יום ראשון, 29 ביולי 2012

'על כפיו יביא': משהו על תשעה באב, על שרפרפים ועל נגרים

תשעה באב, ספר 'מנהגים', הולנד, 1708 (אוסף משפחת גרוס, תל אביב)

היום 'תשעה באב'. בעצם, תשעה באב 'האמיתי' היה אתמול, אבל בשל השבת נדחה הצום למוצאי שבת וליום ראשון. צום קל לצמים. אני בטוח שהם יסתדרו גם עם 'שעון הקיץ'...

אבל לא כולם צמים בתשעה באב, ובוודאי שלא כולם כמהים באמת-באמת לבנייתו מחדש של בית המקדש, משכן בית תפארתנו שחרב בעוונותינו, ועל הדרך הציל (לפחות לדעתי) את קיומה העתידי של הדת היהודית.

תארו לעצמכם  והרי זה היה אפשרי וסביר שהיהודים בני המאה הראשונה לספירה לא היו פותחים במרד השגעוני שלהם נגד האימפריה הרומית. אם הם היו קצת יותר רגועים ומאופקים, הרומאים לא היו מעלים על דעתם להפוך את בית המקדש הירושלמי לעיי חרבות, והיו מאפשרים לנתינים הנאמנים בפרובינצית יהודה להמשיך בשלהם. למה לא בעצם? הרי הרומאים עצמם בנו בתי מקדש והקריבו קרבנות בכל הזדמנות.

ואז מה היה קורה? מישהו יכול לתאר לעצמו את הדת היהודית שורדת לאורך כל ההיסטוריה, עד המאה ה-21, עם בית המקדש השני ועם עבודת הקרבנות מסביב לשעון, עם משפחות הכהונה המושחתות, שחיברו כבר אז הון ושלטון, ובלי בתי כנסת ובלי תפילות הקבע, ובלי 'חכם עדיף מנביא', ובלי כל 'המהפכה החוקתית' שהנהיגו חכמי יבנה?

אפשר אפוא לנסות ולראות צדדים חיוביים גם במה שנחשב 'אסון לאומי', בבחינת 'מעז יצא מתוק'. מבחינות מסוימות השבתאים צדקו... תשעה באב היה צריך להיות יום חג, משום שזה היום שבו ניצלה הדת היהודית מהכחדה, זה היום שאִפשר לדת היהודית להשתנות ולהצליח להישאר רלוונטית עד עצם היום הזה.

בכל מקרה ובלי קשר לגורלה של הדת היהודית, התאריך עצמו הפך למרכיב זהות חשוב בתולדות ישראל. הוא נתפס לא רק כאסון דתי אלא גם, ואולי בעיקר, סמל לחורבן לאומי בכלל, לאבדן עצמאות ולגלות עם ישראל מארצו.

קריקטורה של אריה נבון בעקבות הפגנת חרדים בירושלים למחרת תשעה באב, 1953

עד כאן סתם הרהורים אפיקורסיים, ומכאן לעניין השרפרפים שעליהם יושבים המתפללים בשעת קריאת מגילת 'איכה' וקינות תשעה באב.

לפני שנתיים צילם יוסי גולדשמיט את התמונה המחויכת הזאת בירושלים:


האסוציאציה הראשונה שעלתה בי למראה השלט שבצילום הייתה ל'על כפיו יביא', שירם היפה של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום, שזכור בביצוע המדהים של רבקה זהר.

שיר זה, שהושמע לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון שנערך ביום העצמאות של שנת 1969 (והגיע רק למקום הרביעי), היה בשעתו להיט אדיר. השיר נשחק קצת מרוב שימוש וכמעט שנשכח, אבל בהאזנה חוזרת ממרחק השנים, זהו באמת שיר נהדר.

תמונה נדירה של רבקה זהר שרה את 'על כפיו יביא' בפסטיבל הזמר, 1969 (צילום: אמיתי לבון)

לכבוד תשעה באב ולכבוד הנגרים שעדיין מנגרים בסתר הנגרייה שרפרפים לאליהו שיבוא, הנה רבקה זהר (המילים בהמשך, למי שלא זוכר בעל-פה):



ברחובנו הצר
גר נגר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
איש אינו בא לקנות
ואין איש מבקר
ושנתיים שהוא
כבר אינו מנגר.

והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו:
לבנות כסא לאליהו, שיבוא.
על כפיו אותו יביא
לאליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו
על סודו שומר ומחכה לו,
מתי כבר יגיע היום.

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר,
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא
לאליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו
על סודו שומר ומחכה לו,
מתי כבר יגיע היום.

בירושלים ישנו
איש לגמרי לא צעיר
שבנה הרבה בתים
בכל פינות העיר.
הוא מכיר כל סימטה
כל רחוב ושכונה,
הוא בונה את העיר
כבר שבעים שנה.

והוא חולם כי כמו שאת העיר בנה
יניח למקדש את אבן הפינה
על כפיו אותה יביא
אליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו
על סודו שומר ומחכה לו,
מתי כבר יגיע היום.

טקס ברית מילה. הסנדק יושב על 'כסא אליהו'איטליה, 1480-1470 (מחזור רוטשילד)

 באתר האינטרנט שלו סיפר יורם טהרלב כיצד נולד השיר:
אחרי מלחמת ששת הימים היה בארץ גל של שירי ניצחון ותהילה. אבל מתחת לפני השטח החלו לרחוש גם זרמים מיסטיים של אמונה בנסים שקרו לנו. את השיר "על כפיו יביא" כתבתי שנתיים אחרי המלחמה, אבל אני חושב ששורה עליו רוח המסורת היהודית, שניתן למצאה בין השיטין. שהרי אליהו הנביא נחשב למבשר ביאת המשיח. לפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא כדי לבשר את בואו, אחריו יבוא משיח בן יוסף, שייהרג במלחמת גוג ומגוג ורק אחריהם יבוא המשיח האמיתי, משיח בן דוד, ויביא את הגאולה השלימה. זה אחד השירים האהובים עלי, בעיקר בגלל אופיו ה"עממי". הוא מעלה אל פני השטח בעלי מקצועות יומיומיים, שדמותם נזכרת הרבה בשירי העם היהודיים ממזרח אירופה, אך כמעט לא מופיעה בשירים העבריים.

אבל טהרלב לא חשף כאן את הסיפור כולו. בכתבת טלוויזיה שצילם וערך שי שלומי בשנת 2010, גילה יורם טהרלב את הסקופ הגדול: הנגר המוזר כלל לא גר בירושלים, אלא ברמלה...



והנה עוד כמה ביצועים יפים של 'על כפיו יביא'.

להקת 'פניני השרון'  תלמידי בתי ספר מרעננה, בביצוע מצוין משנת 1994. הילדים הנחמדים הללו צריכים כבר להיות בני שלושים ומשהו...



כאן יהורם גאון (2007):


ולסיום, עמיר בניון מסלסל בקולו בהופעה במועדון 'צוותא' (2010):




10 תגובות:

  1. הפרופסור הקדוש, הרהורים ענייניים ומענינים.
    מזמן שכחתי כמה השיר הזה "על כפיו" הוא יפה.
    משום מה, השיר מזכיר לי שיר אחר של טהרלב, בלדה על סוס עם כתם על המצח. כמיהה של יהודי פשוט לבואו של המשיח.

    השבמחק
  2. פוסט מעניין ויפה כרגיל. שמתי לב שבפוסט בו מופיעה התמונה של רבקה זהר מפסטיבל הזמר, ניתן גם למצוא את הביצוע המקורי מערב הפסטיבל עצמו (תחת "האודיו שלי") http://cafe.themarker.com/user/291991/

    השבמחק
  3. כמובן שהביצוע האחרון הוא על ידי עמיר בניון, ולא על ידי יהודה סעדו. מילא, כל האלה עם הכיפות הגדולות נראים אותו דבר. למה צריך לשים לב לפרטים?!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על התיקון. התוספת שלך מיותרת לגמרי ואווילית.

      יהודה סעדו מבצע גם כן את 'על כפיו יביא' ושקלתי אם להביא גם אותו. זה הכל.

      http://www.youtube.com/watch?v=Q01dVvwNYC4

      מחק
    2. התוספת אינה שונה באופן מהותי מהערות ציניות שאתה מפזר. זה מותר, חוקי ולפעמים אפילו חינני (אלא אם כן אתה מושא ההערה).

      מחק
    3. דוד, אני מציע שתוריד את ההערה האחרונה של "מוישה". היא לא מכבדת לא אותו ולא את הבלוג הזה.

      מחק
    4. דוד התגלית בקלונך.
      לירות לכל עבר - זה כן,
      אבל כשפעם חטפת אתה - פתאום נעלבתי לי...
      1:0 מוישה...

      מחק
  4. רבקה'לה זהר היקרה, שהלכה לדרוש את השם, כל שירתה היא תפילה אחת גדולה שבוקעת את כל הרקיעים.

    יעל

    השבמחק
  5. לפני על כפיו יביא שרו,לפי אותה מנגינה,יהורם גאון ודליה אורן,שיר שנקרא כפה אדומה.

    השבמחק
  6. אסף טוען שתשעה באב "זה היום שבו ניצלה הדת היהודית מהכחדה, זה היום שאִפשר לדת היהודית להשתנות ולהצליח להישאר רלוונטית עד עצם היום הזה".
    לדעתי, בדיוק להיפך! אילו המקדש היה נשאר, היה העם במשך הזמן זונח אותו בדרך זו או אחרת, כפי שעשו כל שאר העמים שזנחו פולחנים שאבד עליהם כלח. העם היה נשאר על אדמתו ואט אט מנהיג רפורמות דתיות מקילות שיאפשרו לחיות חיים נורמליים.
    אולי דוקא מחמת הטראומה שהותיר חורבנו האלים, הועתק מרכז הכובד הדתי ל"חכמים" שכדי להצדיק את תפקידם ולהוכיח את עליונותם (לאמור: הם יודעים דברים שהעם לא יודע), גזרו גזירות והמציאו חומרות הלכתיות בלתי אפשריות שהפכו והופכים עד היום את חיי היהודים המאמינים לגיהנום.
    הדת נשאר רלוונטית עד היום? לא ברור. לאדם המודרני היום אין הרבה מה לעשות אם הדת, אחר שכה הרבה שטויות הוחדרו בה והפכו חלק אינטגרלי. צריך להתעלם מכמויות של מידע בכדי להישאר יהודי מאמין המקבל על עצמו חיי תורה ומצוות. היהדות היא רלוונטית (אך כל אחד מאלו שהיא רלוונטית עבורם יגדיר אותה אחרת) בגלל שעד לפני כ200 שנה לא היו כה הרבה סתירות בין תורה למדע, ומכאן ואילך ממשיכים מכח האינרציה.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.