יום שישי, 23 באוקטובר 2015

מסע בבלארוס היהודית (ה): למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן

רחוב במוטלה (צילום: רמי נוידרפר)

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ברוכים הבאים ל'מותול'... (צילום: נעם נדב)

אם יש יום שבו התרגשתי במיוחד בסיור בבלארוס, הרי זה אותו יום שבו נסענו למוטלה ולקאמיניץ ליטובסק, שתי עיירות שהקדשתי להן כמה ממחקריי. באותן שנים לא העליתי על דעתי שיום יבוא ואהלך בשבילי אותן עיירות, שנראו לי אז שוכנות בצדו האפל של הירח. והנה בא היום, והביבליוגרפיה הפכה לגאוגרפיה...

העיירה הקטנטנה מוֹטֶלֶה (ואפשר גם מוֹטוֹל; Motol) ידועה בעיקר בזכות חיים וייצמן (1952-1874), נשיאנו הראשון, שנולד בה. אבל עם כל הכבוד ל'פרקציה הדמוקרטית' ול'ציונות הסינתטית', אני רציתי להגיע לשם מסיבה אחרת לגמרי.

בשנת 2002 הבאתי לדפוס, במהדורה חדשה ומוּערת, חיבור קסום ושמו 'עיירתי מוטלה'. אלה הם זיכרונות שחיבר בן אחר של העיירה, ששמו כמעט ואינו ידוע: חיים צֶ'מֶרִינְסְקִי (1862 בקירוב-1917), שכינויו הספרותי היה ר' מרדכי'לע (קִרְאוּ: רֶבּ מוֹרְדְכֶלֶה).

צ'מרינסקי היה מה שקוראים 'טיפוס'. גאון מוחמץ. עיתונאי, בלשן, מושל משלים, אבל עצלן כרוני ויגיע כוח. חיה וייצמן-ליכטנשטיין, אחותו של חיים וייצמן, שהכירה אותו מנעוריהם המשותפים בעיירה, סיפרה עליו:
האיש הזה, בעל הכשרונות המצוינים, היה מסוגל לשכב חדשים ארוכים על הספה מבלי לנקוף אצבע ומבלי לקרוא אפילו ספר, ושום כוח לא היה יכול להניעו שיתחיל באיזו עבודה. אנחנו קראנו לו 'דער מוטיליער אוֹבְּלוֹמוֹב' (אובלומוב ממוטלה). אבל הוא היה שונה מאובלומוב, כי לפעמים היה תוקף אותו בולמוס של עבודה, ואז שוב לא היה שום כוח שיוכל להשפיע עליו לנוח רגע קטן, לצאת מן הבית ולשאוף אויר. בתקופות האלה היה מוציא מתחת עטו פנינים יקרות. לצערי רובן הלכו לאיבוד, גם בגלל רשלנותו וגם משום שלא היה בו כוח להביא את עבודתו לידי גמר (בצל קורתנו, תל אביב תשי"ג, עמ' 41).
הוא נולד כנראה בשנת 1862 (הוא עצמו לא ידע את שנת הולדתו המדויקת), ועזב את מוטלה בשנות השמונים לאחר נישואיו. מכאן ואילך נע ונד, החליף עבודות ואידאולוגיות, אך את פרסומו קיבל כעיתונאי ביידיש, פובלציסט ופיליטוניסט, שאהב בעיקר לתרגם ולכתוב משלים. הוא התגלגל לא רק ברחבי תחום המושב היהודי, אלא גם בתחומי הפוליטיקה והאידאולוגיה, והחליף זהויות בקצב מסחרר.

'אם ישאלוני', כתב עליו ידידו יהודה נוֹבָקוֹבְסְקִי, 'מי היה חיים צ'מרינסקי? אשיב: מה לא היה חיים צ'מרינסקי? הוא היה אתיאיסט מובהק, "כופר בעיקר" בעל רגש דתי עמוק. כעסקן ציבור הוא היה ציוני, טריטוריאליסט וסוציאליסט, ולא משום שלא הבין את השיטות השונות או שהיה נעדר עקרונות. הוא פשוט התקשה להגדיר את עצמו...'.

ועוד אנקדוטה מקסימה סיפר נובקובסקי, והיא מיטיבה לתאר את אווירת אותם ימים: צ'מרינסקי נהג ללמוד ב'חברותא' עם בנו בן השבע את הספר 'יסודות הסוציולוגיה' של הפילוסוף והסוציולוג האנגלי הרברט ספנסר, שכתביו השפיעו רבות בשלהי המאה ה-19. לתמהים על כך, שהוא מלמד ילד קטן ספר כל כך מסובך, ענה: 'כאשר היינו אנו בגילו הרי למדנו גמרא והיה עלינו לקרוא בקול רם ולהסביר, מדוע לא יוכל הוא להבין "ויש ליָשֵׁב" אצל ספנסר?' ('אַ ביסל זכרונות', הקדמה לספרו של חיים טשעמערינסקי, משלים, יקטרינוסלב 1919, עמ' vii ,ii)

את זיכרונותיו ממוטלה כתב בבית חולים ביקטרינוסלב (היום דניפרופטרובסק שבאוקראינה), שם גסס ממחלת הסרטן, בודד ורחוק מילדיו. בשכבו על ערש דווי הזכיר לו ידידו אלתר דרויאנוב התחייבות שנטלו שניהם על עצמם: 'איש איש מאתנו יכתוב את עיירתו, סדרי חייה, מנהגיה, פרנסותיה, פרצופי טיפוסיה, כפי שהם שמורים בתוך זיכרונו'.

צ'מרינסקי נענה לאתגר והחל לחבר את זיכרונותיו בעברית יפהפיה ובהומור משובח. אגב, זה היה חיבורו הראשון והיחיד בעברית. מחלתו כפתה עליו לשכב אך ורק על גבו, ולפיכך הוכרח לכתוב בעיפרון ולא בעט. הוא כתב יום ולילה, מתוך יסורי גוף ונפש, ומת זמן קצר לאחר שהשלים את הזיכרונות, בג' בשבט תרע"ז (26 בינואר 1917). 


החיבור 'עיירתי מוטלה' הובא לדפוס לראשונה על ידי דרויאנוב בשנת 1922 בכרך ב' של כתב העת 'רשומות', ואחר כך נדפס פעם נוספת בשנת 1951 בהוצאת דביר. בשנת 2002 הבאתי את הספר לדפוס במהדורה מוערת בהוצאת מאגנס, ושם, במבוא, דנתי בהרחבה בתולדות חייו של צ'מרינסקי ובמפעלותיו.

הוצאת מאגנס, תשס"ב

הנה קטע קצר מהזיכרונות (עמ' 95-93) ובו תיאר צ'מרינסקי כמה סימטאות במוטלה:

עדת אווזים ליד 'בית התפילה החדש לנוצרים עם פעמוניו ומגדליו המסוידים לבן'
עדת האווזים שבה הביתה. האם זהו 'מבוי מצרים' או שמא 'מבוי כוש'? 
(צילומים: רמי נוידרפר)

לפני כמה שנים התגלגל החיבור לידיה של רונית ורד, כתבת האוכל של 'הארץ' (וקוראת נאמנה של הבלוג). רונית הוקסמה מן הזיכרונות ויחד עם הבשלנית שרי אנסקי הן שחזרו ארוחת בולבוסין של חנוכה, שאותה תיאר צ'מרינסקי. לימים הבאתי בעונ"ש את אותם קטעי זיכרונות ואת רשימתה של רונית ('קלפים ובולבוסין בעיירה מוטלה', 7 בדצמבר 2012).

שאול ליברמן (1983-1898)
במוטלה נולדו וחיו עוד אישים חשובים, והבולט שבהם הוא בלי ספק גדול חוקרי הספרות התלמודית וחתן פרס ישראל למדעי היהדות פרופסור שאול ליברמן (אומנם, גם הוא, כוייצמן, עזב את מוטלה בגיל צעיר כדי ללמוד בישיבות).

עוד אנשים ידועים: דוד בלוך-בלומנפלד, שהיה ממנהיגי תנועת העבודה וראש עיריית תל-אביב בשנים 1927-1925 (והיום ידוע בעיקר כשם של רחוב); ההיסטוריון פרופסור עזריאל שוחט; חוקר הפיוט והמילונאי דב ירדןחיים ישראלי, שהיה עוזרם ואיש סודם של שרי הביטחון לדורותיהם (ואף הוא זכה בפרס ישראל) ואחיו הבכור (ייבדל לחיים) השופט דוד ברטוב; וכמובן בני משפחת וייצמן. לא ידוע לי על אף גוי מפורסם שיצא ממוטלה...

איך? איך? – טורדת את מנוחתי אותה שאלה ששאלתי את עצמי ואת שותפיי למסע באוזדה ובקאפוליה ובמקומות נוספים  איך מה'חורים' הנידחים הללו, שהביצות סוגרות עליהם מכל עבר ומנתקות אותם מהעולם החיצוני, יצאו כאלה גדולים וגאונים? פלא. פלא גדול.

במוטלה של ימינו לא שמעו כמובן מאומה על חיים צ'מרינסקי או על חיים ישראלי, אבל על חיים וייצמן  כפי שיתברר בהמשך  שמעו גם שמעו!

ובכלל, צריך להודות שיש 'משהו' בבלארוס זו, שהצליח להצמיח מאדמתה הבוצית והדלה כל כך הרבה מנהיגים, נשיאים וראשי ממשלות במדינת ישראל! הנה רשימה חלקית: חיים וייצמן (מוטלה), זלמן שזר (מיר), מנחם בגין (בריסק), יצחק שמיר (רוז'ינוי), שמעון פרס (וישניאבה). גם יעקב שרתוק, הבילו"יי הראשון ואביו של משה שרת, נולד בפינסק; אמה של גולדה מאיר היא מפינסק, ושם גדלה גולדה במשך שלוש שנים עד שהמשפחה היגרה לארה"ב; רוזה כהן ('האדומה'), אמו של יצחק רבין, נולדה במוהילב, וגם אביו של אריאל שרון נולד בבריסק. ועוד לא אמרנו מאומה על ברל כצנלסון, קדיש לוז ואבא אחימאיר (בוברויסק), אליהו גולומב (וולקוביסק), מניה שוחט, ראובן פייקוביץ' (אביו של יגאל אלון) ונתן ילין-מור (גרודנה), והרשימה עוד ארוכה. מה הכניסו שם למים?

בכניסה לעיירה מקדם את פנינו שלט מתנופף ברוח ומבשר  גם בעברית  על פסטיבל המוזיקה והאוכל 'מוטולסקי פריסמקי'. מתי מתקיים הפסטיבל לא ממש ברור, אבל הגרפיקה, שמשלבת כף ומזלג עם מפתחות כיוון של כינור, נהדרת.

צילום: ליאורה קרויאנקר

אנו נוסעים אל מרכז העיירה, אל המוזיאון המקומי, וכאן ממתינה לנו הפתעה. אקרודיוניסט וחמש בבושקות מקומיות מקבלים את פנינו בשירה עזה.

צילום: ליאורה קרויאנקר

במצלמת הווידיאו שבטלפון שלי צילמתי אותן שרות...

video

מנהלת המוזיאון מברכת אותנו בחום רב. אנו מוחאים כפיים בנימוס ובנות חבורת הזמר של מוטלה ממשיכות לשיר במלוא גרונן.

דבר המנהלת (צילום: דוד אסף)

המוזיאון עצמו, בן שלוש קומות קטנות, מקסים בפשטותו, כמו המוזיאונים המקומיים הרבים שפזורים כאן, שתערובת של תמימות, התלהבות וחוסר מקצועיות שורה עליהם.

בקומת הכניסה יש תערוכה על חיי היום יום במוטלה וסביבתה, על עולם הבִּיצוֹת, יערות הבראשית הגדולים שפעם כיסו את פני האזור, והשטת העצים על פני הנהרות והתעלות שמחברות ביניהם.

בּוּצית אמתית ורשתות דייג על רקע ציור של הביצוֹת (צילום: נעם נדב)

תעשיית העץ, שהיה זמין וזול, תפסה מקום חשוב בכלכלת המקומות הללו, ועל כן פרחה כאן גם מלאכת החבְתַנוּת, דהיינו עשיית חביות עץ.

צילום: נעם נדב

בפינת החדר מוצג פנים בית מגורים אופייני. שמחנו לפגוש כאן את האח המבוער, הלא הוא הפּריפּעטשיק משיר 'האלף-בית' המפורסם של מארֶק ורשבסקי ('אויפֿן פּריפּעטשיק ברענט אַ פֿייערל'), המוכר לכולם בתרגומו של פסח קפלן כ'חדר קטן צר וחמים, על הכירה אש'...

אוין פּריפּעטשיק ברענט אַ ייערל... (צילום: דוד אסף)

עלינו קומה נוספת, ובעקבותינו חבורת הזמר של בנות מוטלה. ושוב הקשבנו שעה ארוכה לקול זמרתן. שירי-עם בלארוסים, נוגים ושמחים, המספרים על מחזור החיים הכפרי, על אהבות, חיזור, חיי נישואין וקשיי פרנסה.

צילום: דוד אסף

לסיום הוכנה לנו תקרובת מפוארת כיד המלך: שתייה קרה וחמה, פירות ועוגיות ובעיקר חביתיות ממולאות כל טוּב  גבינה, פרג ותפוחים. צ'מרינסקי היה בוודאי מלקק את שפתותיו...

יצאנו מהמוזיאון ושמנו פנינו אל ביתה של משפחת וייצמן, שנמצא בשולי העיירה.

את המסע בעקבות וייצמן התחלנו יום קודם בפינסק, אליה עבר חיים בן האחת-עשרה בקיץ 1885 כדי ללמוד בגימנסיה רוסית. עמדנו ליד שלט הזיכרון בבנין בית הספר התיכון הריאלי שבו למד במשך שבע שנים. יחד עם אחיו הגדול פייבל התגורר חיים בבתיהם של ידידי המשפחה בקארלין (שהייתה קהילה נפרדת מפינסק), עד שסיים את לימודיו ועבר ללמוד באוניברסיטאות בגרמניה.

בית הספר הממשלתי בפינסק (צילום: דוד אסף)

המעבר מן העיירה הקטנה מוטלה לעיר הגדולה פינסק היה כמובן דרמטי. בזיכרונותיו היפים 'מסה ומעש' (שוקן, תש"ט, עמ' 22, 28; ההדגשות שלי) סיפר וייצמן על משמעות המעבר מהעיירה לעיר:
המרחק ממוטול לפינסק היה בערך עשרים וחמישה מילים אנגלים [כשלושים ק"מ]; אבל מבחינה אינטלקטואלית היה המרחק אסטרונומי. פינסק היתה מטרופולין מחוזית אמיתית, על שלושים אלף תושביה, שרובם הגדול יהודים. לפינסק היה שם ומסורת של 'עיר ואם בישראל' ... היו שם מלומדים ועסקני ציבור יהודים. היה שם בית ספר תיכון (זה שבאתי ללמוד בו), היו שם ספריות, בתי חולים, בתי חרושת ורחובות מרוצפים ... פינסק לא היתה עיר נעימה לגור בה, אף כי עובדה זו נודעה לי רק לאחר שראיתי מעט יותר מן העולם. שוכנת בשפל, נגועה בקדחת, דומה היתה יותר למוטול, בוץ באביב ובסתיו, קרח בחורף ואבק בקיץ. בימות הגשמים היתה תחתית העיר מוצפה מים ... כששפלו המים עם קרוב הקיץ, היה אד מבחיל עולה מן הארץ ואחריו בא אבק כבד. הואיל וכל אלה היו שייכים לסדרי בראשית, לא עלה על דעתי להתלונן על כך, ואיני יכול לומר, שימי נעורי היו ימים אין חפץ בהם.
נסענו ברחובות מוטלה. בתי עץ שמשקופיהם צבועים בכחול ובתכלת, בצהוב ובירוק, טובלים בעצי פרי ובשיחים. הדרכים הצדדיות אינן סלולות, והכל מזכיר את נופיהן של המושבות הראשונות בארץ ישראל.

צילומים: נעם נדב

לבסוף הגענו לשולי העיירה, מרחק כמה מאות מטרים מן הביצה הגדולה שהקיפה את מוטלה. כאן היה ביתם של עוזר ולאה וייצמן ושנים-עשר ילדיהם (שלושה נוספים מתו בילדותם). עוזר, אבי המשפחה, היה ה'סְטַרוֹסְטָה', כלומר ראש העיירה, וממילא נחשב גם לראש הקהילה היהודית.

על העיירה ועל הבית סיפר חיים ויצמן בפתח זיכרונותיו 'מסה ומעש':


כך נראה ביתה של משפחת וייצמן בתחילת המאה ה-20:

מקור: יהודה ריינהרץ, חיים וייצמן: בדרך אל המנהיגות, הספריה הציונית, תשמ"ז (ליד עמ' 304)

כך הוא נראה בשנת 1937, בעת ביקור של חברי 'ועדת קרן היסוד':


וכך הוא נראה היום:

צילום: נעם נדב

השכנה שמחזיקה במפתח הבית פתחה לנו את השער, ואנו נכנסים פנימה.

השכנה של משפחת וייצמן (צילום: רמי נוידרפר)

הבית פשוט ואינו מרוהט. על הקירות מעין מוזיאון זוטא לתולדות חיים וייצמן. דגלי ישראל ופוסטרים נחמדים תלויים על הקירות.

צילום: דוד אסף
צילום: נעם נדב

מבט מקרוב על הפוסטר מראה כי מישהו שכח כאן את המילה העברית 'נשיא', וכך יצא 'בית מדינת ישראל הראשון ויצמן במוטל'.



בתוך הבית אני קורא את תיאוריהם של חיים וייצמן ושל אחותו חיה על בית מגוריהם, ומתקשה להאמין שזה אכן אותו בית עליו כתבו בחום ובגעגועים. כך כתב חיים וייצמן (מסה ומעש, עמ' 12):



וכך כתבה חיה וייצמן-ליכטנשטיין (בצל קורתנו, עמ' 11-10):


ואחר כך הלכנו כמה מאות מטרים והצצנו במקטע קטן של ביצות פְּריפְּיָאט המפורסמות, שמקיפות את מוטלה מכל עבריה (מכונות גם 'ביצות פינסק' או 'ביצות פּוֹלֶסְיֶה'). זהו אזור הביצות הגדול ביותר באירופה (כ-270,000 קמ"ר).

איוואן שישקין, 'ביצות פולסיה', 1890 (מקור: ויקיפדיה)

חום הקיץ ייבש חלק ניכר מהביצה, אבל שתי סירות דייג (בּוּצִיוֹת) קטנות וציוריות נזנחו על הבוץ.



צילומים: דוד אסף

בדרכנו חזרה, ליוו אותנו נערי מוטלה ששיחקו להנאתם באקדחים וברובי צעצוע.

'שְׁקוֹצִים' מודל 2015...

צילומים: רמי נוידרפר

נספח: דוד כנעני על ביצות פולסיה

העמוד הראשון של המכתב (שמור ב'ארכיון התנועה החלוצית', בית לוחמי הגיטאות)

רקפת סלע, נכדתו של דוד כנעני, איש העלייה השנייה וממייסדי קיבוץ אַיֶּלֶת השחר (ככל הנראה הוא גם זה שהעניק לקיבוץ את שמו), העבירה לי העתק מכתב ששלח סבה, שהיה שליח 'החלוץ' בפולין בשנים 1937-1935, לרעייתו מרים שנותרה בארץ. בפברואר 1936 הוא ביקר ב'קיבוץ הכשרה' בהורודישץ (הכוונה כנראה ל-Haradzishcha ;Гарадзішча, יישוב זעיר הסמוך לפינסק) ואת חוויותיו העלה על הכתב. הנה קטעים ממכתבו ובהם תיאור מלבב של ביצות פולסיה ושל חיי היומיום של האיכרים שגרים סביבן, תוך השוואה לפלחים שבעמק החולה (עווארנה):
בכפר Селище [יישוב כפרי] שבתוך בִצַת פולֶסיה הנני שוהה הערב יחד עם לוֹליק בבית חותנו – יהודי בודד בכל הכפר, יהודי הקונה אצל הפריץ את החלב ועושה ממנו תוצרת למכירה בעיר פינסק. הכפר נמצא במרחק של 12 ק"מ מהקבוץ שבהורודישץ. מחר אנו מסימים את ½ ירח-הלמודים ונסע לפינסק. ובינתים מרביצים תורה בימים ובין שיחה לשיחה עורכים טיולים בסביבה 
בצות פולסיה! חוּלָה רַבָתִי. אגמי מים ונחלים משתטחים על פני מרחב אין גבול, וכפרים בילורוסיים עניים מסביבו. פוֹלִישְצוּק – קוראים לו לאיכר – כמו לפָלַח הָעַוַרְנִי מהג'חולָה [בני השבט הבדווי ערב אל-ע'וארנה, שבשנות השלושים ישבו בעמק החולה]. רגליו עטופות ב-Лапти [לאפטי] – נעלים שהוא מכין אותם מקלִפות קני-הסוף שגדלים בבצות, האדמה דַלָה וכחושה נותנת 30-40 ק"ג לדונם שִפוֹן. לאכר בעל 5 נפשות מספיקה התבואה ללחם לחצי שנה – ומחציתה השניה הם רעבים באם לא מזדמנת עבודת-חוץ. אנחנו לועגים לפרקים לחיי הפלחים ובערותם – אולם בורות ובערות לא פחותה מזו שכיחה אצל המוזיקים של פולסיה וווליניה. רק עכשיו אפשר לראות מה גדולה היתה פעולתה של רוסיה בכוון זה. 
החברהחובשת מן הקבוץ שבהורודישץ מספרת לי שהיא נקראת לעתים תכופות למקרי לידה אצל האִכָרוֹת. גם כיום האשה בהגיעה ללדת מַשכִיבִים אותה על הרצפה – ועל פי מנהגיהם צריך הבעל לעבור עליה שלוש פעמים – לשם סגולה ללידה קלה. או יש באחוז אותה צירילידה מקיפים אותה 7 פעמים מסביב לשלחן. מעשה בבעל אחד כך ספרו לי שלא הרשה לאשתו בשעת הלידה לִשְכַב במטה היחידה בבית, כי חשש שמא תתלכלך המטה ותִזדהֵם חלילה... אחת האִכָרות התאוננה לפני על מַר גורלה: שלֹש בָנות לה ואף בֵן אחד, ומעשה באכרה אחת שילדה בבית החולים הממשלתי, ונולדה לה בת – לא רצתה לקבל את הנולדת מפחד פן יהרגנה בעלה, כמו אצל התימנים, ספרדים, ערבים... סַדנא דארעא חַד הוא.
בפעם הראשונה יצאה לי לנסוע בעגלת חורף ע"ג [על גבי] נחל קָפוא. נוסעים אל הכפרים לא בדרך הסלולה – אלא חוצים ישר את הבצות בקַו ישר. האכרים מעבירים את החציר אל הכפר. עגלות-חֹרף עמוסות חצִירִצוֹת לא רענן ביותר – חציר דַל אולם הוא ולא אחר הִנוֹ המזוֹן לפרה ולסוס, אחר איןнет у нас конюшины [אין לנו עשבים] – מתאוֹנן האכר. כך הם החיים. אנו נוסעים במִזחֶלת – הכפור ° 16 – נצבטות קצות האצבעות שבידים וברגלים. בשדה נושבת רוּח קרה, מקפיאה את האוזנים וקצה-האַף – אולם נעים בכל זֹאת. אויר מרענן, מבריא. נוֹח יותר בכל זאת להַלֵך בכפור מאשר בחֹם המדבר כשהנך צמא למים וכל כוחותיך תָשוּ 
באגם הקָרוֹב לקִבוּץ יש גם דָגים לרוב. יהודי אחד חָכַר את הַדַיג, כשם שהיה עושה זאת חוּרִי הנוצרי בים-החולה לפנים, חכר אותו היהודי מידי הכֹּמֶר ובפעם הראשונה בחיי ראיתי כיצד דגים דגים בחֹרף מתחת לַקֶרח, במִכְמָרות גדולות. זכרתי בימי ילדותי [כשל]למדתי בבית הספר הרוסי ספורי-דייגים עַל ה-невод [מכמורת] והנה ראיתי הפעם במו עֵינַיтяни невод [משוך את המכמורת] – צועק הדייג הבֶלוֹרוּסִי אל חברו – והם מושכים את הרשת מתחת לקרח – לאורך 220 מטר רשת. כשאבוא הביתה אספר לַיְלָדים כיצד פורסים רשת מתחת לקרח, וכיצד משחילים מקלות ארוכים דרך סדקים שבקרח, וכיצד מושכים את החבלים וכו' וכו' – לפרקים אני מצטער שהילדים שלנו אינם אתי שאוכל להובילם אל הכפרים היערות והנחלים [...]

ביצות פינסק. גלוית דואר (מקור: קהילת יהודי פינסק)

15 תגובות:

  1. דוד, שלום רב!
    יישר כוח על הדברים החשובים והמעניינים! אציע להוסיף שבבאברויסק נולד וגדל גם הרב יצחק ניסנבוים. שהיה לימים נשיא המזרחי בפולין, דמות חשובה ביותר בציונות הדתית. אביך, משה ק' ז"ל, היה מבאי ביתו ברחוב רימרסקה בוורשה, בעת שעמד בראש תנועת השומר הדתי. מי שמחפש ציונות דתית מקורית, ילך אצל כתבי הרב ניסנבוים. באחרונה כתבתי עליו מאמר קצר. וכן, לא רחוק ממוטול, מעבר לנהר, ניצבת העיירה / הכפר לנין, משם אחד מהוריו של שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין. בית הקברות היהודי של לנין מתייחד בכך שכל המצבות בו עשויות עץ, לפני כעשור עדיים החזיקו מעמד.
    שבת שלום!
    יוחנן בן יעקב

    השבמחק
  2. את ה'באבושקות' מלווה בנגינה לא אקורדיוניסט אלא באיאניסט. ל'באיאן' כפתורים גם בצד ימין וצלילו אופיני.

    השבמחק
  3. גם לנשיא חיים ויצמן, שרשים צ'מרינסקיים. אמו, רחל לאה, היתה בתו של מיכאל צ'מרינסקי. רחל לאה צ'מרינסקי עלתה ארצה ב1920, אחר פטירת עוזר ויצמן, והקימה בחיפה בית אבות ראשון.
    איני יודע אם יש קשר לאיש התיאטרון המובהק ברוך צ'מרינסקי- כנראה לאו.

    השבמחק
  4. מאד מעניין ומרחיב אופקים.
    דוד אתה תוהה איך בלארוס הוציאה מתוכה כל כך הרבה ידוענים.
    ואני תוהה ובגאווה איך העם היהודי הקטן והרדוף לאורך ההיסטוריה הוציא מתוכו כל כך הרבה ידוענים שעיצבו ומעצבים את כל תחומי החיים של האנושות כולה.ט

    השבמחק
  5. מקסים! רשימה חשובה ומעניינת.
    ואשר לתהיה, כיצד צמחו כל כך הרבה אנשי שם בבלארוס, אני מציעה תשובה סטטיסטית: אם נניח שיעור מסוים של אנשים בעלי כישורים משכמם ומעלה באוכלוסיית יהודי מזרח אירופה, הרי שבבלארוס היו כל כך הרבה יהודים, שאחוז בעלי הכישורים התבטא במספר גדול של אנשים.....

    השבמחק
  6. לפני שנים אחדות יצאתי גם אנ, במסגרת סיור עיתונים לרוסיה הלבנה, ולאחר מכן המשכתי לסיור מצולם בעקבות חיים ויצמן ואחרים. גם עירו של פרס. הכנתי סרט ל"רואים עולם" אצל יעקב אחימאיר בערוץ ה-1. לחצו על הלינק הזה וראו. בברכה, אילן שחורי
    http://www.mytour-il.co.il/gallery3.asp?gallery3_parent=34

    השבמחק
  7. עמוס צדקוני, רעננה23 באוקטובר 2015 בשעה 18:20

    בימים האלה כאשר הציניות מנצחת
    התלהמות מנהיגים עולה ופורחת
    רמי מעלה שועי העם מתחרים "איך יותר לקחת"
    עניי עמך מוצפי הבטחות רואים רק קדחת

    קם איש עברי יהודי, איש אשכולות
    מאיר בקרן אור מבט אל פינות נידחות
    אל אותן עיירות שכוחות-אל אשר בגולה
    שם בין סימטאות עזובות מעוררות חמלה
    פרפרה נשמת אפה של אומה עתיקה
    שם בעיירות הנדחות ברוסיה ופולניה
    בסמטאות פז ו"המלח" של קזבלנקה
    יהודים נאחזו בכל כוחם הדל בעוצמה
    לנצור מורשת עמם, את תקות הגאולה

    ואתה דוד, מניח על צד את "עניני השעה"
    כאן כל שעה מסעירה ובוערת מקודמתה
    ומושך בעט אוהבת אל שרשי האומה
    שרשים שהבטיחו את המשך קיומה
    על כן "אני הדל באלפי מנשה"
    למענך ידידי היקר , לא אחשה
    בקול רם ןצלול ,בלב מלא שמחה
    אומר: לך התודה לך הברכה

    השבמחק
    תשובות
    1. עמוס שלום !
      אמרת בכישרון רב את אשר כולנו חשים.
      אכן דוד הצליח לעורר בנו בכישרון רב,הרבה מחשבות ורגשות.
      שבת שלום לכולם.
      גבי גל

      מחק
  8. תיעוד נהדר של המסע המרתק שהשתתפתי בו

    השבמחק
  9. תיאור ההתנהלות של חיים צֶ'מֶרִינְסְקִי נראה כמו מקרה ברור של מאניה-דיפרסיה (הפרעה דו-קוטבית), תקופות יצירה פרועה לצד תקופות דכאון ואפסות.

    השבמחק
  10. עודד ישראלי, החוג למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן גוריון24 באוקטובר 2015 בשעה 22:38

    רוב תודות על דרישת השלום המרגשת ממוטלה, עיירת הולדתו של אבי, חיים ישראלי, וכמובן על אזכורו של אבי ברשימה.
    אף שהפרטים ההיסטוריים ברובם היו ידועים לנו, העדות הבלתי אמצעית מן העיר כפי שהיא היום מרתקת, וכאמור גם מרגשת.

    אגב, אבי, שנפטר בשנת 2011, פקד פעם אחת ויחידת את עיירת הולדתו (במהלך העשור הקודם), והתרשמותו הייתה שלא הרבה השתנה שם במהלך השנים שחלפו מאז עזב אותה (ולמעשה גורש ממנה) בתחילת מלחמת העולם השניה...
    אני מצרף כאן קישור לאתר המוקדש לעיירה, בניה, וצאצאיה, אתר שאותו הקימו לפני כמה שנים בני משפחתנו.
    http://www.mymotele.com

    השבמחק
  11. עוד בן העיירה מוטלה הוא הרב שמעון יוז'וק זצ"ל שהיה מבחירי תלמידי ישיבת 'חברון' בירושלים בשנות הארבעים והיה מתלמידיו הקרובים של ה'חזון-איש' זצ"ל. כיהן שנים רבות כדיין בבית הדין הרבני בפתח תקווה ובסוף ימיו כאב בית הדין הרבני בחיפה. בנו הוא הרב הראשי לעכו הרב יוסף ישר.

    השבמחק
  12. דוד, תודה על העלאת זכרו של סבי דוד כנעני, ("כי מדי דברי בו זכור אזכרנו"). אנקדוטה בקשר למכתבים, הם אמנם כתובים לסבתי מרים אבל ייעודם היה עבור חברי קבוץ אילת השחר, והם הוקראו בחדר האוכל. דוד חש עצמו כשליח ציבור של הקבוץ וככזה הוא מחויב למסור דו"ח על מעשיו, פן יחשבו חלילה שהשליח שלהם מתבטל. הוא ביקש שוב ושוב שישמרו על מכתביו למען יחממו את ימי שיבתו, שלא זכה לה (נפטר בגיל 58), אך למרות זאת מרביתם אבדו. המכתבים נמסרו על ידו לארכיון על פי בקשתם.

    השבמחק
  13. חיבה יתרה אני מחבב מוזיאונים כפריים, כשם שחיבה יתרה אני מחבב היסטוריוניים מקומיים. הם אמנם מאוד לא 'מקצועיים', בדרך כלל, אבל על מה שהם מחסירים במקצועיות ושיטתיות הם מפצים בהתלהבות עצומה ובאהבת הנושא; מוזיאונים כאלה תמיד יוצרים אצלי רושם שהם לא רק אנדרטה לעבר שהיה, אלא כרטיס הביקור של מי שחי במקום כיום: כאלה היינו ולכן כאלה אנחנו.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.