‏הצגת רשומות עם תוויות חלומותיהם החדשים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חלומותיהם החדשים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 25 ביולי 2014

'חלומותיהם החדשים' (ג): מיהו עקיבא חשמל?

חיים באר (משמאל) ובעל העונ"ש, אודסה 2013 (צילום: נעם נדב)

הרשימות הקודמות

א. סיור בלייפציג בעקבות חיים באר

ב. היכן הייתה חנותו של מר לובלין?


אחת הדמויות המתוארות בחיבה בספר 'חלומותיהם החדשים' נקראת ד"ר עקיבא (עקי) חשמל, חוקר ספרות וגאוגרף היסטורי, השוהה בשנת שבתון בלייפציג 'כדי למפות את לייפציג של עגנון'. דפנה (דפי), רעייתו, מלגלגת עליו:

חלומותיהם החדשים, עמ' 320-319

ואכן, בהמשך מופיע הסיפור המלא על עקיבא חשמל 'המקורי' שעקי נקרא על שמו:

חלומותיהם החדשים, עמ' 359-356

האם המציא חיים באר את הדמות הצבעונית הזו, עם השם המצחיק, מדמיונו הפורה? לא ולא.

עקיבא חשמל האמיתי (תאריכי לידתו ופטירתו אינם ברורים; ככל שהעליתי הוא נולד סביב 1840 ונפטר ב-1889) אכן היה הסוכן בבוקרשט  מה שקוראים היום 'מפיץ'  של עיתונים עבריים שונים.

הלבנון, 24 בינואר 1870

הסופר והמסאי הגליצאי הנשכח, דוד ישעיהו זילברבוש, שהתארח בביתו של חשמל בשנת 1881, תיאר אותו כמין 'אובלומוב' יהודי. עצלן ואיש תפנוקים, שנח רוב הזמן, מעשן וקורא עיתונים ואחר כך אולי כותב 'קורספונדציה' לאחד העיתונים שהוא מפיץ. הנה רשימתו היפה של זילברבוש, ממנה שאב חיים באר מלוא חופניים ולש אותה לצרכיו. הרשימה התפרסמה לראשונה בעיתון 'דֹאר היום' (27 ביולי 1934), אחר כך בספרו 'מפנקס זיכרונותי' (תל אביב 1936), ועתה ב'פרויקט בן-יהודה':
בימים הראשונים לירח מרחשון, ה' תרמ"ב [1881], הכרתי את שלמה זלמן שכטר פנים אל פנים, בהפגשי עמו בביתו של עקיבא חשמל אשר בעיר בוקארסט, בירת רומניה.  
עקיבא חשמל היה איש שהויתו בולטת ונראית ורשומו היה ניכר בחיי היהודים בני עירו. גם רוב המשכילים העברים שבשאר הערים והעיירות במדינה זו ידעוהו, ולא מעטה היתה השפעתו עליהם. הן הוא היה הסוכן הכללי לעתונים העברים אשר בימים ההם, ל'מגיד', 'העברי', 'המביט' ו'השחר', והכל היו יודעים כי הוא משמש את העורכים העברים שלא על מנת לקבל פרס ואין לו בשכרו אלא גליון אחד בלבד, שהוא משאיר לעצמו למקרא חנם.   
ויהי האיש ההוא סמל המופת של יהודי מזרחי בכל הליכותיו. כמו היו חום-לוהט וקור-כפור משמשים במזגו בזה אחר זה, ואין האחד נוגע בחברו אפילו כמלוא נימה.  
הוא היה בעת ההיא איש כבן ארבעים שנה, איש ששיעור קומתו ממוצע, ולו כתפים רחבות, והוא בריא בשר, ועיניו כמו נחבאות בעבי לחיין; והוא בעל לאשה ואב לשבעת ילדים, שהגדול שבהם עוד לא הגיע לשנת השלש-עשרה; והוא איש שמימיו לא היה טועם טעם עושר – ובכל זאת היה חי חיי מפונק ומבלה את רוב שעות היום בבטלה, שיש בה עונג של עצלה.  
בבוקר, בקומו ממשכבו, עטוי הוא על כתנתו הרחבה  כתנת בד למשכב לילה – מעיל שחרית, מעיל רחב וארוך עד המפשעה, שצוארונו משוזר פתילים כהים-אדמדמים. ומן המשירת הזאת מעשה שבכה, יוצאים שני פתילים עבים ומשוזרים תלתלים, המרכסים את שני קצות המעיל ממעל, ועוד להם שרידים התלוים ויורדים עד החזה. ועל כפות רגליו סנדלי בד אמוץ, ועל קדקדו כפה תורכית, עין תכלת, שקווצה ירוקה באמצעיתה.  בתלבושת זו יושב הוא אל השולחן, אחרי תפלתו, תפלה חטופה, ואחרי אכילתו, אכילת פת-שחרית מתון-מתון; יושב הוא ובין שפתיו שפופרת עבה של אבן אקדח, שסיגריה דקה נעוצה בפיה, והוא מעלה עשנה קמעה-קמעה. והוא מסדר אותה שעה את גליונות העתונים השונים למיניהם, אשר הביא נושא המכתבים, ומסמן את הגליונות הנודעים אל החותמים אשר בעיר מושבו למשלוח על ידי נער-עתי, ואת הגליונות הנועדים אל החותמים אשר בשאר הערים למשלוח על ידי הדואר.  
אז ככלותו את מעשהו שואף הוא רוח, תוחב סיגריה חדשה אל פי השפופרת העבה, מצית אותה לעישון, מיסב על כורסתו הרבודה, כשהוא נותן את כפות רגליו על השרפרף אשר אצל השולחן מתחת וסומך את ראשו אל הרפידה אשר לכורסה ממעל; נועץ עיניו באחד הגליונות שנשארו לו 'למחיה' וקורא בו בעיון נמרץ מתחלתו ועד סופו, ועד בכלל: גם המודעות שאין אחריותו של העורך עליהן.  
אף יש אשר אחרי הקריאה, אחרי השביעו נפשו ב'צחצחות' העתון אשר לפניו, תנוח גם עליו הרוח. אז יאחז בעטו, טובל אותו בקסת הדיו, והוא מצרף אותיות למלים, והמלים מצטרפות ל'מכתב מרומניה', שהקוראים הנכבדים יקראוהו בעוד שבוע או שבועים נדפס שחור על גבי לבן ב'המגיד' אשר בליק או ב'העברי' אשר בברודי – כי אל 'השחר' אשר בוינא לא יהין בענותנותו להגיש את 'מטעמיו'.  
זה אחרי הצהרים, אחרי גמרו ארוחתו ואחרי השתטחו על הספה בפישוט ידים ורגלים לשם חלוץ עצמות ואחרי הקיצו מתנומתו, תנומה חטופה, מזדרז הוא לקום ולעמוד על רגליו, ללבוש את בגדיו, לצאת בחוצות העיר ולבוא אל בתי מיודעיו שיש לו עסק עמהם, אם בדברים הנוגעים לו ולביתו ואם בצרכי הצבור היהודי.  
סוד הפנאי ומנוחת הנפש של עקיבא חשמל גלוי וידוע הוא: הדאגה לכלכלת ביתו לא הציקתהו מימיו בכל תעצומות עוזה, כי רוב מחסוריו היו על אביו הזקן, שהוא בנו יחידו.  
ור' שמעון הזקן, אבי חשמל, איננו איש אוצרות אף לא איש אמיד. זגג הוא המתפרנס כל ימיו מיגיע כפיו. הוא בא בימי נעוריו מעיר סלוניקי אשר בארץ המזרח לעיר בוקרסט, בירת רומניה, וימצא במלאכתו די פרנסתו. אף חסך לו, בעוד כחו חדש היה אתו, על יד על יד, די כסף לבנות לו, באחד מפרברי העיר, בית קטן, ובו שני חדרים מרווחים למעון, גם מטבח, גם חדר קטן בחצר הבית, אשר תקרתו עשויה להפתח. החדר הקטן הזה משמש לו בכל ימות השנה מחסן לזגוגיות ובימי חג הסוכות, בהפתח התקרה, לסוכה.  
ואין לו לר' שמעון בעולמו אלא בנו יחידו. לפני שנים רבות מתה עליו אשתו, בעוד הוא במבחר שנותיו, והוא לא נשא אשה אחרת בחרדתו על בנו יחידו פן תנהג בו מנהג אם חורגת.  
וכנשא לו בנו יחידו אשה וגם הוליד בנים, היה מפנה ר' שמעון לעצמו פנה אחת קטנה בחדר הקטן הבנוי בחצר הבית והמשמש מחסן לזגוגיות. שם העמיד לו מטה מוצעת למשכב לילה, ולבנו ובני ביתו הועיד את החדרים המרווחים למעון.  
'בנו הוא מלומד'. 'התורה מתשת כחו ואיננו מסוגל לעבודה גסה'. אבל הוא, ר' שמעון הזגג, למוד-עבודה הוא מנעוריו, וגם בימי זקנתו לא יעזבהו כחו. הוא מחזר כל היום, מן הבוקר ועד הערב, בשוקים וברחובות, ותבה מלאה זגוגיות מתחת לאצילי ידיו, למצוא לו עבודה של תקון בדקי החלונות.  ובערב הוא שב הביתה. מביא את משכורתו במלואה אל כלתו, אשת בנו יחידו, זאת אם הבנים ועקרת הבית, להיות לה למלא מחסורה – ולכלכל את הבית לפי כבודו של בעלה 'המכובד על כל סביביו'.  
היה ביתו של עקיבא חשמל, בזמן ההוא, לפני חמשים וחמש שנים, כעין ה'סלון הבוקארסטי' למשכילים העברים. אין משכיל עברי, איש-שם, אשר יעבור דרך העיר בוקארסט ולא יסור אל ביתו של חשמל, ולא יהי קרוא על שולחנו לאכול מפתו.  
והארוחה הערוכה לא היתה רזה.  
אולם הסעודה היותר דשנה היתה, על הרוב, במוצאי שבתות. אז, בהזדמן איזה אורח מצוין לביתו של חשמל, היו קרואים לכבודו גם מספר אנשי-סגולה; ותהי הסעודה, סעודת 'מלוה מלכה', סעודה של חדוה יתרה. אשת חשמל, זאת היהודיה הרומנית שכולה אומרת נקיון וחריצות ידים, הכינה חמיצת-סלק טובה ושמנה, זאת אומרת מרק של סלקים אדומים המבושלים על בשר שמן של כבש. והיא מבשלת גם תפוחי אדמה מפוצלים מקליפותיהם ומנותחים לנתחיהם, ועל המרק צפות אבעבועות של שמנונית, וריחו נודף מן השום שהוא מתובל בו. ומשתי הקערות, גם מקערת המרק וגם מקערת תפוחי האדמה, המוצגות על השולחן הערוך, בעודן רותחות, מתמר ועולה הבל חם – לגרות כל חיך.  
דוד ישעיהו זילברבוש (1936-1854)
(מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ידיעה אופיינית של עקיבא חשמל (המגיד, 22 ביולי 1868)

יום שישי, 11 ביולי 2014

'חלומותיהם החדשים' (ב): היכן הייתה חנותו של מר לובלין?

כיכר השוק הישן (Markt). בצד ימין: בית העירייה הישן (Rathaus), סביב 1900 (מקור: ויקיפדיה)

הרשימה הקודמת
א. סיור בלייפציג בעקבות חיים באר

הרשימה הבאה
ג. מיהו עקיבא חשמל?

בעיר לייפציג ('ליפסיא', כפי שקראו לה יהודים) גר לפרקים הסופר ש"י עגנון במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה (1919-1917). בפברואר 1930 הוא נסע לליפציג במיוחד מארץ ישראל כדי להשגיח על הדפסת מהדורת סיפוריו, שנדפסה בארבעה כרכים בהוצאת 'שוקן' ובבית הדפוס המשובח דרוגולין (W. Drugulin). הוא גר אז בעיר כחצי שנה וממנה יצא לביקור של כחודש בעיירתו בּוּצ'אץ'; ביקור שבעקבותיו חיבר את 'אורח נטה ללון'. סביב לייפציג נסובים כמה מסיפוריו ובראשם 'בחנותו של מר לובלין'.

בית הדפוס דרוגולין שבו נדפסו כתבי ש"י עגנון (מקור: Luc Devroye)

על חורבות דפוס דרוּגוֹלין. מימין לשמאל: עמנואל אטקס, דוד אסף, עדה רפפורט-אלברט, ארנדט אנגלהארט (2013)

הספר 'בחנותו של מר לובלין', שראה אור רק אחרי מותו של עגנון (שוקן, 1975), עוסק בלייפציג ויהודיה בשנות הרעה של מלחמת העולם הראשונה. הספר עצמו  שבעצם אינו גמור – לא זכה למחקר של ממש, והוא עדיין בגדר בקעה שלא חרשו בה חורשים.


מר לובלין הוא יהודי מזרח אירופי  ליתר דיוק בן העיירה בוצ'אץ' שבה גם נולד עגנון  ועיירת המוצא הגליצאית המשותפת היא שמקרבת בינו לבין המספר. עני וחסר כל היגר אהרן לובלין ללייפציג בשנות השבעים של המאה ה-19. הוא היה אז נער יתום בן אחת עשרה, שנמלט מפני אביו אל הלא-נודע. בלייפציג עבד בפרך, נשא לאישה יהודייה בת המקום, שינה את שמו מאהרן לארנו, ואט אט עשה חיל בעסקיו והתעשר. חנותו היא של כלי בית ובישול, אך היא אינה פתוחה למסחר קמעוני וכל עסקיה מתנהלים 'על ידי איגרות וטלגרמות וטלפונים'. היא ממוקמת ב'שוק הישן', בסמטה שעגנון קורא לה 'בטיכר'.

וכך כתב עגנון על החנות:
בית עסקיו אינו פתוח לרשות הרבים ואין רגל קונה מצויה שם. נסתר ונכסה הוא בשוק הישן בין החנויות הישנות שברחוב בטיכר שמיועדות היו לסתרן כבר כימי דור, כדי לבנות במקומן בתים גדולים ... אחת היא חצר בית עסקיו של מר לובלין שהיא קיימת בצורתה שהיתה לה לפני עשרה דורות ויותר, לא כשאר בתי לייפציג שכולם חדשים ואין בית ששנותיו למעלה מארבעים חמישים שנה (עמ' 9).
בחצר של אותה סמטה, ובסמוך לחנותו של מר לובלין, היו ממוקמות ארבע חנויות ישנות נוספות ובתוכן ישבו גרמנים זקנים  כל אחד מהם טיפוס מקורי בפני עצמו. 'חנויות שכאלו וחנונים שכאלו אי אתה מוצא בכל עיר ועיר ובכל עת ובכל שעה'  כתב עגנון  'חנויות שכאלו וחנונים שכאלו אי אתה מוצא אלא כאן בלייפציג ברחוב בטיכר שאצל השוק הישן' (עמ' 45)'.

מר לובלין השאיר את החנויות העתיקות במקומן, ואף על פי שהחצר הייתה כולה שלו לא גבה מהחנוונים שכר דירה.
דומות הן החנויות החנויות לכוכים של מתים והחנונים לעצמות שנתעכל מהן הבשר. כשקנה מר לובלין את החנויות הישנות הניחן כמות שמצאן, כמות שהיו לפני מאה שנה לפני מאתים שנה לפני שלוש מאות שנה (עמ' 42).
החנוונים הללו היו יואכים הרמן ויצלרודה, שמכר כלים ישנים שאיש אינו מעוניין בהם ('הוא זקן וסחורתו זקנה'); גץ וייגיל משחיז הסכינים ('השוחז'); יאקוב וויינוורצל, שמוכר חגורות עור ושקוע כל-כולו בתנ"ך; ואדם איזבא, אמן המסכות ותאטרון הבובות, שחנותו ריקה ואף על פי כן הוא ממשיך לשבת בפתחה, 'שאם יציץ אדם לתוך חנותו יאמר לו, לא כדאי, ריקה היא, אכלה המלחמה כל הסחורה' (עמ' 105).

אמנם העיר לייפציג נהרסה כמעט כליל בהפצצות בנות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, אך העיר בת ימינו, שנבנתה מחדש מן ההריסות, שימרה וחידשה רבים מן המבנים הישנים ואף שחזרה את מקצת הרחובות העתיקים. היכן אפוא הייתה סמטת בטיכר?

רמז נוסף הותיר עגנון כשכתב כך:
חזרתי על כל אותם הרחובות ... והגעתי סמוך אצל חנותו של מר לובלין. כל החנויות נעולות היו ובייחוד שבסמטא הקטנה של עושי הזהב שאצל רחוב בטיכר, שנוהגות כמנהגן שננעלות מבעוד יום. כל הסמטא כולה דמתה לחטיבה דוממת שכבר דמם בת קולה. רק פנס ישן שהקיף עצמו באורו המעורפל האיר את הסמטא הדוממת (עמ' 135).
ובכן, לך מצא את 'סמטת עושי הזהב' ואת 'רחוב בטיכר', שככל הנראה כבר נמחו מעל פני האדמה...

לפתרון חידה זו נדרשתי כבר בשנה שעברה. ד"ר ארנדט אנגלהארט, איש 'מכון שמעון דובנוב', העביר לי מפה ישנה של לייפציג ובה מצאנו בקלות את שני הרחובות האבודים, שנחצים על ידי רחוב ושמו Reichsstraße.


מרכז לייפציג, 1913. במרכז המפה - בין כיכר השוק (Markt) לברוהל (Brühl) אפשר לראות את סמטאות עושי החביות (Böttchergäßchen) ועושי הזהב (Goldhahngäßchen

ואז התברר לי שכמו באגדה על האוצר שהוחבא מתחת לגשר של פראג, ולבסוף התגלה שהוא נמצא בתנור הבית, גם כאן לא הייתי צריך להרחיק נדוד  סמטת בטיכר ממוקמת ממש מול הבניין שבו גרתי בקיץ 2013 ובו אני גר גם עתה...

סמטת זו  שכמובן שינתה לחלוטין את צורתה  נקראת היום, כמו אז, בשם Böttchergäßchen, כלומר סמטת עושי החביות. סמטת עושי הזהב, שנקראה בשעתו Goldhahnßchen, כבר אינה קיימת. אני מניח שבית הדירות שבו אני גר (Aparion Apartments), שכתובתו 16 Reichsstraße, נבנה על חורבותיה של סמטה זו.


סמטת בטיכר הצטלבה עם רחוב מוכר אחר: Katharinenstraße (רחוב קתרינה). בבית מספר 4 של הסמטה נקבעה טבלת זיכרון ל'בית היוונים', ששימש את חברי הקהילה היוונית-האורתודוקסית, ושכן במקום למן המאה ה-18 ועד לחורבנו בשנת 1943.


הרחוב עצמו קטן מאוד סימטונת. בקצהו, במספר 3, שוכן היום מוזיאון היסטורי עירוני חביב (Stadtgeschichtliches Museum).



כך נראית היום סמטת בטיכר, כמעט לכל אורכה, וב'אפריון', בית הדירות המכוער שממול, אני גר וכותב את הרשימה הזו.


וכך נראתה סמטת בטיכר בצילום ישן משנת 1910:



חיים באר, שכמוני חיפש ואף מצא את סמטת בטיכר, המציא מדמיונו צילומים אמנותיים עתיקים שלה, ובהם נראות החנויות הסמוכות לחנותו של לובלין והחנוונים שעומדים בפתחן.

תחילה רק מרמז באר לסיפורו של עגנון, מבלי להזכיר לא את הסופר ולא את הסיפור:

חלומותיהם החדשים, עמ' 278

אך כל מי שקרא את 'בחנותו של מר לובלין' יידע מיד לזהות את החנות הריקה, שפרצופים מצחיקים צוירו עליה לפנים  הן זוהי חנות של אדם איזבא, 'שהיה יודע לעשות בעץ ובאבן ובגומי ובשעוה צורות ופרצופות שהיו מביאים לידי צחוק', אך בימי המלחמה איש אינו חפץ בהם עוד (עמ' 77); הישיש המופלג וחסר השיניים, שעל ידיו כרוך בד לחימום (מוּף), הוא יואכים הרמן ויצלרודה, שעגנון תיארו כמי ש'ידיו נתונות בתוך מוף של נשים וכיפה כחולה בראשו וראשו מקומר ולשונו מתהפכת בפיו. אם את שיניו הוא מבקש, טרחת שוא היא, שכבר בנערותו נשרו' (עמ' 47); מעשן המקטרת ארוכת הקנה הוא יאקוב וויינוורצל, ש'מן המשקוף ולמטה ועל הדלת כל מיני כלי עור קלועים ומגוונים בגוונים מגוונים שונים תלויים ויורדים' (עמ' 59); ומיהו האדון במקטורן בהיר ובמגבעת? זהו כמובן ש"י עגנון...

כחמישים עמודים אחר כך חזר חיים באר אל התמונות, שכביכול צולמו בהזמנה מיוחדת של עגנון, והפעם הוא מסביר את טיבן ואת הקשר שלהן ל'בחנותו של מר לובלין'. לבדיית התצלומים הקנה באר נופך של אמינות כביכול, בכך שהחסיר מהם את תצלומו של אחד החנוונים, גץ ווייגיל:

חלומותיהם החדשים, עמ' 317-315

לאחר פרסום הרשימה שלח לי חיים באר תצלום נפלא, שאותו מצא בארכיון העירוני של לייפציג, ובו נראית החצר שבה שכנו חנויותיהם של מר לובלין ושכניו הגרמנים.


ובתצלום נוסף, שנעשה אף הוא בסמטת בטיכר, נראית חנות דפוס עתיקה ושני עובדי הדפוס, אחד מהם בחלוק עור, עומדים בפתחה:





יום חמישי, 3 ביולי 2014

'חלומותיהם החדשים' (א): סיור בלייפציג בעקבות חיים באר


הרשימות הבאות

ב.  היכן הייתה חנותו של מר לובלין?

ג. מיהו עקיבא חשמל?

המשל אומר החלומות בועה של מים הם, ואף דעתי נוטה לומר כן ... עכשיו שאדוני נוסע הרי כל דברי החלום בועה של בורית (ש"י עגנון, עד הנה, עמ' יא-יב)

אחת מזירות ההתרחשות ברומן החדש של חיים באר, 'חלומותיהם החדשים' (עם עובד, 2014), היא העיר לייפציג שבמדינת סקסוניה, לשעבר בגרמניה המזרחית.

אין זה פלא. בשנת 2013 התארח באר במשך כחצי שנה ב'מכון שמעון דובנוב' ( Simon-Dubnow-Institut für jüdische Geschichte und Kultur), ובמהלך שהותו שם התוודע לעיר מיוחדת זו, על שלל אתריה ונופיה ועל ההיסטוריה היהודית המעניינת שלה.

ולפי שחיים באר הוא חבר טוב ואהוב, ולפי שגם אני מתארח בימים אלה ב'מכון שמעון דובנוב' (זו לי הפעם הרביעית), יצאתי לחפש את עקבותיה של לייפציג ב'חלומותיהם החדשים' וצילמתי מקצת מן האתרים שתוארו בספר, והם אינם דברי חלום חדשים, שחולפים כ'בועה של בורית', אלא מציאות יְשָׁנָה, שניתן למששה והיא יצוקה בחומר ובלבֵנים.

מכון שמעון דובנוב, רחוב גולדשמידט (Goldscmidtstasse 28)


הנה אפוא הטקסטים (על פי סדר הופעתם בספר) ולצדם התמונות שאותן ראה הסופר מול עיניו.

א. 'מרתף אַאוּרְבָּך' ו'פנטה הוטל'


<עמ' 318>

חבית העץ במסעדה 'מרתף אאורבך' (Auerbachs Keller). כתובתMädler PassageGrimmaische Str. 2-4
זהו המקום הראשון שאליו לקח מפיסטו את פאוסט, כמתואר במערכה הראשונה של המחזה המפורסם של גתה. 

'פנטה הוטל', Großer Brockhaus 3

ב. כנסיית תומאס ומקום קבורת באך

הכנסייה הלותרנית תומאס (Thomaskirche). כתובת: Thomaskirchhof 18
כאן נטמנו (בשנת 1950) עצמות מי שהיה המנהל המוסיקלי של הכנסייה בין השנים 1750-1723  יוהאן סבסטיאן באך.

<עמ' 322-321>


ג. 'הכיסאות': אנדרטת הזיכרון לשואה

מצבת הזיכרון לשואה, גוֹטְשֶדשטראסה (.Gottschedstr)

                               [...]
                               [...]
<עמ' 324-321>




ד. בית ספר קרליבך

הכניסה לבית הספר התיכון שניהל הרב אפרים קרליבך עד 1936, רחוב גוסטב אדולף 7 (Gustav-Adolf-Straße)

<עמ' 333-332>


ה. נערה עם אֵסֶל וזוג דְּלָיַיִם

בית האופרה (Oper Leipzig) בכיכר אוגוסטוס (Augustusplatz), מול הגוונדהאוס.
המבנה ההיסטורי של בית האופרה הופצץ במלחמת העולם השנייה ונפתח שוב ב-1960.

אולם הקונצרטים של תזמורת הגוונדהאוס (Gewandhaus). זהו הבית השלישי של התזמורת המפורסמת והוא נפתח ב-1981.



                                [...]
<עמ' 355-354>

"Wer mit will trinken muss mit klinken" - מי שרוצה לשתות שיביא אתו קנקנים

ו. 'אבני נגף'


עמ' 361

ז. מלון שְׁלָאף גוּט ('בְּטוֹב תלין')

מלון הדירות שְׁלָאף גוּט (Schlaf Gut Appartement Hotel), רחוב נירנברגר 1

<עמ' 363-362>

'חנות לפריקים של קומיקס' שוכנת ליד 'בטוב תלין'

ח. אנדרטת 'קרב האומות'

אנדרטת 'קרב האומות' (Völkerschlachtdenkmal) נבנתה ב-1913, ערב מלחמת העולם הראשונה.
היא מציינת את הניצחון על צבא נפוליאון במערכה שהתקיימה בלייפציג (19-16 באוקטובר 1813). 
כתובת: Straße des 18. Oktober 100

<עמ' 389>