 |
| חיים באר (משמאל) ובעל העונ"ש, אודסה 2013 (צילום: נעם נדב) |
הרשימות הקודמות
א. סיור בלייפציג בעקבות חיים באר
ב. היכן הייתה חנותו של מר לובלין?
אחת הדמויות המתוארות בחיבה בספר 'חלומותיהם החדשים' נקראת ד"ר עקיבא (עקי) חשמל, חוקר ספרות וגאוגרף היסטורי, השוהה בשנת שבתון בלייפציג 'כדי למפות את לייפציג של עגנון'. דפנה (דפי), רעייתו, מלגלגת עליו:
 |
| חלומותיהם החדשים, עמ' 320-319 |
ואכן, בהמשך מופיע הסיפור המלא על עקיבא חשמל 'המקורי' שעקי נקרא על שמו:
 |
| חלומותיהם החדשים, עמ' 359-356 |
האם המציא חיים באר את הדמות הצבעונית הזו, עם השם המצחיק, מדמיונו הפורה? לא ולא.
עקיבא חשמל האמיתי (תאריכי לידתו ופטירתו אינם ברורים; ככל שהעליתי הוא נולד סביב 1840 ונפטר ב-1889) אכן היה הסוכן בבוקרשט – מה שקוראים היום 'מפיץ' – של עיתונים עבריים שונים.
 |
| הלבנון, 24 בינואר 1870 |
הסופר והמסאי הגליצאי הנשכח, דוד ישעיהו זילברבוש, שהתארח בביתו של חשמל בשנת 1881, תיאר אותו כמין 'אובלומוב' יהודי. עצלן ואיש תפנוקים, שנח רוב הזמן, מעשן וקורא עיתונים ואחר כך אולי כותב 'קורספונדציה' לאחד העיתונים שהוא מפיץ. הנה רשימתו היפה של זילברבוש, ממנה שאב חיים באר מלוא חופניים ולש אותה לצרכיו. הרשימה התפרסמה לראשונה בעיתון 'דֹאר היום' (27 ביולי 1934), אחר כך בספרו 'מפנקס זיכרונותי' (תל אביב 1936), ועתה ב'פרויקט בן-יהודה':
בימים הראשונים לירח מרחשון, ה' תרמ"ב [1881], הכרתי את שלמה זלמן שכטר פנים אל פנים, בהפגשי עמו בביתו של עקיבא חשמל אשר בעיר בוקארסט, בירת רומניה.
עקיבא חשמל היה איש שהויתו בולטת ונראית ורשומו היה ניכר בחיי היהודים בני עירו. גם רוב המשכילים העברים שבשאר הערים והעיירות במדינה זו ידעוהו, ולא מעטה היתה השפעתו עליהם. הן הוא היה הסוכן הכללי לעתונים העברים אשר בימים ההם, ל'מגיד', 'העברי', 'המביט' ו'השחר', והכל היו יודעים כי הוא משמש את העורכים העברים שלא על מנת לקבל פרס ואין לו בשכרו אלא גליון אחד בלבד, שהוא משאיר לעצמו למקרא חנם.
ויהי האיש ההוא סמל המופת של יהודי מזרחי בכל הליכותיו. כמו היו חום-לוהט וקור-כפור משמשים במזגו בזה אחר זה, ואין האחד נוגע בחברו אפילו כמלוא נימה.
הוא היה בעת ההיא איש כבן ארבעים שנה, איש ששיעור קומתו ממוצע, ולו כתפים רחבות, והוא בריא בשר, ועיניו כמו נחבאות בעבי לחיין; והוא בעל לאשה ואב לשבעת ילדים, שהגדול שבהם עוד לא הגיע לשנת השלש-עשרה; והוא איש שמימיו לא היה טועם טעם עושר – ובכל זאת היה חי חיי מפונק ומבלה את רוב שעות היום בבטלה, שיש בה עונג של עצלה.
בבוקר, בקומו ממשכבו, עטוי הוא על כתנתו הרחבה – כתנת בד למשכב לילה – מעיל שחרית, מעיל רחב וארוך עד המפשעה, שצוארונו משוזר פתילים כהים-אדמדמים. ומן המשירת הזאת מעשה שבכה, יוצאים שני פתילים עבים ומשוזרים תלתלים, המרכסים את שני קצות המעיל ממעל, ועוד להם שרידים התלוים ויורדים עד החזה. ועל כפות רגליו סנדלי בד אמוץ, ועל קדקדו כפה תורכית, עין תכלת, שקווצה ירוקה באמצעיתה. בתלבושת זו יושב הוא אל השולחן, אחרי תפלתו, תפלה חטופה, ואחרי אכילתו, אכילת פת-שחרית מתון-מתון; יושב הוא ובין שפתיו שפופרת עבה של אבן אקדח, שסיגריה דקה נעוצה בפיה, והוא מעלה עשנה קמעה-קמעה. והוא מסדר אותה שעה את גליונות העתונים השונים למיניהם, אשר הביא נושא המכתבים, ומסמן את הגליונות הנודעים אל החותמים אשר בעיר מושבו למשלוח על ידי נער-עתי, ואת הגליונות הנועדים אל החותמים אשר בשאר הערים למשלוח על ידי הדואר.
אז ככלותו את מעשהו שואף הוא רוח, תוחב סיגריה חדשה אל פי השפופרת העבה, מצית אותה לעישון, מיסב על כורסתו הרבודה, כשהוא נותן את כפות רגליו על השרפרף אשר אצל השולחן מתחת וסומך את ראשו אל הרפידה אשר לכורסה ממעל; נועץ עיניו באחד הגליונות שנשארו לו 'למחיה' וקורא בו בעיון נמרץ מתחלתו ועד סופו, ועד בכלל: גם המודעות שאין אחריותו של העורך עליהן.
אף יש אשר אחרי הקריאה, אחרי השביעו נפשו ב'צחצחות' העתון אשר לפניו, תנוח גם עליו הרוח. אז יאחז בעטו, טובל אותו בקסת הדיו, והוא מצרף אותיות למלים, והמלים מצטרפות ל'מכתב מרומניה', שהקוראים הנכבדים יקראוהו בעוד שבוע או שבועים נדפס שחור על גבי לבן ב'המגיד' אשר בליק או ב'העברי' אשר בברודי – כי אל 'השחר' אשר בוינא לא יהין בענותנותו להגיש את 'מטעמיו'.
זה אחרי הצהרים, אחרי גמרו ארוחתו ואחרי השתטחו על הספה בפישוט ידים ורגלים לשם חלוץ עצמות ואחרי הקיצו מתנומתו, תנומה חטופה, מזדרז הוא לקום ולעמוד על רגליו, ללבוש את בגדיו, לצאת בחוצות העיר ולבוא אל בתי מיודעיו שיש לו עסק עמהם, אם בדברים הנוגעים לו ולביתו ואם בצרכי הצבור היהודי.
סוד הפנאי ומנוחת הנפש של עקיבא חשמל גלוי וידוע הוא: הדאגה לכלכלת ביתו לא הציקתהו מימיו בכל תעצומות עוזה, כי רוב מחסוריו היו על אביו הזקן, שהוא בנו יחידו.
ור' שמעון הזקן, אבי חשמל, איננו איש אוצרות אף לא איש אמיד. זגג הוא המתפרנס כל ימיו מיגיע כפיו. הוא בא בימי נעוריו מעיר סלוניקי אשר בארץ המזרח לעיר בוקרסט, בירת רומניה, וימצא במלאכתו די פרנסתו. אף חסך לו, בעוד כחו חדש היה אתו, על יד על יד, די כסף לבנות לו, באחד מפרברי העיר, בית קטן, ובו שני חדרים מרווחים למעון, גם מטבח, גם חדר קטן בחצר הבית, אשר תקרתו עשויה להפתח. החדר הקטן הזה משמש לו בכל ימות השנה מחסן לזגוגיות ובימי חג הסוכות, בהפתח התקרה, לסוכה.
ואין לו לר' שמעון בעולמו אלא בנו יחידו. לפני שנים רבות מתה עליו אשתו, בעוד הוא במבחר שנותיו, והוא לא נשא אשה אחרת בחרדתו על בנו יחידו פן תנהג בו מנהג אם חורגת.
וכנשא לו בנו יחידו אשה וגם הוליד בנים, היה מפנה ר' שמעון לעצמו פנה אחת קטנה בחדר הקטן הבנוי בחצר הבית והמשמש מחסן לזגוגיות. שם העמיד לו מטה מוצעת למשכב לילה, ולבנו ובני ביתו הועיד את החדרים המרווחים למעון.
'בנו הוא מלומד'. 'התורה מתשת כחו ואיננו מסוגל לעבודה גסה'. אבל הוא, ר' שמעון הזגג, למוד-עבודה הוא מנעוריו, וגם בימי זקנתו לא יעזבהו כחו. הוא מחזר כל היום, מן הבוקר ועד הערב, בשוקים וברחובות, ותבה מלאה זגוגיות מתחת לאצילי ידיו, למצוא לו עבודה של תקון בדקי החלונות. ובערב הוא שב הביתה. מביא את משכורתו במלואה אל כלתו, אשת בנו יחידו, זאת אם הבנים ועקרת הבית, להיות לה למלא מחסורה – ולכלכל את הבית לפי כבודו של בעלה 'המכובד על כל סביביו'.
היה ביתו של עקיבא חשמל, בזמן ההוא, לפני חמשים וחמש שנים, כעין ה'סלון הבוקארסטי' למשכילים העברים. אין משכיל עברי, איש-שם, אשר יעבור דרך העיר בוקארסט ולא יסור אל ביתו של חשמל, ולא יהי קרוא על שולחנו לאכול מפתו.
והארוחה הערוכה לא היתה רזה.
אולם הסעודה היותר דשנה היתה, על הרוב, במוצאי שבתות. אז, בהזדמן איזה אורח מצוין לביתו של חשמל, היו קרואים לכבודו גם מספר אנשי-סגולה; ותהי הסעודה, סעודת 'מלוה מלכה', סעודה של חדוה יתרה. אשת חשמל, זאת היהודיה הרומנית שכולה אומרת נקיון וחריצות ידים, הכינה חמיצת-סלק טובה ושמנה, זאת אומרת מרק של סלקים אדומים המבושלים על בשר שמן של כבש. והיא מבשלת גם תפוחי אדמה מפוצלים מקליפותיהם ומנותחים לנתחיהם, ועל המרק צפות אבעבועות של שמנונית, וריחו נודף מן השום שהוא מתובל בו. ומשתי הקערות, גם מקערת המרק וגם מקערת תפוחי האדמה, המוצגות על השולחן הערוך, בעודן רותחות, מתמר ועולה הבל חם – לגרות כל חיך.
 |
| דוד ישעיהו זילברבוש (1936-1854) (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית) |
 |
| ידיעה אופיינית של עקיבא חשמל (המגיד, 22 ביולי 1868) |
