יום שישי, 13 בנובמבר 2015

מסע בבלארוס היהודית (ז): הקרב על מבצר בְּרֶסְט

אנדרטה לזכר גיבורי הקרב על המבצר

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

הרשימה הקודמת בסדרה זו הוקדשה לבריסק היהודית, אבל עם כל הכבוד לעובדה שיעקב חזן, מנחם בגין, הרב איסר יהודה אונטרמן, ואפילו הרב אהרן לייב שטיינמן (מנהיגם הנוכחי של החרדים הליטאים), נולדו בה, עיר זו נכנסה להיסטוריה של המאה ה-20 בשל אירועים אחרים לחלוטין.

קודם כל, יש לומר משהו כללי על זיכרון 'המלחמה הפטריוטית הגדולה', כפי שנהוג לקרוא למלחמת העולם השנייה ברחבי ברית המועצות לשעבר.

זיכרון זה חי בבלארוס כאילו הייתה המלחמה רק תמול-שלשום. בכיכר המרכזית של כל כפר קטן או עיירה, שלא לדבר על הערים הגדולות, ניצבת אנדרטה מונומנטלית לזכר ההרס הנורא ולזכר מיליוני הקרבנות שגבתה המלחמה. במקומות רבים מוצב גם טנק רוסי ישן במרומי הגבהת בטון, ואף הוא אמור לציין את גבורת חיילי הצבא האדום. כדי לשים טנק בכל עיירה כזו היו צריכים להוציא לפנסיה לפחות אוגדת טנקים סובייטית...

טנק סובייטי בעיר סְלוֹנִים (צילום: דוד אסף)

סיפורה של בריסק / ברסט-ליטובסק / ברסט במלחמה סבוך ביותר, ויש להתחיל אותו הרבה לפני פתיחת מבצע ברברוסה, ב-22 ביוני 1941, שבעקבותיו פלשו ארבעה מיליון חיילים גרמנים לתוך ברית המועצות.

האתר הסמלי, שמייצג היטב את התהפוכות הרבות שעבר האזור, הוא מבצר ברסט-ליטובסק. זוהי מצודת ענק, שנבנתה בשנות הארבעים של המאה ה-19 בפאתי העיר, במעין אי שיוצרים יובלי נהר מוּחאבייץ לפני שהוא נשפך לנהר בוג (המערבי). לא היה זה בניין אחד, אלא מערכת מסועפת של מבנים, שבהם התגוררו אלפי חיילים ובני משפחותיהם. זו הייתה מעין עיר עצמאית שהשתרעה על פני כארבעה קמ"ר ולה ארבעה שערי כניסה. ערב הפלישה הגרמנית התגוררו שם בין 8,000-7,000 איש. 

מפת המבצר, בערך 1834 (מקור: ויקיפדיה)

כל תושבי בריסק הכירו היטב את המצודה, שהייתה חלק בלתי נפרד מנופה של העיר. המשוררת אנה מרגולין, ששירה 'בריסק עירי' הובא ברשימה הקודמת, זכרה גם היא מילדותה את הצל הכבד של 'המצודה מְאַיְמָה-אילמת'.

במבנים המאיימים הללו נחתם, ב-3 במרס 1918, חוזה ברסט-ליטובסק, בין רוסיה הבולשביקית לגרמניה (ועמה 'מעצמות המרכז' – אוסטרו-הונגריה, טורקיה ובולגריה). חוזה זה קבע את עצמאותן של המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד) ושל פולין ואוקראינה, וקבע את הגבולות החדשים שחצצו בין פולין, אוקראינה ורוסיה.

במבנה הלבן הזה ('מועדון הקצינים') שבמבצר ברסט-ליטובסק התקיימו הדיונים לקראת חתימת ההסכם בין רוסיה לגרמניה,
חורף 1918/1917 (מקור: ויקיפדיה)

מנקודת מבטה של רוסיה זה היה הסכם כואב ומשפיל, שבו אולצה לוותר על שטחים עצומים שהיו ברשותה. אגב, בראש המשלחות שייצגו את רוסיה הבולשביקית בסבבי הדיונים השונים עמדו שלושה יהודים: שר החוץ לאון טרוצקי (לב ברונשטיין), גיסו לב קמנייב (לב רוזנפלד), וחברו הטוב אדולף יוֹפֶה (שהיה ממוצא קראי!). חתימתה של רוסיה על החוזה, על אף שנעשתה בתמיכתו של לנין, זכתה לביקורת חריפה מבית, וטרוצקי, שהתנגד להסכם, התפטר מיד מתפקידו.

אדולף יופה ולב קמינב בברסט, בזמן הדיונים על הסכם השלום עם גרמניה

חוזה ברסט-ליטובסק לא שרד זמן רב. שמונה חודשים אחר כך, ב-11 בנובמבר 1918, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה בתבוסתן של 'מעצמות המרכז', וגרמניה נאלצה לוותר על כל השטחים הרוסיים שהועברו לרשותה. הסכמי ורסאי קבעו את עצמאותן של פולין ושל המדינות הבלטיות ושרטטו את הגבולות החדשים שבין רוסיה, פולין וגרמניה.

ברסט-ליטובסק חזרה אפוא לידי פולין וכזו הייתה בין שתי מלחמות העולם. אך ב-1 בספטמבר 1939 שוב התהפך העולם. ללא הכרזת מלחמה פלשו הגרמנים לפולין ממערב, ובתוך חמישה שבועות השתלטו על כל השטח שהוקצה להם בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב (הסכם אי-לוחמה בין גרמניה לרוסיה, שנחתם ב-23 באוגוסט 1939, ובנספחו הסודי נקבעו תחומי השליטה של כל צד בשטחים שייכבשו מידי פולין). ב-17 בספטמבר, לאחר שהגרמנים השלימו את כיבושה של ורשה וממשלת פולין פסקה להתקיים, פלשה ברית המועצות לפולין ממזרח (בתואנה של דאגה למיעוטים האוקראינים והבלארוסים). בתוך פחות משבועיים, כמעט ללא התנגדות, השלים הצבא האדום את כיבוש שטחי פולין שהוקצו לברית המועצות בהסכם הידוע לשמצה.

פה ושם היו תקלות. בברסט-ליטובסק התקדמו הגרמנים קצת יותר מדי. הם השתלטו על העיר ב-14 בספטמבר, למרות שבהסכם נקבע שהיא תהיה בשליטה סובייטית. הרוסים, שהגיעו לברסט ב-22 בספטמבר, התלוננו, והגרמנים קיבלו את עמדתם והחליטו לסגת ולמסור את השליטה לידי הצבא האדום. בתוך תוכם אולי כבר ידעו שלא ירחק היום ועיר זו תחזור לידיהם.

למחרת היום, ב-23 בספטמבר 1939 (שבת, יום כיפור ת"ש), היו תושבי ברסט עדים לאחד המחזות המוזרים והמבישים ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה, מחזה שלימים רוסיה הסובייטית העדיפה להסתירו ולהדחיקו. זה היה מצעד צבאי משותף לגרמנים ולרוסים, שציין את סיום הלחימה על אדמת פולין.

שני שריונאים ותיקים – היינץ גודריאן, אז מפקד הקורפוס ה-19 של הוורמאכט, וסֶמיוֹן קריבושיין (יהודי במוצאו), אז מפקד חטיבת שריון 29 של הצבא האדום, קיבלו בהצדעה את המצעד ולחצו ידיים בלבביות (הם הכירו זה את זה עוד מימיהם בקורס קציני שריון משותף שנערך בקאזאן ב-1931).

סמיון קריבושיין (מימין), היינץ גודריאן (במרכז) ומוריץ פון ויקטורין (משמאל), בטקס העברת ברסט-ליטובסק לידי הצבא האדום

הנה תיעוד גרמני של המצעד המשותף:



קצת פחות משנתיים שלטו הרוסים בברסט, ובמהלכן פעלו בדרך המוכרת: הם השליטו בברוטליות את השיטה הסובייטית בכל מערכות חיי היומיום, הוציאו להורג מתנגדי משטר ודנו אלפי אנשים למאסר או לגירוש. מבלי דעת, חייהם של אלפי יהודים ופולנים, שהוגלו מזרחה כעונש, לסיביר או לגוּלאגים, ניצלו מכף הנאצים, ככל שהצליחו לשרוד בתנאים הנוראים שם. אין צריך לומר שהרוסים השתלטו גם על מבצר ברסט הישן – שבימי השלטון הפולני שימש בית סוהר – שיפצו אותו והתאימו אותו לשמש קו ביצורים צבאי מול הגרמנים, שכוחותיהם היו פרוסים ממש ממול.

ואז הגיע מבצע ברברוסה. למרות מידע מודיעיני רב שהצטבר, סטאלין סירב להאמין שהגרמנים יתקפו ראשונים. מטוסי סיור של הלופטוואפה חגו מעל ברסט שבועות וימים קודם לכן, אך הרוסים קיבלו את התירוץ הקלוש שמדובר בטעויות ניווט. ריכרד זוֹרגֶה, מרגל רוסי שפעל ביפן, אף ידע לנקוב בתאריך המדויק של הפלישה, אך סטאלין התעלם. ב-14 ביוני הציע מפקד הצבא, המרשל גאורגי ז'וקוב, להתחיל בגיוס מילואים – סטאלין סירב. השיא היה כאשר חייל גרמני קומוניסט, שערק מיחידתו, חצה את הקווים באזור ברסט-ליטובסק ומסר מידע על מהלומת המחץ הצפויה בתוך שעות אחדות. כמו עריקים נוספים שמסרו מידע דומה, גם החייל האמיץ הזה הוצא להורג בפקודת סטאלין בעוון מסירת מידע כוזב וניסיון לעורר פרובוקציה.

ברית המועצות שילמה מחיר כבד על עיוורונו של סטאלין. בלארוס נכבשה על ידי הגרמנים בתוך שבועיים (22 ביוני-8 ביולי 1941). מטוסי הלופטוואפה חיסלו כמעט לגמרי את חיל האוויר הסובייטי והפציצו במסיביות את הערים הגדולות, ואילו הטנקים של קבוצת ארמיות מרכז, בפיקודו של הגנרל פֶדוֹר פון בּוֹק, ניהלו את הקרב המכונה 'קרב ביאליסטוק-מינסק', שהסתיים בתבוסה מוחלטת של הצבא האדום ובכיבושה של מינסק. הטנקים של קבוצת הפאנצר השנייה, בפיקודו של היינץ גודריאן, שרק שנתיים קודם לכן עוד לחץ בחום את ידיו של סמיון קריבושיין, עקפו את מבצר ברסט ושעטו מזרחה לכיוון מוסקבה. הם הותירו את ההשתלטות על המבצר ליחידות חי"ר גרמניות.

היטלר, בניגוד גמור לדעת הגנרלים שלו, בלם את ארמיית מרכז והעדיף להשקיע את המאמץ הגרמני בחזיתות לנינגרד ואוקראינה ולדחות את הקרב על מוסקבה לראשית אוקטובר. זו הייתה טעות גורלית מצדו, אבל סיפור זה כבר אינו קשור לכאן. כך או כך, אחרי כוחות החי"ר המסתערים של הוורמאכט, שהשתלטו במהירות על שטחי בלארוס, הגיעו יחידות האימים של האיינזצגרופה B, בפיקודו של ארתור נֶבֶּה. היו אלה אנשי SS וגסטפו, שבסיוע שוטרים ומתנדבים מקומיים רצחו עשרות אלפי יהודים, קומוניסטים ו'בלתי רצויים', ובעצם את כל מי שנחשד בעיניהם כאחד מהם. עד סוף אוקטובר 1941 רצחו היחידות הללו לפחות 45,000 איש, רובם יהודים.

יהודים במוהילב נלקחים על ידי הגרמנים לעבודות כפייה, יולי 1941 (מקור: ויקיפדיה)

נחזור למבצר ברסט.

ב-22 ביוני 1941, עם שחר, ספג מבצר ברסט, שכאמור ניצב ממש על הגבול עם גרמניה, את המהלומה הראשונה, בהפצצות מן האוויר, בריכוך אריטלרי ובקרב מגע. אלפי חיילים ואזרחים שהיו בשטח המצודה נמלטו, נהרגו בהפצצות או נלקחו בשבי ונורו, אך כמה מאות חיילים שנותרו במבצר החליטו לא להיכנע ונלחמו בחרוק שיניים עד הכדור האחרון. הגרמנים הטילו מצור על המבצר, ומגיניו, שנותרו בלי אוכל, מים ותחמושת, החזיקו מעמד עוד שבוע ימים, עד 29 ביוני.

חיילים גרמנים בין הריסות מבצר ברסט

לימים התברר כי היו לוחמים בודדים שהצליחו לשרוד כמעט חודש. על אחד מקירות המבצר התגלתה כתובת גרפיטי שמתוארכת ל-20 ביולי 1941. אותו לוחם כתב ברגעיו האחרונים: 'אני גוסס, אבל לא נכנע! שלום למולדת'.


במהלך הקרב הצליחו המגינים הנועזים של המבצר להרוג כחמש מאות חיילים גרמנים ולפצוע כאלף. בערך חמישה אחוזים מכלל האבידות של הצבא הגרמני בשבוע הראשון של מבצע ברברוסה.

היטלר ומוסוליני מבקרים בהריסות מבצר ברסט-ליטובסק, אוגוסט 1941

בדוקטרינה הסובייטית שהכתיב סטאלין, שבויים שלא נפלו על חרבם נחשבו לפחדנים או לבוגדים. ואכן, רק מתי מעט שרדו בחיים מן הקרב. על גורלו של אחד מגיבורי ברסט, פיוטר גבירילוב, סיפרה ההיסטוריונית קתרין מרידייל בספרה 'המלחמה של איוואן: הצבא האדום, 1945-1939' (עם עובד, 2005, עמ' 322):


פיוטר גברילוב

סיפור גבורתם של מגיני המבצר, ובראשם פיוטר גברילוב והקומיסר היהודי יֶפִים פוֹמִין (שעליו אספר בחלק הבא), הועבר בשנת 2010 לסרט עלילתי רוסי מרשים ביותר ושמו 'מבצר ברסט' (Fortress of War). הסרט מספר את אירועי הקרב מנקודת מבטו של נער בן 15, נגן קלרינט, שחי במבצר, והוא נאמן ככל שניתן למה שבאמת קרה.

הנה הסרט המלא (עם כתוביות באנגלית):



ב-22 ביוני 1944, שלוש שנים בדיוק לאחר מבצע ברברוסה, החל 'מבצע בגרטיון' – מתקפת הנגד של הצבא האדום, שנועדה לשחרר את בלארוס מידי הגרמנים, חודש לאחר מכן, ב-26 ביולי, שוחררה ברסט ליטובסק. מן המצודה המפוארת נותרו רק הריסות.

מיתוס הגבורה של מגיני המבצר טופח בברית המועצות כבר בראשית שנות החמישים, עם הופעת ספר שתיעד את אירועי הקרב. בשנת 1965 זכתה מצודת בריסק בתואר 'מצודת גבורה', זהו תואר כבוד שמקביל לתואר היוקרתי 'עיר גבורה', שניתן לשתים-עשרה ערים בברית המועצות. בשנת 1971 נחנך אתר הזיכרון בשטח המצודה.

לאחר שובנו ארצה שלחה לי ברכה פישלר את השיר הפטריוטי היפה 'בְּיֶלָרוּס',שכתב המשורר הביילארוסי פימן פצ'נקו (1995-1917) נוכח ארצו ההרוסה. תרגם אברהם שלונסקי.

אברהם שלונסקי (עורך ומתרגם), שירי הימים: ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם, הקיבוץ המאוחד, תש"ו (1945), עמ' 45-44. ההגהות הן בכתב ידו של דב סדן

על ביקורנו במבצר ברסט – בחלק השני של הרשימה.

5 תגובות:

  1. במסגרת מסע השורשים שלנו (אחי ואחיותי ובני יאיר) ביקרנו את עיירת אבי מאלטש ואת העיר פרוזאנה שם שהה אבי ומשפחתו בגיטו, שהינו בשבת בברסט, התפללנו בבית חב"ד והלכנו ברגל למבצר (כרטיסים קנינו ביום שישי). המבצר , כמו שתתאר בשבוע הבא עדיין חי את המלחמה הפטריוטית הגדולה, כולל המוזיאון הצבאי והמבקרים השוכרים מדים של הצבא הרוסי ממלחה"ע II ומסתובבים בהם, פסלי הענק וכו'. גן עדן למתעניני מלחמת העולם השניה.

    השבמחק
  2. שני שריונאים ותיקים – היינץ גודריאן, אז מפקד הקורפוס ה-19 של הוורמאכט, וסֶמיוֹן קריבושיין (יהודי במוצאו), אז מפקד חטיבת שריון 29 של הצבא האדום, קיבלו בהצדעה את המצעד ולחצו ידיים בלבביות (הם הכירו זה את זה עוד מימיהם בקורס קציני שריון משותף שנערך בקאזאן ב-1931).- על הפיסקה הזאת כדאי קצת להרחיב- לא סתם הרוסי והגרמני היו בקורס קציני שריון משותף. בהתאם להסכם ורסאי נאסר על גרמניה להחזיק שריון. על מנת לעקוף את ההסכם הגרמנים חתמו על הסכם נפרד עם רוסיה הבולשיויקית/קומוניסטית שיאפשר לקציני הצבא הגרמני להתאמן במה שלא יכלו להתאמן בגרמניה. את ההמשך אחרי ההסכמים והמלחמות אנחנו כבר מכירים.

    השבמחק
  3. שלום.

    כתבה מרתקת.

    מנקודת מבט אחרת, הקשיבו והיזכרו בשיר המרגש של אל סטיוארט Roads to Moscow , המתאר את השלבים השונים של המלחמה, מנקודת מבטו של פרטיזן רוסי שנפל בשבי הגרמנים ליום אחד, ונחשב אף הוא כבוגד (כמו פיוטר גברילוב).

    קישור לשיר: https://www.youtube.com/watch?v=N_ZG6tRGMYk

    קישור למילות השיר: http://alstewart.com/publicfiles/LYRICS_roadstomoscow.htm

    קישור להסבר על השיר: https://en.wikipedia.org/wiki/Roads_to_Moscow



    השבמחק
  4. כל הסיפורים על המבצר הקולל הזה מאד מעניינים. במיוחד, לנו כמובן, הזווית היהודית. (שני הגנרלים הלוחצים יד...המגינים על המבצר וכו) פתאם ההסטוריה הידועה רק בשמות כלליים כמו הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מקבלת פנים יותר אישיות.
    מצד שני - מעלה בי את ההרהורים הנוגים על מה שאנשים נותנים את נפשם - מלחמות הבל בין שני צדדים לא שפויים - הנאצים וסטאלין...
    גם הסיפורים הנוראיים על שבויי מלחמה סובייטים שנזרקו עם שובם לגולגים על שלא נפלו על חרבם, כבר שמענו הרבה מסולז'ניצין...

    השבמחק
  5. ורה-דבורה אוסטריאק14 במאי 2016 בשעה 20:10

    אבי היה נער בן 16 שהצליח בדרך לא דרך להבריח את משפחתו מהגטו בפולין לעיר ברסט וכתודה לרוסיה שקבלה את משפחתו הוא התגייס לצבא הרוסי בגיל כל כך צעיר. נלחם כחייל רוסי נפצע פציעה אנושה בראש אבל הצליחו להציל את חייו. מסיבה בלתי מובנת וכמובן "מישהו אמר משהו" שקרי עשו לו משפט שדה והוא קיבל גזר דין מוות. בזמן שהיה באחד מבתי הסוהר הנוראיים בסיביר המקרה שלו הגיע לעורכת דין יהודייה והיא נלחמה עבורו וגזר דינו "הומתק" ל-10 שנים נוראיים. כל משפחתו של אבי הורים סבא ושלוש אחיות נרצחו בברסט.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.