יום שישי, 14 בספטמבר 2018

'לכתחילה אריבער': גלגולו של ניגון איטלקי אל מסורת חב"ד ואל הפייטנות המזרחית

מאת אדוין סרוסי 

מוקדש לידידי ועמיתי פרופ' דוד אסף יצ"ו
לרגל השנה השביעית לבלוג עונ"ש


א. המקובל עמנואל חי ריקי

החסידות הסתעפה וממשיכה להסתעף ברשתות מִתְרַבּוֹת של אדמו"רים הקמים זה אחר זה, בין אם הם חלק מכיבוש יעד גאוגרפי חדש לחסידות ובין אם תוצאה ממחלוקת לגבי ירושתו של אדמו"ר שמת. לעתים רחוקות מאוד חסידים מעלים לתחייה צדיקים שחיו אפילו לפני הבעש"ט, מי שנתפס – לפחות בעיני החסידים  כמייסדה של התנועה. הזרקור מופנה בשלב מאוחר מאוד כלפי אישים אלו, ורק לאחר 'גילוי' סגולותיהם, צדיקותם או הניסים שחוללו. לא פעם הופך ציון קברם של צדיקים נשכחים אלו למוקדים חדשים של עלייה לרגל.

כזה הוא המקובל האיטלקי עמנואל חי ריקי (1743-1688), יליד פרארה שבאיטליה, שהתפרסם, בין השאר, כמחבר הספר משנת חסידים, קיצור ופירוש של קבלת האר"י. 

מהדורה ראשונה של משנת חסידים, אמסטרדם תפ"ז / 1727 (קדם)

בשנת 2011 פקדו כמה חסידי חב"ד את בית העלמין היהודי שליד בולוניה בצפון איטליה. הם עשו כן לאחר מחקר מדוקדק שערכו ובעקבותיו עלה בידם  כך טענו  לאתר את מקום קברו של הרב המקובל. על המסע הרוחני הזה סיפר בפרוטרוט יחיאל סופר[שם עט של חוניה גורליק; ראו בתגובות למטה] בכתב העת החב"די-משיחיסטי בית משיח, במאמר הנושא את השם 'הסיפור המופלא של מקור הניגון המפורסם'.

המצבה על קברו המשוער של הרב ריקי (חב"ד אינפו)

סופר עמד ברשימתו גם על תהליכי השכחה של הקהילה היהודית באיטליה בעקבות השואה (ובמרומז על 'ירידת הדורות' בה), ובתוך כך השכחת 'קברו של הצדיק', והוסיף ש'מוקירי זכרו' של הצדיק, 
חפצו לגלות את מקום קבורתו למרות שמעולם לא הונחה מצבה על קברו. לאחר עיון ממושך במפות העירוניות ומדידות מדויקות הונחה מצבה על המקום המשוער בו נטמן גופו הקדוש. על פי הערכות מומחים, מיקום המצבה הינו מדויק עד לרמה של סנטימטרים בודדים בלבד, למרות שעברו קרוב למאתיים ושבעים שנה מיום הקבורה!
הרב אליהו דוד הכהן בורנשטיין, שליח הרבי באזור בולוניה, 'כשנודע לו אודות קבורת אותו צדיק באזור שליחותו, ניצת במוחו רעיון: ביום הפטירה... עלה לראשונה על קברו מניין מבחורי הישיבה בוונציה, כשעל המקום נלמד קטע מספרו "משנת חסידים", ונאמר קדיש'.

ב. ריקי וניגוני חב"ד

אך עיקרה של הרשימה הוקדש לבירור הקשר העמוק שנוצר בין ריקי לבין חסידות חב"ד, באמצעות 'גילוי מוזיקלי' שהיה למהר"ש, הוא האדמו"ר החב"די הרביעי שמואל שניאורסון (1882-1834). גם לב לייבמן, חסיד חב"ד המזוהה כאיש 'מכון נגינה לאור החסידות', נדרש לפרשה זו ברשימה שפרסם בכתב העת האינטרנטי Beis Moshiach. שתי הרשימות זהות כמעט לחלוטין ונשאיר לפילולוגים לגלות מי לקח ממי. 

סיפור חייו הססגוניים של ריקי, כמעט בן זמנו של הבעש"ט, גדוש במסעות דרמטיים בין ערי מערב אירופה לארץ ישראל, בין ארם צובא לצפון אפריקה, והוא קשור למעשה המוזיקלי המקשר בינו לבין האדמו"ר מהר"ש. עיקרי מעשה זה סופרו ברשימותיהם של סופר ולייבמן ואנו נסתפק בראשי הפרקים ועליהם נוסיף מעט חידושים. 

ככל הידוע, ספריו של ריקי, ובראשם משנת חסידים, היו בספרייתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, האב המייסד של חסידות חב"ד. בספרו התניא רש"ז אף ציטט ממנו, וזהו אחד מספרי הקבלה המאוחרים שנזכרו בספרו. 

על כך נוסיף כי בסוף ספרו של ריקי, הון עשיר – ביאור למשנה, שנדפס לראשונה בשנת 1731 בדפוס פרופס שבאמסטרדם – נדפסו שני שירים פרי עטו של ריקי, ולצדם, בעמוד נפרד, העתקתם בתווים. על פי הכתוב שם התווים נרשמו על ידי 'איש תם וישר', 'מי שבקי בחכמה זו [של רישום התווים] יותר ממנו', ושמו אברהם קאסירס 'מעיר הזאת' [אמסטרדם]. 

קאסירס היה מלחין יהודי ממשפחה ספרדית, שפעל באמסטרדם במחצית הראשונה של המאה ה-18 (הידיעות המועטות עליו לוקטו על ידי ישראל אדלר בספרו Musical Life and Traditions of the Portuguese Jewish Community of Amsterdam in the XVIIIth Century, שנדפס בירושלים 1974).

עמוד התווים בספר הון עשיר, אמסטרדם 1731

הקשר בין האדמו"ר החב"די מהר"ש לבין המקובל ריקי צוין בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש (נדפס לראשונה בשנת תש"ז, ואחר כך במהדורות רבות), שערך הרבי האחרון מנחם מנדל שניאורסון, ושם נכתב על האדמו"ר שמואל: 

ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש, עמ' 21

לפי מסורת חב"ד, הרבי מליובאוויץ', שבעצמו היה בעל חוש מוזיקלי מפותח, למד את הניגון של מהר"ש, מפי סבו (אבי אמו), מאיר שלמה ינובסקי, שהיה 'בעל חוש גדול בנגינה', ומן 'ה"יושבים" אצל אדמו"ר מהר"ש עצמו' ('ניגון לכתחילה אריבער').

הניגון של מהר"ש  שמוכר גם בשמות אחרים: 'איינס, צוויי, דריי, פיר' (אחת, שתיים שלוש, ארבע), 'אין סוף', או 'לכתחילה אריבער' (לכתחילה מלמעלה)  הושר בהתוועדויות הרבי בסדר ניגוני האדמו"רים (ראש השנה, שמחת תורה, שביעי של פסח, שבועות), כניגון הממחיש את דמותו ומורשתו של האדמו"ר מהר"ש. בנוסף שרים אותו בהתוועדויות ב' באייר, יום הולדתו של מהר"ש, ובי"ג בתשרי, יום הסתלקותו.

הנה הוא כאן בשירת הרבי האחרון וחסידיו:



ג. הולדתו של ניגון

כאמור בציטוט שהובא לעיל מתוך ספר התולדות, בעקבות קריאת התווים שנדפסו בספר הון עשיר נחה על מהר"ש רוח השיר וכך הלחין ניגון חדש, שמתכתב בצורה כלשהי עם הניגון שאברהם קאסירס רשם מפיו של ריקי. כיוון שריקי נחשב לנושא ישיר של מסורות האר"י, שאותן למד בצפת ובירושלים, הרי שלשיטת חב"ד ניתן להחשיב גם את הניגון הזה כחלק ממורשתו של האר"י. ואכן, כך גם כתב האדמו"ר השלישי (צמח צדק), בשם האדמו"ר הזקן, שדבריו של ריקי 'מסתמא ראה זה בכתבי האריז"ל' (אגרות קודש מאת אדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, יב [חורף תשט"ז], ברוקלין תשמ"ט, סימן ד'רג, עמ' שפט). 

זו בוודאי הסיבה לכך, שבכרך השני של ספר הניגונים  אוצר הניגונים הרשמי של חב"ד, שערך שמואל זלמנוב (ברוקלין 1957)  נכלל ניגון המהר"ש ('ניגון ידוע בשם דעס רבינ'ס מוהר"ש ניגון'), וכן פקסימילה של מילות השיר של ריקי והתווים המקוריים, ולצדם סיפור הרקע ליצירת הניגון, כפי שסופר על ידי הרבי האחרון. 

שמואל זלמנוב, ספר הניגונים, ב, ניגון קפ
ספר הניגונים, ב, פקסימילה בפתח הספר

נשים לב למשמעות הכינויים הנוספים שניתנו לניגון זה: 'איינס, צווי, דריי, פיר', משקף את תנועת ארבעת הצלילים החוזרים במוטיב הפותח את החלק השני של הניגון; 'לכתחילה אריבער' הוא הכינוי שניתן בידי הרבי האחרון, על פי אמרה המיוחסת למהר"ש: 'העולם חושב שכשאי אפשר לילך מלמטה הולכים מלמעלה, אך אני לכתחילה [הולך] מלמעלה'. הפירוש החסידי הוא כמובן רוחני, אך בהחלט אפשר לפרש את כוונתו של הרבי גם מבחינה מוזיקלית: התנועה המלודית שבחלק הראשון של הניגון (הניגון הוא בצורה מיוחדת א-א-ב-ג-ג-1/2א), מגיעה לצליל הגבוה ביותר (מי באוקטבה הגבוהה) כבר בהתחלה, ומשם יורדת המנגינה כלפי מטה, למי הנמוך בסוף החלק הראשון. עלייה זו לצליל הכי גבוה, כבר בתחילת הניגון, אינה אופיינית לניגוני חב"ד, שבהם השיא המלודי נבנה בהדרגה. 

גם השם 'ניגון אין סוף' (ולא 'אור אין סוף', כפי שנרשם בכמה מקורות) קשור, כנראה, לחזרות הרבות על ה'תנועה' (מושג מהמוזיקולוגיה החסידית, שמתייחס ליחידה קטנה, מעין מוטיב, מתוך ניגון) הראשונה מתוך החלק השלישי של הניגון. כנראה שהרבי האחרון היה זה שהנחיל את הביצוע הרווח היום. הוא הורה לחסידים בתנועות ראשו לחזור על תנועה זו שוב ושוב. אך בחינה מדוקדקת מצביעה על כך שמספר החזרות אינו אקראי אלא מכוון, שכן לרוב חוזרים על תנועה זו בדיוק עשר פעמים (ולעיתים אף עשרים פעמים). 

שימו לב לסרטון זה, שהוקלט בהילולה לזכרו של מהר"ש, בי"ג בתשרי תשמ"א (1980). הרבי מנצח בראשו על שירת החסידים וחוזר עשר פעמים על תנועת ה'אין סוף' (החל בתזמון 3:23):



את הפרק החסידי של ניגוני המקובל ריקי נסיים בשאלת תם: י"ל פרץ קרא לאחד מסיפוריו שעוסקים בניגון החסידי בשם 'משנת חסידים', כשם ספרו של ריקי. גם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי העניק לאחת מרשימותיו את השם 'משנת חסידים'. האם יד המקרה בדבר?

ד. ניגוני ריקי: ההיבט הספרדי-המזרחי

העובדה שהניגון שהדפיס ריקי 'קודש' על ידי חסידי חב"ד אַל לה להשכיח את ההקשר המוזיקלי המורכב שבו נולד השיר. להקשר זה שני היבטים: המוסיקה מתקופת הבארוק, שיהודי מערב אירופה, ובעיקר איטליה, היו חשופים לה; והמסורות היהודיות הספרדיות, המזרחיות והמערביות, שריקי ספג בנדודיו הרבים בארץ ישראל וברחבי אגן הים התיכון, בצפון אפריקה ובמערב אירופה. 

כפי שאפשר לראות באיור שלמעלה, ה'ניגון' המקורי של ריקי הוא למעשה שני שירים מחוברים: 'מה טוב הוא ומה נעים כי יישבו אחים יחדיו' ו'עד יום חו[ל]ין מעיד בנו'. בשורות הפתיחה שנדפסו לפני השירים הוסבר כי הם נועדו לביצוע, זה אחר זה, כחלק מטקסי ברית מילה ובר מצווה שנערכים בשבת. 

השירים מעוצבים בבירור במתכונת של רצ'יטטיב ואַרִיָה, המבנה המקובל במוזיקה הווקאלית של תקופת הבארוק, בין אם באופרה ובין אם באורטוריה או בקנטטה דתית. מבנה זה גם נהג אצל משוררים יהודים איטלקים, שרובם היו תלמידי חכמים. ואכן, בספרו של ריקי פרפראות לחכמה, שהודפס כנספח לספרו האחרון אדרת אליהו (ליוורנו תק"ב / 1742), הביא המחבר מבחר משיריו, ולמקצתם ניתנה הכותרת 'על פי המוסיקא' והם חולקו ל-recitativa ול-ariette

ה'שיר להבאת ספר תורה להיכל' מחולק ל'אריאטה' ו'רצ'יטטיבה' (פרפראות לחכמה, ליוורנו 1742, נו ע"א)

אגב, שני השירים שבסוף ספר הון עשיר, שבהם אנו עוסקים כאן, שבו ונדפסו (עם תיקונים) גם בספר פרפראות לחכמה.

פרפראות לחכמה, ליוורנו 1742, נג ע"א

הרצ'יטטיב 'מה טוב הוא ומה נעים כי ישבו אחים יחדיו' הוא טקסט ארוך בן שלושה עשר בתים (רמז לבר מצווה), ובכל בית  שבעה טורים (settima rima, א-ב-א-ב-ב-ג-ג). זו מתכונת נדירה בשירה האיטלקית בכלל, שהיא הרחבה של הבית בן שש השורות שנפוץ הרבה יותר. כאמור בכותרת, השיר מיוסד 'על דברי רז"ל' בפשט ובסוד. לעומתו, האַרִיָה 'עד יום חולין מעיד בנו', היא קצרה מאוד (שני בתים של שמונה טורים קצרצרים), כמתבקש משיר מסוגה זו. השיר הקצר חתום באקרוסטיכון שם המשורר: 'עמנואל חי ריקי יצו"א [ישמרו צורו וגואלו, אמן]'. 

התווים של הרצ'יטטיב מותאמים לחלק מהמילים של הבית הראשון בלבד, וברור שעל הַזַּמָּר לחזור על החלק הראשון כדי לכסות את כל הטקסט של הבית. מבחינה מוזיקלית זהו קטע מוזר משהו. הוא משלב קולורטורות אופייניות לזמרת הרצ'יטטיב הבארוקי הלירי (לעומת ה'יבש', הקרוב לדיבור), עם מאפיינים של מוואל מזרחי (מוואל הוא קטע פתיחה מאולתר שזמרים מזרחיים מקדימים לשיר קצבי). זוהי מתכונת אופיינית למוזיקה הטורקית והערבית, אשר אומצה על ידי פייטנים ספרדים ומזרחים. אגב, הפסוק 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' (תהלים, קלג 1), שעמנואל חי ריקי פתח את הרצ'יטטיב בפרפרזה שלו, משמש עד היום פייטנים מזרחים כפתיחה, כפי שאפשר לראות מהסרטון הזה:



האַרִיָה, שלא כמו הרצ'יטטיב הארוך והמפותל מבחינה מוזיקלית, היא מנגינה פשוטה בעלת מקצב סדיר ומאוד סימטרית בצורתה. אפשר היה להתפתות ולומר שמדובר בהתאמה של לחן של שיר איטלקי קיים לטקסט עברי, אבל אין זה פשוט כל כך. וריאנטים רבים של לחן זה נפוצים בפזורה הספרדית, מטורקיה ועד אמסטרדם, ומלווים את הפיוט 'לכה דודי' לקבלת שבת. האפשרות שלפנינו בעצם גלגול של לחן קדום, אולי הלחן המקורי שהפייטן שלמה הלוי אלקבץ הועיד לפיוט שלו, דורשת דיון נפרד שלא כאן מקומו.

רק לשם המחשת גלגולי ניגון האַרִיָה של הרב ריקי במרחבי העולם הספרדי, הנה הקלטה של 'לכה דודי' בלחן זה, כפי שהושר בבית הכנסת של יהודי טורקיה בווינה. תווי הלחן נרשמו בשנת 1880 בערך ונדפסו בפתח שיר הכבוד (וינה 1889), שערכו החזן הראשי יעקב באואר (Bauer) ומנצח המקהלה איזידור לוויט (Löwit). באואר ולוויט רשמו את הלחן בסולם מינור, כפי ששמעו אותו מפי זקני העדה, שלא כמו גרסת ריקי שהיא בסולם מז'ור, אבל הדמיון בין המנגינות הוא מעל לכל ספק.

עמוד השער של שיר הכבוד, וינה 1889

הנה המקהלה הסימפונית של אוניברסיטה אוהיו מתוך התקליטור Jewish Music Between East and West. ההקלטה היא משנת 2002: 





ה. סיכום

פרשת גלגולי ניגוניו של המקובל עמנואל חי ריקי היא נדבך נוסף במסכת הקשרים הענפים שבין הפרקטיקות המוזיקליות שנהגו בקרב יהודי ארצות הים התיכון ובין העולם המוזיקלי של החסידות במזרח אירופה. יהדות איטליה שימשה צינור העברה של פרקטיקות אלו בין שתי הקצוות של העולם היהודי, שאינן כל כך רחוקות כפי שדמיינו אותן, ועדיין מדמיינים, בתקופה המודרנית.

זאת ועוד, זהו מקרה נדיר ביותר של הדפסת תווים של ניגונים מסורתיים לפני תקופת ההשכלה. מקרה זה מרמז על הכוח העצום הטמון בדפוס המוזיקלי בהעברת רפרטוארים בין מקומות ותרבויות מרוחקות זו מזו, ובקיבעונם בגרסה 'קפואה'. לא בכדי קמו לדפוס המוזיקלי (ובהמשך גם לרישום האלקטרוני של מוזיקה, קרי הקלטה) מתנגדים רבים מקרב יהודים חסידים ולא-חסידים. ההדפסה וההקלטה אכן 'מעקרים' את החיוניות והטריות שיש בחוויית הביצוע המוזיקלי שבעל-פה, שמתחדש פעם אחר פעם ומאפשר מרחב תמרון למבצעים וחוויה מרעננת וחד-פעמית למאזינים.

העדר הנוהג של רישומי תווים בקרב יהודים עד סוף המאה ה-18 מציב בפני חוקרי המוזיקה היהודית אתגרים סבוכים בבואם לדון בתהליכים היסטוריים. הרישום של הניגון 'עד יום חולין' מאת עמנואל חי ריקי מאפשר הצצה אל תהליך השמירה המרשים של מנגינה במסירה שבעל-פה על פני כמה דורות. דוגמה זאת מאששת את ההשערה שניגונים רבים שנשמעים עד היום השתמרו על פני תקופות ארוכות מאוד של מסירה בעל-פה. אך גם כאן אל לנו להיסחף בהכללות; חוקרים גם הוכיחו שמנגינות יהודיות הנחשבות עתיקות, למעשה הן חדשות...
 ___________________________________________


פרופסור אדוין סרוסי מהאוניברסיטה העברית בירושלים הוא חוקר מוזיקה וחתן פרס ישראל לשנת תשע"ח בתחום חקר התרבות, האמנות והמוזיקולוגיה.


5 תגובות:

  1. אם תרשמו באתר "עיתונות עברית היסטורית" עמנואל ריקי תגלו שבמאה ה-19 התנהלו דיונים, ציטטו ממשנתו והדפיסו מחדש את ספריו. בתרצ"ט אף פורסמו כמה משיריו באחד הספרים.
    בעיתון "המליץ" מיום 24/9/1886 מתפרסם פולייטון (?) המספר עליו באריכות.
    מקריאת הכתבות השונות מתברר שעסק גם בפילוסופיה.
    אכן רב אשכולות היה האיש.
    שנה טובה

    השבמחק
  2. כתב העת האינטרנטי beis moshiach הוא לא אחר מאשר המהדורה הדיגיטלית של עיתון בית משיח המודפס...

    השבמחק
  3. את חטאי אזכיר היום: את הכתבה בבית משיח כתבתי אני תחת הפסבדונים של אחי הגדול שכתב (ועודנו) בבית משיח.

    תודה לפרופ' סרוסי על הפוסט המרתק.

    השבמחק
  4. תודה על הפוסט המעניין.

    שתי הערות:
    1) משום מה, חזרה מספר מדויק של פעמים, בפרט מספר שלם כעשר (ומשמעותו בהגות החסידית), אינה מתיישבת בדעתי עם ״אין סוף״.
    2) הביטוי ״אוצר הניגונים המעין-רשמי״ קצת צורם את אוזני, במיוחד כנכדו של העורך הרב שמואל זלמנוב ז״ל. אשמח להבהרת הבסיס להגדרה זו.

    בברכת שבת שלום

    ירמיהו

    השבמחק
  5. תודה רבה,
    גרסה של לכה דודי במנגינה המושמעת בסוף המאמר אפשר לשמוע גם כיום בבית כנסת היכל יהודה בנוסח יהודי סלוניקי בתל אביב

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.