יום שלישי, 3 ביולי 2012

'היום הזה ממש': מחווה לדודו ברק

דודו ברק

לפני כשבועיים (א' בתמוז תשע"ב; 21 ביוני 2012) קיבל הפזמונאי הירושלמי דודו ברק אות הוקרה מפרופ' משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר-אילן, על מפעל חיים בזמר העברי. זה היה במסגרת הכנס התשיעי של 'מי אני שיר ישראלי' שנערך על ידי המרכז לחקר השיר הישראלי בשיתוף גלי צה"ל.

ד"ר טלילה אלירם, ממארגנות הכנס, העבירה לי את דברי התודה שלו, ואני שמח לפרסמם ברשותו  סוג של הוקרה גם מאתנו, קוראי עונ"ש, לפזמונאי צנוע וחביב שתרומתו לזמר הישראלי עצומה.

אך קודם שאביא את דבריו, הנה תזכורת, לקט ושכחה של כמה מפזמוניו המוכרים והאהובים של דודו ברק:


'ארץ ישראל יפה' (לחן: שייקה פייקוב) בביצוע להקת פיקוד דרום:



'פרחים בקנה' (לחן: אפי נצר) של להקת חיל התותחנים:



'היום, היום הזה ממש' (לחן: מוני אמריליו) בפי דורית ראובני ושלישיית פיקוד מרכז:



'דרך ישנה' (לחן: שייקה פייקוב) ששרות סוזן ופרן:




ולסיום, 'שובי בת ירושלים' (לחן: נחום היימן) ששרה שושנה דמארי:



הנה דבריו של דודו ברק (בתיקוני עריכה קלים):


קטונתי.
אות כבוד.
לי?
האומנם?
ההייתי או חלמתי חלום?

הפעם האחרונה בה סבבתי במסדרונות האוניברסיטה הייתה בעת לימודי הספרות שלי, האמנות, הפולקלור היהודי והחינוך, אי שם בשנות השבעים של המאה שעברה. ימי הרנסנס הזוהרים של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית שבגבעת רם, בירושלים עירי.

שיכורי מידע וידע התערבלנו הסטודנטים הסקרנים, החקרנים, הדעתנים, בין המרצים הדגולים של אותם ימים - הפרופסורים דב סדן ויוסף דן, גרשון שקד ודן מירון, יוסף היינימן ויונה פרנקל, שמואל ורסס ויהודה רצהבי, רות קרטון-בלום וישעיה תשבי, דן פגיס ועזרא פליישר, ס. יזהר, זיוה מייזליש, לולה סלפצוב ועוד ועוד ועוד. עולם ומלואו של ידע, חכמה וחקר.

אני בחרתי בשירה, בפרוזודיה. ואולי זו בחרה בי. לאחר פרסום כמה וכמה ספרי שירה קרא לי ידידי מימי נעורי, הפזמון הקל. זה משך בדש חולצתי והרהיב עוז לצעוק בקול גדול: 'אתה אחי ואני אחיך, הילכו שניים בלתי אם נועדו?'. ואכן נועדנו זה עם זה וזה לזה.

לעולם אציג עצמי, בראש ובראשונה, כפזמונאי ורק אחר כך כמשורר, אם בכלל. מעולם הייתי בעיני המשוררים פזמונאי ובעיני הפזמונאים  משורר.

בעתים ההן חולקה היצירה הפזמונית בין הליריסיסט, כותב המילים, לבין הקומפוזר, הוא המלחין, והסינגר, היינו הזמר. כיום כולם 'סינגר סונג רייטרס'.

אני שמח להשתייך למשפחה שעסקה אך ורק בתחום אחד  הכתיבה, וזאת באחריות מלאה, בלמדנות מלאה.

משורר 'תור הזהב' שבספרד, משה אבן-עזרא, שימש לי עמוד אש וענן שהלך עימי לאורך כל הדרך. הוא ציין בכתביו, כי אין להסתפק רק בכישרון הכתיבה שהוא מתת, יש אף להשכיל בתחומים רבים נוספים, המרחיבים דעתו של אדם ומעשירים את עולמו הרוחני והיצירתי.

בילדותי, היה זה שכני, הסופר והמבקר בן העלייה השנייה, שלמה צמח, מי שהעלה ארצה את דוד בן-גוריון. הוא הפקיד בידיי את ספרו של המשורר יעקב פיכמן 'חיים למופת'.

'קרא בני ותרבה דעת', אמר לי. ואכן, הלכתי שבי אחר דמותו ופועלו של חיים נחמן ביאליק המופיע בספר, אשר תר אחר ילדותו וביקש ולו לרגעים לשוב אל חיקה.

כמוהו גם אני. כל חיי אני נשען על ילדותי המוקדמת מאוד בגן 'בית הילד' הירושלמי. שם למדתי להכיר את 'לבנין הכרוב' ו'לבנין לימוני', 'נימפית הסרפד' ו'נימפית החורשף', 'זנב הסנונית' ו'שבתאי השקד', ואפילו את 'גולגולת המת'  את כל פרפריה של ארץ ישראל.

התוודעתי לדמומית, לכלנית, לזמזומית ולרקפת ולעולם אדיר של עצים ופרחים. אל הפלורה והפאונה הקסומים של הארץ.

אך בעיקר הילכו עלי קסם המילים העבריות. מורתי הדגולה, הפלמ"חניקית שלומית דקל (אשר נמצאת כאן באולם), קראה באוזנינו, ילדי כיתה ב' של בית-הספר ארלוזורוב בירושלים, פסוקים מספרי המקרא. היה זה בשנות החמישים של המאה שעברה, ופתאום, כמטבעות עתיקות יומין, נגלו לי צירופים קסומים – 'אישה לאדוני', 'נשלמה פרים שפתינו', 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'.

מכאן ואילך, ביודעין ושלא ביודעין, שהרי הייתי ילד רך בשנים, הלכתי שבי אחר הלשון העברית ואוצרותיה הבלתי נדלים.

בהגיענו אל מבנה המשכן עברתי מאוהל מועד אל בית מלאכתו של בצלאל בן אורי ואל השש המושזר, השבו והאחלמה, הפרוכת והכפורת, השוהם, היהלום והלשם. וכשהגעתי במעלה שנותיי אל 'שיר השירים' נפלתי בשבי האהבה ותשוקת הנעורים הסוערת והבוערת משולמית ושלמה שמדלגים שניהם בהר, ועד לאיילת ולאייל, לצבייה ולצבי, לעופרה ולעופר, לאישה ולאיש, לכנסת ישראל ולאל שוכן מרומים.

בימי האוניברסיטה, אחר כבוד, הפכו בי והפכו בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. התנאים והאמוראים, ואוקיינוס החכמה והשנינה אשר הותיר אותי מאחור בתחושה של מי שמתמלא צקלונו והוא חש עצמו ככלי ריק, בטל בששים כנגד הידע האינסופי של חכמי סורא, פומפדיתא ונהרדעא. ואולם גם כאן חיפשתי אוצרות מילים ותבונה שחלחלו אט אט ליצירתי, הן הכתובה הן המושרת.

דורות של משוררים, למן ימי המקרא ועד ימינו, מהדהדים בי עד הלום. עושר אינסופי  משירת הים וקינת דוד, משירת דבורה ומשל יותם, מבן סירא, הקליר ויניי, אבן גבירול ויהודה הלוי ועד זלדה ורחל, לוין קיפניס ולאה גולדברג, יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ, נתן יונתן ונעמי שמר, יורם טהרלב, רחל שפירא, אהוד מנור, דן אלמגור ושמרית אור ולא הזכרתי אלא את מקצתם  אכן עושר השמור לבעליו.

אינני יודע אם אכן בחרתי ב'מקצועות' פזמונאי ומשורר, או שמא הםו בחרו בי. אני רק יודע דבר אחד – השירה והזמר הם לי מזור לימים מאושרים ולימים כהים ועכורים. גם בימים שאינני מרבה בכתיבה מהבהבת בי אותה שלהבת שיר. לעיתים מרקיעה שחקים, לעיתים כמו דועכת חרישית. אך כל עוד בוערת בי האש, טעמם של החיים כיערת דבש לי, שפתיים יישקו.

תודה לכולכם. קבלו את מלוא אהבתי, באור יקרות של ליל ראשיתו של קיץ חדש.

*

נסיים בשני שירי ילדים שחיבר דודו ברק, ולא תמיד זוכרים לו שהוא-הוא המחבר.
'למה ככה' (לחן: שייקה פייקוב) זכה בפרס הראשון בפסטיבל שירי הילדים שנערך ב-1970 והיה מיד להיט סוחף.

הנה אבי טולדנו והילדה (אז) עירית ענבי:



וכאן אופירא גלוסקא ב'חג יובל' (לחן: שייקה פייקוב), שכתב דודו ברק לכבוד פסטיבל שירי הילדים השלישי (1972). השיר זכה אז במקום השלישי:




תגובה 1:

  1. אני מאד אוהב את דודו ברק. זאת מאחר והוא שר את שיריה של ארצי, ממשיך מאד מדוייק של כאלה שקו דק מפריד בין פיזמנאותם למשוררותם, כנתן יונתן, למשל. אכן, עשיתם מעשה ראוי במחווה לדודו ברק. זוכר אני לו לא רק את פזמוניו - גם את את "פולין בין פאר לאפר", מחזור שיריו על כיליונה של יהדות אירופה. משורר זה הוא דוגמא טובה למי שמכבד את השפה והיא מחבקת אותו בידיה הקשישות, אמנם, אך הצעירות למשמע.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.