יום חמישי, 23 בינואר 2014

על דעת המקום: האמת על הצ'יזבאת

קוזקים או בדווים? חברי ארגון 'השומר', 1909 (מקור: ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

ראשוני ההתיישבות העברית החדשה ראו בערביי ארצנו את בני דמותם של אבותינו מימי קדם. על כן עשו ככל יכולתם לסגל לעצמם את מנהגיהם ואף את שפתם, ככתוב: 'עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ' (תהלים, קלז 2)... כך, למשל, נראים חברי 'השומר' בתצלומים מראשית המאה ה-20 כשהם בעלי שפמים עבותים, חובשי כָּאפִיּוֹת, עוטי עַבָּאיוֹת וחוגרי נשק כשרצועות כדורים מוצלבות על חזותיהם. בספרו 'קוזק ובדווי', שראה אור לפני כמה שנים (עם עובד, תשס"ז), עמד פרופסור ישראל ברטל על המתח שעיצב את דמותם של החלוצים האגדיים  היניקה משני מקורות זהות: הקוזקים האוקראינים מכאן והבדווים הארץ-ישראלים מכאן.



מה פלא אם אף אנו, חברי הפלמ"ח, הלכנו בעקבותיהם ועשינו כל מה שבידינו כדי להידמות להם? אלא שרובנו צעירים היינו אז מכדי הצמחת שפם, ולפיכך נהגנו לשבץ בדיבורנו שפע ביטויים ערביים, רבים ככל האפשר, אף אם הרבה מהם היו משובשים. תנו דעתכם, למשל, על הַזֶּמֶר הנודע 'סובב לו, סובב הפינג'אן'. כוונת המשורר הייתה אל הכלי, בו מרתיחים את הקפה על גבי הגחלים, ואשר כינויו הערבי המקורי הריהו, פשוט, קֻמְקֻם ואף בַּקְרַג' (שניהם במלעיל), אך בפינו הפך הפִנְגָ'אן לסִּפְלוֹן, שבו נמזג הקפה (לגלגוליו של שיר הפינג'אן כבר הוקדשה רשימה מיוחדת בעונ"ש, ושם גם נדון גלגול לשוני זה).


איור: ז'אן דוד

התרפקות חברי הפלמ"ח על הלשון הערבית הולידה אף שמות משובשים על מפת הארץ: סיירי פלוגה ג' של הפלמ"ח, שעלו לראשונה בשנת 1944 במפל היבש של ואדי ירקא (נחל ירקעם), אשר במעלה נחל חתירה, קראו לו בגאווה בשם הערבי נַקְבּ אַל-יַהוּד (מעלה היהודים). האמת הייתה שמשמר בריטי, אשר חנה, שלא כצפוי, על הכביש מבאר שבע לעבר מעלה עקרבים, מצפון למכתש הקטן, חייב אלתור עקיפה בנתיב המסע במעלה ואדי ירקא, שם נאלצו הסיירים לחצוב במפל היבש דרך חדשה. לאחר מעשה הם צירפו לאירוע צִ'יזְבָּאת נחמד, שכדרכם של סיפורים מעין אלה לא היה ולא נברא: כביכול הבדווים, שהיו המומים למראה הפלמ"חניקים אשר צצו לפתע בראש אותו קיר סלע  זקוף, הם אשר נתנו לו את השם נַקְבּ אַל-יַהוּד. לפרשה זו אקדיש בקרוב פרק נפרד במדור זה.

שיבוש לשוני נוסף של הערבית היה מנת חלקם של חברי הכשרת גרעין ו' של תנועת הצופים, אשר השתחררו מן הפלמ"ח כתום מלחמת העצמאות והתיישבו במערב הנגב בצד תל גַ'מָּה. בבואם לקרוא לקיבוצם בשם צלצל באוזניהם שמו של התל הסמוך כאילו הוא תל גַ'מָאעָה  שם ערבי בעל ערך עליון ומקודש בלכסיקון הפלמ"ח  ומכאן השם קיבוץ רֵעִים...


שלט הסבר ליד תל ג'מה. כל קשר לג'מעה – מקרי בהחלט (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

השורש ג'מע בערבית משמעותו חִבֵּר, קִבֵּץ, כִּנֵּס, ומכאן אף השם גָ'אמִע (מסגד), ממנו נגזר כינויו של יום השישי – יוֹם אֶל-גֻּ'מְעָה (יום ההתכנסות לתפילה); בעוד המילה גַ'מָאעָה פירושה קהל, קבוצה, ובעיקר חבורה, במשמעותה האינטימית של המילה, כעין חבריא או חֶבְרֶ'ה. ערך מוסף לכינוי גַ'מָאעָה נולד בזכות תפיסת עולמו של 'הזקן', הוא יצחק שדה, מייסד  הפלמ"ח. את שיחות הנפש שלו עם פקודיו נהג שדה לערוך באמצעות רשימותיו, שראו אור ב'עלון פלמ"ח' והוכתרו בשם 'מסביב למדורה'.



וכמו במדורות הרועים במדבר, שבין הנקבצים סביבן היה תמיד גם 'אַבּוּ-סַמְרָה' (בעל שיחות הלילה), צצו גם סביב מדורות הפלמ"ח מְסַפְּרֵי סיפורים פרי דמיונם הפרוע. את סיפוריהם המפוקפקים, אך המרתקים תמיד, הכתיר לקסיקון הפלמ"ח בשם שאול מן הלשון הערבית – צִ'יזְבָּאתִים. 

העברית, הארמית והערבית שפות אחיות הן – ממשפחת לשונות כנען, ענפן המערבי של השפות השמיות. כך משמשים בשלושתן שורשים משותפים ואף מילים נגזרות דומות, אשר הבדלי היגוי קבועים ביניהן. כך למשל המילה שָׁלוֹם בעברית, שהיא שְׁלָם בארמית וגם סֵלָאם בערבית, או המילה שׁוֹר, שהיא גם תוֹר או ת'וֹר (Thor). ומכאן הבלבול המקובל בפי הירושלמים בין אֶ-טּוּר (ההר), כינויו של הר הזיתים בפי ערביי העיר, לבין שכונת אַבּוּ-ת'וֹר (אֲבִי הַשּׁוֹר), שהכל הוגים בטעות את שמה 'אבו-טוּר'...

והוא הדין עם המילה כָּזָב בלשוננו, שבארמית היא כְּדַב ואל הערבית נתגלגלה בצורת כִּדְ'בּ (كِذْب; Kidhb), קרי: כִּזְבּ, שריבויו כִּדְ'בָּאת' (كِذْبَات, Kidhbat/כִּזְבָּאת); בעוד עגת הפלאחים הוגה אותם צִ'דְ'בּChidhb, קרי: צִ'זְבּ, ובריבוי צִ'זְבָּאת.

לאנשי הפלמ"ח הייתה דרך לשונית משל עצמם, וכך, לפי תומנו, הדבקנו לאותם סיפורי מעשיות ריבויו של ריבוי וכינינו אותם צִ'יזְבָּאתִים, כלומר, כְּזָבִימִים... כך גם נולד בפינו הכינוי זְ'לוֹבָּאתִים – בְּלִיל גלגולו של זְ'לוֹבּ (בִּרְיוֹן ברוסית) אל היידיש, אשר בפלמ"ח זכה תחילה בסיומת ריבוי נקבה ערבית ולימים נוספה עליו אף סיומת ריבוי זכר עברית, כלומר, 'בִּרְיוֹנִימִים'... 

הקובץ הנודע של אותם כְּזָבִימִים, שערכו דן בן-אמוץ וחיים חפר, הוכתר אמנם בשם עברי למהדרין: 'ילקוט הכזבים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז), אך דן בן-אמוץ הקדים לאותו קובץ מיתולוגי 'הקדמה מיותרת' (עמ' 6-5):  


יתרונו של 'מחקר לשון' זעיר זה, שערך דב"א על הקשר שבין 'כָּזָב' ל'צִ'יזְבּ', הוא בתעתיק הנכון (אף כי בכתיב חסר) של השם 'צ'יזבאת'; בעוד שותפו ל'ילקוט', חיים חפר, עשה בו שַׁמּוֹת. בספר 'משפחת הפלמ"ח', המשותף לו ולחיים גורי, בסיוע עמיקם גורביץ', נמנית, בין שאר 'המלים הערביות שנתעברו בפלמ"ח' גם המילה 'צִ'יזְבָּאט' (לשפע שיבושי הערבית שיש ברשימה זו יש להקדיש דיון מיוחד).

משפחת הפלמ"ח: ילקוט עלילות וזמר, ידיעות אחרונות, 1977, עמ' 27

כיתוב שגוי זה (סיומת באות ט') חוזר על עצמו גם בכותרתו השגויה של השיר 'צִ'יזְבָּאט' , שחיבר פיינר-חפר, ואף במילותיו (משפחת הפלמ"ח, עמ' 187):
אִם יֵשׁ מִין צִ'יזְבַּאט אֲשֶׁר אִישׁ מִשּׁוּם-מָה / אֵינֶנּוּ רוֹצֶה כְּלָל לִשְׁמֹעַ
יֶשְׁנָם עַתִּיקִים, שֶׁיֵּינָם מְשֻׁמָּר – / נַקְשִׁיב אֲלֵיהֶם בִּבְלִי-נוֹעַ:

הָרוּחַ רוֹעֶשֶׁת / גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת / וְלַיִל עָלֵינוּ יָרַד.
מֵעֶרֶב עַד שַׁחַר / סַפֵּר לָנוּ אַחָא / סַפֵּר נָא, סַפֵּר נָא צִ'יזְבַּאט...


אַךְ יוֹם עוֹד יָבוֹא וְהָאֵשׁ עוֹד תִּלְהַט / וְסַהַר יָשׁוּט עַל בָּתֵּינוּ;
וּסְבִיב הַמְּדוּרָה קְצָת צִ'יזְבַּאט, קְצָת צִ'יזְבַּאט / אוּלַי יְסַפְּרוּ גַּם עָלֵינוּ...


אך ראו זה פלא, בספר שיריו של משה וילנסקי, מופיע שיר זה עם הכיתוב הנכון, באות ת':

משה וילנסקי, על הכביש ירח: עוד מנגינות למלים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב, עמ' 32

שיבוש דומה יש גם בשיריו האחרים של חפר, למשל בשיר 'בת-שבע' (עמ' 197):
בַּת-שֶׁבַע, גַּם אֲנִי אָשִׁיר אֵלַיִךְ, / וְאַתְּ אוֹתִי כִּמְעַט שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ –
אֲנִי אֶחָד צַנְחָן, רַק בֶּן חָדְשַׁיִם, / אֲבָל אֶתְמוֹל סִפַּרְתִּי כְּבָר צִ'יזְבָּט..


ושוב, בספרו של המלחין וילנסקי (על הכביש ירח, עמ' 34), הכתיב הוא נכון – צ'יזבאת.

הבלשן הנודע יצחק אבינריבעל 'פינת הלשון' בעיתון 'על המשמר', היה, כנראה, היחיד אשר קצפו יצא על הצ'יזבאת. הנה קטעים מרשימתן המעניינת שאותה פרסם ב-19 במאי 1949: 



והוא מסיים את מאמרו כך:


 צא אפוא ולמד: 'כזבים' מן הדין לתרגם 'כִּדְ'בָּאת' בערבית, שבלשון הדיבור שלה הם נשמעים 'כִּזְבָּאת' או 'צִ'זְבָּאת', ורק לכסיקון הפלמ"ח הוא היחיד, שזיכה אותם בתואר 'צִ'יזְבָּאט'.

צ'יזבאט או צ'יזבאת...הבה ניהנה מהשיר עצמו בביצועו של הלל (אילקה) רוה, ואל נא נשכח, כי 'מֵיטַב הַשִּׁיר – כְּזָבוֹ!(מחברות עמנואל הרומי, כא, 390).

 

ולסיום, כזב של ממש מפי הנודע ב'אגודת דוברי אמת'  חיימ'קה לֶבָקוֹב, בן יבנאל. כשנתבקש פעם חיימקה להבהיר את מקור כינויה של אותה 'אגודה', עשה זאת באמצעות 'מעשה שהיה'. 

מה זה מהנדס מים?
כולם שבים ומהללים את יצחק רבין, שהקדיש את עצמו לשירות המדינה, ואומרים, שבשביל זה ויתר על חלום חייו: להיות מהנדס מים. אבל איש לא שואל: מה זה, בעצם, 'מהנדס מים'? אז אל תגידו לי, אני אגיד לכם, מה זה. 
מציל על שפת הים רואה מהסוכה שלו איש אחד טובע. קופץ על החַסַקֶה, סוחב אותו לשפת הים עד שהוציא לו חצי גוף מהמים, ואז הוא שוכב עליו ומתחיל לעשות לו הנשמה מפה לפה, עוד ועוד ועוד...  
ומסביב כולם עומדים ומסתכלים, איך הוא עושה לו הנשמה וכל פעם יורק את המים שהוא מוציא לו. ואז, כשכולם עומדים סביב ומסתכלים, אחד אומר למציל: 'ככה אתה אף פעם לא תגמור'. והמציל שוב פעם יורק את המים ואומר לו: 'מי אתה שתגיד לי איך עושים הנשמה מפה לפה?' – וזה אומר למציל: 'אני אולי לא מבין כלום בהנשמה, אבל אני מדבר איתך בתור מהנדס מים' 
אז המציל יורק שוב פעם את המים ואומר: 'מה שייך מהנדס מים לכאן?' 
וזה אומר לו: 'עוד איך שייךכי בתור מהנדס מים אני רואה, שאתה אף פעם לא תגמור להנשים אותו ולירוק את המים כל זמן שהתחת שלו שוכב בתוך הים'. 
... זה מהנדס מים!  
חימקה לבקוב (2002-1916) מקור: נוסטלגיה אונליין

14 תגובות:

  1. הסקירה הנפלאה של הכמיהה להידמות לבני דודינו, חיקוי תרבות, הנוסטאלגיה למה שלעולם לא יחזור, ידיעת הלשון הערבית וצירופיה , רוח הפלמ"ח (שמצאה את המשכה בנח"ל----הסמל הדומה כל כך של הפלמ"ח והנח"ל) לעומת המצב היום של נשיקות ל"באבות" , כפייה דתית הולכת וגוברת, לאומנות , שנאת הזר,, אי ידיעת שפת הבני דודים=השכנים, החיים זה לצד זה שהולכת ומתרחקת וגם השלום בין שני העמים שמי יודע מתי -ואם בכלל- נזכה אנחנו, בנינו, נכדינו ונינינו לראותו עם המדיניות העכשוית על כל הכרוך בהב---ממלאים אותי עצב רב שעיוורון לאומני מוליך אותנו לעברי פי שאול ותיחתית

    השבמחק
  2. כרגיל, מאמר מאלף של יהודה זיו.
    לענייני הערבית שבמאמר:
    1)
    הדוגמא של צ'זבאט שמקורו צ'זבאת שמקורו כד'באת (על פי הערבית הספרותית) מזכירה מלה אחרת שנכנסה לעברית מהערבית: "צ'ילבה", שהגיעה מהמלה "כילבה" שמקורה מ"כלבה" (כ"ף חרוקה) שבערבית הספרותית ושפירושה "כלבה" (נקבת הכלב) .ההגיה של העיצור "כאף" כ"צ'אף" אפיינית לערביי המשולש. יודעי דבר אף המציאו פועל לתופעה זו - "לצ'פצ'ף"...
    2)
    באשר ל" יום השישי – יוֹם אֶ-גֻּ'מְעָה (יום ההתכנסות לתפילה)" - האמת יש לומר דווקא "יום אלג'מעה", כיוון שהאות ג'ים איננה נמנית על "אותיות השמש", שאחרי תווית היידוע ("אל") מקבלות דגש חזק ("שדה"), והאות "לאם" (מקבילה ללמ"ד העברית) נכתבת, אך לא נהגית...

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן בטעות נשמטה האות למ"ד מקידומת 'יום אל-ג'ומעה - יתוקן.

      והדוגמה של 'כִּלְבָּה> צִ'לְבָּה' ('כַּלְבָּה') הייתה ברשימה המקורית אבל העורך מחק...

      מחק
  3. נחת רוח וחיוכים רבים הביא עלי המאמר של יהודה זיו בבוקר זה של יום שישי, יום אל ג'ומעה! באמת התורה, כיף גדול! אני נזהרת מאוד מהצבע הוורוד שבו נצבע העבר לעומת ההווה האפור-שחור. המגיב הראשון למאמר הזה טבל את מכחולו בצבע הוורוד ומשך אותו כדי למשוח אותו על העבר. מגיב אנונימי יקר, העבר הזה שנדמה לך שבו היו החיים בארץ חיי שלום ואחווה ידידות ואהבה בין היהודים לערבים בארץ-ישראל, פלשתינה (א"י) - לא כך היה. נתחיל בתרפ"ט או נתחיל בתרפ"א, נמשיך בתרצ"ח או בתש"ח - לא רק צ'יזבאת וכיופים. (יעני, ריבוי של המושג כיוף ששורשו הוא כֵּיף).
    חיבה רבה אני רוחשת אל הביטויים שהתאזרחו בעברית מן היידיש, הרוסית, ומן הערבית, ומעט גם מן האנגלית. לא אלה המאונגלזים, כמו - אללה יוסתור - "איך זה מרגיש לך?" אלא התמימים, הראשוניים, אם אפשר לומר כך. ז'לובאת הוא פשוט נהדר! ידועים הם אלה שנעשו חלק מהדיבור הרגיל: סדירניק, מוסכניק קיבוצניק ועוד. (בין התמימים שבאו מהאנגלית, כי לא היו כאלה בעברית, הם הצבאיים כמו: אפטר, פס). הגדלת לעשות, יהודה זיו, במאמר הזה בעניין הערבית שהתעברה לה.
    הייתי כותבת "אַבּוּס אִידַכְּ" אלמלא אנשים בארץ עושים כך לבאבותיהם... סַלֶּם אִידֶכְּ זה יופי של ביטוי להבעת תודה, אלא שבכתיבת המאמר הזה מעורבות לא רק הידיים המקלידות אלא, ובעיקר, הראש היודע, זוכר ומבין!
    נ.ב. מזמן תהיתי על הידיעה כי גם ערבים תושבי כפרים בוואדי עארה, וגם בדווים מהנגב מבטאים את האות כּ הערבית כאילו היא צ'. איפה המקור? אצל הפלאחים או אצל הבדווים?

    השבמחק
    תשובות
    1. כרמלה, תודה על שאת מגיבה במקומי – וכדעתי! ועל עגת 'צָ'אף' – ראי-נא תגובת אורי יעקובוביץ'.

      מחק
  4. בכדי להסיר מכשול מלפני התמימים, אני ממהר לציין כי דן בן אמוץ אכן היה גם היה וותיק בפלי"ם, וביחד עם חברנו חיים בן דור, שנהרג בפעולה בבלאד א'שייח, ארגנו בפלוגה ערבי תרבות ואף הביאו שחקנים מהקאמרי והבימה שהופיעו בפנינו. דן בן אמוץ השתתף יחד איתנו בכל הפעילות של הפלוגה במסגרת הגדוד הרביעי, השלים קורס מפקדי סירות וגם קורס חובלים, ונשלח לפעילות באיטליה ובצרפת. בתחילת מלחמת העצמאות הוא גם הוביל ספינת משא ובה מטען די גדול של דלק למטוסים.

    השבמחק
    תשובות
    1. אוך דן דן דן - איך הלכת מאיתנו ואתה חייב לי לירה ישראאלית שלמה ולא אזכה לא ללירה ולא לריבית שהצטברה מאז 1958 : היית יחד עם חיים חפר/פיינר בתערוכה הבינלאומית בבריסל והלוויית. מילא - אללה ירחמך וירחם גם עם הלירה האבודה. ניפגש בגיהינום ואזכיר לך

      מחק
    2. ל'בוטרוס' ידידי! חלפו עידן ועידנים מאז ימינו בפלמ"ח – ובינתיים נעשיתי, לא עלינו, בן פַּ"ח ולפיכך גם מוחלד... דן זכור לי מאותה עת כמי ששירת בשעתו בצי הוד-מלכותו - וכשהחליט לוותר על כבוד זה החליף את שמו וכינה עצמו באותה הזדמנות, בעקבות ישעיהו הנביא, 'דן בן-אמוץ' אף-הוא (במקום 'משה תהילים-זאָגעֶר'!). מעניין, שבין כל הזכורים לי מן הפלי"ם באותם ימים רחוקים – והם רבים וטובים! – לא נכלל גם דב"א (את אותה 'חלודה' כבר הזכרתי?) ותודה, לפיכך, על שהעמדת אותי על טעותי והבאת גאולה לעולם!

      מחק
  5. כמה הערות:
    - המילה פינג'אן היא במקור מילה יוונית: pinax, שפירושה מחברת או כלי אוכל. המילה חדרה מיוונית לשפות שמיות שונות: בארמית למשל היא שינתה צורה לפנכה (ומשם הביטוי מלכך פנכה), ובעברית של חז"ל היא הפכה לפנקס. בערבית ובטורקית פירושה אכן ספל קפה. אבל הפלמ"חניקים שאלו כנראה את המילה מלדינו ולא מערבית – בלדינו פירוש המילה פינג'אן הוא קומקם ולא ספל. כלומר בשימוש הפלמ"חניקי אין בהכרח משום שיבוש (כך על פי פרופ' אורה שורצולד, המומחית ללדינו).
    - על פי החלוקה הבלשנית המקובלת, השפות העברית, הארמית והערבית אינן נחשבות לאחיות. העברית והארמית הן שפות שמית מערביות (מקורה של הארמית באזור סוריה של היום). הערבית לעומתן נחשבת לשפה שמית מרכזית ולפי חלוקה אחרת לשפה שמית דרומית (מקורה בחצי האי ערב), כלומר מבחינה בלשנית נכון יותר לדעתי לתאר אותה כבת-דודה של העברית והארמית.
    - ההגייה של כ' כ-צ' – זו ההגייה הערבית באזור המשולש, לאו דווקא של הפלאחים.

    השבמחק
    תשובות
    1. איחנא מין ואדי עארה . הדול בינת מין ויין? מוש בתחכי עראבי? האדא סחתיין כפכפי סורבליזאתי אוג טייב פין אל יום

      מחק
    2. הערבית לא כל כך משכנעת ("אנחנו מוואדי ערה. הבת האלה מאיפה?"). את המשפט האחרון לא הבנתי.

      מחק
    3. לרוני, תודה על הרחבת הדעת!

      ולאנונימי, הַדוֹל בִּנְת עָאִילָתָה מִן טַבַּרִיָה – וַּאָנָא כַּמָאן!!! (הבת הזאת [כלומר, כרמלה לכיש] – משפחתה מטבריה, ואף אני כך!).

      מחק
  6. יוסי רן, עין חרודיום ראשון, 26 ינואר, 2014

    לעונג שבת" הלא הוא דוד אסף

    תודה ענקית לך על המיילים הנהדרים וכיון שאני מעין חרוד מיד עלתה לפני דמותו של "עבד" הוא עובד מיכאלי מילקוט הכזבים ובמיוחד שלפני שבועים קברנו את שיקה בן אליהו - נהג הסליק של ההגנה, ושניהם לא רק שסיפרו והפליגו בכזבים,אלא בעיקר ניהנו מהסיפור, הצ'יזבט והכזב עד שלעיתים סיפרו פעם אחת שניה ושלישית והתחילו להאמין שהסיפור אכן היה,ומי שלא שמע את "עבד" מספר על הצבוע הדבע לא יבין סיפור מהו. ואנו בני עין חרוד ששמענו זאת עשרות פעמים מעבד,מתבקשים ע"י ילדינו על אף פחדם מן הדבע ללכת לגלבוע לראות את פתח המערה של הצבוע, הדבע .

    השבמחק
  7. לידיעת יהודה זיו
    'עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ' - אין הכוונה לבני הארץ הערבים, אלא לערבות (צמח הערבה שגדל ליד מקווי מים). הגולים מארץ-ישראל ישבו על נהרות בבל, תלו כנורותיהם על הערבות הגדלות שם, ובכו בזוכרם את ציון.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.