יום שישי, 24 בנובמבר 2017

ז'אן דארק הישראלית: שרה כרמית-טמקין נפגשת עם מַנְיָה שוחט

חלוצים בארץ, בערך 1912. יושבת מימין: שרה כרמית-טמקין

א. משהו על שרה כרמית-טמקין

מאת הילה טל-קריספין

סבתי שרה ויינברג (1971-1889) נישאה בארץ ישראל בשנת 1909 למרדכי טמקין (1960-1891), יליד שדליץ שבפולין, שיתפרסם לימים כמשורר ומתרגם. באותה תקופה לא נהוג היה שאשה תצרף את שם משפחתה לשם נישואיה, ועוד קודם לכן להחליפו לשם עברי. אבל סבתי לא הייתה אשה רגילה, ומיום נישואיה כינתה את עצמה בשם שרה כרמית-טמקין.

שרה נולדה בשנת 1889 בעיירה סוחובולה שמצפון לביאליסטוק, אז ברוסיה הצארית והיום בתחומי פולין. היא הייתה הבת הרביעית במשפחה חסידית בת שניים-עשר בנים ובנות. בילדותה עמדה מקרוב על הקשיים והעבודה הרבה שהשקיעה אימהּ בשמירה על שרידותה ולכידותה של המשפחה  ההריונות הבלתי פוסקים, הטיפול בילדים והעבודה בחנות למוצרי טקסטיל  בעוד בעלה יושב בבית המדרש ולומד תורה.

שרה ויינברג, ביאליסטוק בערך 1905

כעסה והתנגדותה גברו עוד יותר ככל שעמדה על דעתה. בכל מוצאי שבת הזמין אביה לביתם את ידידיו החסידים, שהתיישבו ליד שולחן האוכל ואכלו מן המטעמים שהכינה האם לילדים לימות השבוע הבא. כטוב ליבם ביין החלו לשיר, לרקוד ובסופו של ערב להשאיר אחריהם עיי חורבות. חוויה זו  כך סיפרה לי  השאירה עליה רושם שלילי רב. היא החליטה לעזוב את הבית בהקדם, ככל שיאפשר גילה הצעיר, ובד בבד להתרחק מהדת הלא-שיוויונית הזו, שמפרידה בין אישה לבעלה, גורמת לאישה עבודה רבה ללא עזרת בעלה, צער ועוגמת נפש. אז נבטו בליבה ניצני התודעה למאבק על שיווי זכויות ושחרור האישה מעול בעלה.

בתקופת התבגרותה החלה שרה לצאת מן העיירה הקטנה אל העיר הגדולה הסמוכה, ביאליסטוק, ושם הצטרפה לקבוצת צעירים שנמשכו לציונות. בשנת 1905, בהיותה בת שש-עשרה, עלתה לארץ ישראל, כשבליבה מפעמים האידיאלים הציוניים והסוציאליסטיים. היא הקדימה בשנה את עלייתו של דוד בן-גוריון לארץ (1906) ונהגה לציין עובדה זו לא פעם בגאווה...

שרה ויינברג בת שש-עשרה, בשנת עלייתה לארץ ישראל (1905)

כמו כל העולים גם שרה הגיעה לארץ דרך נמל יפו. היא שהתה בעיר כמה ימים ואז ראתה לראשונה את מניה וילבושביץ-שוחט (1961-1878), שכבר אז הייתה לאגדה, והדבר עורר בה התרגשות רבה כפי שתיארה ברשימותיה. אחר כך הגשימה את שאיפותיה החלוציות בעבודה בכרמי רחובות. היא עבדה שם גם ב'מטבח הפועלים', שבו הוכנו אוכל ושתייה עבור החלוצים לאחר יום העבודה הארוך והקשה, שהתחרה בעבודת הערבים שהורגלו לה משחר נעוריהם.

שרה, סבתי, סיפרה לי חוויות נוספות מימי צעירותה בארץ. במיוחד זכור לי סיפורה על הטיול הגדול שערכו היא וכמה מחבריה, כשיצאו ברגל מרחובות והלכו עד מטולה שבגליל העליון. אולי זה היה הטיול שבמהלכו נפגשה שוב עם מניה שוחט, שעל פי הכתוב בזיכרונותיה להלן הצילה את המטיילים מכנופיית הבדווים שבדרך. עוד זכור לי שסיפרה, שכאשר הגיעו למפל 'התנור' בפאתי מטולה, ראו סוס נופל מלמעלה למטה, אל מרגלות המפל. מראה מזוויע זה היא לא שכחה לעולם.

ברחובות הכירה את מרדכי טמקין, חלוץ כמוה, שעלה מפולין. נפשם נקשרה והיא הפכה לרעייתו, חברתו וידידת נפשו, אם ואחות. מרדכי היה איש רוח עדין, רך וענוג. העבודה בכרמי רחובות לא הייתה קלה לו והוא נחלש וחלה. רופאיו הציעו לו לחזור לאירופה, להחליף כוח ולהתחזק. בני הזוג ירדו מן הארץ וחזרו לגולה. הם התמקמו בברן שבשוויץ. שרה שאפה ללמוד רפואה באוניברסיטת ברן, אך לימודים אלה דרשו השקעה של שנים רבות ואילו הם רצו לחזור מהר ככל האפשר לארץ ישראל. לפיכך החלה שרה בלימודי אגרונומיה, מקצוע שבוודאי יהיה דרוש בארץ הישנה-חדשה. 

שרה כרמית-טמקין, ארץ ישראל 1911

באותו זמן למדה בברן רפואה גם סופיה גֶצוֹבָה, (1946-1872) ארוסתו הראשונה של חיים ויצמן ומי שתהיה לימים מחלוצות מדע הפתולוגיה בארץ. שתי הנשים התיידדו והקשר התחזק עוד יותר כאשר ויצמן הפנה עורף לסופיה ודבק בוורה, שהייתה לרעייתו. סופיה נותרה מאז בגפה, אך הקשר עם שרה נשמר כל חייה. על מצבתה, בבית הקברות של כנרת, לא הרחק מציון קברה של המשורר רחל, ציוותה שרה לציין גם את שמה של 'אמה הרוחנית', את הפרופ' סופיה גצובה: 'ציון לסופיה גצובה Mater semper certa est', דהיינו האמא תמיד ידועה.


מצבות משפחת טמקין בבית הקברות בכנרת. מימין לשמאל: רוחמה, שרה מרדכי

שרה ומרדכי חזרו לארץ בשנת 1912 כשהם חובקים את בנם הבכור, אליהו, שנולד בברלין בדרכם חזרה לארץ. הם התיישבו בתל אביב הקטנה, אז עדיין 'אחוזת בית', בבית דירות שנקרא 'בית וילפזון', שנבנה מאחורי גימנסיה הרצליה. שם, ב-1914, נולדה בתם רוחמה, היא אמי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוגלו כתשעת אלפי תושבי תל אביב. שרה ומשפחתה הגיעו לטבריה ושם שימש מרדכי מורה בבית הספר לבנות. ב-1920 נולד בטבריה ילדם השלישי, יובל.

בשנת 1921 עזבה המשפחה את טבריה, שאקלימה החם הזיק לבריאותו של מרדכי, ועברה לירושלים. כאן הייתה המשפחה החלוצה לאחת מששת המשפחות הראשונות שהקימו את שכונת בית הכרם, שאז הייתה רחוקה מהשכונות החדשות האחרות. מרדכי שימש כמורה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה, ועשה יום יום ברגל את הדרך הארוכה, הלוך וחזור, בעוד שרה מטפלת בשלושת הילדים, במשק הבית ובגינה שהקיפה אותו. מצבם הכלכלי היה קשה, וכשלא יכלו עוד לשלם את המשכנתא על הבית, עברו להתגורר בשכירות באחד מבתיה של שכונת רחביה, שהייתה אז בבנייתה. חלוציות והתחדשות הן שהיו בראש מעייניהם. הם תמיד שאפו לגור בשכונות חדשות וקרוב ככל האפשר לחיק הטבע.

שרה ומרדכי טמקין, 1940
שרה הייתה אישה אוהבת וחמה שהתיידדה בקלות עם כל אחד: ילד שעזר לה לשאת את הסל מחנות המכולת זכה לקבל בביתה בולים כתמורה; זוג
תיירים ששאל על כתובת מסוימת הוזמן לביתה
והפכו לידידים בנפש; וכך עם ערביה מהכפר מלחה שמכרה ירקות כשעברה יחפה מבית לבית או עם 
הלך עני שביקש נדבה לקנות אוכל והובא לביתה, 
שם כיבדה אותו בארוחה. היא אהבה בעלי חיים, צמחים ופרחים ומילאה עד אפס מקום את מרפסת ביתה שברחוב עזה בעציצים שופעי פריחה צבעונית. היא התעניינה בתורתו של דרווין וקראה חומר רב בנושא.

שרה ומרדכי העריצו זה את זו. הוא – את אישיותה הסוערת והנמרצת, את יכולתה להתמודד עם קשיי הקיום היומיומי, את הליכותיה המרשימות והחיוניות ואת יופיה החיצוני והפנימי. והיא – את היותו משורר, את העט הקלה שבידו ואת יכולתו לשוטט בעולמות אחרים ולהביע את רגשותיו דרך שיריו. היא חשבה תמיד שאין ביכולתה לפרסם דברים בכתב, והוכחה לכך היא זיכרונותיה על מניה שוחט שיובאו להלן, שאותם לא העזה לשלוח לפרסום בעיתוני התנועה, כמו דבר או הפועל הצעיר שהייתה מנוייה עליהם כל חייה. היא כתבה גם על נושאים אחרים, וכתביה אלה לא פורסמו ברבים. לאורך השנים היא תמכה ביצירותיו של מרדכי, נשאה ונתנה עם הוצאות הספרים (מוסד ביאליק ועם עובד), ודאגה להוציא לאור את שבעת ספרי השירה שכתב ואת תרגומיו הרבים לעברית ממיטב הספרות העולמית.

כל ימי חייה שמרה על קשרי ידידות עם חבריה אנשי העלייה השנייה וביתה היה פתוח לרווחה עבורם. במיוחד קירבה אליה את אלה שנותרו רווקים וחסרי משפחה, כמו שרה מלכין, רחל פייגנברג-אמרי, ואליהם הצטרפו ידידים מעולם הספרות שהיו קרובים אל מרדכי, כמו שלמה צמח, נח טמירמנחם פוזננסקי ויהושע טן-פיידידות מיוחדת נרקמה בין שרה לרחל ינאית-בן צבי, ובעיזבונה של שרה נותר צרור מכתבים המשקפים ידידות זו. רחל ינאית גם ערכה ב'צריף' שבבית הנשיא מסיבה לרגל כל ספר שירה חדש שהוציא מרדכי בזמן כהונתה. ידידתה הקרובה של שרה, כאחות לה, הייתה חסיה פיינסוד-סוקניק, מראשונות הגננוֹת בארץ. הן היו חברות עוד בילדותן בביאליסטוק ושמרו על קשר חם לאורך כל חייהן.    

בימי מגוריהם בטבריה התקרבה שרה לאנשי קבוצת כנרת, שבראשם עמדו בנציון ישראלי וחיה רעייתו. הם אף שקלו לעבור ולגור בקבוצה, אך האקלים החם של עמק הירדן לא היטיב עם בריאותו של מרדכי והעניין לא צלח. ואף על פי כן, הקשר עם אנשי כנרת התמיד כל השנים, וכשנפטרה בתם, רוחמה, הסכימו אנשי כנרת לקבור אותה בבית הקברות היפה שעל גדות הכנרת. שרה עצמה חיה את שלוש שנותיה האחרונות בכנרת, ובכך הגשימה את חלום חייה. חבריה הוותיקים בקבוצה, אנשי העלייה השלישית, קיבלו אותה באהבה למרות גילה הגבוה ובזכות אישיותה החיונית והמלבבת, והיא הייתה מאושרת בתוכם. היא נפטרה בשנת 1971, בת 83 שנים, ונקברה בכנרת, בין שני אהוביה, אישהּ ובתה, בין אבני הבזלת השחורות והדממה הכחולה שמסביב.

ב. אפיזודות עם מַנְיָה וילבּוּשֶׁבִיץ-שׁוֹחַט

להלן יובאו זכרונותיה של שרה כרמית-טמקין שאותן העלתה על הכתב בירושלים בשנת 1965, בהיותה בת שבעים ושש. כתב היד הועתק כלשונו למעט פיסוק ותיקוני כתיב מעטים.

מניה שוחט (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

א. ז'אן דארק הישראלית

זה יותר מלפני חמישים שנה, בתחילת העלייה השנייה, ואני אז רק ימים ספורים בארץ, עברתי פעם עם חברתי לאונייה על יד סימטת שטיין שביפו. 

בימים הראשונים ההם היו הרבה תופעות פחותות ערך כיום, שנראו אז בעינינו כפלאי-פלאים. אפילו אורחת גמלים, בעוברה לאורך הרחוב, המולת הערבים וצעקותיהם, עוררו תשומת לב. 

אך הפעם ראינו מחזה שעורר עניין והשאיר עלינו רושם חזק: מסמטת שטיין, הופיעה, הגיחה פתאום קבוצת רוכבים עטופי עבאיות, כפייות ועגאלים שחורים לראשם, ועל גבו של כל אחד מהרוכבים הזדקף בגאווה רובה. ניכר היה בפניהם כי יהודים הם, אך ההפתעה היתה בזה, שבראשם רכבה על סוסה אצילה בחורה לבושה מכנסיים, מה שהיה מאוד מוזר בעינינו, כי בימים ההם לא לבשו הבחורות מכנסיים. לרגליה מגפיים מבריקות ומותנייה גברית הודקת את מותניה, לראשה קַסְקֵט בעל מצחייה רחבה המאהילה על חלק מפניה. זקופת גו היא משכה ברסן והסוסה כולה נשמעת לה. 

העמוד הראשון בכתב ידה של שרה כרמית-טמקין

לא זזנו מהמקום והבטנו בהתפעלות ברוכבת הגאה ובמלוויה. נשים רוכבות כאלה לא ראינו, לא ברוסיה ובביאליסטוק עירנו, ולא פה בארץ. הסתכלנו בפניה המביעים עוז רוח ובת צחוק נעימה כאחת. חברתי לחצה את זרועי באומרה בהתפעלות: 'הביטי, הרי זאת היא יהודייה משלנו, והיא נראית כמו ז'אן דארק הגיבורה הצרפתית!'

לא עבר זמן רב ונודע לי שהרוכבת המעניינת היא מניה וילבושביץ, ששמה הולך לפניה. סיפורים ומעשי גבורה מספרים עליה, על חוכמתה וקנאותה בענייני המולדת והחלוצים הבאים לבנותה. היא עברה ברכיבה את הרי הארץ ועמקיה השוממים לאורך ולרוחב. היא היתה נפגשת עם שייח'ים נכבדים ובדווים עזי נפש. מבקרת באוהליהם ולומדת את דרכי חייהם, וגם יודעת את שפתם, ולא נרתעת מן הסכנות הכרוכות במעשיה אלה. את ענייני ההתיישבות שלנו ידעה והיתה בקיאה בכל, ומוסדות ההתיישבות ואנשינו היו שומעים בעצותיה ובחוות דעתה והתייחסו אליה בדרך ארץ.

ב. מניה תמיד מופיעה ברגע הנכון!

הימים ימי האביב בארץ. עצי פרי ההדר מתבשלים ונותנים את ניחוחם הבסום. האויר צח וקריר. כל היקום רענן ומשגשג, מרוחץ אחרי גשמי החורף. לפני הפסח החלה עונת הטיולים. הטיול, שהיה משמש גורם חשוב ונכבד בהווי חיינו, הלך ונתגשם.

יצאנו ברגל כשלוש עשרות פועלים ממושבות יהודה, וביניהם שלוש בחורות, ופנינו הגלילה, ותכנית הטיול עד מטולה. בדרך התעכבנו לשם מנוחה בכל מושבה ובכל מקום יישוב. עברנו מקומות שוממים, הרים וגבעות, בדרך לא דרך, והיה שבמשך יום שלם לא פגשנו נפש חיה וצורת אדם.

עוד בגליל התחתון התפזרו ונפרדו המטיילים לקבוצות קבוצות. משלושת הבחורות נשארו שתיים, מפאת חולשה [של השלישית, שנשארה] באחת המושבות בעמק הירדן. גם בחורים אחדים הפסיקו את טיולם בגלל הקדחת שתקפה אותם בדרך.

עברו ימים ולילות בהליכה מייגעת ואפיסת כוחות, ולמרות הכל המשיכו חלק גדול מאיתנו את הטיול והתקדמו לחוּלה. אנו, המפגרים קצת, עברנו בדרכנו תעלה עמוקה, מלאה בוץ שנדבק לנעליים והכביד על ההליכה. השמים הכחולים והשמש שנטתה לשקוע מערבה, עוררו ועודדו אותנו להליכה מהירה יותר על מנת להשיג את חברינו שהתקדמו כברת דרך רבה לפנינו, ואנחנו נתנו קולנו בשירה עליזה לעידוד ההליכה.

לא עברו כעשרה רגעים ואנו שומעים דהרה, שעטת סוסים, וטרם הספקנו להביט כה וכה והנה לפנינו שלושה רוכבים בדווים על נשקם המבריק, עומדים וחוסמים בפנינו את הדרך, ופני הבדווים כפני שֵׁדים שחורים ומבין שיניהם הלבנות נשמע מעין צחוק שטני, רצחני:
– הה, הדבקנום!  
– האתי סיגארה, האתי קיבריט, יא חווג'ייאת!
דלה עטי מלתאר מה עבר עלינו ברגע זה. דפיקות לב וסחרחורת התערבבו בהרגשת הישמטות הקרקע מתחת לרגלינו, וכמעט שנפלנו חזרה לתעלה מלאת הבוץ.

איני יודעת כמה זמן נמשך הדבר, יובל שנים, רגע או חצי רגע ואולי פחות מזה. אבל כברק, כחץ מקשת, כמגיחה מבעד לשמיים על 'גמל מעופף', הופיעה ועמדה לפנינו מניה על סוסתה המיוחסת.

היא פנתה ואמרה לנו ברוסית וברמיזה שאם יש למישהו מאיתנו נשק, אל יגע בו ואל יוציא אותו לראווה. ואחרי זה, כאילו המשיכה בשיחה רגילה, אמרה לבדווים בשפה ערבית רהוטה: 'אלו הם "ילדים" ואין הם "שותים" סיגארות וגם אֵש אין איתם!'

בסיימה את דבריה אליהם, הפנתה את ראשה לעבר חוּלה, ששם היה החלק השני של המטיילים, הכניסה שתי אצבעות מידה בפיה ותשמיע שריקה חזקה אשר הדהדה למרחקים, כמו ממשרוקית של שומר. ולנו היא רמזה בתנועת יד: ''קדימה, אחרי חבריה!'

אחרי הליכה מעודדת שאלה אותנו כאֵם הנוזפת בילדיה: 'רעֶביאַטאַ (ילדים), למה העליתם שירה ורעש כזה בשעת ההליכה? בשעה כזו ובמקום כזה אין להעלות דיבור ושירה בקולי קולות'...

החבריה התלחשו בינם לבין עצמם: 'נס, נס קרה לנו! כמלאך מן השמים הופיעה מניה ברגע הנכון!'


ג. ה'הסכם' 

באחד הימים נודע לי שמניה וישראל שוחט נמצאים במושבה. בחוזרי מהעבודה באתי לבית המלון הקטן והיחידי שברחובות, ומצאתי את מניה בגינה, שוכבת בכיסא-נוח וספר רוסי בידה.

שתינו השתייכנו למפלגות שונות, ודווקא בימים ההם ניסרו באוויר ויכוחים חריפים  בין הזרמים השונים המפלגתיים, על דבר ענייני ייסוד ארגון הפועלים ודרכי עיצוב דמותו של הפועל העברי בארץ, ועוד ועוד... 

אך אנו שוחחנו רק על העניינים הפרטיים לשתינו. היא הקריאה לפני כמה מסיפורי מקסים גורקי אשר בידה. רגע אחד היא הרימה את עיניה לשמים, וכחולמת הנזכרת בנשכחות שאלה אותי בקול רווי געגועים: 'התזכרי את הבלדה של גורקי ה-фел? והבחור ''מַרְקוֹ'' המחפש את ''הַפֵיה'' היפה האלוהית, ולמענה הוא זורק את עצמו לגלי הנהר הרוגש? גם בארץ יש לנו בחורים עזי נפש כמוהו'.

היא נראתה עייפה, ולכן קמתי ורציתי ללכת, אך 'לא', היא אומרת, 'חכי, עוד לא עשינו היום כלום...', וציוותה עלי לשבת. 

היא התחילה לדבר על דבר רמת החיים התרבותיים והכלכליים הנמוכה, על דבר ההשפלה והעריצות של השלטון הטורקי הנוהג בנו בארץ, והעובדה הרעה בדבר אי-נתינת רשות הכניסה לעולים היהודים לארץ.

לבסוף היא קמה מהכורסא ואמרה בהחלטיות: 'יש ויש לעשות ולתקן את המצב. לעשות מהפכה בחיי החברה, להביא מה יותר ויותר צעירים מהגולה וליצור חברה עובדת חזקה. יש לשתף את החבֵרָה בכל ענפי החיים. להרים את כבודה של האישה העברייה בחברתנו, ויחד עם זה לשחרר את האישה המוסלמית משעבודה, ועוד ועוד...'

נדמה היה שהיא חושבת שהיא עומדת ונואמת בפני אסיפה גדולה. ואני הקשבתי לדבריה ברטט, כתלמידה נאמנה. כשעמדתי להיפרד ממנה הסתכלתי בפניה והיא נראתה לי כמשוררת, הוזה וחולמת. היא משכה אותי לקצה הגינה. נעצרנו על יד עץ ענֵף, ולאור קרני שקיעת החמה לחשה ואמרה לי: 'כל היום חשבתי על דבר רעיון נפלא! ואני רוצה לספר ולשתף אותך, התסכימי?!' 

הבטתי בעיניה המבריקות והיא המשיכה בהתלהבות: 'צריך להילחם בעד החופש, השיוויון והצדק, וכל זה לא בא בעצמו... אנו מצווים להטיב, לעשות וליצור חיי עובדים הוגנים וטובים לבני עמנו הנרדפים מדורי דורות. לפתח ולגדל פרולטריון נורמלי, דור עובדים בריא בארץ, ולא 'לומפּען פרולטר' [הפרולטריון של בלויי סחבות; מעמד הפועלים הנמוך ביותר].

היא לחצה את ידי בחוזקה, הביטה היישר לתוך עיני, חייכה ואמרה: 'זה יהיה ההסכם בינינו. שתינו נפעל על מנת להגשימו'.

'כן', עניתי, 'הנני מוכנה ומזומנה לקבל על עצמי הסכם זה'.

עמדנו שתינו חבוקות אל נוכח השקיעה ורגש חם ואוהב מילא את לבי.

ירושלים, 1965

ג. מבוקשת!

אליהו טל (2004-1912), בנה הבכור של שרה, שנולד בברלין, היה מחלוצי ענף הפרסום בארץ ובין השנים 1965-1950 היה שותף למשרד 'טל-אריאלי' בתל אביב.

באפריל 1968, כשעבד אליהו על מסע פרסום עבור בנק לאומי, הוא השתמש בתמונת אמו כתעלול פרסומי...


___________________________
ד"ר הילה טל-קריספין, נכדתה של שרה, גדלה בביתה לאחר שאימהּ רוחמה נפטרה בדמי ימיה. 

עוד על משפחת טמקין: יעל לנדו-מישור, בית טמקין, 1990-1890: תולדות משפחה אחת ממיסדי בית הכרם, 1990.

16 תגובות:

  1. יפה, מרשים ומעורר הרבה מחשבות. מניה שוחט היתה, בלי ספק, אישיות מיוחדת ונדירה אפילו במושגים של ימי ה'יישוב', אך אין זה מקרה שזכתה להערכה ולכבוד, שהרי רוב רובו של ה'יישוב' החלוצי הבין והפנים את האידיאלים שלה (גם אם לא באותה דרך פוליטית ולא באותן מפלגות). ויש עוד דברים רבים לספר עליה ולקרוא אודותיה. בלב כבד אני אומר: בימינו אלה בישראל, ימי האנטי-אינטלקטואליזם, הניאו-שמרנות הבוטה, ימי הדרת הנשים ההולכת וגוברת ביותר ויותר תחומים בחיינו, ייתכן שמניה שוחט - אילו חיה עכשיו - היתה מוצגת כתופעה שולית ביותר (שלא לומר חתרנית ו'סמולנית'). ויש להזכיר גם משורר מצוין שהמאמר מעלה כאן את זכרו, מרדכי טמקין - עוד קורבן אחד בפרויקט ההשכחה של התרבות הישראלית האופנתית.

    השבמחק
  2. ביבי עדיין חושש מהבריטיםיום שישי, 24 נובמבר, 2017

    מאחר וגדלנו על המיתוסים של ביבי אנחנו מצפים עכשיו כל רגע שהביבי הזה יספר על קשריו האינטימיים עם מניה שוחט ואחרות. כך יוכל הצדיק להצדיק את חששותיו מפני החיילים הבריטים שעה שהלך עם אימו בירושלים

    השבמחק
    תשובות
    1. אם נתניהו חשוב בעיניך כקליפת השום - למה בכלל התייחסת אליו ?
      לא מקובל להתייחס לקליפות שום

      מחק
  3. אין מה לדבר - מגיבים יקרים. גם בכתבה החביבה הזאת הצלחתם להגיע לביבי... אולי עם קיבעון מופחת ופחות ארכיטיפים תגלו שמניה מוכרת ומוערכת בחוגים 'ניאו-שמרניים', יותר מאשר בחוגים אחרים. דרך אגב, לפחות על פי התקשורת, אשתו של ביבי שוויונית ומשוחררת לחלוטין...

    השבמחק
    תשובות
    1. אינני יודע למה מתכוון המגיב בני בצירוף המילים 'קיבעון מוחלט', אבל אני יודע להגדיר בדרך מדויקת למדי - וזאת אינה המצאה שלי - מהי ניאו שמרנות (בלי מרכאות) בישראל ובארצות אחרות, ממש בימים אלה. לא הגיעו לאוזני השמועות על כך שמורשת מניה שוחט מוערכת יותר בחוגים ניאו-שמרניים. אם הם יודעים ,בכלל, מי היא היתה, ייתכן שזה רק בזכות פעילותה בימי 'השומר'. הם בוודאי אינה מעריכים
      (וזה בלשון המעטה) את השתתפותה של מניה שוחט במחתרות סוציאליסטיות-מהפכניות ברוסיה הצארית, את מה שכתב עליה מוקי צור -

      "מניה שוחט היתה הנציג הבולט ביותר להשפעת האתוס של המהפכה הרוסית בראשית המאה על אנשי העלייה השנייה" - .

      - או את הצטרפותה למפ"ם, אחרי הקמת המדינה (סבתא שלי, אשת השומר הצעיר, לא שמרנית ולא ניאו-שמרנית, הזכירה את שמה של מניה שוחט בהערכה אמיתית. ובצדק). ואם הניאו שמרנים הם גם בצד הדתי-הפונדמנטליסטי, בוודאי אין הם מעריכים את מניה שוחט כאישה עצמאית, לוחמת לשוויון מוחלט בין נשים וגברים.

      אני כמובן, לא 'הצלחתי להגיע לביבי', פשוט משום שהוא חשוב בעיני כקליפת השום, וכך גם אשתו.

      מחק
    2. אשתו של ביבי אינה שוויונית: היא מנהלת את בעלה, ובעקיפין כך את המדינה כלפי מטה. לעומת מניה שוחט שתרמה לביסוס ההתיישבות היהודית ולחיזוקה.

      מחק
    3. אכן, בתור יהודי, לא התלהבתי מחברותם של יהודים ב'נרודניה ווליה', וגם שיתוף הפעולה של מניה עם ה'אוכרנה' ברוסיה לא נראה לי כפרק המפואר בחייה של האישה המדהימה הזאת. בתור אחד שבעברו צעד במצעדי האחד במאי אינני משוכנע שחברת מפ"ם האקטיביסטית הזאת הייתה מוצאת את מקומה במר"ץ. כמו חבר מפ"ם (אחדות העבודה) אקטיביסט אחר - טבנקין, יתכן שהייתה מוצאת את עצמה במפלגת התחייה, שנוסדה כמובן בהקשרים אחרים ובזמנים אחרים. בטוקבקים כולנו יכולים לעשות ספקולציות. אבי ע"ה היה איש שמאל, שהחל ממלחמת ששת הימים לא פספס אף הפגנת מתנחלים. אין לי די ידע על מניה אם כמו אבי עברה גם היא מהפך בעקבות משפטי פראג ועוד אירועים.

      מחק
  4. גם סבתי ז"ל נולדה בביאליסטוק.

    השבמחק
  5. משהו על סוחובולה;
    האזור שבין ביאליסטוק לליטא לאורך הגבול הרוסי, היה מנוקד בעיירות בעלות אוכלוסיה יהודית ניכרת.
    גיאוגרפית היה האזור בתחום פולין אבל היהדות היתה 'ליטאית' בשפתה ובתרבותה. חבריו של האבא לסעודות לא יכלו להיות חסידים, כי לא היו קהילות חסידיות באזור.
    הקהילות היו חמות. מוסדות 'תרבות' ותנועת 'החלוץ' קנו בהן אחיזה איתנה.

    סוחובולה היתה עיירה שכוחת אל. יש בפולין מאות כמותה ורוב הפולנים לא שמעו את שמה מעולם, עד ש:
    הכומר יז'י פופיושקו, יליד כפר הסמוך לסוחובולה, שימש ככומר של העיירה שנים רבות. לימים עבר לוורשה, שם היה חלק מתנועת 'סולידריות', ונחשב ל'כומר של סולידריות'.
    באוקטובר 1984, נרצח פופיושקו בידי אנשי המשטרה החשאית. רציחתו הפכה אותו לקדוש פוליטי. (ב2010 הוא הועלה לדרגת קדוש של הכנסיה הקתולית). בית הכומר בסוחובולה, הפך להיות מוסיאון לזכרו ומקום עליה לרגל. היום אין פולני שלא שמע את השם סוחובולה.

    שני הוריי הם בני סוחובולה. משפחת ויינברג הם קרובי משפחה מצד אמי.
    ב 1990 נסענו, רעייתי ואני לפולין 'להיות במקומות בהם חיו, להיות במקומות בהם מתו'. היינו בסוחובולה.
    ביציאה מהעיירה צפונה היה בית הקברות היהודי. יער צעיר מכסה את האתר. חיפשתי שרידים. מצאתי רק שני שברי מצבות שנותרו, בולטים באלכסון כ 10 ס"מ מתוך העשב. במצבות השתמשו הנאצים לסלילת כביש. זה מה שנשאר מ300 שנה של חיים יהודיים. היינו בטרבלינקה, היינו באושוויץ. בית הקברות בסוחובולה, היה החוויה הקשה ביותר שעברתי בביקורי בפולין.

    השבמחק
  6. תודה לך דויד על הכתבה על שרה כרמית-טמקין ומניה שוחט – איזה גברות נהדרות!

    השבמחק
  7. שתיהן היו מוכנות לקבל כל תואר, פרט ל"גברת" הכה-בורגני.

    השבמחק
  8. כתבה מעניינת ומרגשת מאד.
    טבעי שאנו, הנכדים של הדור ההוא, שזכינו להתחנך בהשפעתם של החלוצות והחלוצים, נתבונן במדינת ישראל של היום ונצטער מאד על מראה עינינו.
    זה לא ההבדלים בתפיסה הפוליטית! גם אז היו הבדלים וחילוקי דעות וזה לא עשה את מנחם בגין / בן גוריון / יצחק שמיר / משה שרת / לוי אשכול / יצחק רבין (או את בני בגין) למושחתים.

    השבמחק
  9. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  10. התבלבלתי בשמות בתגובתי הקודמת ולכן הסרתי אותה.
    על כל פנים, שאלתי היא לאיזה חוג חסידי השתייך אביה של שרה

    השבמחק
  11. דב וחיה גביש, ירושליםיום ראשון, 26 נובמבר, 2017

    הכתבה של הילה מרתקת. שרה כרמית טמקין ומניה שוחט הן דמויות שהזמן מעצים אותן, והן לא היו אגדה.
    מחקרים על דמויות מתקופת העלייה השנייה ובמלחמת העולם הראשונה (היום 100 שנים מאז) מאירים את התקופה ומעצימים את הקשר ביניהן.
    בכתבה של הילה היא מעלה את זכרו של המשורר והמתרגם מרדכי טמקין "איש רוח עדין, רך וענוג" כהגדרתה. בכוונה, ככל הנראה, הילה לא הזכירה את אחיו משה טמקין, שניסה לשווא את כוחו בכתיבה והיה לימים לרופא. לשני האחים התוודענו, בעזרתה של הילה, כאשר כתבנו את ספרנו "טייס אנגלי על כנפי ברנר" (הוצאת כרמל), על סיפורו של ברנר "עוולה". בסיפור מגנה ברנר את פועלי חוות הירקות בגן שמואל ב-1918, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שהסגירו לתורכים טייס אנגלי שנמלט משבי התורכים ומצא מקלט ללילה בחווה. ברנר סבר שהם לא עמדו במבחן ערכי ומוסרי ועשו מעשה של עוולה. אחד מארבעת הפועלים בחווה, שהיה שותף למעשה, היה משה טמקין.

    השבמחק
  12. שאלה: למה לי פוליטיקה עכשיו ולמה להכניס קטע על ביבי ואשתו כאשר יודעים שכל פעם שכותבים נגדו זה מעלה את אחוז התומכים בו...

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.