יום שישי, 11 ביולי 2014

'חלומותיהם החדשים' (ב): היכן הייתה חנותו של מר לובלין?

כיכר השוק הישן (Markt). בצד ימין: בית העירייה הישן (Rathaus), סביב 1900 (מקור: ויקיפדיה)

הרשימה הקודמת
א. סיור בלייפציג בעקבות חיים באר

הרשימה הבאה
ג. מיהו עקיבא חשמל?

בעיר לייפציג ('ליפסיא', כפי שקראו לה יהודים) גר לפרקים הסופר ש"י עגנון במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה (1919-1917). בפברואר 1930 הוא נסע לליפציג במיוחד מארץ ישראל כדי להשגיח על הדפסת מהדורת סיפוריו, שנדפסה בארבעה כרכים בהוצאת 'שוקן' ובבית הדפוס המשובח דרוגולין (W. Drugulin). הוא גר אז בעיר כחצי שנה וממנה יצא לביקור של כחודש בעיירתו בּוּצ'אץ'; ביקור שבעקבותיו חיבר את 'אורח נטה ללון'. סביב לייפציג נסובים כמה מסיפוריו ובראשם 'בחנותו של מר לובלין'.

בית הדפוס דרוגולין שבו נדפסו כתבי ש"י עגנון (מקור: Luc Devroye)

על חורבות דפוס דרוּגוֹלין. מימין לשמאל: עמנואל אטקס, דוד אסף, עדה רפפורט-אלברט, ארנדט אנגלהארט (2013)

הספר 'בחנותו של מר לובלין', שראה אור רק אחרי מותו של עגנון (שוקן, 1975), עוסק בלייפציג ויהודיה בשנות הרעה של מלחמת העולם הראשונה. הספר עצמו  שבעצם אינו גמור – לא זכה למחקר של ממש, והוא עדיין בגדר בקעה שלא חרשו בה חורשים.


מר לובלין הוא יהודי מזרח אירופי  ליתר דיוק בן העיירה בוצ'אץ' שבה גם נולד עגנון  ועיירת המוצא הגליצאית המשותפת היא שמקרבת בינו לבין המספר. עני וחסר כל היגר אהרן לובלין ללייפציג בשנות השבעים של המאה ה-19. הוא היה אז נער יתום בן אחת עשרה, שנמלט מפני אביו אל הלא-נודע. בלייפציג עבד בפרך, נשא לאישה יהודייה בת המקום, שינה את שמו מאהרן לארנו, ואט אט עשה חיל בעסקיו והתעשר. חנותו היא של כלי בית ובישול, אך היא אינה פתוחה למסחר קמעוני וכל עסקיה מתנהלים 'על ידי איגרות וטלגרמות וטלפונים'. היא ממוקמת ב'שוק הישן', בסמטה שעגנון קורא לה 'בטיכר'.

וכך כתב עגנון על החנות:
בית עסקיו אינו פתוח לרשות הרבים ואין רגל קונה מצויה שם. נסתר ונכסה הוא בשוק הישן בין החנויות הישנות שברחוב בטיכר שמיועדות היו לסתרן כבר כימי דור, כדי לבנות במקומן בתים גדולים ... אחת היא חצר בית עסקיו של מר לובלין שהיא קיימת בצורתה שהיתה לה לפני עשרה דורות ויותר, לא כשאר בתי לייפציג שכולם חדשים ואין בית ששנותיו למעלה מארבעים חמישים שנה (עמ' 9).
בחצר של אותה סמטה, ובסמוך לחנותו של מר לובלין, היו ממוקמות ארבע חנויות ישנות נוספות ובתוכן ישבו גרמנים זקנים  כל אחד מהם טיפוס מקורי בפני עצמו. 'חנויות שכאלו וחנונים שכאלו אי אתה מוצא בכל עיר ועיר ובכל עת ובכל שעה'  כתב עגנון  'חנויות שכאלו וחנונים שכאלו אי אתה מוצא אלא כאן בלייפציג ברחוב בטיכר שאצל השוק הישן' (עמ' 45)'.

מר לובלין השאיר את החנויות העתיקות במקומן, ואף על פי שהחצר הייתה כולה שלו לא גבה מהחנוונים שכר דירה.
דומות הן החנויות החנויות לכוכים של מתים והחנונים לעצמות שנתעכל מהן הבשר. כשקנה מר לובלין את החנויות הישנות הניחן כמות שמצאן, כמות שהיו לפני מאה שנה לפני מאתים שנה לפני שלוש מאות שנה (עמ' 42).
החנוונים הללו היו יואכים הרמן ויצלרודה, שמכר כלים ישנים שאיש אינו מעוניין בהם ('הוא זקן וסחורתו זקנה'); גץ וייגיל משחיז הסכינים ('השוחז'); יאקוב וויינוורצל, שמוכר חגורות עור ושקוע כל-כולו בתנ"ך; ואדם איזבא, אמן המסכות ותאטרון הבובות, שחנותו ריקה ואף על פי כן הוא ממשיך לשבת בפתחה, 'שאם יציץ אדם לתוך חנותו יאמר לו, לא כדאי, ריקה היא, אכלה המלחמה כל הסחורה' (עמ' 105).

אמנם העיר לייפציג נהרסה כמעט כליל בהפצצות בנות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, אך העיר בת ימינו, שנבנתה מחדש מן ההריסות, שימרה וחידשה רבים מן המבנים הישנים ואף שחזרה את מקצת הרחובות העתיקים. היכן אפוא הייתה סמטת בטיכר?

רמז נוסף הותיר עגנון כשכתב כך:
חזרתי על כל אותם הרחובות ... והגעתי סמוך אצל חנותו של מר לובלין. כל החנויות נעולות היו ובייחוד שבסמטא הקטנה של עושי הזהב שאצל רחוב בטיכר, שנוהגות כמנהגן שננעלות מבעוד יום. כל הסמטא כולה דמתה לחטיבה דוממת שכבר דמם בת קולה. רק פנס ישן שהקיף עצמו באורו המעורפל האיר את הסמטא הדוממת (עמ' 135).
ובכן, לך מצא את 'סמטת עושי הזהב' ואת 'רחוב בטיכר', שככל הנראה כבר נמחו מעל פני האדמה...

לפתרון חידה זו נדרשתי כבר בשנה שעברה. ד"ר ארנדט אנגלהארט, איש 'מכון שמעון דובנוב', העביר לי מפה ישנה של לייפציג ובה מצאנו בקלות את שני הרחובות האבודים, שנחצים על ידי רחוב ושמו Reichsstraße.


מרכז לייפציג, 1913. במרכז המפה - בין כיכר השוק (Markt) לברוהל (Brühl) אפשר לראות את סמטאות עושי החביות (Böttchergäßchen) ועושי הזהב (Goldhahngäßchen

ואז התברר לי שכמו באגדה על האוצר שהוחבא מתחת לגשר של פראג, ולבסוף התגלה שהוא נמצא בתנור הבית, גם כאן לא הייתי צריך להרחיק נדוד  סמטת בטיכר ממוקמת ממש מול הבניין שבו גרתי בקיץ 2013 ובו אני גר גם עתה...

סמטת זו  שכמובן שינתה לחלוטין את צורתה  נקראת היום, כמו אז, בשם Böttchergäßchen, כלומר סמטת עושי החביות. סמטת עושי הזהב, שנקראה בשעתו Goldhahnßchen, כבר אינה קיימת. אני מניח שבית הדירות שבו אני גר (Aparion Apartments), שכתובתו 16 Reichsstraße, נבנה על חורבותיה של סמטה זו.


סמטת בטיכר הצטלבה עם רחוב מוכר אחר: Katharinenstraße (רחוב קתרינה). בבית מספר 4 של הסמטה נקבעה טבלת זיכרון ל'בית היוונים', ששימש את חברי הקהילה היוונית-האורתודוקסית, ושכן במקום למן המאה ה-18 ועד לחורבנו בשנת 1943.


הרחוב עצמו קטן מאוד סימטונת. בקצהו, במספר 3, שוכן היום מוזיאון היסטורי עירוני חביב (Stadtgeschichtliches Museum).



כך נראית היום סמטת בטיכר, כמעט לכל אורכה, וב'אפריון', בית הדירות המכוער שממול, אני גר וכותב את הרשימה הזו.


וכך נראתה סמטת בטיכר בצילום ישן משנת 1910:



חיים באר, שכמוני חיפש ואף מצא את סמטת בטיכר, המציא מדמיונו צילומים אמנותיים עתיקים שלה, ובהם נראות החנויות הסמוכות לחנותו של לובלין והחנוונים שעומדים בפתחן.

תחילה רק מרמז באר לסיפורו של עגנון, מבלי להזכיר לא את הסופר ולא את הסיפור:

חלומותיהם החדשים, עמ' 278

אך כל מי שקרא את 'בחנותו של מר לובלין' יידע מיד לזהות את החנות הריקה, שפרצופים מצחיקים צוירו עליה לפנים  הן זוהי חנות של אדם איזבא, 'שהיה יודע לעשות בעץ ובאבן ובגומי ובשעוה צורות ופרצופות שהיו מביאים לידי צחוק', אך בימי המלחמה איש אינו חפץ בהם עוד (עמ' 77); הישיש המופלג וחסר השיניים, שעל ידיו כרוך בד לחימום (מוּף), הוא יואכים הרמן ויצלרודה, שעגנון תיארו כמי ש'ידיו נתונות בתוך מוף של נשים וכיפה כחולה בראשו וראשו מקומר ולשונו מתהפכת בפיו. אם את שיניו הוא מבקש, טרחת שוא היא, שכבר בנערותו נשרו' (עמ' 47); מעשן המקטרת ארוכת הקנה הוא יאקוב וויינוורצל, ש'מן המשקוף ולמטה ועל הדלת כל מיני כלי עור קלועים ומגוונים בגוונים מגוונים שונים תלויים ויורדים' (עמ' 59); ומיהו האדון במקטורן בהיר ובמגבעת? זהו כמובן ש"י עגנון...

כחמישים עמודים אחר כך חזר חיים באר אל התמונות, שכביכול צולמו בהזמנה מיוחדת של עגנון, והפעם הוא מסביר את טיבן ואת הקשר שלהן ל'בחנותו של מר לובלין'. לבדיית התצלומים הקנה באר נופך של אמינות כביכול, בכך שהחסיר מהם את תצלומו של אחד החנוונים, גץ ווייגיל:

חלומותיהם החדשים, עמ' 317-315

לאחר פרסום הרשימה שלח לי חיים באר תצלום נפלא, שאותו מצא בארכיון העירוני של לייפציג, ובו נראית החצר שבה שכנו חנויותיהם של מר לובלין ושכניו הגרמנים.


ובתצלום נוסף, שנעשה אף הוא בסמטת בטיכר, נראית חנות דפוס עתיקה ושני עובדי הדפוס, אחד מהם בחלוק עור, עומדים בפתחה:





4 תגובות:

  1. כדאי לשים לב, שעגנון כותב בטיכר - עם יו"ד, ולא בטכר, כשם הרחוב בגרמנית (כפי שכתוב במפה ובשלט הרחוב שמובאים לעיל). האם יש בכך כוונה? בעמ' 40 ו-68 בספר, בתחילת פרשה ז' של הפרק השלישי, מדבר עגנון על "הדוקטור פאול בטיכר" מ"בית העצה" (Rathaus). והנה פאול בטיכר (Boetticher)היה אנטישמי ידוע משנות השמונים של המאה ה-19, אשר שינה את שם משפחתו ל"דה לאגארד". והפלא ופלא: גם דה לאגארד מופיע ב"בחנותו של מר לובלין", עמ' 40 ו-157. על כן, כדרכו של עגנון, יש רבדים נסתרים בסיפור.

    השבמחק
  2. היכן צולמה התמונה שכותרתה "על חורבות דפוס דרוגולין"?
    למיטב ידיעתי הבנין ברח' נונענשטארסה עודו עומד על תילו וכיום שוכן בו המוזיאום לאומנות הדפוס
    ראה קישור:
    http://www.druckkunst-museum.de/museumsgebaeude.html

    השבמחק
    תשובות
    1. התמונה צולמה ב-Salomonstraße 7 המקום המקורי שבו היה דפוס דרוגולין מ-1927 ועד שפוצץ ב-1943. ברחוב Nonnenstraße 38, היכן שהיום נמצא המוזיאון לאמנות הדפוס, היה הדפוס של ד"ר קארל מאייר, שבשנת 1953 אכן התאחד עם הדפוס של דרוגולין, אבל שני בתי הדפוס המשיכו לפעול בנפרד.

      מחק
    2. רוב תודות על ההבהרה

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.