פרנסות של יהודים: קל כנשר, כף זכות ועל החוט, דוד המלך, נדל"ן

א. קל כנשר

צילום: דוד שי

בפרס עונ"ש לשם המוצלח והמקורי ביותר של פרנסה זוכה הפעם חברת 'קל כנשר' שמתמחה בעבודות בגובה. 

מקור המליצה הוא בקינת דוד: 'שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ' (שמואל ב, א 23). ובפרקי אבות (ה, כ) נאמר בשם רבי יהודה בן תֵּימָא: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם'.

גם עברית יפה מהתנ"ך וגם מתאים לסוג העבודה – כל הכבוד! ובשם המדור אנו מאחלים להם: היו עזים כנמר וקלים כנשר, רצים כצבי וגיבורים כארי.

ב. כף זכות

צילום: אבישי ליוביץ'

ועוד אמרו חכמינו בפרקי אבות (א, ו): 'וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת'.

ולכן, כמה נאה ויאה יוזמתו של בעל הכלי ההנדסי הזה שהעניק לכף ההרמה שלו את השם 'כף זכות'.

כתב לי אבישי ליוביץ: 

שים לב שמתחת לכף יש גם כתובת 'לעילוי נשמת'. ועוד שים לב שהאות ז', שהיא אחת משבע האותיות שעטנ"ז ג"ץ, הזוכות לעיטור בידי סופרי סת"ם (פעולת העיטור נקראת 'זיון'), מעוטרת כראוי.

ג. על החוט ועל המחט

למתפרה הוותיקה של לימור, ברחוב כצנלסון 43 בגבעתיים, יש שם נחמד שמצלצל מן המקורות, אבל בעצם מתכתב עם שירה של נעמי שמר 'על כל אלה' ('על הדבש ועל העוקץ').

להיבט האירוני של השם מצטרפים חוטי החשמל השלומפריים שיורדים מבלי משים על השלט...

צילום: איתמר לויתן

ד. דוד המלך משלים הכנסה

צילום: יונית חגואל

גם 'דוד המלך' וגם 'דוד המהיר'. מתברר שגם מלכים צריכים להתפרנס...

צולם בפתח תקווה.

זה הזכיר לי פוסט ישן שבו הבאתי גם את התמונות האלה:

צילום: איתמר וכסלר

צילום: צבי זילברשטיין

ה. פינת הנדל"ן

הפרנסה הכי צומחת בישראל היא עסקי נדל"ן. הנה כמה עדויות ביזאריות מחיפה...

צילומים: איתמר לויתן

פרנסות של יהודים: קטצוץ וקצוציק, נבחרת הצדיקים, 8200, סיפורי בדים

א. מסתפרים קטצוץ

איזה שם יפה למספרת ילדים! גם 'קט', גם 'קצוץ' וגם טיפוגרפיה נחמדה של האות ץ בצורת מספריים.

המספרה נמצאת ברחוב ברזני, ברמת אביב

צילום: מנחם רוזנברג

ברחוב הנביאים בחיפה יש מספרת 'קצוץ', בלי התחכמויות:

צילום: מנחם רוזנברג

וברחוב הבנים 6 בהוד השרון נמצאת מספרת קצוציק, שהיא משחק מילים נחמד על 'קצוץ' ועל 'צוציק':

צילום: אבנר הולצמן

ועוד מכון יופי תל אביבי (בדיזנגוף סנטר) עם שם נאה: 'מסודרות' (מרמז כמובן גם לסדרת הטלוויזיה הישראלית 'מסודרים'):

צילום: איתמר לויתן

ב. יצאת צדיק

לא צדיק אחד, לא שניים – נבחרת! צולם ברחובות תל אביב.

צילום: איתמר לויתן

ג. בוגרת 8200

מתברר שלא כל בוגרי יחידת העילית 8200 עושים אקזיט בעמק הסיליקון. יש כאלה שמסתפקים בשיעורים פרטיים במתמטיקה.

צילום: איתמר לויתן

ד. סיפורי בדים

בעקבות חנות הבדים 'רגעים מכובדים' מרחוב נחלת בנימין בתל אביב – מעצמת הבדים, החוטים והטקסטיל של מדינת ישראל מאז ומתמיד – הופיעה עוד חנות מרחוב זה ושמה 'ערוץ הבדים'.

צילום: מנחם רוזנברג

לא זו אף זו. מנחם רוזנברג שלח לי צרור תמונות של חנויות בדים ירושלמיות, עם שמות יצירתיים לא פחות מאשר המתחרים בנחלת בבנימין.

בסמטאות שכונת אחוה יש ריכוז לא סביר של חנויות כאלה: תפר רץ (משחק על מטר רץ), גוד-בד (אולי משחק על גוד-ביי?), ו'חייט תפר' (אולי רומז לחיית פרא?).

המהלך ברחוב המלך ג'ורג' יצטרך להרים את ראשו כדי לראות את השם הקולע 'בד בבד'...

צילומים: מנחם רוזנברג

את חיפה מייצגת לריסה, ששם המתפרה שלה הוא פשוט ונחמד: 'תפור עליך':

צילום: מרים ברוק-כהן

מעורב ירושלמי: שילוט, מאפייה סגורה, מרכז תפירה, חבשים, ספסל בגן

א. זה לעומת זה

לפעמים השלטים בירושלים מגיעים בזוגות, באותו רחוב ממש אפשר למצוא דבר והיפוכו.

ברחוב שטראוס, למשל, על חזית 'בית הבריאות' שנחנך בשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט!) נחקקה הצהרה אוניברסלית והומניסטית: 'לבני כל הגזעים והדתות'.

ובאותו רחוב יש חנות למזון מהיר. נקודת מפגש מאוד פרטיקולרית...

צילומים: בני עורי

ובקצה השני של העיר, ברחוב ז'בוטינסקי, בצד אחד מוכרים אשליות טיפשיות.

ובהמשך הרחוב, מול בית הנשיא, מצטטים את ג'ון לנון 'תנו הזדמנות לשלום'...

צילומים: דוד אסף

ב. זה לא כל כך נעים לראות מאפייה סגורה

צילומים: יוחנן פלוטקין

המאפייה הירושלמית הוותיקה 'לנדנר', ברחוב לייב דיין שבשכונת בית ישראל (מצפון למאה שערים), סגרה לפני כמה חודשים את שעריה. המאפייה פעלה במקום זה מאז שלהי המאה ה-19 וכעת החליטו בני המשפחה שהגיעה שעת נעילה. רונית ורד פרסמה בהארץ מאמר פרידה מהמאפייה הזו, וגם ערוץ 'כאן' הקדיש לה כתבה:



על הדלת נתלתה מודעה זו, שכמותה תימצאנה רק בירושלים:

ג. תפירה וברכה 

מה הקשר בין תפירה לברכה? בירושלים הכל קשור...

במחשבה נוספת: אולי זה משחק מילים על 'תפילה וברכה'?

בכל אופן, המרכז הזה שוכן ברחוב יפו 68. אפשר לרכוש בו גם 'אפליקציות למטפחות ראש'...

צילום: טובה הרצל

ד. חבשים או אתיופים?

רחוב יפהפה יש בירושלים, סמטה היוצאת מרחוב הנביאים, ושמו מימים ימימה היה רחוב החבשים. עד שיום אחד הבינו שהשם 'חבשים' הוא פוגעני וכבר אינו 'פוליטיקלי קורקט'. מה עשו? החליפו פרנסי העיר את שם הרחוב וייקרא מאז ועד היום בשם רחוב אתיופיה.

אך האם השם 'חבש' הוא באמת מעליב? אם אכן כך הוא, הא כיצד יקרא בן העדה לחנות המכולת שלו (השוכנת ברחוב אגריפס) בשם זה?

צילום: ברוך גיאן

ה. וגר חתול עם 'אריה'

בלי מילים.

צילום: מנחם רוזנברג

פרנסות של ירושלמים: חייט, תופרת, סנדלר וכיפה

א. החייט של שטופר

צילום: מנחם רוזנברג

אומן המחט מרחוב שטראוס 1 (ממש ליד 'מעיין שטוב' לשעבר) אינו מזדהה בשמו. די לו בכך שהוא 'חייט של שטופר' עם 16 שנות ניסיון (מעניין אם בכל שנה שחולפת הוא גם מתקן את המספר בשלט), ועל כך גאוותו. זו גם חנות ההלבשה הראשונה בישראל שראיתי שמתמחה במידות ענק – XXXXXL, ובלשונו המכובסת של השלט 'לבעלי צרכים מיוחדים'.

אבל מה זה 'חייט של שטופר'?

התשובה נמצאת בדפי העיתונות הנשכחים, וממנה עולה כי 'שטופר' היה חייט ירושלמי שמלכות הקונפקציה הגברית שלו שכנה בשעתו לא הרחק מכאן, ברחוב החבצלת 9:

מעריב, 5 בספטמבר 1976, עמ' 31

ב. תופרת אני ותופרת

תמרה היא תופרת לתפארת, ומצודתה פרושה ברחוב יחזקאל 26 שבשכונת הבוכרים.

צילום: טובה הרצל

ג. סנדלרייה אלגנטית

ומחייטים לסנדלרים.

בסנדלריה האלגנטית ברחוב פרי חדש יטפלו בכם מכף רגל ועד ראש. יתקנו את הנעליים ואת הכובע ועל הדרך גם ישחיזו את הסכינים....

צילום: מנחם רוזנברג

ד. כיפה

חנות כיפות במדרחוב עם שם נחמד.

צילום: איתמר לויתן

פרנסות של יהודים: קו התפר, אוזן קשבת, על הפנים, גבות ואופניים

א. קו התפר

שם נהדר למתפרה בבית שמש.

עברי, קצר ולעניין.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. אוזן קשבת

שם נהדר למכון שמיעה במשכנות האומה בירושלים.

עברי, קצר ולעניין.

צילום: טובה הרצל

ג. על הפנים

בשוק הפשפשים בחיפה מצא איתמר לויתן את הסיכה הזו משנת 1988 ועליה חקוקות פניו של ילד חיפני חמוד, שצריך להיות היום בשנות השלושים של חייו.

צילומים: איתמר לויתן

לפי כל הסימנים העסק הזה כבר אינו קיים עוד. השם המוצלח פנוי אפוא וכל הרוצה יבוא וייטול.

ד. המרכז לשיקום הגבה

בענייני גבות, ככל הנראה, יש מרכז ויש פריפריה. המרכז לשיקום הגבה של אבי וקנין נמצא בצנטרום של המרכז, בדיזנגוף סנטר, תל אביב.

צילום: איתמר לויתן

ה. אופני משיח

טועה מי שחושב שהמשיח יבוא רכוב על חמור. בסיעתא דשמיא, הוא יבוא – אם יבוא, ולכשיבוא – רכוב על אופניים חשמליים.

ככל הנראה, התחנה הראשונה שלו תהיה ברמת גן, ברחוב ז'בוטינסקי.

צילום: בבה שטרנברג

פרנסות של יהודים: חייט צבאי; תיקון כללי; חמסות וביצים; קורא בתורה

א. הצבא הכי יפה בעולם

צה"ל הוא לא רק הצבא הכי חזק בעולם והכי מוסרי בעולם, הוא גם הכי יפה בעולם!

אבשלום בן צבי צילם ליד תחנת האוטובוס הרצל-עולי הגרדום, הסמוכה למחלף נתניה.

ב. שירות 23 שעות

על עסקים שאימצו לעצמם את השם הברסלבי 'התיקון הכללי' כבר עמדנו בהזדמנות קודמת.

טכנאי המזגנים מאיר מסיקה פועל באזור ראשון לציון, ומה שיפה בשלט שלו הוא לא רק השם, אלא גם העובדה שהוא זמין 23 שעות ביממה (כנראה ששעה אחת הוא מקדיש לשינה ולאכילה), ושהוא גם נותן בחינם ייעוץ והכוונה.

צילום: נחום גורליק

והנה, ראו זה פלא. בפרסומת אחרת, שמחולקת בצפת, מאיר מסיקה כבר ויתר על אותה שעת מנוחה. כאן הוא, ואיגור שותפו, זמינים 24 שעות ביממה.

צילום: יפתח מזור

האם יכול להיות שיש שני מאיר מסיקה שמתקנים מזגנים, אחד בראשון ואחד בצפת?

היות וגם הטלפון שונה אולי 'מאיר מסיקה' הוא בכלל לא בן אדם אלא רשת ארצית שעוסקת ב'תיקון הכללי'.

ג. השילוב הראוי

למעוניינים בביצים בלי עין הרע: 'עידן שיווק' מאזור התעשייה ענתות בירושלים יוביל אליכם גם ביצים וגם חמסות.

קבלה של 'עידן שיווק' (צילום: נטע אסף)

ד. רב-תחומי

גם מקריאה בתורה אפשר להתפרנס.

צילום: זאב וגנר

מסע עולמי בעקבות מכונת התפירה 'זינגר'

שוק הפשפשים, יפו

כתבו וצילמו ברוך גיאן ודוד אסף

מי לא שמע על מכונת התפירה 'זינגר'?

היו ימים שמכונה כזו הייתה כמעט בכל בית בורגני אירופי ואמריקני שכיבד את עצמו (ואם לא הייתה, לפחות אפשר היה לחלום עליה). 'זינגר' החלה את חייה בשנת 1851 במפעל שהקים האמריקני אייזיק מריט זינגר (1875-1811) ובמהרה הפכה לשם דבר. גם מכונות התפירה החשמליות והזולות לא הצליחו לעמעם את הזוהר המלכותי שקרן ממנה: המכונה בעלת החמוקיים העדינים והחלקים למגע, שצבועים בשחור ומעוטרים בעלעלי זהב (ואין עיטור אחד דומה לחברו); הלוגו הבוהק SINGER; שולחן העץ הצבוע לכה, שלתוכו קובעה המכונה; ההגה, סלילי החוט, המחט העולה ויורדת, וכמובן דוושת הברזל שמניעה את המכונה.

הדגם הראשון של 'זינגר', 1851 (מקור: ויקיפדיה)

לפני כמה שבועות הופיע הספר 'אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל'. חבריו של קותי, מנכ"ל מרכז שזר שפרש בשנה שעברה, הוציאו לכבודו ספר מרשים שמאגד 43 מסות ומאמרים (בעריכת עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן). בין המאמרים הרבים נדפס מאמר קצר ומעניין של פרופסור יעקב שביט מאוניברסיטת תל אביב, שכותרתו: 'לאן נעלמה מכונת התפירה "זינגר"?' (עמ' 289-285).

מאמרו של שביט עוסק בהתקבלותה של מכונת התפירה הביתית בכלל, ובהצלחתה הפנומנלית של מכונת 'זינגר' בפרט. 'התברר לי', כתב שביט, 'כי נכתבו מחקרים רבים על מכונות התפירה, השכלולים שנוספו להן ברבות השנים והיקף המכירות, אך לא מצאתי עדויות על האופן שבו היא התקבלה בחברה היהודית ואיך היא השפיעה עליה'. הרבה נכתב על חלקם של יהודים בתעשיית הביגוד והחייטות, ויש לכך גם ביטויים רבים בספרות ובשירה, בעברית וביידיש, אבל רק מעט נכתב על מכונות התפירה:

אבני דרך, עמ' 286

ואכן, השם 'זינגר' הפך ליותר מאשר מותג מוכר ומוערך. הוא היה חלום, סמל לפרנסה יציבה ולהצלחה בורגנית. בעולם מכונות התפירה היה 'זינגר' מה ש'רוזנטל' היה בעולם הפּוֹרְצֶלן וה'סֶרְוויס'. אגב, למרות שמו ולמרות הקשר המוכח בין יהודים לבין תעשיית הטקסטיל, זינגר, שנולד בפיטסטאון (בצפון מדינת ניו-יורק) למשפחה ממוצא גרמני, לא היה יהודי.

פסל חייט יהודי בשדרה השביעית (Fashion Avenue) ופינת רחוב 39 במנהטן (צילום: דוד אסף)

עד כמה נחשקות היו מכונות התפירה אצל הירושלמיות, בנות 'היישוב החדש', תלַמד מודעה זו, מתוך עיתון 'האור', שיצא בירושלים בסוף המאה ה-19 בעריכתו של אליעזר בן יהודה:

האור, 20 בינואר 1893

בספרה 'לצאצאי' (1941) סיפרה איטה ילין (לבית פינס) על מתנת האהבה שהעניק לה בשנת 1885 מי שלימים יהיה בעלה, דוד ילין. הוא נסע הרחק לביירות, ושם קנה לה, לבקשתה, מכונת תפירה. למרות שאיטה ילין לא נקבה בשם המפורש 'זינגר', אפשר להניח שזו הייתה המכונה שקיבלה.

אִטָּה יֶלִין, לצאצאי: זכרונותי, ב, ראובן מס, תש"א, עמ' 11

סיפור חביב אחר הקשור ל'זינגר' הביא גיל חובב, ששמע מפי סבתו לאה אבושדיד על הדרך שבה חיזר אחריה סבו, איתמר בן אב"י:

גיל חובב, מטבח משפחתי, קרפד, 1996, עמ' 49-48

גם ב'שירי המגילה' של איציק מאנגר – שנדפסו בפעם הראשונה ביידיש בוורשה בשנת 1936 – נזכרת המכונה המיתולוגית. אחת הדמויות המרכזיות בעלילה שרקם מאנגר היא שׁוּלְיַת-החייטים פַסְטְרִיגָתָא, שמאוהב באסתר המלכה ורוצה לברוח איתה לווינה (!). מכונת התפירה 'זינגר' היא מושא חלומותיו של החייט העני.

איציק מאנגר, שירי המגילה, תרגם לעברית: דוד אסף, חרגול, תשע"א, עמ' 98

איור: נעם נדב (שירי המגילה, עמ' 105)

ומן הספרות לחיים עצמם.

היום כבר איבדו מכונות התפירה הביתיות את חשיבותן, ופעמים רבות הן נשמרות כאביזר קישוט גרידא. אפשר למצוא אותן בחלונות ראווה וכמובן גם במוזיאונים. אוריאל רוזן, למשל, מציג במפעל למוצרי אורטופדיה שבבעלותו כשלוש מאות (!) מכונות תפירה, כולל דגם משנת 1854. לכתב Xnet שריאיין אותו לפני כשנה הוא סיפר על חלומו להקים בארץ מוזיאון למכונות תפירה...

במזכרת בתיה, המושבה הראשונה בארץ ישראל, שנוסדה ב-1883 ונקראה על שם אמו של הברון אדמונד רוטשילד, יש מוזיאון המכונה 'מוזיאון המושבה'. במוזיאון יש בין השאר גם תצוגה נאה של כלים חקלאיים ושל כלי עבודה ותפירה, ובהם כמובן גם מכונת תפירה 'זינגר'.

במוזיאון במזכרת בתיה

ב'בית וייצמן' שברחובות – ביתם הפרטי מרהיב העין של חיים וּוֶרָה וייצמן, שתכנן אריך מנדלסון ובנייתו הסתיימה בשנת 1936 – השתמרו חפצי בית שונים ובתוכם גם מכונת תפירה של זינגר. האם ורה וייצמן השתמשה בה אי פעם?

בית וייצמן ברחובות

ברחוב יפו בירושלים מופיעה מכונת 'זינגר' על שלט החנות של 'חייט, תופרת':

במושבה הגרמנית בירושלים אפשר למצוא שער מסוגנן בכניסה לבית מגורים. במבט מקרוב אפשר לזהות את חלקי המכונה ואת הלוגו של 'זינגר'.

שער כניסה ברחוב עמק רפאים בירושלים

המתחם של 'קוסטודיה טרה סנטה' – מרכזם של הנזירים הפרנציסקנים, 'שומרי המקומות הקדושים', בארץ ובארצות הסביבה – נמצא ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים. במתחם הגדול יש מכבסה ומתפרה, ובמתפרה יש כמובן גם מכונות תפירה 'זינגר'. חלק מן המכונות שמישות ופועלות עד היום, ואלה שכבר בלו מזוקן ויצאו מכלל שימוש הפכו לרהיט שבו מקשטים חדרים או חוסמים מבואות.

מכונת 'זינגר' חוסמת מעבר בקוסטודיה טרה סנטה

מכונת תפירה 'זינגר' באכסניית 'קזה נובה' (ונחשו מי הוא המצולם בתוך הראי?)

הסנדלרייה של נביל נמצאת בעיר העתיקה של ירושלים, ברחוב בית הבד פינת וייה דולורוזה, ותמיד יש בה לקוחות. נביל עובד עם שתי מכונות 'זינגר' תעשיתיות, ולדבריו הן עובדות מצוין.

בשוק הפשפשים ביפו מכונות 'זינגר' עדיין שוות הרבה כסף. 'בחמש או שש אלף שקל אני מוכר מכונה כזאת', אמר לי אחד הסוחרים. הוא אולי הגזים, אבל נראה שעדיין מדובר במוצר מבוקש.

שוק הפשפשים, יפו

ולא רק בארץ. גם בעולם הגדול... 

חלון ראווה ברומא

דוד אסף צילם מכונות 'זינגר' בבית קפה אופנתי בשכונת קז'ימייז', הרובע היהודי העתיק של קרקוב (פולין). השולחנות המקוריים של מכונות התפירה משמשים שולחנות קפה ובירה. המכונות הכבדות אינן מפריעות, אולי אפילו להפך...

ולסיום, הנה מודעת פרסומת למכונת התפירה, שנדפסה, כנראה, בארה"ב בראשית המאה ה-20, ונועדה לקוראי עברית:

מקור: מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, ניו יורק

בעלי התוספות

אבישי ליוביץ' שלח לי את הוראות התפירה העתיקות הללו. 'שעורי סינגר לרקמה ומלילה על המכונה', חוברת דו-לשונית משנות השלושים, בעברית ובערבית, מלווה בתמונות, אבל בלתי מנוקדת.

כתב אבישי:

תמהני אם כל המשתמשים (משתמשות) אז במכונה הבינו מהו 'בכיר' (ולא מנכ"ל או מיניסטר). הניקוד המתאים הוא, כמובן, בֻּכְיָר, ואני משער שגם כיום ייאלצו רוב הקוראים להיעזר במילון להבנת המילה.

והנה סרטון קצרצר על מוזיאון מכונות התפירה 'זינגר', ברחוב ניובארי שבבוסטון (תודה לד"ר יואל רפל):

דוד שי, העורך הוותיק של ויקיפדיה העברית, שלח לי את התמונה המרגשת הזאת, וכתב:

אני מצרף לאוסף מכונות ה'זינגר' שלך עוד אחת. ניתן לראות בתמונה, משנת 1949, שהמכונה השמאלית היא 'זינגר', את הימנית לא הצלחתי לזהות. המצולמים הם חייטים במחנה העקורים וגשייד שבאוסטריה (השני מימין הוא אבי, יעקב שטינבוים ז"ל). 

רמי נוידרפר חיטט באוצרות אוסף הכרוזים של הספרייה הלאומית בירושלים ומצא שם 'שיר מזמור', כנראה משנות העשרים או השלושים, ואולי בזיקה ל'תערוכה והיריד של המזרח הקרוב' (תל אביב, אפריל 1929), שם היה ל'זינגר' (או 'סינגר') אגף מיוחד...

ניר אורטל, עורך 'עתמול', התבונן בתמונת הפסל של החייט שצולמה במנהטן ונזכר בציור של אפרים משה ליליאן, שנדפס בספר שיריו המתורגמים מיידיש של מוריס רוזנפלד: Songs of Labor, שנדפס בבוסטון בשנת 1914. אפשר להניח שציור עוצמתי זה השפיע גם על יוצרת הפסל (ששמה, כפי שלמדנו מתגובתו של שמואל גביש, הוא יהודית רוזנברג):