סיפורו הנשכח של בית הספר לבנות ב' בירושלים

מבנה גג הרעפים בצד ימין הוא, כנראה, בית הספר לבנות ב'. בימינו לא נותר זכר מהמבנה, ומיקומו היום בתחום מגרש החנייה הצפוני של הר ציון. ברקע: החומה הדרומית של העיר העתיקה, הכותל הדרומי של הר הבית והר הזיתים
(British Official Photograph, 1917-1921; תודה לגיל שלו)

מאת איל דודסון

בית הספר לבנות ב' נוסד בירושלים בראשית תקופת המנדט, כנראה בשנת תרע"ט (1919-1918), בידי מחלקת החינוך של ועד הצירים לארץ ישראל של ההסתדרות הציונית. בית הספר, שיועד לבנות יהודיות דתיות שגרו בעיר העתיקה ובסביבותיה, פעל בתחילה בין החומות, ולימים עבר למבנה בעל שתי קומות, חצר מרוצפת וגינת נוי בהר ציון, מחוץ לחומות העיר. 

בית הספר לבנות ב' (מוקף בעיגול צהוב), 1935
(The Survey of Palestine, 1947; ארכיון העיר ירושלים, תא 8056 מפה 48)

מוסדות לחינוך בנות דתיות פעלו זה מכבר בירושלים, אבל הם היו מעטים ונתפסו מתירנים מדי עבור אנשי היישוב 'הישן' השמרנים. כך תיארה זאת אשת החינוך החרדית חנה שפיצר (1955-1886): 

מה היה המצב בארץ ישראל עם ראשית התחדשותה בתקופתנו? היישוב הישן בארץ ישראל היה מורכב ברובו הגדול ממשפחות שעזבו זה עכשיו את הגולה. הן [לא] נרתעו מפני הסכנות והקשיים שעברו עליהם בדרכם ובארץ, ובאו במטרה כפולה: להניח את היסוד לבניין הארץ ולהציל את נפשם הם ובייחוד את נפש ילדיהם מהשפעת תרבות זרה. והנה גברה ההתעניינות ביישוב הארץ מצד חוגים מתקדמים והתחילו נפתחים בתי ספר חילוניים, ואז גברה ביותר חרדתם של נאמני הדת והמסורת ביישוב והתחילו מתעמקים בבעיה, כיצד להציל את בניהם מהשפעה זו. אולם גם אז היתה סכנת הבנים פחותה מזו של הבנות, מכיון שרוב הבנים ינקו ממקורות ישראליים נאמנים משחר ילדותם, בעוד שהבת הסתפקה בעל כורחה בקריאה בסידור התפילה, ולכל היותר בלימוד כתיבת קצת יידיש, וברוב היישוב – בייחוד בעדות המזרח – לא ניתן גם זה, כיון שלפי דעתם הבת אינה צריכה לדעת כלום. וכך גדלה הבת ללא תורה וללא דרך ארץ. 

חנה שפיצר (ויקימדיה)

כל זמן שהיישוב היה מצומצם והצליח לשמור על צביונו הדתי והמסורתי, התחנכה הבת כאמה-מורתה ונשתמרה, אפוא, פחות או יותר בכנותה [בטהרתה], אבל עם התפתחות היישוב החדש והתפתחותה של התרבות החילונית גברה הסכנה: ללמוד לא ניתן לה, והשפעה מן החוץ קיבלה כמובן ללא כל הבחנה (חנה שפיצר, 'העבודה החנוכית של ת"ת לבנות א', ספר היובל של בית הספר ת"ת לבנות א' בירושלים,   תש"ג, עמ' 10-9). 

הכותבת הייתה בעצמה בת היישוב הישן בירושלים. בשנת 1918 ייסדה בשכונת הבוכרים את תלמוד התורה (!) לבנות א', וניהלה אותו במשך שנים רבות, עד שהמקום זוהה בפי הירושלמים הוותיקים עם דמותה וכונה 'בית הספר שפיצר'.  

מעבר לחשדנות שגילו אנשי היישוב הישן כלפי מוסד חינוכי לבנות, נתקלו מייסדיו בקשיים כלכליים חמורים, שנבעו בראש ובראשונה ממצבם הכלכלי של הורי התלמידות. הללו היו בדרך כלל בני מעמד כלכלי נמוך וידם לא השיגה את דמי שכר הלימוד. מצב זה הגדיר, הלכה למעשה, את אוכלוסיית היעד של בית הספר – בנות משפחות מצוקה, על פי רוב מעדות המזרח.

בדו"ח מפורט שהתפרסם בשנת 1934 בעיתון דבר כתבה 'ברכה' (מדובר מן הסתם בחברת המערכת ברכה חבס):

ברכה חבס בשנות העשרים (ויקימדיה)

למעלה מ-250 ילדות. רק 6 הוא מספר הכתות ומהן שתיים מקבילות. עד סוף שנת הלימודים הרביעית, לא יותר. למעלה מזה אין השכלת הבנות בעיר העתיקה מגעת. ללוקסוס ייחשב ... הן לא על נקלה נאותים הם גם לשלוח אל בית הספר של 'הציונים' בכלל, ביחוד ההורים האשכנזים, אנשי הכוללים למיניהם, משפחות הרבנים והמיוחסים ונותני הטון לסוגיהם. 

גדול כאן אחוז התלמידות מבין העדות המזרחיות, בנות שואבי מים, סבלים, כובסות, רוכלים וכדומה. ילדוֹת אשר תנאי דירתן והזנתן ירודים מאוד והרמה התרבותית של בתיהן נמוכה מאוד. גדול כאן האחוז של ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך. רבים הילדים העזובים והמוזנחים וגדול מאוד העוני. שכר הלמוד המועט המוטל על הילדות נכנס בקושי רב, גם לאחר ההנחות המרובות. ועם כל ההקלות לא מעטים ההורים שאינם שולחים את בניהם לבית הספר 'בעד שאין כסף' ... 

בית הספר הזה קיים כבר שנים רבות. מורים באו, או נשלחו הנה בעל כרחם, ומורים הלכו. נתחלפו ההנהלות זו אחר זו. לעבוד בעיר העתיקה – מעין 'גזירה' היא. לא רבים המתנדבים, ומעט מאוד נעשה. והן כה רב הערך אשר יכול להיות למוסד חינוכי מתאים כאן, וכה גדולה ההשפעה על הסביבה כולה (ברכה, 'בעיר העתיקה [בין ילדי ירושלים]', דבר, 15 באוקטובר 1934, עמ' 3).

בימינו, הנייר לא היה סובל ביטויים כמו 'ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך', אבל באותם ימים, לא היה זה יוצא דופן. ברכה אף טענה שמאופיו של בית הספר נגזרה גם איכות הצוות החינוכי, שלא הצטיין בהתמדה ובהתמסרות לאתגר המורכב. 

כריכת גיליון הציונים של התלמידה פנינה שטמפר בכיתה א', 1919
(מיכה ובתיה כרמון, סבתא פנינה כרמון לבית שטמפפר ומשפחתה מצד אביה, ירושלים 2014, עמ' 285)

 

חבס ציינה, בנימה ביקורתית, את התחלופה הגבוהה של הנהלת בית הספר. נראה כי ניהול המוסד הופקד תחילה בידי המחנך יצחק פלר (1967-1889), איש העלייה השנייה, שהיה מורה לעברית ולחשבון. כעבור שנים אחדות עזב פלר את ירושלים ועבר לנהל את בית הספר תל נורדוי בתל אביב.

בית הספר לבנות ב' נרשם ברשימת 'בתי ספר נמוכים' (יסודיים). המנהל הוא יצחק פלר.
ספר הכתובות ('אדריסאות') של ירושלים, 1921, בעריכת א' אוסקוטסקי, עמ' 67

ישעיהו פְּרֵס (ויקימדיה)

בשנים 1923-1921 נוהל בית הספר לבנות על ידי הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל ישעיהו פְּרֵס (1955-1874). לאחר מכן עבר פרס לנהל את בית הספר לֶמֶל בשכונת זכרון משה. 

בשלהי 1921 פנה פְּרֵס אל הנרייטה סאלד, פעילה ציונית אמריקנית, שייסדה בניו יורק את 'הדסה' (הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה) ואז כבר גרה בירושלים, בבקשה לסיוע כלכלי נוכח ליקויי התזונה החמורים של התלמידות. פרס תיאר בפניה את חרפת הרעב של תלמידותיו ואת השפעתה על בריאותן ותפקודן. הוא הפציר בה לגייס מימון לארוחות צהריים בבית הספר, אך ארגון 'הדסה' סבל באותם ימים בעצמו מקשיי תקציב וסאלד נאלצה לדחות את בקשתו.

בראשית 1922 נמצא פתרון מפתיע לבעיית התזונה. בירושלים ביקר אז הרב ד"ר מוריס הריס מניו יורק (1930-1859). מצבם של בתי הספר בעיר זעזע אותו ולאחר שנפגש עם סאלד הוא קיבל על עצמו את האחריות לגיוס תרומות להזנת התלמידים. 'מפעל ההזנה' – כך כינו אותו – השתלב בתוך שנים מעטות עם תכנית הלימודים שבה הוקדשו שעות לימוד להכשרת התלמידות בשיעורי בישול ותזונה. מודל מוצלח זה, בניצוחה ובהכוונתה של 'הדסה', יוּשׂם עד מהרה בבתי ספר נוספים, ועד סוף תקופת המנדט כבר הקיף 236 מוסדות חינוך ברחבי הארץ (צפורה שחורי-רובין, 'ה"קפטריה": מפעל ההזנה של "הדסה" בבתי הספר העבריים', קתדרה, 92 [תשנ"ט], עמ' 134-107). 

במרוצת השנים הוטב מצבו של בית הספר בהדרגה, במיוחד בשנים 1943-1930 שבהן ניהלה שרה גליקליך את בית הספר. גליקליך הייתה ציונית-סוציאליסטית, מנשות העלייה השנייה, שעלתה בשנת 1906 מניקולאייב שברוסיה (כיום באוקראינה). לאחר שצברה ניסיון בהוראה בבתי ספר יהודיים בביירות וביפו, קיבלה על עצמה את ניהול בית הספר לבנות ב', וכן את הוראת מקצועות החשבון, ההנדסה, התנ"ך וההיסטוריה. 

גליקליך, שהייתה בעלת תודעה פמיניסטית מפותחת, התמסרה למשימה בכל מאודה, כשהטיפול האכפתי והרגישות האימהית אפיינו את דרכה החינוכית. בתקופתה הפך בית הספר מארבע-שנתי (כיתות א'-ד') לשבע-שנתי (עד כיתה ז'), צומצם מספר התלמידות בכיתה, נפתחה כיתה לחינוך מיוחד ומסלולי הכשרה מקצועית. בהשפעתה ניתן דגש מיוחד על שמירת הבריאות וההיגיינה (צפורה שחורי-רובין, 'שרה גליקליך: דיוקנה של מנהלת בית ספר – מנהיגה חינוכית מוסרית בראי העבר', עיונים בחינוך, 5 [תשע"ב], עמ' 213-184).

המנהלת שרה גליקליך בין תלמידותיה בבית הספר לבנות ב' (באדיבות מוזיאון חצר היישוב הישן)

אל האתגרים החינוכיים, החברתיים והכלכליים של בית הספר נוספו עד מהרה אתגרי הביטחון. כאמור, בית הספר שכן בהר ציון, שבאותה עת היה מיושב בעיקר בערבים. במאורעות תרפ"ט (1929) לא נרשמו אירועים מיוחדים באזור זה, אבל הטבח הנורא שהתחולל מעברה הצפוני של העיר העתיקה (בתי ניסן ב"ק) הותיר רושם עז. בשל החששות מהתנפלות ערבים, שנת הלימודים תר"ץ לא נפתחה במועדה ולבית הספר נמצא מקום זמני חדש (המיקום החדש לא נרשם):

דבר, 15 בינואר 1930

בימי המרד הערבי הגדול (1939-1936) המצב הביטחוני החמיר עוד יותר, במיוחד במרחב העיר העתיקה. הדרך שעשו הבנות הצעירות מבתיהן שברובע היהודי או בעיר החדשה אל בית הספר לֻוותה בפחד מתמיד. כך סיפרה לבנה גורן (לבית אריאל):

הלכתי לבית ספר בעיר העתיקה, זה היה נקרא בית ספר לבנות ב', ובית הספר היה בדיוק בקירבת קבר דוד, ואנחנו היינו הולכים. לאמא שלי היו רעיונות מיוחדים, עשתה לנו מטפחות עם מגן דוד ... פעם הרביצו לנו, קיללו אותנו, כי ראו לפי המגן דוד שאנחנו יהודים. אבל לכי תתווכחי עם אמא ... היא עשתה כאילו זה לטובתנו. היינו שם עד למאורעות 1936. פעם הגענו לבית ספר, פתאום אני רואה המנהלת מביאה מונית, ולא ידענו מה הסיבה, כי לשמוע רדיו, טלוויזיה, לא היה אז. היו שמועות, כל מיני שמועות. אנחנו מגיעים, ואנחנו לא היינו הרבה ילדים בשכונה בבית הספר לבנות ב' ... אז המנהלת הזמינה מונית ולקחה אותנו עד ימין משה שלא נלך ברגל חזרה הביתה. חזרנו הביתה, ואחר כך ידענו ושמענו מה היה, התחילו מאורעות 39-36 (ראיון עם נכדהּ, ד"ר דותן גורן).

 דבריה מקבלים אישור מידיעות שהתפרסמו בעיתונות בת הזמן:

דבר, 20 בדצמבר 1936 

החשש הביטחוני בהר ציון הפך מוחשי במיוחד לאחר רצח אבינֹעם ילין, המפקח על החינוך העברי בארץ ישראל, בפתח משרדו בהר ציון, ב-22 באוקטובר 1937. אביבה גלי, בתה של שרה גליקליך, תיארה לימים את אימת הפחד בבית הספר בהר ציון באותם ימים ואת התמודדותה של אמהּ עמו: 

יצאה את החצר וסגרה אחריה את השער. הרחוב היה ריק. רחוב זה הוביל משער ציון דרומה, מקיף את הר ציון עד לקבר דוד הלך (על פי האגדה) ומסתיים בירידה לדרך חברון. לא היו יהודים בסביבה ... פנתה בצעדים מהירים לעבר שער ציון, מרחק דקתיים. לבה רעד ולא משום דאגה לעצמה; על חייה לא נתנה את דעתה, אלא על חוסר האחריות בשהייה ארוכה כל כך כשהיא לבדה בכל האזור. שער ציון אפל הוא ואין יודע מי מסתתר באחת מפנותיו. אמנם, צעדים אחדים בלבד, ארבעה, חמישה מן הכניסה עד ליציאה ממנו, ואף על פי כן, באותם הימים גם צעד אחד עלול להיות הצעד האחרון ... נשמע רחש מאי-שם מאחור. לבה דפק, עלה בזכרונה רצח אבינעם ילין שנרצח לא מכבר ברחוב הארמנים ולאור היום! ועם הזכרון הקשה עלו בה יסורי מצפון: 'מה יהיה על הילדים אם...', אותו קונפליקט עמוק שמלווה אותה כל חייה, ובמיוחד מאז קיבלה עליה את ניהול בית הספר בעיר העתיקה, לבין האחריות כלפי ילדיה. לעולם נתונה בצבת המלחמה המוסרית בין חובתה לילדיה לבין מחויבויותיה לתלמידותיה... (אביבה גלי, העיר שאיננה עוד: ירושלים שלי, 1940-1920, אריאל, תשס"ה, עמ' 30-29).

לטענת שמואל אבן-אור (2013-1929), יליד העיר העתיקה וחוקר ירושלים (שמעתי מפיו), זה היה הרקע לכך שבימי המאורעות עבר המוסד אל בין החומות והשתכן בבית שהושכר מידי משפחת חלאדי. בחלקו הצפוני (כיום רחוב אור החיים 1) שכנו כיתות הלימוד, בעוד שבחלקו הדרומי (כיום רחוב אור החיים 6, ודרומה ממנו) היה אגף המנהלה, שכלל את המטבח, חדר האוכל וחדר המתפרה (תודה למשה ויינגרטן על המידע).

מאז 1940 פעל בבית הספר מועדון של חברי 'יַבְנֶה' – קבוצת סטודנטים דתיים שזכו במלגת קיום ובמגורים בתמורה לניהול פעילות חינוכית קהילתית. הם מנו בדרך כלל שבעה עד עשרה בחורים ובחורות שהתחלפו מפעם לפעם. פעילות זו הייתה פרי יזמתו של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' יהודה ליב מאגנס, על מנת לחזק את תושבי הרובע היהודי. במשך למעלה משבע שנים הפעילו חברי 'יבנה' קייטנות, חוגי בית ומועדון וסייעו בשיעורי עזר. עם ההחרפה במצב הביטחוני שולבו חברי 'יבנה' במערך לוחמי ה'הגנה' והשתתפו בפעילותם. 

פעילות ספורטיבית בהנחיית הסטודנטים של 'יבנה', ראשית שנות הארבעים

(צילום: יהושע מרקוביץ'; מוזיאון חצר היישוב הישן)

בשלהי תקופת המנדט היה בית הספר לבנות ב' המוסד החינוכי הגדול ביותר בעיר העתיקה. ב־1943 התחנכו בו 210 תלמידות, ובסוף 1947 – 185 תלמידות. באותם ימים כבר הייתה מלחמת העצמאות בעיצומה, והצוות החינוכי התלבט כיצד להתנהל בשעה שהעיר נתונה במצור. חנה הלנה טהון, נציגת הצרכים הסוציאליים בוועד הלאומי, ביקרה ברובע היהודי כמה פעמים, וכך כתבה בדו"ח השני שלה, מ-22 בדצמבר 1947:

המנהלת של בית הספר לבנות ירדה רק לארגן את בית הספר והיא חוזרת אל ביתה יחד עם עוד מורה בעלת משפחה גם היא, והיא סוברת שהעבודה בבית הספר צריכה להסתדר כמו בימים נורמליים, ושאי אפשר להסכים לחִלופי מורים, ובעצמה היא חוזרת אל העיר כי יש לה תינוקות בבית. הח'[בר] א.א., מורה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה, נתמנה לאחראי בכלל ולמקשר עם כוחות הבטחון. הוא חייל משוחרר, וסובר מנסיונו שיש להתחשב עם מצב המצור שבו נתונה העיר כעת, ולהשתמש במדריכים שירדו אל העיר לטפל בעבודה התרבותית בין הנוער וגם לעבודה בבית הספר. צורה זו או אחרת של עבודה, בתי הספר צריכים להיות פתוחים, כי גם זה עודד בהרבה את היישוב. 

(שמואל אבן-אור אורנשטיין ומשה ארנוולד [עורכים], תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, עמותת מגיני הרובע היהודי בתש"ח, תשס"ד, עמ' 142) 

מסמך על מצב בתי הספר בעיר העתיקה בימי מלחמת השחרור, דצמבר 1947 
(תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, עמ' 220)

באותה עת הוחלט לאחד את בית הספר לבנות עם בית הספר לבנים – במתחם תלמוד התורה הספרדי. זו הייתה החלטה גורלית, שכן חודשים מעטים אחר כך, ב-16 במאי 1948, נהרס לחלוטין חלקו הדרומי של בית הספר לבנות מפגיעת פגז. למחרת החלו הקרבות המכריעים ברובע היהודי, שהסתיימו בנפילתו כעבור כשבועיים. בהיעדר לוחמים, גויסו גם ילדים וילדות למאמץ המלחמתי ושימשו קַשָּׁרים בין העמדות. 

הקֶשר בין העמדות נותק. המגע היחיד הוא באמצעות ילדים־שליחים. נערים רצים או זוחלים בין עיי החרבות מעמדה לעמדה, ונושאים שקים קטנים מלאים רימוני יד מתוצרת בית, או כמה כדורים, או מודיעים על המצב בשאר העמדות. הם חולפים מבית לבית בהתלהבות ילדותית, ללא תשומת לב לסכנה הכרוכה בכך.

 (דב יוסף, קריה נאמנה: מצור ירושלים 1948, שוקן, תש"ך, עמ' 174)

בני נוער נוספים שימשו יצרנים של אמצעי לחימה מאולתרים. אלה שהגיעו לגיל נערוּת הצטרפו לצוות הרפואי וללוחמים, ומקצתם גויסו לגדנ"ע (גדודי נוער) שנחשב לזרוע של ה'הגנה'. מפקדם של בני הנוער היה המורה שאול טוויל (לימים תובל). רבות מן הנערות הלוחמות היו תלמידות בית הספר לבנות ב', אחת מהן הייתה שושנה קובי, ואלה זיכרונותיה (הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה):

שושנה קובי הייתה אפוא עדה למות אחותה שולמית, שנפצעה אנושות בקרבות. כשלושה חודשים וחצי קודם לכן איבדה שושנה גם את אחיה שמעון, שנפל ב'עמדת המַצוֹת' שבדרום הרובע. הלווייתו נערכה בהר הזיתים, אך היא ובני משפחתה לא יכלו לצאת מן העיר העתיקה וצפו בטקס הקבורה ממרחק, מעל החומה. 

זיכרונותיה נמצאים בחוברת המשוכפלת העומדים בחומה, שהתפרסמה על ידי בית הספר לבנות ב' לאחר המלחמה (שמורה בארכיון המדינה, תיק ג-20/840). 

בימי הסער הללו נוהל בית הספר בידי הדסה בריל (לימים נועם), ילידת צאנז (פולין) ובוגרת הסמינר למורים 'תרבות' שבווילנה, שעלתה ארצה בשנת 1935 והשתלבה בצוות ההוראה של בית הספר לבנות ב'. לאחר נפילת העיר העתיקה החליטה בריל לבנות את בית הספר מחדש. היא איתרה מבנה ערבי נטוש בשכונת קטמון שהתרוקנה מדייריה הערביים בימי המלחמה ואוכלסה מחדש בפליטי הרובע היהודי. בית הספר נקרא 'לוריא' (היום ברחוב הפלמ"ח 57), ובו שולבו תלמידים נוספים משכבות מצוקה בירושלים. 

תמונת מחזור של בית ספר לוריא, 1960 בהנהלת הדסה בריל. בין המורים: יהודה עמיחי, חוה שטרן ומלאכי בית אריה (פייסבוק)

בית הספר לוריא סבל מתשתיות לקויות ומהיעדר תקציבים, שכן אוכלוסיית התלמידות באה ברובה מרקע כלכלי קשה. הדסה בריל נאבקה להשגת תנאי קיום מינימליים לבית הספר ואף הצליחה לייצבו ולהביא את תלמידיה להישגים. אחת הבעיות הקשות הייתה ההתמודדות עם הטראומה ואבדן כושר הלימוד של התלמידות שחוו את הלחימה ברובע היהודי ואת נפילתו בידי הירדנים. באחד ממכתביה הביעה בריל את דאגתה ממצב 'התלמידות המפגרות' בבית הספר, תוך שהסבירה כי 'הנני להדגיש שהפִּגוּר בא עקב המצור בירושלים העתיקה'. 

ארכיון המדינה, תיק ג-20/840

אחת המורות שגייסה הדסה בריל הייתה חוה שטרן (אחייניתו של הסופר יוסף חיים ברנר ורעייתו של ההיסטוריון פרופ' מנחם שטרן, שנרצח בעמק המצלבה בשנת 1989), וכך היא סיפרה בזיכרונותיה שהוציאו בני משפחה לאור לאחר מותה:

חוה שטרן לבית ברנר: סיפורים ופרקי זיכרונות מן העיזבון, תשע"ג, עמ' 133

בנות כיתה ח' בבית הספר לבנות ב' בשכונת קטמון, 1949 

(תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח,  עמ' 235) 

בית הספר לבנות ב' היה מאבות מוסדות החינוך לבנות בירושלים החדשה. הוא לא זכה למפעל הנצחה, גם חוקרי התקופה כמעט ולא נתנו דעתם עליו, ונדמה כי נעלם בתהום הַנְּשִׁיָּה. עתה שמנו לו יד ושם.

____________________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל  eyaldav65@gmail.com

תודה רבה לאורה פיקל צברי, מנהלת מוזיאון חצר היישוב הישן, ולחוקר ירושלים ד"ר דותן גורן על עזרתם 

מעורב ירושלמי: שיירי פסח, הוספיטל, משכנות, גטו, לוחמים

 א. שיירי פסח

ברוח הזמן, וכנראה גם מרוב התלהבות מניקויי פסח, שינה בית הכנסת בבית החולים הדסה בעין כרם את מינו והפך לנקבה.

צילום: יאיר הרשלר

ב. בית חולים הוספיטל

ועוד בענייני בתי חולים.

מכיר את מטבע הלשון הירושלמי רחוב המלך קינג ג'ורג'? – שאל אותי ידידי הצלם ומורה הדרך ברוך גיאן.

– 'כמובן'. עניתי. כמו 'מים אחרונים וואַסער', וכמו 'רחוב ברודוויי' או 'שדרות פארק אווניו'.

אז הנה מקבילה שלא שמנו אליה לב: 'בית החולים ביקור חולים הוספיטל'😀. שלט ישן נושן שנקבע ברחוב התבור, ליד שכונת מזכרת משה, בואכה שוק מחנה יהודה.

צילום: ברוך גיאן

ג. מִשְׁכְּנוֹת או מִשְׁכָּנוֹת 

לא הרחק מן השלט נמצאת שכונת משכנות ישראל, הגובלת בצדו הדרומי של רחוב אגריפס. השכונה נבנתה בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19 והיא מן השכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה. 

מקור השם הוא כמובן בברכת בלעם: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (במדבר, כד 5), אך בפי העם, וכך גם שם הרחוב הראשי של השכונה, היא נקראת בקיצור 'משכנות'.

השילוט החדש, שמנקד את האות כ' בקמץ, הוא כמובן שגוי. וההסבר (על שם השכונה) – מגוחך.

צילומים: מנחם רוזנברג

ד. איזה כיף לרמוס צלב קרס

בס"ד, לקראת יום השואה אתם מוזמנים לבקר בחדר בריחה מהגטו. יש ביזאר גדול מזה?

בעלון 'מידע' ('המגזין המוביל בצבור החרדי'), המופץ לתושבי שכונת בית וגן, מצא צבי פיש מודעות מוזרות ומשעשעות, מתוכן בלטה מודעה זו:

בורחים מהגטו, רומסים את צלב הקרס, ואם תביאו את הקופון תקבלו 10% הנחה.

בבדיקה מהירה שעשיתי התברר כי אכן יש מקום כזה, שנמצא בדירתו הפרטית של היזם עפר אלוני (כתבה עליו כרמית ספיר-ויץ, כאן).

ה. לוחמי יהוה

על ארון החשמל בסמטת משיח ברוכוף פינת רחוב אגריפס (ליד מסעדת 'שָׁמוּלֶה') מצאתי סימנים לקיומה של מחתרת ירושלמית חדשה. בשלב זה אין לי מושג על מטרותיה.

צילום: דוד אסף

'מי יתן והיה הבית הזה ריק ושמם': רחוב ביליק ושתי הקדשות לא ידועות של ביאליק

בשבוע שעבר תיארתי בפניכם את ביקורי בכפר ראדי מקום גידולו של ביאליק; הנה אפוא עוד כמה ענייני ביאליק.

א. חילק ובילק

בתלמוד הבבלי (חולין, יט ע"א) מופיע הביטוי הארמי 'אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא', שפירושו אני לא מכיר את פלוני וגם לא את אלמוני, ומשתמשים בו כדי לציין אנשים שאינם מוכרים. 

הביטוי הזה קיבל משמעות חדשה בעיני כשראיתי את הצילום הזה, משדרות ביאליק ברמת השרון, ששלחו לי שניים מקוראי הבלוג: 

צילום: מנחם קרן-קרץ

צילום: גדעון פליישמן

בעלי התוספות

לא יצתה שעה קלה מאז פורסם פוסט זה, והקבלן, רדוף רגשות אשמה ובושה, החליף את השלט...

צילום: מנחם קרן-קרץ

ב. הקדשות ביאליק

 שתי הקדשות לא ידועות של משוררנו הלאומי הגיעו אליי וחיכו להזדמנות נאותה לפרסמן.

1. ברכה לבית החולים

הראשונה נשלחה אליי על ידי שמואל אבנרי, מנהל הארכיון בבית ביאליק וחוקר מובהק של המשורר ומורשתו. את ההקדשה הזאת כתב ביאליק בספר האורחים של בית החולים הדסה, ביום ז' בניסן תרפ"ד (11 באפריל 1924):

ראיתי את בית החולים הדסה, את תאיו ואת חדריו ואת מטות חוליו ואת כל סדריו הטובים. במה אברככם? מי יתן והיה הבית הזה ריק ושמם מאין שוכב ואת רופאיו בטלים מעבודה.

ביאליק עלה לארץ בסך הכל שבועיים קודם לכן (26 במרס 1924), וכבר מצא את עצמו מבקר בבית החולים...

ועוד יש להבהיר כי בית החולים 'הדסה', שבו ביקר, אינו זה הירושלמי המפורסם וגם לא זה שבתל אביב, אלא  החיפאי, שנקרא בשעתו 'בית החולים רוטשילד' ומוכר היום כבית החולים 'בני ציון'.

בית חולים 'הדסה' בחיפה בשנות העשרים (ביתמונה)

תודה ליעקב סתר, חבר קיבוץ בית גוברין, שהעביר את ההקדשה לבית ביאליק.

2. 'לבן ארצי ומולדתי'

אריאל גינזבורג שלח לי צילום של הקדשת ביאליק לאביו פסח גינזבורג. ההקדשה נרשמה על כרך מהודר של כתבי ביאליק ('מהדורת היובל' בארבעה כרכים), שראה אור בברלין, בקיץ תרפ"ג, בהוצאת 'חובבי השירה העברית'.

ההקדשה עצמה, שנכתבה שנתיים לאחר מכן, היא קצרה. מועט המחזיק את המרובה:

למשורר בן ארצי ומולדתי / לפסח גינזבורג / כתבת זכרון / מאת / ח"נ ביאליק

א' דחוהמ"פ תרפ"ה / תל אביב

פסח גינזבורג (1947-1894)

יום ראשון של חול המועד פסח תרפ"ה, היה יום חמישי, ט"ז בניסן
(10 באפריל 1925).

הסופר, המתרגם והעורך פסח גינזבורג נולד בליפניקי שבפלך ווֹלין, וביאליק רמז לכך בשורה 'בן ארצי ומולדתי', שהיא משחק על דברי אלהים לאברהם ('לך לך מארצך וממולדתך'). כדאי לשים לב שהמולדת כאן היא אוקראינה ולא ארץ ישראל (כמו בשירו של שאול טשרניחובסקי 'הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ', שגם בו הכוונה היא לאוקראינה).

במהדורה האקדמית של שירי ביאליק נרשמה הקדשה שרשם
ביאליק לדוד (בן שמעון) גינצבורג, לרגל היותו בר-מצווה.

שמעון גינצבורג, בעצמו סופר ומשורר, מתרגם ועורך (שגם עסק
הרבה בחקר רמח"ל), היה אחיו של פסח גינזבורג, בעל ההקדשה שלפנינו. מעניין שכל אחד מהאחים שימר גרסה שונה של שם המשפחה: גינצבורג וגינזבורג. אריאל משער שאביו ניסה להיבדל משני אֶחיו הבוגרים.

הכתובת הייתה על הקיר: שעות פתיחה; מצוינות; קופת חולים

א. לא אקטואלי

על שער הרחמים, בחומה המזרחית של העיר העתיקה, שנסתם באבנים על ידי העות'מאנים במאה ה-16, מסופר כי הדבר נעשה בשל אמונה עממית שדרכו יוכל משיח היהודים להיכנס להר הבית.

חלופה חילונית לאגדה זו מצא בני עורי באזור תחנת האוטובוסים המרכזית בירושלים.

השלט 'שעות פתיחה' אולי מבטא איזו תקווה כמוסה...

צילום: בני עורי

ב. מצוינות גרמנית כבר מאה שנה...

השלט הזה הונח בחלון הראווה של חנות משקפיים ירושלמית.

איכשהו, יש כאן איזו צרימה. יש כאלה שעדיין קצת קשה להם להתחבר ל'מצוינות' הזו.

צילום: בני עורי

ג. איך מתרגמים לאנגלית קופת חולים?

בבית החולים הדסה עין כרם יש תרגום מוזר ביותר בשלט המפנה ל'קופות חולים'.

מה שמכונה אצלנו 'קופת חולים' – המצאה ישראלית ייחודית שראשיתה ב-1911, בימי העלייה השנייה – מתורגם בדרך כלל לאנגלית כ-Health Care Service או בראשי התיבות: HMO, שמובנן הוא: Health Maintenance Organization. כמובן שאין כזה דבר HMO's.

אבל אנשי הדסה עין כרם הלכו, כנראה, אל המתרגם המוסמך ביותר בימינו 'גוגל טרנסלייט' ומצאו: Sick Funds, שפירושו קרנות תמיכה בחולים.

צילום: אפרת קמפניינו

ואפשר לשמוח שהתרגום הממוחשב לא הנפיק צירוף כמו Sick Monkeys (קוֹפוֹת חולות).

איזה כיף לגור בירושלים: הארי פוטר; זה לא חזיר; נדל"ן קדוש; צ'ה גווארה; וחידה למביני עניין...

אוי, ירושלים. עוד לא תמו כל פלאייך...

א. התשובה הירושלמית להארי פוטר

קוראי סדרת 'הארי פוטר' מכירים היטב את רציף תשע ושלושת-רבעי (¾Platform 9), בתחנת הרכבת קינג'ס קרוס בלונדון. משם הרי יוצאת בכל יום הרכבת המיוחדת, הוגוורת' אקספרס, לבית הספר לקוסמים ומכשפות.

הרציף הדמיוני ¾ 9 זכה לשלט אמיתי בתחנת הרכבת קינג'ס קרוס בלונדון (מקור: ויקיפדיה)

ניר אורטל מצא את התשובה הירושלמית הגאה ב'בנין אם וילד' שבבית החולים 'הדסה' בעין כרם. 'במעלית' – ציין ניר – 'אותה קומה נקראת 1ב'.

ב. דאָס איז נישט אַ חזיר!!

הפניה לתמונה הזו, שצולמה בגן החיות הנהדר של ירושלים, שלחה לי השבוע אחינעם כהן. למען האמת, כבר פרסמתי אותה בעבר, בסוף 2010, בימים שעונ"ש היה סתם 'מיזם אי-מייל' ולפני שעלה לאוויר העולם כבלוג. אבל אם עוסקים בפלאיה של ירושלים, זו בהחלט הזדמנות טובה להיזכר. מי ששלחה לי את התמונה אז הייתה פניה עוז-זלצברגר, שכתבה כך:

עם המעבר לאתר החדש ב-1993 נאלץ גן החיות התנ"כי בירושלים לוותר גם על החזיר וגם על הצבוע, בגלל הצקות, קללות ואבנים – של היהודים נגד הראשון ושל המוסלמים נגד האחרון. כעת הוא מגן בשארית כוחותיו על פקארי הצווארון האומלל, שרק דומה לחזיר, אבל בשום פנים אינו כזה. שים לב לכיתוב הגדול ביידיש צחה. האם זה מונע חרפות ורגימות? שי דורון, מנהל גן החיות, אומר שלא תמיד – אבל בינתיים הפקארי עדיין בחיים חיותו, בעירה"ק בירושלים בין שאר ברואיו של השי"ת.

אגב, היידיש לא לגמרי צחה וצריך היה לכתוב: 'דאָס איז נישט קיין חזיר'. וגם מתברר, שלא רק שפקארי הצווארון אינו חזיר ח"ו אלא שהוא אפילו חובב מצוות. הנה עדר פקארי הצווארון של גן החיות הירושלמי זולל 'משלוח מנות' בפורים.




ג. הרבי מגור היה כאן

בפינת נדל"ן קודמת הסבנו את תשומת הלב לתת-ז'אנר בענף שנקרא 'דירות קדושות למכירה והשכרה' ('הכי קרוב לציון מרן', 'דירת נופש עם נוף לרשב"י'), ועתה אנו יכולים לבשר על תת-תת-ז'אנר מיוחד: 'הרבי היה כאן'.

לג'רום ק' ג'רום, בספר ההומור הנצחי 'שלושה בסירה אחת', יש קטע נפלא על זה. אמנם ממקום אחר (אנגליה) ומתקופה אחרת (הספר נכתב ב-1889), אבל 'סדנא דארעא חד הוא'...

ג'רום ק' ג'רום, שלושה בסירה אחת מלבד הכלב!, תרגם יאיר בורלא, עדי, תשל"ב, עמ' 53-52

המודעה דלהלן היא הגרסה הירושלמית למתואר בספרו של ג'רום. היא פונה לאנ"ש (אנשי שלומנו) ומציעה דירה להשכרה, 'שטופת שמש', 'בהזדמנות', וכל הבלה-בלה הרגיל. אבל העיקר כתוב למטה:

'בבית זה ביקר האדמו"ר מגור הקודם – בברית'.

צילום: יונתן ק.

ד. צ'ה גווארה 

אבל בחלקים מסוימים של ירושלים יודעים להעריך גם גיבורי תרבות ודמויות מופת, ולא רק רבנים ואדמו"רים.

בדרך שכם 98 יש מרכול שנושא את דמותו של המהפכן המפורסם.

צילום: גיא מירון

ה. היכן צולם? 

ולסיום, חידה ירושלמית למיטיבי לכת. מי יודע היכן צולם ומה מצולם?

הפיתרון יובא מאוחר יותר.

התשובה

אכן צדקה גילה. מדובר בגג האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, שבקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, והפסל הכחול הוא של עפרה צימבליסטה.

הנה הבניין בשלמותו:

צילומים: דוד אסף

על דעת המקום: סי-פורים לפורים

ינקל אדלר, 'משחק פורים' (בול משנת 1975)

מאת יהודה זיו

פרשת חג הפורים במגילת אסתר הטביעה את חותמה גם על מפת ישראל: מקומות רבים זכו בשמות הקשורים בה, אף שלרוב אין נותנים את הדעת על כך.

א. 'הוֹדִי, הוֹדִי, כּוּשִׁי כּוּשׁ' (שיר השכונה)

אחשורוש מלך, ככתוב, 'מֵהֹדּוּ ועד כּוּשׁ' (אסתר, א 1), ושמות אלה חוזרים פעמים אחדות אף בישראל. כך למשל, ממערב לקיבוץ נגבה נודע בשעתו 'מחנה ג'וּלִיס' – מחנה צבא בריטי לשעבר, שנשא את שם הכפר עם הצומת שבסמוך. מחנה זה – ששמו הרשמי הוא 'מחנה עמנואל' – הפך לבסיס צה"ל שפעיל עד היום, ומאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, עברו בשעריו. 

לאחר קום המדינה, מול גל העולים החדשים לישראל, תכננה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית גם כאן קבוצת מושבי עולים – שתחילה ניתנו להם, כסדר, הכינויים: ג'וליס א', ג'וליס ב' וכו'. לבד מן המושבים בֶּרֶכְיָה (ג'וליס ג') וניר ישראל (ג'וליס ה'), קם בג'וליס ב' מושב עולים חדשים מהודו – ולפיכך זכה בשם 'הוֹדִיָּה' (ולא הוֹדָיָה, כפי שמקובל לשבש!), ובסמוך לו גם 'נחל הוֹדִיָּה', כשבעקבותיהם נקבע אף לצומת ג'וליס שם עברי, 'צומת הוֹדִיָּה'.

אך לא רק יהודים עולי הודו, אלא אף הודים של ממש, שהגיעו לארצנו הרבה לפני כן: בצפון-מערב הכינרת, בין גינוסר לכרי דשא, מתנשא 'תל הודים' – תרגום שמו הערבי, 'תל אֶל-הֻנוּד'; וגם במערבה של יריחו מצוי 'תל אַבּוּ-הִנְדִי' (אֲבִי ההודי), הנושא את שמו של שבט בדווים שחנה כאן בשלהי המאה ה-19. דרך, היוצאת מיריחו לעבר גב ההר ועוברת בצד תל זה, נושאת לפיכך את השם 'טַרִיק (דרך) אַבּוּ-הִנְדִי'. היא עוברת לרגלי מַעֲלֵה מִכְמָס ובכפר דֵיר-דִבְּוָּאן (מנזר 'שְׁתַּיִם דֻבִּים'; על פי מלכים ב, ב 24), אשר תל הָעַי בצידו, ובדרכה לעבר בִּיתִין (בית אל) היא חולפת גם על פני ח'רבת דֵיר אֶ-שַּׁבָּאבּ (מנזר הנערים). שמות חורבות שני המנזרים הללו, שנתקיימו בתקופה הביזנטית, מלמדים כי נשאו בשעתם את זכר המעשה באלישע, השב מן הפרידה מאליהו על ירדן-יריחו', והילדים מתעללים בו בעוברו כאן. מכאן הכינוי העברי (הלא-רשמי) המקובל בפינו לטַרִיק אַבּוּ-הִנְדִי – 'מַ-עֲלֵה, קֵרֵחַ'... 

ומה באשר לכּוּשׁ? 

מצפון לפתחו של נחל יבנאל אכן בוקע עין כּוּשׁ ובצידו אף חורבת כּוּשׁ, אלא שמקור שמותיהם בכינוים הערבי לשעבר, 'אַל-כּוּשָׁה' (כִּבְשַׁן הסיד)...

ב. 'כמוהו אלייך שושנה'

גם לשׁוּשָׁן הבירה (היא שוּש, או Susa) תזכורות אחדות על מפת ארצנו, עם סיפורים מרתקים מאחוריהם. מקור שמה, לדעת הבוטנאי עוזי פז, בפרח השׁוֹשָׁן בעל ששת עלי הכותרת – והוא אף 'שושנה', אשר בשמה מכנים בטעות את הפרח בעל שפע עלי כותרת, ריח ניחוח, גבעול קוצני ושמו, בעצם, 'וֶרֶד'...

 ואכן, בדרום-מזרחו של קיבוץ גשר מתנשא בצד נחל תבור תל שׁוּשָׁן, תרגום 'תל זַנְבַּקִיָּה', בעקבות 'זַנְבַּק', שמו הערבי של פרח הַשּׁוֹשָׁן הצחור. מראש רמת כוכב צופה על תל שושן גם 'חוות שושנה' של מאיר הר-ציון, אשר כינה אותה בשם אחותו, שהיא וחברה נרצחו בידי בדווים במעלה נחל ערוגות.

בנצרות מסמל השושן הצחור את בתוליה של מרים. בישראל הוא פרח נדיר ומוגן.

מכאן אף שם המושב 'שושנת העמקים', במערבו של עמק חפר, בעקבות שמו של המושב הסמוך 'חבצלת השרון' והפסוק 'אני חבצלת השרון, שושנת העמקים' (שיר השירים, ב 1). מושב חבצלת השרון נושא את תרגום שמה של לִילִי, אשת אהרון פריימן  – שעמדו שניהם, בשעתם, מאחורי תרומת יהודי קנדה לרכישת אדמות עמק חפר. מכאן גם שם מושב סמוך נוסף, 'בִּיתַן אהרון', הקשור ב'גִּנַּת בִּיתַן המלך' (אסתר, א 5), שנזכרת בתיאור המשתה במגילה.

הפסוק 'וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה' (אסתר, ח 15) הוא שהוליד את שמה של שכונת צהלה בתל אביב – השיכון הראשון בישראל של אנשי צבא הקבע של צה"ל (ובדרך אגב, כאשר האלוף שלמה גזית, שעמד לימים בראש אגף המודיעין, היה בפלמ"ח, הוא נשא עדיין את שמו הלועזי הקודם, וַינְשְׁטֵין. שם זה 'שבר' את שיני חבריו, וכך נולד כינויו, שלמה וַשְׁתִּי...).

וכמובן שאי אפשר בלי שושנה דמארי, ששרה את שירם היפה של יעקב אורלנד ומרדכי זעירא על שני שושנים.

ג. הדסה ואביחיל

'הדסה, היא אסתר' (אסתר, ב 7), הייתה 'בַּת אֲבִיחַיִל' (ב 15), והיא קבורה, לפי המסורת, מצפון לכפר ברעם הקדום, כפי שנכתב בספר 'ייחוס האבות והנביאים' (1537): 'ובכל שושן פורים הולכין מִנְיָן על קברה מצפת. וקוראים שם המגילה ואוכלים ושותים ושמחים שם'. על מקום קבורתה הכפול של אסתר – העיר הַמַדָאן שבפרס (אירן) ובגליל – נכתב כבר ברשימה קודמת בעונ"ש.

קבר אסתר המלכה בגליל (מקור: אהלי צדיקים)

השם 'הדסה' הוליד גם הוא שורה ארוכה של שמות מקומות בארץ: ב-3 במרס 1912 יסדה הֶנְרִייֶטָה סאָלְד בארה"ב את 'הסתדרות נשים ציוניות', וכיון שהדבר היה בפורים נושאת אגודה זו את השם 'הדסה'. מכאן כל ה'הדסים' למיניהם על מפת ישראל: 'רמת הדסה' מצפון לקיבוץ אלונים, כפר הנוער 'הדסים' מצפון למושב אבן יהודה, 'נווה הדסה' בצד קיבוץ תל יצחק, קבוצת 'הדסה-גֶּזֶר', שנכבשה במלחמת העצמאות ושעל מקומה קם לימים קיבוץ גזר, וכן היישוב 'צור הדסה' בדרום הרי ירושלים.

ובראש כל אלה, כמובן, בתי החולים 'הדסה' – בירושלים (שניים), בתל אביב ובחיפה – בעקבות מטרתה הראשונית של הסתדרות 'הדסה', כעולה מדברי הפסוק החקוק על סמלה: 'אֲרֻכַת [רפואת] בַּת עַמִּי' (ישעיהו, ח 22).

שרלוט ג'ייקובסון, נשיאת ארגון נשות הדסה, ב'גבעת הדסה' שעל יד סג'רה, 1951 (ארכיון הדסה)

משוחררי 'הגדודים העבריים' במלחמת העולם הראשונה הקימו לימים מושב, הנושא את שם אביה של הדסה-אסתר, אֲבִיחַיִל, המרמז על היותם חיילים משוחררים, ומי שהעניק למושב זה את שמו היה חיים נחמן ביאליק! 

ד. אורה וג'ורה, ארגמן ומנות

גם לתפוזי ג'פה הייתה ORA ושמחה (הבלוג של משה רימר)

סופה של המגילה שמח: 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה' (אסתר, ח 16). ואכן, בדרום-מערבה של ירושלים מתנשא הר אוֹרָה, אשר שמו כשם המושב שבראשו ואף הסיפור מאחורי שם זה מלא שמחה וששון. בשעתו ישב כאן כפר ערבי בשם ג'וֹרָה, כלומר 'בּוֹר', וכיון שהעברית המדוברת שאלה שם ערבי זה במשמעות המצומצמת של 'בור שפכים' בלבד, נרתעו חברי ועדת השמות הממשלתית מן השם. אך רווח והצלה עמד לו למקום זה מחוש ההומור של זאב וילנאי, מן הוותיקים בחברי הוועדה. הוא הציע לכנותו, בעקבות מגילת אסתר, בשם 'אוֹרָה' (במלעיל, החורז עם 'ג'וֹרָה'), ובא לציון גואל. באותה שעה וילנאי לא יכול היה לחזות את הקשר ההדוק אל מגילת אסתר, הצפוי להתקיים כאן ברבות הימים, שהרי מושב אורה נשקף על בית החולים הדסה... 

וגם ב'שמחה' נתברכנו, אף כי למשך עת קצרה. קבוצת צעירים מעולי תימן, אשר התחנכו בכפר ילדים מאיר-שְׁפֵיָה וקראו לעצמם ארגון 'שמחה', הקימו בשלהי מלחמת העצמאות יישוב בשם זה במזרח השרון, סמוך ל'קו הירוק', ולפיכך קבעה לו לימים הוועדה לשמות יישובים, שעל יד הקק"ל, את השם 'ירחיב' בעקבות הפסוק 'כי ירחיב ה' אלהיך את גְּבֻלְךָ' (דברים, יב 20). ואגב, הדרך המטפסת אל ראש הר כַּמּוֹן שבגליל התחתון מכונה 'מעלה שמחה', אך לזכר שר האוצר, שמחה ארליך...

ולמה אין מעלה על שמו של הדוד שמחה?

'תכריך בּוּץ וארגמן' (אסתר, ח 15), אשר עטו יהודי שושן החוגגים את נס הפורים, הוליד את שמה של היאחזות 'נח"ל ארגמ"ן' בבקעת הירדן – היום מושב ארגמן (סימון ראשי התיבות הושמט במרוצת הזמן) – ראשי תיבות שמותיהם של אריק רגב וגד מנלה, שנפלו כאן ביולי 1968, באחד המרדפים. 

ובעקבות הפסוק 'וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת איש לרעהו' (אסתר, ט 19), זכתה חורבת מצודת הצלבנים 'מַנוּאֶט' (Manueth) במערב הגליל – שערביי הסביבה שיבשו את שמה וכינו אותה 'חִ'רְבַּת מַנַוָאת' – בשם העברי 'חורבת מָנוֹת'.

ה. טעם המן?

איור: נעם נדב (מתוך: איציק מאנגר, שירי המגילה, חרגול תשע"א)

ומה עם המן? האם גם הוא 'על המפה'? הייתכן ש'עֲשֶׂרֶת בני המן' תרמו גם הם את חלקם ולזכרם נקרא היישוב הכפרי שממערב לגדרה בשם 'עֲשֶׂרֶת'? 

זו כמובן בדיחה לפורים, שכן הסיבה האמיתית לשם זה היא זכרון שמם של עשרת מייסדי מושבת הביל"ויים גדרה, בחורה אחת ותשעה בחורים... 

ו. משנכנס הר-אדר

ואחרון אחרון הוא היישוב הר אֲדָר, במערבה של ירושלים, ששמו נשמע קשור לחג הפורים, אלא שאין לו כל קשר לכך, אף לא לחודש אדר המשולב בשמו. 

המקום נודע בשם גבעת הרדאר, אשר שתי גרסות למקורו: בקיבוץ הסמוך, מעלה החמישה, מספרים כי בימי מלחמת העולם השנייה הוצב בראשה מיתקן רדאר, שהיה אמור להגן על ירושלים, מרכז השלטון הבריטי בארץ, מפני הפצצה מן האוויר. הסבר שני, שמתקבל על דעתי יותר, הוא שבראשיתה של מלחמת העצמאות עדיין היה מוצב בראשה מיתקן רדיו-טלפון, אשר אנטנת ה'צלחת' שלו דימתה אותו למיתקן רדאר.

ערב צאת הבריטים מן הארץ הוצבה ב'גבעת הרדאר' יחידת הלגיון הערבי, ונסיונותיהם החוזרים של לוחמי חטיבת פלמ"ח 'הראל' לכבוש אותה, ללא הצלחה, גבו קרבנות רבים. רק במלחמת ששת הימים נכבשה הגבעה בידי לוחמי חטיבת השריון 'הראל', ובראשה תת-אלוף אורי בן-ארי, שבמלחמת העצמאות שב ותקף אותה בראש פלוגה מגדוד 'הפורצים'. כאשר שמע בן-ארי בקשר את דיווחו של המג"ד שכבש את הגבעה: המפקד, 'הרדאר בידי', השיב לו בנחת, שוב ושוב: 'אמור שנית'. משנמאס לאותו מג"ד לשוב ולדווח, תמה: 'מה קרה לך, אורי? נסתמו לך האוזניים?', ובן-ארי השיב לו בשלווה: 'מה פתאום? פשוט, אני נהנה לשמוע...' (את הסיפור הזה שמעתי מאורי בן-ארי בכנס דורות 'הראל', והמג"ד המדובר אישר זאת).

כשפנו המתיישבים החדשים אל ועדת השמות הממשלתית בבקשה למצוא נוסח עברי מתאים לכינוי 'גבעת הרדאר', הצענו להם תחילה את השם 'כפירה' – בעקבות תל הכפירה, עיר הגבעונים, שכרתה ברית שלום עם יהושע והיא נשקפת משם בצפון-מערב. מקורו של שם מקראי זה בנקֵבת האריה – שהרי אריות שוטטו כאן בשעתם – אך למתיישבים הפריעה המשמעות המודרנית של 'כפירה בעיקר'. גם ההצעה להיקרא – בעקבות צלצול כינויו המקובל של המקום – בשם 'הר הדר' נדחתה בשתי ידיים: 'עוד עלולים, חלילה, לחשוב, כי על דגלנו חרות ההדר הבית"רי' – טענו נציגי המתיישבים. וכך התפשרנו, בלית בררה, על השם הנוכחי (וחסר הטעם!) 'הר אדר'... 

משנכנס יין 'הר אדר' מרבין בשמחה