על דעת המקום: בעקבות איוב לארץ עוץ

גוסטב דורה, 'איוב מקבל את הבשורה' (חיתוך עץ)

מאת יהודה זיו

אין ספק שאיוב היה צדיק גדול, ולפיכך מה פלא אם דמותו נתגלגלה מן המקרא גם אל מסורות הנצרות והאִסְלָאם. היום מקובל ש'עוּץ' (איוב, א 1), ארץ מגוריו, מקומה בדרום-מזרחה של ארצנו, בגבול אֱדוֹם וערב, אך לא תמיד היה כך. אדרבה, הזיהויים הקדומים היו דווקא בצפון-מזרחה של ארץ ישראל, באזור הבשן והגולן.

יוסף בן מתתיהו (פְלַבְיוּס) קבע כבר במאה הראשונה לספירה את מקומה של עוץ ב'ארץ טְרָכוֹן' (קדמוניות א, ו, ד), היא 'אַ-לֶּגָ'ה' שבצפון-מזרח הבשן, לרגלי הר חורן, הנושא היום את הכינוי 'גַ'בַּל אַ-דֻּרוּז' (הר הדרוזים). במאה הרביעית זיהה אֶבְסֶבִּיוּס את עירו של איוב עם קַרְנַיִם המקראית (בראשית, יד 5), שאף היא במערב הבשן: 'שם, על פי המסורה, מראים את בית איוב' (ע"צ מלמד, ספר הָאוֹנוֹמַסְטִיקוֹן לאבסביוס, ירושלים תשכ"ו, ערך 576). ואכן, מסגד ביישוב שֵׁיח' סַעַד – על מקומה לשעבר של קרניים – מכונה עד היום בשם 'צַחְ'רַת אַיּוּבּ' (סלע איוב), בעקבות שבר מצבת ניצחון של רעמסס השני מלך מצרים, המוצב בו; וכך אף באַל-מַרְכַּז (הַמֶּרְכָּז), יישוב-בת של שייח' סעד, שכינוי זה הוענק לו כששימש מושב מושל הבשן בימי השלטון העות'מני, אך בימי הביניים נשא עדיין את השם 'דֵיר אַיּוּבּ' (מנזר איוב). בכפר זה מצביעים היום על קבר 'אַ-נַּבִּי (הנביא) אַיּוּבּ' ואף על 'עֵין אַיּוּבּ', שמימיו נקווים בבריכת 'חַמָּאם (מרחץ) אַיּוּבּ'. 

מפה לטינית משנת 1300, השמורה בספריית העיר פִירֶנְצֶה, מציינת את קבר איוב ואשתו שבדיר איוב לא-הרחק מ-Sueta, היא 'סֻוֵידָה' (שחורה), בירת הר חורן, ומפה זו מציינת אותה כמולדת 'בִּלְדָּד הַשּׁוּחִי', אחד משלושת רעי איוב.

תרשים קברי איוב ואשתו במסגד של דיר איוב - וכן תצלום קטע מן המפה משנת 1300
(זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, 'דיר איוב' [ב], עמ' 1683).

לא הרחק משם, בדרום-מזרחו של הבשן שלרגלי הר חורן, יושבת העיירה שֵׁיח' מַסְכִּין (השייח' המסכן), ואפשר, שגם מקור שמה בייסורי איוב; וליד העיירה נַוָּה (נָוֶה הקדומה) ציינו בשעתם גיאוגרפים ערביים את 'מַרָאעִי (שדות מרעה) אַיּוּבּ' (כך מַסְעוּדִי, שביקר בארץ בשנת 926, בספרו 'מֻרוּג' אַ-דַּ'הַב וּמַעָאדִן אַל-גַ'וּהַר' [עמקי הזהב ומכרות אבני-החן], ז, עמ' 147); ואף את 'מַנְזַל (מחנה) אַיּוּבּ' (יָאקוּת, שביקר בארץ בשנת 1213, בספרו 'מֻעְגַ'ם אַל-בֻּלְדָאן [לכסיקון הארצות], ד, עמ' 815). יאקות ציין גם יישוב נוסף בשם 'דייר איוב': 'עיר בחורן – ופה היה איוב, עליו השלום, ופה ניסהו אללה. ובו המעיין, שבקע כאשר רקע ברגליו בסלע, שהיה עליו, ופה קברו' (שם, ב, עמ' 465). ממימיה של באר זו עוד נשוב ונשתה בהמשך, בכפר השילוח שליד ירושלים.

הגאוגרף הידוע אִישְׁתּוֹרִי הַפַּרְחִי – אשר סיוריו ברחבי ארץ ישראל, ממקום מושבו בבית שאן במאה ה-14, הולידו את ספרו הידוע 'כפתור וָפֶרַח' על המצוות התלויות בארץ – זיהה את ארץ עוץ בצפון הגלעד: 'יעזר קורין לה זרעה... (ומסתברא שארץ יַעֲזֵר הוא ארץ עוץ, ששָׁם מקום מיוחד לאיוב וקורין לו דָאר [דֵיר] אַיּוּבּ'.

כפתור ופרח לאישתורי הפרחי, ירושלים תרנ"ז, עמ' שי.

אלא שאברהם משה לוּנְץ, שערך והוציא לאור את 'כפתור ופרח' בשני חלקים (1899-1897), הביע בהערת שוליים דעה פסקנית לגבי אותו מאמר מוסגר. לדבריו, הריהו 'בלי ספק, של איש אחר החולק על המחבר בקביעת מקום של ארץ עוץ ולפי דעתי, עוץ בארץ ישראל היתה, בגולן'.

המוניטין שיצאו לצדקת איוב הולידו מסורות מקום אחדות, הקשורות בו ובייסוריו, גם במערב ארצנו. כך למשל אנו מוצאים אותו בטבריה: 'איוב מעולי גולה היה [כלומר, מבבל], ובית מדרשו בטבריא היה' (בבלי, בבא בתרא, טו ע"א). נראה, כי מסורת זו היא שנתגלגלה, לאחר כיבוש הארץ בידי המוסלמים, אל אתר טָאבִּעָ'ה ('טבחה' בפי העם; הלא היא 'הֶפְּטַפִיגוֹן', כשמה הרשמי 'עין שבע') שבצפון-מערב הכינרת, ליד טבריה. אחד המעיינות בוקע שם מתוך 'מערת איוב', שהערבים כינו אותה 'חַמָּאם [מרחץ] אַיּוּבּ'.

'המפל הנסתר' בעין איוב שבצפון הכינרת (צילום: יוחאי כורם)

מסורת אחרת הביא עמו 'הנוסע האלמוני' מִבּוֹרְדוֹ, שעבר בשנת 333 בסביבות שכם, בכפר בשם 'אשר' (Aser), ו'שם היה ביתו של איוב' (מיכאל איש שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, עם עובד, תשל"ט, עמ' 213). ואכן, עיר בשם 'אָשֵׁר' מציינת את מזרח הגבול שבין נחלות אפרים ומנשה (יהושע, יז 7). אֶבְסֶבִּיוּס, שנולד באותה שנה ולימים נעשה בישוף קיסריה, כתב: 'והיום יש כפר, נקרא כך, ברדתך מניאפוליס [שכם] לבית שאן, במיל החמישה-עשר, אצל דרך המלך' (ספר האונומסטיקון, ערך 93). בעקבות זאת מקובל היום לזהותו בכפר תַיָאסִיר (כנראה שיבוש '[בי]ת יָאסִיר', שאולי הוא בית אשר), בצד הכביש המוליך עד היום מטוּבָּאס [תֵּבֵץ] לעבר בית שאן. 

אפשר שלאותו מקום התכוון גם הנוסע האנגלי ג'ון מַנְדֶוִיל (John Mandeville), שסיפר בספר מסעותיו (סוף פרק 12), כי בדרכו (בשנת 1336) משכם אל סֶבַּסְטִי (שומרון) ראה 'בין הרי אותה ארץ, באר המחליפה את צבע מימיה ארבע פעמים בשנה. פעם ירוק, פעם אדום, פעם זך ופעם עכור – והאנשים מייחסים אותה לאיוב'. 

בשורת איוב הגיעה גם לירושלים. בעקבות הכתוב: 'ויצא השטן... ויך את איוב בִּשְׁחִין רע, מכף רגלו עד קדקדו; ויקח לו חֶרֶשׂ להתגרד בו והוא יושב בתוך הָאֵפֶר' (איוב, ב 8-7) נולדה בפי יושבי סִלְוָּאן (שיבוש תרגומו הרומי הקדום של השם 'שילוח', Siloam) מסורת מקום מפורטת, כיד הדמיון המזרחי:

בשל הריח, הנודף מפצעי השחין, לא יכול היה איש להתקרב אל איוב. רק אשתו (שהייתה, לפי אותה מסורת, נכדתו של יוסף!) טיפלה בו באמונה ובאורך רוח, כשהיא מסתייעת בשכר עמלה. ומשלא מצאה עבודה, חיזרה על הפתחים כשהוא נישא על גבה, עטוף בעַבָּאיָה (גלימה). כך נהגה שבע שנים תמימות, ללא תלונה, עד שלא יכלה עוד לעמוד בכך והשליכה אותו ארצה... אז שלח אללה את המלאך גבריאל, שהושיט לו את ידו וסייע לו לקום, ובו ברגע בקעו לרגליו מימי בִּיר (באר) אַיּוּבּ. משרחץ את בשרו במימיהם, נרפא מיד ושב להיות צעיר ויפה כמקודם. וכדי לפצותו על אובדן משפחתו ורכושו, המטירו שני עננים על גורנותיו ערימות כסף וזהב...

(J.E. Hanauer, Folk-Lore of the Holy Land, London 1935, pp. 13-17)

היום רואים בבִּיר אַיּוּבּ שבעמקו של נחל קדרון, בדרום כפר השילוח, את מקום עֵין רוֹגֵל (מלכים א, א 9), שבימי דוד האחרונים נערך בצידה ניסיונו הכושל של יואב בן צרויה, בעצה אחת עם אביתר הכוהן, להמליך את אֲדוֹנִיָּה בן חגית במקום שלמה. אפשר, שברעש אשר פקד את ירושלים בימי עוזיהו פסקה גם נביעת עין רוגל, כנאמר בזכריה, יד 5-4: 'ונבקע הר הזיתים... וּמָשׁ חצי ההר צפונה וחציו נגבה, וְנִסְתַּם [כך, ככל הנראה, יש לקרוא שם תחת 'וְנַסְתֶּם' שבנוסח המסורה - י"ז] גֵּיא-הָרַי'. אפשר לשער, כי הבאר אשר נחפרה לימים על מקומו לשעבר של עין רוגל נקראה בשעתו בשם יואב, אך לימים שִׂיכְּלו תושבי הכפר סִלְוָאן את אותיות השם העתיק, וכך הפך 'יואב' ל'איוב', ומכאן השם הערבי המאוחר 'בִּיר אַיּוּבּ'. 

'באר איוב' סמוך לעיר דוד צילם: פטר ברגהיים, בין 1880-1860 (ספריית הקונגרס האמריקני)

הצייר הצרפתי ג'יימס טיסו ביקר בארץ ישראל בשלהי שנות השמונים של המאה ה-19
רישום זה נקרא 'Le Puits de Job, Bir-Ayoub' (מוזיאון ברוקלין, ניו יורק)

אף בכפר דֵיר אַיּוּבּ (دير أيّوب) – שישב בשעתו סמוך לפתחו של בָּאבּ אֶל-וָאד (שער הגיא), בצפון-מערב (ואותו הזכרנו ברשימה הקודמת) – נתקיימה מסורת מקומית קדומה על אִיּוֹב, אשר בא להתרפא מן השחין ברחיצה במי עֵין אַל-בַּלַד (מעיין הכפר) ולימים אף נקבר בראש גבעת 'נַבִּי אַיּוּבּ' המתנשאת בצפון הכפר. מכאן שם הכפר, דֵיר אַיּוּבּ, שקידומתו, 'דֵיר' (מנזר), מלמדת על יישוב נוצרים בתקופה הביזנטית שבצדו היה גם מנזר. אך מסתבר שהמסורת על שהיית איוב בצד מעיין הכפר אולי קדומה אף יותר, ואפשר שהיא אשר גרמה מלכתחילה לקדושתו בעיני הנוצרים, וככל הנראה עם כיבוש הארץ בידי המוסלמים צמחה בעקבותיה גם גרסת 'מַקָאם נַבִּי-אַיּוּבּ' (קבר הנביא איוב) על מקום אותו מנזר לשעבר. 

בשנת 1872 חלמה חבורה מבני ירושלים להתיישב בסביבות יריחו. משנכשלה תוכניתם, ניסו תחילה לרכוש את אדמות הכפר דֵיר איוב – שככל הנראה, היה נטוש בעת ההיא – ולהקים את יישובם מול פתחו של 'באב אל-ואד'. על כך סיפר דוד ילין ברשימה פרי עטו אשר התפרסמה בשנת תר"ס (1900) בכתב העת 'הַגָּן', ובה תיאר את הנסיעה בעגלה מירושלים ליפו, שעה שיוצאים משער הגיא מערבה: 

המחזה הראשון אשר נראה לעיני... היתה החורבה אשר על ראש הגבעה לימיננו, היא 'דֵיר אַיּוּב'. ובבוא היום, וסופרים מבני עמנו יישבו לכתוב את דברי ימי יישובנו וכל העוברות עליו, והיה גם לדיר איוב שֵׁם ושארית – כי את אדמתו אמרו אחינו בני ירושלים לקנות, לפני קנותם את אדמת 'פתח תקוה' אשר בשפלה. אז, בימים הטובים – הימים אשר בטרם קֹרָא להם עוד בשם 'צוררי היישוב' [בפי פרנסי ירושלים, בעקבות 'בשורות איוב' שהגיעו אל העיר על ריבוי המתים מן הקדחת, בעיקר ביישוב-הבת 'ירקונים', שנתקיים זמן קצר על גדת הירקון ונעזב – י"ז]. ולא חודש ולא שניים חזו להם חזיונות על הטוב אשר ייטב להם במקום הזה [דֵיר איוב]. ולמן היום ההוא ועד עתה – כמה בתים נבנו כבר ב'פתח תקוה', זאת האדמה אשר ברחו יושביה מפניה כמפני ארץ אוכלת יושביה? [פתח תקוה נעזבה כעבור שלוש שנים (1881). אנשיה הקימו יישוב ארעי בצפון-מערבו של הכפר יהוד (1883) ורק בשנת תרמ"ו (1885/6) נבנתה אם המושבות מחדש – י"ז] כמה גַּנּוֹת וכרמים  ניטעו שמה? ובמקום הזה [דֵיר איוב] החורבה עדיין עומדת ושוממה כבראשונה, ואבניה עודן הולכות ומתגלגלות ארצה, אחת אחר רעותה!

(דוד ילין, כתבים נבחרים, א, ראובן מס, ירושלים תרצ"ו, עמ' 261).

‏

אילו התממשה אז תוכנית ההתיישבות בדֵיר איוב, היה שמו המיועד של היישוב – 'פתח תקוה' (בעקבות: 'ואת עמק עָכוֹר לפתח תקוה', הושע,  ב 17), שהרי נתכוונו תחילה להתיישב בסביבות יריחו  – עולה אז בקנה אחד עם התרגום המליצי 'שער הגיא', השאול משם אחד משערי ירושלים בימי עוזיהו (דברי הימים ב, כו 9). לימים חודש יישובו של המקום – אולי לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ בידי צבא בריטניה – ובמִפְקד של שנת 1931 כבר נמנו בדֵיר איוב 221 תושבים ו-66 בתים.

משהו על גלגולי השם 'איוב'

'בשורת איוב' עם 'ייסורי איוב' הוציאו מוניטין לשמו, שנעשה סמל לאורך רוח מופלא, לקבלת ייסורים מתוך צידוק הדין  ולאמונה בלתי מתפשרת באל. אמנם, מילון אבן-שושן מביא את השם 'איוב' ברשימת השמות הפרטיים בלשוננו, אך אפשר לקבוע בביטחון כי לאורך ההיסטוריה היהודית רק מתי מעט העזו לקרוא לבניהם בשם זה. ואילו אצל הערבים, השם 'אַיּוּבּ' מקובל ונפוץ. כך, למשל, שם אביו של יוּסֻף אַל-אַיּוּבִּי, אשר נודע בשעתו בכינוי 'צַלָּאח אַ-דִּין' (מתקן הדת), או, להבדיל, חבר הכנסת הדרוזי אַיּוּבּ קַרָא...

האות יו"ד בלשוננו תועתקה אל ה'ווּלְגָטָה' (תרגום המקרא ללטינית) בשתי דרכים, כדי להבחין בין שני שימושיה, אֵם-קריאה מזה ועיצור מזה: הראשון תועתק באמצעות האות I, בעוד האחר זכה באות J. כך למשל נתגלגל השם המפורש אל הלשון האנגלית בנוסח 'Jehovah' (המעורר סקרנות מוצדקת באשר למקור הכינוי 'Jove' ליוּפִּיטֶר, אבי האלים הרומי); השם 'יהודה', להבדיל, נכתב באנגלית ''Judah, ומכאן אף 'Judaism' (יהדות); בעוד 'יהוא' הפך ל'Jehu' (כאשר ראינו ברשימה 'לראות את התנ"ך'); ואילו 'איוב' הוא 'Job'. אך על הכינוי המקובל לעבודתו של אדם – Job (ובעברית ג'וֹבּ) – אומר מילון אוֹכְּסְפוֹרְד: 10^th century, of unknown origin (מן המאה העשירית, ממקור בלתי נודע). האומנם אין כל קשר בינו לבין איוב שלנו? והרי אפשר שהולדת כינוי זה, דווקא בעיצומה של התקופה הפאודלית, מצביעה על הַצְּמִיתִים (וַסָלִים), אשר את העמל והיגע שנכפו עליהם בעת ההיא ראו בחזקת 'ייסורי Job'...

ומה עושה איוב באוזבקיסטן ובקנזס?

מהבלוג של דני אורבך למדנו, שאיוב קבור גם ליד העיר בוכרה שבאוזבקיסטן. ואכן, יש מסורות רבות הקושרות את איוב לאוזבקיסטן, אולי בשל הדמיון של האותיות הראשונות של שמה Uzbekistan לתרגום המקובל לאנגלית של 'ארץ עוץ' – Land of Uz.

ועוד עניין קטן עלינו לסגור. אם שאלתם את עצמכם מה הקשר בין איוב מארץ עוץ לבין הקוסם מארץ עוץ – הספר והסרט המפורסמים – התשובה היא שאין שום קשר. כידוע שם ארצו של הקוסם היא Oz ולא Uz. הכותרת 'הקוסם מארץ עוץ' הייתה הברקה לשונית של מתרגם כתוביות הסרטים ירושלים סגל (שנודע בשערים כ'ירושלים סגל תל-אביב'), כפי שכבר הוסבר ברשימה ישנה בעונ"ש.