זמן קצר על גדת הירקון ונעזב – י"ז]. ולא חודש ולא שניים חזו להם חזיונות על הטוב אשר ייטב להם במקום הזה [דֵיר איוב]. ולמן היום ההוא ועד עתה – כמה בתים נבנו כבר ב'פתח תקוה', זאת האדמה אשר ברחו יושביה מפניה כמפני ארץ אוכלת יושביה? [פתח תקוה נעזבה כעבור שלוש שנים (1881). אנשיה הקימו יישוב ארעי בצפון-מערבו של הכפר יהוד (1883) ורק בשנת תרמ"ו (1885/6) נבנתה אם המושבות מחדש – י"ז] כמה גַּנּוֹת וכרמים  ניטעו שמה? ובמקום הזה [דֵיר איוב] החורבה עדיין עומדת ושוממה כבראשונה, ואבניה עודן הולכות ומתגלגלות ארצה, אחת אחר רעותה!

(דוד ילין, כתבים נבחרים, א, ראובן מס, תרצ"ו, עמ' 261).

‏

אילו התממשה אז תוכנית ההתיישבות בדֵיר איוב, היה שמו המיועד של היישוב – 'פתח תקוה' (בעקבות: 'ואת עמק עָכוֹר לפתח תקוה', הושע,  ב 17), שהרי נתכוונו תחילה להתיישב בסביבות יריחו  – עולה אז בקנה אחד עם התרגום המליצי 'שער הגיא', השאול משם אחד משערי ירושלים בימי עוזיהו (דברי הימים ב, כו 9). לימים חודש יישובו של המקום – אולי לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ בידי צבא בריטניה – ובמִפְקד של שנת 1931 כבר נמנו בדֵיר איוב 221 תושבים ו-66 בתים.

משהו על גלגולי השם 'איוב'

'בשורת איוב' עם 'ייסורי איוב' הוציאו מוניטין לשמו, שנעשה סמל לאורך רוח מופלא, לקבלת ייסורים מתוך צידוק הדין  ולאמונה בלתי מתפשרת באל. אמנם, מילון אבן-שושן מביא את השם 'איוב' ברשימת השמות הפרטיים בלשוננו, אך אפשר לקבוע בביטחון כי לאורך ההיסטוריה היהודית רק מתי מעט העזו לקרוא לבניהם בשם זה. ואילו אצל הערבים, השם 'אַיּוּבּ' מקובל ונפוץ. כך, למשל, שם אביו של יוּסֻף אַל-אַיּוּבִּי, אשר נודע בשעתו בכינוי 'צַלָּאח אַ-דִּין' (מתקן הדת), או, להבדיל, חבר הכנסת הדרוזי אַיּוּבּ קַרָא.

האות יו"ד בלשוננו תועתקה אל ה'ווּלְגָטָה' (תרגום המקרא ללטינית) בשתי דרכים, כדי להבחין בין שני שימושיה, אֵם-קריאה מזה ועיצור מזה: הראשון תועתק באמצעות האות I, בעוד האחר זכה באות J. כך למשל נתגלגל השם המפורש אל הלשון האנגלית בנוסח 'Jehovah' (המעורר סקרנות מוצדקת באשר למקור הכינוי 'Jove' ליוּפִּיטֶר, אבי האלים הרומי); השם 'יהודה', להבדיל, נכתב באנגלית ''Judah, ומכאן אף 'Judaism' (יהדות); בעוד 'יהוא' הפך ל'Jehu' (כאשר ראינו ברשימה 'לראות את התנ"ך'); ואילו 'איוב' הוא 'Job'. אך על הכינוי המקובל לעבודתו של אדם – Job (ובעברית ג'וֹבּ) – אומר מילון אוֹכְּסְפוֹרְד: 10^th century, of unknown origin (מן המאה העשירית, ממקור בלתי נודע). האומנם אין כל קשר בינו לבין איוב שלנו? והרי אפשר שהולדת כינוי זה, דווקא בעיצומה של התקופה הפאודלית, מצביעה על הַצְּמִיתִים (וַסָלִים), אשר את העמל והיגע שנכפו עליהם בעת ההיא ראו בחזקת 'ייסורי Job'...

ומה עושה איוב באוזבקיסטן ובקנזס?

מהבלוג של דני אורבך למדנו, שאיוב קבור גם ליד העיר בוכרה שבאוזבקיסטן. ואכן, יש מסורות רבות הקושרות את איוב לאוזבקיסטן, אולי בשל הדמיון של האותיות הראשונות של שמה Uzbekistan לתרגום המקובל לאנגלית של 'ארץ עוץ' – Land of Uz.

ועוד עניין קטן עלינו לסגור. אם שאלתם את עצמכם מה הקשר בין איוב מארץ עוץ לבין הקוסם מארץ עוץ – הספר והסרט המפורסמים – התשובה היא שאין שום קשר. כידוע שם ארצו של הקוסם היא Oz ולא Uz. הכותרת 'הקוסם מארץ עוץ' הייתה הברקה לשונית של מתרגם כתוביות הסרטים ירושלים סגל (שנודע בשערים כ'ירושלים סגל תל-אביב'), כפי שכבר הוסבר ברשימה ישנה בעונ"ש.