יום רביעי, 23 בינואר 2013

חברים נזכרים בדני קיי

'עולם הקולנוע', 3 במאי 1956

שתי הרשימות שפרסמתי בשבוע שעבר, לרגל יום הולדתו המאה של דני קיי (כאן הראשונה וכאן השנייה), עוררו אצל כמה מן הקוראים זיכרונות נעימים, והרי הם לפניכם.

א. סביב (חצי) העולם בארבעים יום עם דני קיי

מאת מרדכי נאור
                          
אני מבקש להעשיר במידת-מה את המידע הנפלא שהובא על דני קיי בשבוע שעבר.

דני קיי, בנוסף לכל מעלותיו, גם היה מנצח תזמורת חובב, שלא ידע תווים, ובכל זאת הפליא לנצח על כמה תזמורות נודעות, לרבות התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק.

הוא היה, כידוע, אוהד גדול של ישראל, ומיד לאחר מלחמת ששת הימים הגיע לכאן, שהה מספר שבועות והופיע בעיקר בפני חיילים פצועים בבתי חולים. הוא אף התייצב בענף הווי ובידור של צה"ל וביקש להישלח לכל מקום בו יש חיילים המעוניינים לראותו ולשמעו, והיו רבים כאלה.

באותו ביקור התעניין דני מה הוא עוד יכול לעשות למען ישראל, ואז עלה הרעיון לשלחו למסע חובק עולם עם תזמורת הגדנ"ע, שנחשבה בעת ההיא לעתודה הצעירה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. את המסע ארגנו צה"ל, הסוכנות היהודית וקרן היסוד, ובסוף אוקטובר 1967 יצאו כמאה נגני התזמורת ועשרה מלווים (ביניהם – אני, כעיתונאי ודובר המשלחת) למסע בן ארבעים יום שהשתרע על פני שבע-עשרה ערים באחת-עשרה מדינות באירופה, בצפון אמריקה ובדרומה. במשך כמעט שישה שבועות עברנו חצי עולם, כשמדי ערב כמעט מופיעה התזמורת בעיר ובארץ אחרת. מטוס מיוחד הטיסנו מעיר לעיר, מעבר לאוקיינוס וכמעט לכל אורכן של שתי האמריקות.

התזמורת הופיעה באיטליה (רומא ומילנו), הולנד (רוטרדם, קירקראדה), בלגיה (בריסל, אנטוורפן), דנמרק (קופנהגן), קנדה (ויניפג, קלגרי, ונקובר), מכסיקו (מכסיקו סיטי), ארגנטינה (בואנוס איירס), אורוגווי (מונטווידאו), ברזיל (ריו דה-ז'נירו, סאן פאולו) ולבסוף גם בוונצואלה (קאראקס).

המתכונת הייתה זו: כל אחד מהקונצרטים החל בחלק ראשון, שבו ניצח דני קיי על התזמורת, כשהוא מפגין יכולות מוזיקליות ובדרניות יוצאות דופן. קיי הכיר היטב כעשר יצירות של מוסיקה קלה ('מעוף הדבורה', 'השוק הפרסי', 'בולרו' של רוול, ועוד) ועליהן ניצח כשהוא מלהטט בשרביט המנצח, בנגני התזמורת ואף בקהל באולם. לעתים נעלם והופיע לאחר שהיצירה כבר החלה להינגן ותמיד היו לו הלצות והברקות.

החלק השני של הקונצרט, 'הרציני', היה בניצוחו של שלום רונלי-ריקליס, מנצחה הקבוע של התזמורת.

דני קיי התקבל בכל מקום ככוכב-על, ובכל עיר כמעט המתינו מעריצים שעות שהבדרן-המנצח יעניק להם אוטוגרפים.  בדנמרק זכרו לו את השתתפותו בסרט 'הנס כריסטיאן אנדרסן', והוא השיב לדנים על אהבתם בדבר חידוד, בין שתי יצירות של הקונצרט: 'ראיתי ברחובות שכל המכוניות שלכם נושאות את האותיות DK [קיצור של דנמרק], ואני מאוד מודה לכם שכבר אימצתם את ראשי התיבות של שמי, דני קיי'.

הקונצרטים נערכו בחודשים אוקטובר-דצמבר 1967, חודשים ספורים לאחר המלחמה, ויהודי התפוצות ממש התפוצצו מרוב גאווה. התזמורת הישראלית הצעירה, עם דני קיי הווירטואוזי, נתפשה חלק מן הניצחון הגדול והיחס אל הנגנים היה כאילו הם עצמם שחררו את ירושלים...

במהלך המסע ראיינתי את דני קיי לעיתון 'במחנה גדנ"ע' ולהלן קטע מהראיון 'הבלעדי':

אתה שואל אותי אם נכון הדבר שאיני יודע תווים כלל. ובכן, זה נכון, ואני חוזר ומתפלא שלא מאמינים לי. איני יודע אפילו צורת תו, אבל אני מסתדר טוב מאוד גם כך.

 איך החיבור שלך עם תזמורת הגדנ"ע?
חשבתי שאמצע תזמורת טובה ומצאתי תזמורת מצוינת. זוהי קבוצה מאורגנת היטב של צעירים מוסיקליים ומוכשרים ביותר, שאותם מדריך ומנהל מנצח דגול – שלום רונלי-ריקליס.

 –  מה הסוד שלך בקונצרטים?
אני משתדל כל פעם להפתיע והנגנים לא יודעים מה אני מתכוון לעשות, כך שהם במתח. רמתה המוסיקלית הגבוהה של התזמורת מגבירה כמובן את הצלחתנו המשותפת.

– אני מקווה שאתה נהנה.
ברור. מעולם לא הרגשתי כל כך טוב. העבודה אמנם אינה קלה, ומה שמכביד ביותר אלה הם הטיסות התכופות, קבלות הפנים והקוקטיילים. הקונצרטים  זה החלק הכי קל ונעים. לא זכורים לי ימים טובים ונעימים כל כך כמו עכשיו, עם תזמורת הגדנ"ע.

לכל אחד מהנגנים והמלווים היה המסע חוויה בלתי רגילה, ודבריו של דני קיי מתברר כי גם הוא נהנה מאוד.


ולבסוף, עוד אחת מהברקותיו, שאותן פיזר בקונצרטים. כשרצה להחמיא למישהו, אמר שהוא יצרף אותו למסדר המכובד של ה-V.C. (ראשי תיבות של 'ווילדע חייעס' ביידיש, ובעברית – חיות רעות). 'יש לי חבר בלונדון' – אמר דני  'שמו חיים טופול, והוא נמצא בדרגה גבוהה יותר של המסדר. הואD.V.C.  (Distinguished V.C חיה רעה מצטיינת), אבל ישנו אחד שהוא ה-V.C.  הגדול מכולם, ונושא בגאווה בתואר M.D.V.C, כלומר Most Distinguished V.C.  (חיה רעה מצטיינת במיוחד) – וזה אני, דני קיי'...

דובר המשלחת מוטקה נאור

ומי שרוצה 'לטעום' משהו מדני קיי המנצח, מוזמן ליהנות מסרטון הזה, שבו הוא מנצח בשנת 1981  כבר לא בשיא כוחו  על הפילהרמונית של ניו-יורק במארש תהלוכת הניצחון מתוך 'אאידה' של ורדי. את הניצוח הוא עושה עם הפנים לקהל...



ב. עם דני קיי בשדה דוב

יעל רוּף שלחה לי את התמונה הזאת, ובה הצטלם דני קיי (הגבוה עם הכובע) עם אנשי חיל האוויר בשדה דוב. זה היה, ככל הנראה, בביקורו השני בארץ בשנת 1959, ומאיר רוף, אביה של יעל, שהיה אז מפקד הבסיס (בצילום עם כובע קצינים), הטיס את דני קיי לחיפה. כיוון שלדני קיי היה רישיון טייס אפשר לו מאיר גם להטיס את המטוס בשמי ארצנו...


ג. עם חיילי צה"ל

שלמה שביט שלח לי את התמונה הזאת והוסיף, 'זכיתי להופיע במחיצתו וללוות אותו בשני אירועים לחיילים. כאן בתמונה, בהופעה במועדון בקרייה שבתל אביב. מאחורי דני קיי –סולימן "הגדול" ולידו רעייתו שרה כהן. אני על האקורדיון. אירוע נוסף היה בצריפין, שם הופיע דני קיי לפני מאות חיילים'.


ד. עם דני קיי בקולנוע 'ציון'

באפריל 1956, כשדני קיי בא לביקורו הראשון בישראל, הייתה רותי לוננרשטטר בכיתה ח'. היא רקדה אז בלהקת הבלט של רינה ניקובה בירושלים, והרקדניות הצעירות הוזמנו להופיע יחד עם דני קיי באולם קולנוע 'ציון', שאורגן מטעם הסניף הישראלי של קרן האו"ם למען הילד (UNICEF), שדני קיי היה אחד משגריריה. הנה המזכרות שנשארו לה מאז...



משמאלו של דני קיי יושבות שתי בנות עם צעיף. רותי היא השנייה.

ה. I Wanna Be Like You

כתב לי בני בראון:
אני מת על השיר המשותף של דני קיי ולואי ארמסטרונג, וגם בפעם המאה שאני רואה אותו אני צוחק. כדאי  להוסיף, שהקטע הזה שימש בלי ספק מקור השראה לריקוד הסווינג התוסס 'אני רוצה להיות כמוך', בסרט 'ספר הג'ונגל' של אולפני וולט דיסני, ובמיוחד לחלק האחרון, שבו מככבים באלו הדוב ומלך הקופים, שעונה 'במקרה' לשם 'לואי'...

*

כותרת בעיתון חרות, 16 בינואר 1959


רחוב דני קיי ביפו (צילום: ברוך גיאן)



11 תגובות:

  1. כדאי להזכיר שהופעתו של דני קיי עם ארמסטרונג - כמו הופעתו רבת הקסם עם הארי בלפונטה - היו בשנים שבהן לא היה מובן מאליו שלבן ושחור יופיעו יחד, וודאי שלא באינטימיות כזו, על בימה אחת באמריקה. זה כמובן שונה מאוד מהסצינה בספר הג'ונגל, שבה זמר איטלקי חיקה את לואי ארמסטרונג בקטע שמשמעויותיו הגזעניות אינן מוטלות בספק (הצירוף המיוחד הזה של גזענות וחינניות נדון בקצרה כאן
    http://maritbenisrael.wordpress.com/2011/09/27/%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%95-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A0%D7%95%D7%99/

    השבמחק
  2. באשר לסיורו של דני קיי בחו"ל עם תזמורת הגדנ"ע: בין נגני התזמורת באותה תקופה היה כנר צעיר בשם עמי אריה שהצליח לשלב, השד יודע איך, את עיסוקו המוסיקלי עם שירותו הצבאי כלוחם ומ"כ בגדוד 12 של "גולני". עמי יצא עם התזמורת לחו"ל מיד לאחר שובו בשלום מקרב תל-פאח'ר ברמת הגולן, ולאחר ששב ממסע הקונצרטים הוא נשלח עם עוד קבוצת מ"כים וקצינים מגולני לעמק בית שאן להדריך מילואימניקים מאנשי ההגנה המרחבית באזור. עסקנו במשימה זו עד ראשית פברואר 1968 ואז שבנו ליחידותנו ואבד הקשר בינינו. אשמח אם הוא, או מישהו שמכיר אותו, יעזור לחדש את הקשר בינינו. בתודה ובברכה: חיים אנלין, 052-2428894, anlen@015.net.il .

    השבמחק
  3. אני מרשה לעצמי לתקן טעות נפוצה, שהתגלתה גם כאן בכמה תגובות. מלך הקופים ב'ספר הג'ונגל', בגרסתם של אולפני דיסני, אינו מחקה את לואי ארמסטרונג: זה קולו האמיתי של לואי פּרימה [פ"א דגושה], זמר ג'אז-פופ אמריקני שחור, פופולרי מאוד בשנות החמישים-שישים. כיוון שאולפני דיסני החליטו לעצב בסרט זה כמה מהדמויות הראשיות (המצוירות כמובן) בדמותם האמיתית של השחקנים המדובבים - כך גם דמויותיהם של הדוב, הנחש והנמר - עוצבו הדמות והג'סטות האופייניות למלך הקופים ממש כמו אלה של לואי פרימה, שאת קולו אנחנו שומעים. נדמה לי שביו-טיוב אפשר למצוא סרטון תיעודי שבו מודגם תהליך ההעברה מהופעתו החיה של פרימה - לאנימציה. דני קיי ולואי ארמסטרונג - זה סיפור נהדר, אבל שונה לגמרי.

    השבמחק
  4. סתם אנקדוטה: כשהייתי תלמיד בביה"ס היסודי "בילו" בת"א, בשנים 57-60, בא דני קיי לתפילת ליל שבת בביהכ"נ ביל"ו שהיה מיועד בעיקרו לתלמידים. שד' רוטשילד שלפני בית הכנסת, הרחבה שלפני ביהכ"נ והאולם עצמו, היו כולם "מפוצצים" במאות (ואולי אלפים) שבאו לראות את הכוכב. הגבאים והמארגנים לא היו מסוגלים להשתלט על הקהל ולהשקיטו, ולא ניתן היה להתחיל בתפילה. עד ש... דני קיי עלה אל הבימה שבקידמת האולם, לפני ארון הקודש, תחב שתי אצבעות לפיו ושרק שריקה "פרחחית". מיד הוטל שקט והתפילה החלה.

    השבמחק
    תשובות
    1. יהושע מונדשיין25 בינואר 2013 בשעה 11:58

      גם אני זוכר את ביקורו של דני קיי בליל שבת בבית הכנסת של בי"ס בילו, שבו כיכבה מקהלת ביה"ס בניצוחו של החזן שלמה רביץ. אבי ע"ה קיבל צו גיוס להג"א לאותו ערב, כדי לשמור על הסדר. כמדומני שהוא היה חמוש באלת עץ... ובזכותו נכנסתי גם אני. הרעש מהקהל שגדש את בית הכנסת היה עצום, ולא הצליחו להסותו
      עד שדני קיי הכניס את שתי אצבעותיו לפיו ושריקה אדירה פילחה את האוויר.
      דממה נפלה באולם. אך לשנייה בלבד. כשהקהל התאושש מתדהמתו גבר הרעש שבעתיים, על חילול השבת שדני קיי ביצע במקום קדוש. את ההמשך איני זוכר. כמדומני שהוא נאלץ להביע התנצלות.

      מחק
    2. יש מחלוקת אם שריקה היא בגדר חילול שבת, שהרי האיסור על נגינה היא משום גזירה שמא יבוא לידי תיקון כלי שיר, וכאן הלא אין כלי ואין מה לתקן. האוסרים מודים בזה, כמובן, אך מחמירים משום לא פלוג רבנן, שהוא כידוע טיעון במצבי חולשה... נראה שלרוב הפוסקים זה מותר. עכ"פ 'קים ליה' לדני קיי כשיטת המקילים.

      מחק
  5. ועוד בענין ספר הג'ונגל: לואי פרימה הוא אכן קולו של המלך לואי, אבל הוא היה איטלקי-אמריקני, ולא אפרו-אמריקני. כאן יש קישור לקטע חינני ביותר של הקלטת השיר:
    http://www.youtube.com/watch?v=rV8HrpOu1FA

    השבמחק
  6. כתבתי גם במקום אליו הפניתי וגם כאן, שהסצינה בספר הג'ונגל מבוצעת על ידי זמר איטלקי. אבל טועה לחלוטין עודד אסף בתיקון הטעות המיותר שלו, כשהוא מתעלם מהניסיון - שהיה ברור לכל - לחקות את לואי ארמסטורנג, בדרך שהלעגה ותת זרמים גזעניים לא נעדרו ממנה...

    לגבי הסצינה מ"ספר הג'ונגל" (שהיא, כפי שכבר כתבתי, רבת חן, מה לעשות) – טוב, אפשר לפתוח דיון (ראוי וחשוב וסבוך) על האופנים השונים שבו אנו קוראים ומפרשים טקסטים (במובנם הרחב), ובכלל, תרבות פופולרית נוטה לסוגים שנויים במחלוקת של סטריאוטיפים אתניים – מפייגין היהודי ועד מנשה התימני… בכל זאת, גם אם הייתה מחשבה להזמין את ארמסטרונג לתפקיד (קראתי את זה גם, וגם הכחשות של הביוגרפים של ארמסטרונג), בכל זאת, כאשר – בשנות השישים של הסגרגציה ושל הגזענות הגלויה והנתפסת-כלגיטימית כלפי שחורים – שרים קופי-אדם מוסיקה שחורה במובהק, ובראשם המלך-לואי בחיקוי של קולו השחור של המלך-לואי המפורסם ביותר של אותה תקופה, והמלים שלהם אומרות "אני רוצה להיות אדם כמוך, ללכת כמוך" וכו – אז גם אני, כמו כל הפעילים השחורים של אותה תקופה ללא יוא מן הכלל, נוטה דווקא לפרשנות מסוימת אחת. ודאי כשהיא באה מסרט של וולט דיסני עצמו (יוצר גאוני בעיני!), שעל אישיותו והשקפותיו אין הרבה ספקות, והכל מתועד וממוסמך. דיסני היה אנטישמי ושונא שחורים מוצהר ובוטה, ובעל נטיות פרו-נאציות שהתנגד למעורבות האמריקאית במלחמת העולם השנייה

    יחד עם זאת, אני יודע שפרשנותי אינה חד-משמעית. הערך הבא של הויקיפדיה ל"קינג לואי" (באנגלית) מזכיר (בפיסקה האחרונה) את הדעות השונות ומפנה לספרות מחקר חשובה בתחום
    http://en.wikipedia.org/wiki/King_Louie#cite_ref-4

    יכול גם להיות מעניין להסתכל על תשעת יצורי דיסני הגזעניים ביותר כאן http://www.cracked.com/article_15677_the-9-most-racist-disney-characters.html

    בכל מקרה, כל זה רק מעצים את אנושיותו והאנטי-גזענות העקבית של דני קיי; בשנים שהארי בלפונטה לא יכול היה לישון במלונות שבהם הוא הופיע (כן כן!) דני קיי מזמין אותו לאחד הקטעים הנפלאים ביותר, שמפגין גם קירבה גופנית אינטימית למדי בין השניים
    http://www.wat.tv/video/harry-belafonte-danny-kaye-3n1pt_2eyrb_.html

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, הנושא מעניין בהקשריו הרחבים, ואני האחרון שיתנגד לניתוח ולפרשנות של טקסטים ושל מוזיקה בהיבטים ספציפיים של תרבות ופוליטיקה (הרי אני עוסק בכך לא מעט). על הצדדים האפלים - גם הפוליטיים - באישיותו, בהשקפותיו ובפעילותו של וולט דיסני אנו לומדים יותר ויותר, וכמו במקרים רבים אחרים, להוותנו, עלינו להשלים עם כך ולהוסיף ולהעריך את יצירות האמנות בלי קשר למי שיצר אותן, או, לחילופין, לוותר ולהוציא את היצירה ואת היוצר שלה מעולמנו. ועוד אופציה: לבחון אותם בכלי ניתוח מעודכנים ולנהל 'דו-שיח' ביקורתי אתם. שלוש האופציות לגיטימיות. אני כשלעצמי לא אוציא את כתיבתם של עזרא פאונד או של ת' ס' אליוט, או את המוזיקה של סטרווינסקי, מעולמי, גם אם אני יודע את אהדתם (לעתים, כמו אצל סטרווינסקי - זמנית, לעתים - מעמיקה ומתמשכת יותר) למוסוליני. את האופרות של פ' מסקאני, תומך-מוסוליני מוצהר בהחלט, לא קשה לי להוציא מעולמי, אולי משום שהאופרות שלו באמת לא חשובות לי. אמנות הקולנוע של לני ריפנשטאל היא גאונית, אבל אין לי שום רצון לצפות שוב בסרטים שלה, שהרי הם היטלריסטיים על פני השטח וגם מתחת לפני השטח. זמר-העם האמריקני המצוין ברל אייבז שיתף פעולה, איכשהו, עם ועדות הסנאט נגד 'פעילות אנטי אמריקנית', ועמיתיו - בהם פיט סיגר - נידו אותו מיד. לדעתי - טוב עשו! בשנים מאוחרות מאוד-מאוד יכלו סיגר ואייבז הקשישים להופיע יחד, בפומבי - וגם הפיוס החלקי הזה יפה בעיני. נו?... המלחין הבריטי א' אלגר, שכמה מיצירותיו נהדרות, לטעמי, כתב במכתב לאחד מידידיו שחייבים, 'פשוט'(!) לירות בכל המשתתפים בהפגנות של האיגודים המקצועיים וה'לייבור'... (האם זה 'נשקף' מתוך החומר המוזיקלי שלו?...). ודוגמה ישראלית קטנה, וכמובן - שונה: בשנים האחרונות חקרתי ומצאתי שצבי בן-יוסף - מלחין נהדר שנהרג בתש"ח - היה, כך או אחרת, אוהד האצ"ל (בדיעבד, מה זה קובע היום? אבל לא אכחיש שמשהו כאן מפריע לרקע שעליו חונכתי...), וכמה מההלחנות הטובות ביותר שלו הן לטקסטים די מתלהמים ברוח רוויזיוניסטית (ראה "ראש פינה", למילים מאת ש' סקולסקי, עם ציטטה מז'בוטינסקי). הזמר שעבד עם בן-יוסף, שמשון בר-נוי (נוימן), הוא לטעמי אחד הטובים שהיו כאן אי פעם.והנה אני מגלה מודעה מאמצע שנות החמישים: כנס תנועת החירות, עם נאום מרכזי מפיו של מנחם בגין, והתוכנית האמנותית : שמשון בר-נוי. אז מה אעשה: בר-נוי ו"ראש פינה" שלו הם עדיין פנינה, בשבילי, והמסר - - - טוב, אפשר גם להבין אותו בהקשרו ההיסטורי. ובכן, כל העניין מורכב, וגמיש.

      ואני מעריך מאוד גם את הפרשנות שניתנת ל'דמות הקוף' בסרטו של דיסני כזמר-/רקדן שחור! חייבים להעמיק בה, אם כי (שוב, לפי התרשמותי) הזמר, לואי פרימה - שהיה לו מן הסתם רקע מוזיקלי בדרום ארה"ב - לא היה מודע לכך, אולי גם לא היה מסוגל להיות מודע לכך, ובעצם, מי שמקשיב לפזמונים אחרים בביצועו שומע גם בהם את ההגשה ה'שחורה'/ג'אזית (שאינה דווקא חיקוי של לואי ארמסטרונג), ועם טקסטים שונים לחלוטין! הבה נרחיק לכת, ונזכור שקיפלינג, מי שכתב את 'ספר הג'ונגל' במקורו - וזה כידוע רחוק למדי מסרטו של דיסני - היה אימפריאליסט-שמרן (ומיליטריסט) מובהק. האם משהו מכל זה נכנס לספר עצמו ו'חילחל' גם לסרט? הנה, סוגייה ראויה לליבון, שכבר לובנה לא מעט, ובכל זאת - לא אוכל להוציא את הספר ואת הסרט מעולמי.

      מובן שאמנים שהשקפתם ופעילותם מודעות ומנומקות היטב, מוצהרות, ומשתבצות בחלקיה המוסריים של ה'מפה' האידאולוגית (בהתאם לגישתי, זה ברור) - 'קל' לי הרבה יותר לגשת אליהם בלי התלבטות. בלפונטה, דני קיי, אמן המפוחיות לארי אדלר, פיט סיגר, ג'ואן באֶז, פול רובסון, פיטר-פול-ומרי, באפי סנט-מארי, פיל אוקס, דסטין הופמן (ואלה רק דוגמאות בודדות מעידן ה'פיפטיז' עד 'סוונטיז' בארצות הברית) - התמונה שלהם 'שלמה' יותר, לדידי, מזו של לואי פרימה, למשל, שלא לדבר על וולט דיסני. ובכן, אני חי עם /לנוכח הרבה מאוד תמונות סדוקות ולא-שלמות.

      - - גם בהקשר הישראלי העכשווי - אבל לא כאן המקום להרחיב בכך.

      מחק
  7. שיהיה ברור, אני מסכים אתך לגמרי, וחי ומתמודד עם אותן דילמות (ניסיתי לציין זאת כבר בתגובתי הראשונה). ודאי, קל לדחות ולהתעלם מיצורים פשיסטים או פרו-נאצים בינוניים; אפשר אפילו לנתק בין גאונות ונטיות פוליטיות במקרים מסויימים (כפי שאני מנסה לעשות לא פעם, למשל עם דיסני, או ע םמנצחים מסויימים); הכי קשה ותובעני (כלפי עצמי) היא ההבנה - הנפוצה יותר בספרות ובשירה - שמה שאני אוהב ביצירה היא בדיוק אותה "איכות" שהובילה את יוצרה להשקפות ופרקטיקות פוליטיות בלתי נסלחות (וזה נכון להמסון, סלין, ז'יונו, מונטרלאן, אצ"ג וכו וכו) - אבל כפי שאמרת, זה אכן נושא גדול ואחר. בכל זאת, כתבתי את דברי דווקא כדי להבין את הדילמה מחד, ולהעריך עוד יותר את דני קיי בהקשרו ההסטורי מאידך (וגם קצת להתגעגע - על הסוג והאיכות של ההופעה של קיי, וגם על התקופה שבה הומניסטים נתנו את תמיכתם לישראל ללא סייג)

    הערת אגב אחרונה - לואי פרימה חש צורך לתאר את תפקידו בספר הג'ונגל בנימה אפולוגטית מובהקת כמה וכמה פעמים; אפשר בהחלט שלא להטיל עליו את האחריות לסוג מסויים של עיוורון של תקופה. כשהייתי ילד קראנו את "כושי סמבו" ושרנו "פעם הייתי בתימן וראיתי כושי קטן" בלי שום דה-קונסטורקציה, וחלק מהחומרים האלה עושה לי צמרמרות היום דווקא בגלל תמימותם (וכמובן, שוב, החן הבלתי רגיל של "ספר הג'ונגל")

    השבמחק

  8. http://www.xnet.co.il/win/articles/0,14717,L-3107038,00.html

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.