בעזרת השם: שמות קיבוצים בצפון הנגב

סמל המועצה האזורית בני שמעון (עד 2008)

מאת אבי נבון

מנחה ליהודה זיו, הצעיר בן התשעים 

יהודה זיו, שחגג זה לא מכבר את יום הולדתו התשעים, משמש מזה עשרות שנים חבר בוועדת השמות הממשלתית. הוא ממלא את תפקידו בוועדה הן בהצעת שֵׁמוֹת ליישובים ולאתרים, הן בשמירה לבל רעיונות מוזרים יעשו שַׁמּוֹת במפת הארץ (וכבר היו גם כאלו). בסקירה זו נעזרתי בידע הרב שלו, וזו הזדמנות להודות לו ולברכו – בשם כל תלמידיו, חבריו ואוהביו – ליום הולדתו ולאחל לו בריאות ואריכות ימים. 

הנוסעים דרומה בכביש 6 מגיעים לתחומי המועצה האזורית 'בני שמעון' – 'מועצה גדולה במרכז הארץ', ככתוב באחת ממפות האזור. כמעט לכל אחד משמונת הקיבוצים שבמועצה יש סיפור מעניין בקשר לשמו. מקצת השמות נקבעו תוך התלבטות, קשיים, מחקר ואפילו מאבק. הבה נצא לדרך, בעזרת השם...

א. שׁוֹבָל ו'שׁוֹבָלִים'

מאחורי השלט הציבו אנשי שובל מחרשה עתיקה (צילום: גילי גולני)

קיבוץ שובל, שהשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר), נמצא סמוך מאוד לעיר הבדואית רהט. תאמינו או לא, אבל אם תמדדו בסרגל את המרחק מהר החרמון ועד אילת תמצאו שמחצית המרחק נמצאת בתחומי מועצה זו, בין שובל ללהב. מרכז הארץ זה כאן!

במוצאי יום כפור תש"ז, 6 באוקטובר 1946, נערך מבצע חסר תקדים בהיקפו בתולדות ההתיישבות הציונית בארץ: בלילה אחד עלו וקמו אחת-עשרה נקודות יישוב חדשות בנגב. אחת השיירות יצאה אותו ערב מקיבוץ רוחמה דרומה, עברה כ-12 ק"מ עד שהתמקמה בגבעה ממערב למרכז פעילותו של שבט אל הוזייל, אותו הנהיג אז השיח' סלימן אל הוזייל.

שם הנקודה החדשה נגזר משמה הערבי של הגבעה – ח'רבת זבאלה, או ביר זבאלה, כפי שהופיע כבר במפת הקרן לחקירת ארץ ישראל (PEF) הבריטית מ-1878. למרות הצלצול הדומה, מקור השם לא היה גל אשפה ('זְבָּאלֶה' בערבית), אלא שיבוש השם סוֹבִּילָה (SOBILA), שם עיר המופיע כבר במפת מידבא.

'סובילה' במפת מידבא – מקור ותרגום לעברית

מפת פסיפס מפורסמת זו, שהתגלתה בעיירה מידבא שבירדן, נוצרה במאה ה-7 או ה-8 והיא מפרטת שמות יישובים רבים בארץ ישראל הביזנטית. ליד סובילה ניתן לזהות גם את הוּגָה – שם שהשתמר בכפר הוּג' (היום ליד 'חוות שקמים', של משפחת שרון) – ואת 'בית הגידאה', שממנו נגזר שם המושב בית הַגַּדִּי, שהוקם בסוף 1949 סמוך לח'רבת ג'נדי. (על מושב בית הגדי ראו ברשימתו של יהודה זיו בבלוג עונ"ש, 'אזעקת "צבע אדום" בעין גדי?').

השם סובילה כשלעצמו הוא כנראה שיבוש של השם התנ"כי שובל, שנזכר פעם כאחד מבני שֵׂעִיר (דברי הימים א, א 38), פעם כ'אבי קרית יְעָרִים'  (דברי הימים א, ב 50), ופעם כאחד מבני שבט יהודה (דברי הימים א, ד 1).

בתחילה היו שקראו לקיבוץ 'אילת', ובכך הזכירו את כוונת בני הגרעין המייסד, שכבר בשנת 1946 שאפו להתיישב בחוף מפרץ אילת. ואף על פי כן, השם שובל נקלט במהירות, אם כי השם הרשמי והנשכח כלל גם התייחסות למוצאם של מקצת מן המייסדים: 'קיבוץ השומר הצעיר דרום אפריקה-א"י'.

בעקבות שם הקיבוץ, גם הנחל, המושך מי גשמים ממערב ליער להב ועד הצטרפותו לנחל גרר, נקרא בשם 'נחל שובל'.

בשנת 1953 הוקמו מושבי עולים רבים בצפון הנגב. אחד-עשר המושבים שנוסדו ממערב לקיבוץ בית קמה נקראו בתחילה 'מושבי השובלים'. גם לאחר שקיבלו שמות רשמיים, המשיכו התושבים להשתמש בשמות 'השובלים': מושב ניר משה נקרא שובל 1; ניר עקיבא – שובל 2; תלמי ביל"ו – שובל 3; שדמה, שלימים שונה שמו לקלחים – שובל 4; ארגון ניצנה, שהוחלף לשדה צבי – שובל 5; פעמי תש"ז – שובל 6; זרועה – שובל 11. גם הכביש המקשר את המושבים הללו, מבית קמה לבית הגדי, נקרא עד היום בפי הנהגים בשם 'כביש השובלים'.

צילום: גילי גולני

ב. מעוֹפְרִיָה ועד מִשְׁמַר הַנֶּגֶב

צומת קיבוץ משמר הנגב (צילום: אלון; תפוז: פורום תחבורה ציבורית בדרום)

השם 'משמר הנגב' שגור היום בפי כל. מלבד שמו של הקיבוץ הוענק השם גם לבסיס צה"ל סמוך וגם לצומת שלידו (שמו הרשמי – 'צומת הנשיא' – כמעט שאינו שגור בפי הנהגים).

כאשר עלה קיבוץ משמר הנגב על הקרקע, באותו לילה מפורסם של מוצאי יום כפור תש"ז, צויין בעיתוני יום המחרת שעל אדמות ביר מנסור, או ביר מנסורה, התיישבה 'מצודת בורוכוב' של הקיבוץ המאוחד.

ביר אבו-מנצוּר (זה השם הנכון), שפירושו באר אבי-המנצח, היא הבאר הנמצאת על הכביש בין שובל למשמר הנגב, במקום בו הוא חוצה את נחל גרר. גוש קרקעות קק"ל בסביבה זו נקרא על שמה של הבאר, ולאחר קום המדינה היא אף זכתה לשם עברי תנ"כי: באר פִּיכֹל, על שם שר צבאו של אבימלך מלך גרר.

אחד הראשונים שכתב על נקודות ההתיישבות החדשות היה יוסף ברסלבי (ברסלבסקי). הוא הספיק לציין זאת בעמודים האחרונים של 'ארץ הנגב', הכרך השני בסדרת ספריו 'הידעת את הארץ', שכבר היה בדפוס וראה אור כמה שבועות לאחר העלייה על הקרקע (הקיבוץ המאוחד, 1946, עמ' 501):  

משובל למשמר הנגב מסע 7 ק"מ דרומה-מערבה. הדרך עוברת על פני תחנת משטרה קטנה ... יורדת עד-מהרה אל זרוע אחת של נחל הבשור (ואדי שריעה), הרבודה סלעים, אבנים וחצץ [באותן שנים הוצע לזהות את נחל הבשור המקראי בואדי שריעה, בגלל סיפור דוד בצקלג. א.נ.], ואל הבאר ביר-אבו-מנצור אשר בתוכה. מי הבאר מתוקים. הם נשאבים בעזרת גמל המושך אחריו חבל ארוך, ונמכרים בכסף. מאצל הבאר, מקום שם מתחילה אדמתה של משמר-הנגב, ועד מקום הנקודה מסע רגעים-מספר.   

בחצי השנה הראשונה, מיום הכיפורים עד פסח תש"ז, שימשו שני השמות לסירוגין. אפילו ההמנון הלא-רשמי של הקיבוץ התחיל במילים 'ביר מנסורה, ביר מנסורה'...

רק באסיפת חברים נרגשת, שנערכה בפסח תש"ז, הוחלט לקבל את ההצעה שהועלתה על ידי 'הוועדה לשמות ישובים' שליד הקק"ל ולקרוא לקיבוץ בשם 'משמר הנגב'. היו הצעות נוספות, ולכל הצעה היו נימוקים רבי משקל: בוגרי 'הנוער הבורוכובי' שבין המייסדים רצו להישאר 'מצודת בורוכוב', שמה של הפלוגה בכפר סבא, בימים ששהו שם בהמתנה לאישור העלייה על הקרקע; בוגרי 'המחנות העולים', שכבר למדו להכיר את האזור, ביקשו לקרוא לנקודה 'גרר', שמו המקראי של חבל ארץ זה ושל הנחל העובר צפונית לקיבוץ, שהוא גם קצר וגם הולם את האזור ההיסטורי. היו שהציעו את השמות 'שרוחן' או 'בְּשׂוֹר', בעקבות הצעות לזיהוי תל שריעה הסמוך והנחל שלרגליו. אבל רוב החברים העדיף את 'משמר הנגב' וכך הוחלט. רק שלוש שנים מאוחר יותר, במאי 1950, אישרה גם ועדת השמות את השם שכבר היה ממילא בשימוש.   

מן הראוי להזכיר שאדמות האזור הוצעו למכירה כבר ב-1932. משה סמילנסקי ('ח'ואג'ה מוסא') איש העלייה הראשונה מרחובות, רכש כמה מאות דונמים במקום שבו הוקם לימים הקיבוץ. לאדמות אלו קראו הערבים 'ע'זאליה', וסמילנסקי, שידע ערבית על בוריה, קרא להן 'עופריה' (ע'זאל בערבית הוא צבי). הנחלות הוצעו למכירה ליהודים בפולין, אך היישוב עופריה מעולם לא הוקם ועל כן רכשה קק"ל את הנחלות שנותרו והעבירה אותן לרשותה. מומוס, ממייסדי משמר הנגב, גילה לאחר שנים רבות בהן חי במקום, כי אחת מנחלות 'עופריה' נקנתה על ידי קרוב משפחתו מביאליסטוק אשר נספה בשואה. אך השם 'עופריה' לא נשכח, והבן הבכור שנולד בקיבוץ משמר הנגב נקרא בשם עופר. עופר גולן ז"ל נפטר לפני כשנתיים.

ג. סָפִיחַ לבֵּית קָמָה 

זמן קצר לאחר סיום מלחמת העצמאות עלה בצפון הנגב קיבוץ חדש על הקרקע. מדינת ישראל הצעירה רק החלה לארגן את חייה ובה בשעה מאות אלפי עולים עלו ארצה וצריך היה לייצר ולספק מזון לכולם. השטחים הנרחבים לאורך הדרך החדשה לבאר שבע כבר נחרשו על ידי הקיבוצים 'הוותיקים' משמר הנגב ושובל. צפונה מהם סומנה נקודה נוספת, וקבוצת עולים מהונגריה נועדה להקמת קיבוץ חדש במסגרת הקיבוץ הארצי, ששמו יהיה 'ספיח'.

בלשון חז"ל 'ספיח' הוא התבואה שצמחה מאליה בשולי השדה מזרעים של השנה הקודמת. המילה הייתה מוכרת גם כשם סיפור של ח"נ ביאליק ושם קובץ שיריה הראשון של רחל המשוררת, אך לא ביאליק ולא רחל גרמו לקיבוץ להקרא כך, אלא דווקא מובנה העתיק של המילה. העיד על כך אחד מן המייסדים: השליח הארץ-ישראלי שהגיע להונגריה, נוכח שרובנו לא היינו ב'שומר הצעיר' ועל כן לא ספגנו את החינוך התנועתי. התגבשותנו כקבוצה ורצוננו לעלות ארצה להתיישבות חלוצית נעשו מכח רצוננו ולא בהשקעה של התנועה, ולכן קרא אותו שליח לחבורה בשם 'ספיח', כאותה חיטה הגדלה מעצמה. כאשר התבשרו בני החבורה שהם עומדים להקים קיבוץ חדש, הם החליטו לקרוא לו בשם קבוצתם.

מגילת היסוד של 'ספיח' (מקור: מורשת בית קמה)

השם 'ספיח' התקבל ונקלט בקיבוץ הצעיר ואושר גם על ידי ועדת השמות הממשלתית. הוא לא שונה גם כאשר הצטרפה לקיבוץ ההשלמה ה'צברית'. ובכל זאת, השם עורר כנראה חוסר נחת. מפרוטוקולים של אסיפות הקיבוץ אנו למדים כי ב-24 בפברואר 1950 הובאו לבחירה חמש הצעות לשם אחר לקיבוץ: עין הערבה, שער הערבה, דרומיה, נבועות ועין רימון. בהצבעה נבחר השם 'עין הערבה' בתמיכתם של 31 מתוך 38 הנוכחים. 

אבל השם החדש לא תפס ו'ספיח' – הקצר והמקורי – נותר בתוקף שנתיים נוספות. אגדה מקומית טוענת (אך לא מצאתי לכך תיעוד) כי בשנת 1951 אמר מנהיג התנועה, מאיר יערי, באחת מישיבות מזכירות הקיבוץ הארצי: 'השם אינו יאה לקיבוץ. קיבוץ חורש את שדותיו וזורע בעמל רב. יבולו אינו ספיח, אלא קמה'. וכך הועלה השם 'בית קמה', שזכה כמובן לברכת הנהגת התנועה והתקבל גם על דעתם של חברי הקיבוץ. בפרוטוקול מ-17 בפברואר 1952 נרשם: 'התנועה דורשת שנשנה את שם הקיבוץ לבית קמה'. ההצעה אושרה ברוב של 27 נגד 6, אבל משום מה נרשם בפרוטוקול כי השם אושר פה אחד. 

וכך התקבל השם 'בית קמה', שנתפס כמתאים למציאות החקלאית של עיבוד שטחי פלחה נרחבים. עברו עוד שנתיים, סמוך לקיבוץ נסללו כבישים חדשים: 'כביש השובלים' הפונה מערבה, וכביש לדביר ולהב הפונה מזרחה, וכך נוצר 'צומת בית קמה', כפי שנהגו להכריז נהגי 'אגד' בקווי האוטובוס הנוסעים לבאר שבע. משרדי המועצה האזורית, שהוקמו סמוך לצומת, ציינו את כתובתם ב'צומת בית קמה', וגם תחנת הדלק שהוקמה בצומת נקראה 'סונול בית קמה'. כאשר נסלל הכביש הישיר לבאר שבע (כביש 40), קבעה ועדת השמות שהצומת על כביש זה ייקרא 'צומת קמה' (באנגלית: Qama), וממש לאחרונה הוחלף השם שוב ל'מחלף קמה'. הצומת הישן הפך לכיכר ובמרכזה פסל, מעשה ידיו של משה לוי, חבר הקיבוץ.

ד. דְּבִיר או דְּבִירָה?

מקור: אתר קיבוץ דביר

איך נולד השם 'דביר' ועל מה ולמה הפך נושא לריב ממושך בין הקיבוץ לוועדת השמות הממשלתית?

סיפר לי בשעתו צבי ארז המנוח, ממייסדי הקיבוץ, שעלה על הקרקע בשנת 1951:

נאמר לנו שנעלה להתיישבות בנגב. ציר התנועה היחיד באזור היה הכביש מפלוג'ה (היום צומת פלוגות) דרומה לכביש עזה-באר שבע. הקיבוצים שקדמו לנו – משמר הנגב, שובל וספיח, שמה הקודם של בית קמה – ישבו על הציר עצמו. לנו סומנה נקודה מזרחה משם, ממש ב'שומקום'. בדקתי במפת קק"ל מה יש ממזרח לכביש. השם היחיד היה תל דביר, הוא תל בית מִירְסִים. השם המקראי מצא חן בעיניי והצעתי אותו לחברי הגרעין.

חברי הקיבוץ אהבו את השם והחלו לכנות אותו בשם 'דביר', וכך הוא גם נקלט ברישומי המוסדות המיישבים ובסוכנות היהודית. הכל הלך למישרין עד שהשם הגיע לוועדת השמות שליד משרד ראש הממשלה. לוועדת השמות היה כלל ועל פיו ניתן לתת שם מקראי ליישוב חדש בתנאי שהוא בטווח של חמישה ק"מ מהאתר ההיסטורי הקדום. כאן נוצרה בעיה: הקיבוץ הוקם תשעה ק"מ מתל בית מירסים שזוהה עם דביר המקראית. ארבעה ק"מ רחוק מדי...

מפת דביר-בית מירסים משנת 1949 עם סימון קו שביתת הנשק (מאוסף המחבר)

העיר דביר נזכרת לראשונה בספר יהושע כמקום שאותו לא הצליח כָּלֵב בן יפונה לכבוש, עד שלבסוף נכבשה בידי בן אחיו, עתניאל בן קנז. עוד סופר שם כי שמה הקודם של דביר היה 'קרית ספר' (יהושע, טו 15). בתחילת המאה ה-20 היו שניסו לזהות את דביר עם הכפר הערבי דָ'הַרִיָּה, אך הארכאולוג האמריקני הנודע ויליאם אולברייט לא מצא שם שרידים שיאוששו זאת, וטען שתל בית מירסים מתאים יותר. אולברייט ערך חפירות נרחבות בתל בשנים 1932-1926, ובמהלכן קבע כמה מן הכללים הבסיסיים של מדע הארכאולוגיה שמקובלים עד היום. כאן, לראשונה, נקבעה תורת השכבות על פי סוגי החרס שנמצאים בה, כאן גם נקבעו התקופות ההיסטוריות של ארץ ישראל וניתנו להן שמות. זו הייתה חפירה חשובה ביותר וגם נתגלו בה ממצאים מרשימים, אך בכל הקשור לזיהוי המקום לא חלה כל התקדמות. אולברייט, שקיווה למצוא טקסטים כתובים (קרית ספר!) והתאכזב, היה משוכנע שחפר את דביר, אף כי היו אחרים שפקפקו בכך. בסופה של מלחמת העצמאות השתדל האלוף יגאל ידין, לימים ארכאולוג נודע, שתל בית מירסים יישאר בתחום המדינה, ואכן הגבול עבר מטרים ספורים מאחוריו.

חברי ועדת השמות, שהיו מודעים לוויכוח על זיהוי דביר, התעקשו שהקיבוץ אינו יכול להיקרא בשם זה. בישיבת הוועדה, שנערכה ב-5 באפריל 1952 הוצע לקרוא לקיבוץ הצעיר בשם 'ירחיב'. אבל חברי הקיבוץ התעקשו גם הם ותבעו לאשר את השם 'דביר'. בפברואר 1953 הציעה הוועדה פשרה: שם הקיבוץ יהיה 'דבירה', כלומר: על הדרך לדביר. וכך נוצרה תופעה מיוחדת במינה: הקיבוץ קורא לעצמו 'דביר', וכך קוראים לו ידידיו, שכניו וכל מי שעומד אתו בקשר כלשהו; אך השם הרשמי – עד היום! – הוא 'דבירה'. שלטי מע"ץ מציינים, כמובן, את השם הרשמי והבלתי אהוב, אך ילדי קיבוץ דביר אינם מוותרים ונוהגים למחוק מהשלטים את הקמץ והה"א בסוף השם. 

יער דבירה (מקור: גרופי, קהילת רוכבי האופניים)

אחרי מלחמת ששת הימים נערך סקר חירום בדרום הר חברון, ומצפון לד'הריה נמצא תל ששמו בערבית 'ח'רבת רבוד'. האם כאן שכנה דביר, והתל שמר על אותיות השם? בחפירות שנערכו בתל התגלתה עיר כנענית מתקופת כיבוש הארץ, וכן שני מעיינות: 'גּוּלוֹת עיליות' ו'גּוּלוֹת תחתיות', ככתוב בפרשת כיבוש דביר בפרק טו של ספר יהושע. היום סבורים כל החוקרים שזו אכן דביר המקראית. דביר העתיקה התרחקה אפוא עוד יותר ממקומו של הקיבוץ הנושא את שמה. במפות המעודכנות – של גוגל ושל WAZE – כבר כתוב  'דבירה' (שיש לבטא אותו במלרע, כמו 'פנימה'; ותודה למתקנים בתגובות), וכך נקראים גם צומת הכניסה לדביר ולהב, תחנת הדלק והיער הסמוך. האם הקרב אבוד?

ה. ימי צִקְלַג של קיבוץ לַהַב

על מדרון של תל עתיק יושב לבטח קיבוץ להב מאז קיץ 1952, אבל שמו, כמו גם זיהויו של התל, עברו גלגולים ושינויים.

כאשר סיירו אנשי הגופים המיישבים לאורך 'הקו הירוק' והחליטו שיש להקים קיבוץ, שיעבד את השטחים שבין שדות קיבוץ דביר, שקם שנה קודם, לבין הגבול, הם רשמו בדו"ח המסכם: 'להקים קיבוץ נוסף על אדמות חווילפה'. תל חֻ'ווילפָה הוא שמו של תל גבוה ונישא מעל השדות, שצופה אל גבול המדינה, ומיקומו ממש בפינת הר חברון, במקום שבו קו הגבול, שנמתח מירושלים דרומה, פונה מזרחה לכיוון ים המלח.

בעוד אלו דנים ומתכננים, התארגנו חברי הגרעין, שישב בקיבוץ דן שבצפון, לעלייה על הקרקע. הוויכוח, אם להתיישב סמוך לדן או לרדת לנגב, הסתיים בניצחונם של אלו שהעדיפו את אבק הנגב על מי הירדן. הכל היה מוכן, אפילו שם לקיבוץ: להב, כשמו של גרעין המייסדים.

אך הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר. ועדת השמות הממשלתית קבעה שראוי ליישוב המוקם למרגלות תל קדום, שמזוהה עם צקלג המקראית, כי ייקרא בשם זה. כפי שראינו, אצל השכנים בקיבוץ דביר התנגדה הוועדה לשם בגלל המרחק הרב בין הקיבוץ לבין דביר הקדומה, ואילו כאן הכריעה דווקא הקירבה לאתר. כך נקבע השם הרשמי: צקלג. 

ב'רשימון' של ועדת השמות, שפורסם ב'רשומות' בפברואר 1953, מופיע היישוב צקלג (מקור: ילקוט הפרסומים)

צקלג נזכרת בספר יהושע (יט 5) כאחת מערי 'מטה בני שמעון', שנחלתם הייתה בתוך 'נחלת בני יהודה' (יט, 1). מאוחר יותר נזכרת צקלג כעיר שדה קטנה השייכת לאכיש הפלישתי, מלך גת, שנתן אותה לדוד הבורח משאול מלך ישראל (שמואל א, כז 6). דוד ישב שנתיים בצקלג, ואז גוייס על ידי אכיש מיטיבו למלחמה בגלבוע נגד שאול. דוד נענה, אך שותפיו של אכיש לא הסכימו והמשת"פ, דוד, חזר לצקלג וגילה שבהעדרו פשטו העמלקים על העיר, שרפוה והסתלקו עם שללם, כולל נשים (ובהן גם שתי נשותיו שלו) וילדים. דוד ואנשיו רדפו אחריהם, אך מקצתם התעכבו בחציית נחל הבשור. לבסוף השיג דוד את העמלקים, הציל את הנשים והילדים וגם לקח שלל נאה (שמואל א, ל). בתוך כך נודע על מות שאול ודוד חש לחברון ונמשח למלך (שמואל ב, א). 

תל ח'וילפה – לכאורה צקלג המקראית – נשא עמו אפוא מטען היסטורי כבד והעניק את שמו לאתרים נוספים בסביבה: נחל צקלג ובאר צקלג, וגם ח'רבת מג'דלית הפכה לחורבת מגדל-צקלג. רק תושבי להב העקשנים לא הסכימו לשאת שם זה...

באר צקלג בימי מלחמת העולם הראשונה (מקור: AWM / Australian War Memorial)

באר צקלג היום (מקור: ירוק e)

חברי החוג המקומי לידיעת הארץ, ששאלת זיהוי התל הטרידה אותם, פנו לגדולי הארכאולוגים בשאלה: על פי המקרא, צקלג אמורה להיות עיר מדבר קטנה ושולית, שנחל עמוק עבר מדרום לה. התל 'שלנו' גדול, שולט על סביבתו ומהווה איום אסטרטגי כלפי העיר חברון. לוּ החזיקו הפלישתים בתל זה, ספק אם היו מרשים לגורמים מפוקפקים כמו דוד ואנשיו לשבת במקום זה ללא שום פיקוח. והעיקר, אין אף נחל הסמוך לתל ח'ווילפה שקשה לחצות אותו. זאת ועוד, בתל ובסביבתו לא נמצא אף חרס פלישתי שיסייע בהתאמתו לסיפור התנ"כי.

שיקולים אלה התקבלו לבסוף על דעתם של ארכאולוגים ואחר כך גם של חברי ועדת השמות, שניאותו לוותר על הזיהוי המוטעה וב-18 בינואר 1959 אישרו לקיבוץ לשאת את השם 'להב'. בד בבד העניקו לתל העתיק שם עברי שאינו מחייב: תל חליף, לפי צלצול השם הערבי חסר הפירוש. 

והיכן נמצאת צקלג? חוקרים רבים מסכימים שסביר יותר לזהותה עם תל שֶׁרַע (תל א-שַׁרִיעַה, ממערב למשמר הנגב). תל זה נחפר על ידי משלחת מטעם אוניברסיטת בן-גוריון ונתגלו בו ממצאים פלישתיים רבים. נחל גרר, שעובר מדרום לו, גדוש נביעות וצמחייה, והוא קשה לחצייה עד היום.

תל שרע הוא כנראה צקלג המקראית (מקור: ויקיפדיה)

ובכל זאת, איזו עיר מקראית הייתה בתל חליף?

אין ויכוח שהייתה זו עיר בנחלת שבט שמעון, ולכן נחזור לרשימת המקומות שבתנ"ך: 'עַיִן רִמּוֹן וָעֶתֶר וְעָשָׁן עָרִים אַרְבַּע וְחַצְרֵיהֶן' (יהושע, יט 7). במאה ה-4 כתב אוסביוס, הבישוף של קיסריה, ספר המכונה 'אונומסטיקון', ובו רשם את שמות היישובים בארץ ישראל של ימיו. בין השאר הזכיר את 'הרמון, כפר גדול מאד של יהודים', וכפר נוסף: 'תלא, כפר גדול מאד של יהודים', ושניהם סמוכים 'ט"ז מילים מבית גוברין בדרומא'.

משני צדי תל חליף ישנן שתי חורבות. האחת, כקילומטר מדרום לתל, נקראת בערבית חירבת אום א-רמאמין, והיא מזוהה כחורבת רימון; השנייה, במדרון הצפוני של התל, היא כנראה שרידי הכפר תלא (בארמית: התל). זיהוי זה מקובל היום על כל החוקרים. מכאן אפשר לשער שבימי ממלכת יהודה שכנה בתל זה העיר רימון.

השערה זו טרם הוכחה, אבל לחברי להב די היה בכך כדי לקרוא לשכונת ההרחבה בדרומו של הקיבוץ, ממש בין התל (רימון?) לחורבה (רימון!), בשם 'שכונת רימון'...

משנקבע השם להב לקיבוץ נקרא היער הגדול שסביבו בשם 'יער להב'. פסגת היער נקראת 'הר להבים', וזו הנקודה הגבוהה בשפלה – 518 מטר מעל פני הים. הרכס מדרום נקרא 'גבעות להב', והיישוב שהוקם לרגליו נקרא כך בשלבי התכנון, עד שזכה לשמו הרשמי 'להבים'. שם זה גבר על הצעה מעניינת אחרת, שלא התקבלה, ששילבה בין 'להב' לצמח נפוץ באזור 'שלהבית'. 

כך הפכו חמש נקודות של 'שומקום' ל'שם-מקום' של חמשת הקיבוצים.

___________________________________________________________________

אבי נבון הוא חבר קיבוץ להב, אספן מפות וחוקר תולדות הנגב