יום ראשון, 2 בספטמבר 2018

'שיר התלמידים': המנון 'דַן טַן תלמוד תורה'


רמי נוידרפר הבלתי נלאה הפנה אותי לירחון הילדים העברי שַׁחֲרוּת, שראה אור בניו יורק בין השנים 1921-1916, בעריכת המחנך והסופר צבי שרפשטיין (העיתון סרוק ונגיש באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב). העיתון החביב נכתב ונערך מתוך גישה ציונית מובהקת. על ציור השער הקבוע נראים שלושה ילדים החותרים בסירתם אל עבר חופיה המדומיינים של ארץ ישראל, ודגל מגן דוד, המתנוסס על תורן הסירה, אינו מותיר כל מקום לספק באשר ליעד.

בעמ' 88 של גיליון אלול תרע"ח / ספטמבר 1918, נדפס שיר מאת צבי בן שלום ושמו 'דַן טַן תלמוד תורה'.

השיר, שנדפס בדיוק לפני מאה שנה, מוקדש אפוא לילדים שחוזרים השבוע לבית הספר, ובעיקר להוריהם שמקבלים סוף סוף את חייהם בחזרה...


בתחתית השיר נדפסה השורה הזו:
את ההמנון הזה אפשר לזמר בכל בית ספר, בעשיית שינויים אחדים, לפי שם תלמוד התורה.

ואכן, בסוף הגיליון נדפסו גם התווים של השיר, אך שם המלחין לא צוין. האם גם שרו אותו? לא נדע.


מילות ההמנון עצמו מטופשות למדי, ואינן אלא אוסף של מליצות ילדותיות שנועדו לנטוע גאווה בלבם של התלמידים. אך מיהו או מהו 'דן טן' שלו מוקדש השיר?

ובכן, התשובה פשוטה. אין מדובר בילד ששמו דן טן – הקרוב האמריקני של 'דָּנָה נָמָה דָּנָה קָמָה' – אלא פשוט בעִבְרוּת מקורי של 'דאוּן טאוּן' (downtown). רמי מצא שברובע לואר איסט סייד שבניו יורק אכן היה בית ספר שנשא שם זה, וכך גם מתפרשת היטב השורה על 'בית ספרנו במוֹרַד העיר'.

בית הספר 'Downtown Talmud Torah' נוסד בשנת 1892 (או 1894) על ידי יהודים מגליציה. הוא נחשב לבית הספר היהודי המודרני הראשון בניו יורק (ובארה"ב בכלל), שבו ניסו לשלב חינוך יהודי מסורתי עם חינוך לערכי ה'אמריקניזציה'.

ראשיתו כבית ספר לילדים עניים בגיל חינוך יסודי שלמדו בו בשעות אחר הצהריים. ההוראה הייתה תחילה ביידיש, ואחר כך יותר ויותר בעברית ומן הסתם גם באנגלית. מספר שעות הלימוד הלך וגדל, וכך גם מספר התלמידים. בשנת 1909 למדו שם כ-700 ילדים יתומים (שבהכרח גם היו עניים), שהיו פטורים משכר לימוד. ב-1911 כבר היו בו כ-1,100 תלמידים. בית הספר הלך והתפתח, ובשנות העשרים גם למדו בו כמה מאות בנות. בשנה שבה נכתב השיר שכן בית הספר ברחוב איסט האוּסְטוֹן (East Houston Street) מס' 396-394.

חנוכת הבית של 'דאון טאון תלמוד תורה' ברחוב איסט האוסטון (דער מאָרגען זשורנאַל, 3 במארס 1911)

ההיסטוריה המפוארת הסתיימה בגוויעה איטית, עד שבשנת 1970 בית הספר נסגר והמבנה נמכר. חלק מן הארכיון של בית הספר נמצא במכון ייוו"א בניו יורק ומשם נשאב מידע זה.

הנה איור חביב שמצאתי בעיתון האמריקני ביידיש דער קיבעצער, מיום 14 ביוני 1912, וכותרתו 'סצינה בדאון טאון תלמוד תורה'. האיור מראה את הפער בין אותם הורים, שחשבו שה'תלמוד תורה' אינו אלא 'חדר' מסורתי, לבין ההוראה המודרנית שהתקיימה בבית הספר.

'האם זה "חדר"? והאם ה"דייטש" הזה הוא מלמד?', שואל האבא, בן העולם 'הישן' ומוציא בכעס את בנו מבית הספר. 'איפה המלמד עם ה"קאַנטשיק" [השוט שבו היו המלמדים מצליפים בילדים] ועם קופסת טבק הלעיסה?'...


ולבסוף, מי היה צבי בן שלום?

לאחר חיפוש מחופש גיליתי כי זהו שם העט של הסופר והמחזאי הפורה הארי סָקְלֶר (1974-1883), יליד גליציה, שהיגר בשנת 1902 לניו יורק וכתב בעברית, ביידיש ובאנגלית. הוא היה פעיל ציוני מסור, ובשנת 1920, כשביקר בארץ, גם ניסה להשתקע כאן, אך הדבר לא עלה יפה והוא שב לניו יורק.

הארי סקלר
(זלמן זילבערצווייג, לעקסיקאָן פון ייִדישן טעאַטער, ב, ורשה 1934, עמ' 1519)

ומדוע סקלר טרח לכתוב שיר על 'דן טן'? פשוט מאוד, הוא היה המזכיר של בית הספר, כפי שעולה מכתבה זו.

שחרוּת, 1 במאי 1917

בכתבה מסופר גם על מקהלת התלמידים אשר 'שרה שירים עברים יפים'. מי יודע אולי הם גם שרו את ההמנון...


7 תגובות:

  1. כל הכבוד לרמי נוידרפר [גם על הפוסט הקודם]
    זאלסט אונדז נאר זיין געזונט
    זייער שיין

    השבמחק
  2. א שיינעם דאַנק מענאַ (אָדער מינאַ?)

    השבמחק
    תשובות
    1. מענא. איך בי א מאן, נישט קיין פרוי. (-:

      מחק
  3. שמעתי ברדיו את השופט בדימוס, אליקים רובינשטיין, מספר שאביו היה מברך לשנה החדשה: שתהיה שנה גפן - געזונט, פרנוסה, נחת. ובעברית: בריאות, פרנסה, נחת. אז שתהיה לכולנו שנה גפן.

    השבמחק
  4. הסופר צבי הירש-הררי סקלר (צבי בן שלום), היה אחד מחבורת הסופרים העבריים, שמשותפת להם "הביוגרפיה הקלאסית": נולדו במזרח אירופה (בוהורטוטשאני, גליציה ב-1883) , קיבלו חינוך מסורתי בחדר ובישיבה, "נתפסו" לציונות, הגיעו לארה"ב (1902) ובנו בה את המרכז העברי. גם הוא כאחרים, ניסה להתיישב בארץ-ישראל (1920; 1930) ולא הצליח. מילא תפקידים רבים בקהילה היהודית בניו-יורק. על בני חבורה זו בכלל ועליו בפרט, נכתב לא מעט, במיוחד במסותיהם של בני-החבורה עצמם: אברהם אפשטיין, יעקב קבקוב; ישעיה רבינוביץ, מנחם ריבולוב ואחרים. מן ה"ערך" עליו ב'לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים' של ג. קרסל, מתברר שהיה סופר ומחזאי פורה. הוא כתב בעברית ביידיש, ואחד ממחזותיו אף הוצג ב"הבימה" (1932). ארכיונו הועבר לישראל. חייו ופעילותו הספרותית, עדיין מחכים לחוקר שיחזור ו"יגלה" אותו.

    השבמחק
  5. בפולין בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים בפלך מזובייצק או בכינויו מזובשה, בעיר לא גדולה ולא קטנה מאקוב שמה, התגורר אדם נשוא פנים יחד עם אשתו וששת ילדיו. אותו אדם, ציוני בנשמתו רב מוסמך ומחנך במקצועו החליט ללמד את ילדי ישראל תורה עם מה שקרוי בימינו לימודי ליבה והמון "דרך ארץ". חשב ועשה ופתח "חדר מתוקן" וגם שם העניק לו "יבנה". השם הוענק בגלל אימרתו של רבי יוחנן בן זכאי "תן לי את יבנה וחכמיה.
    כצנינים היה ה"חדר המתוקן" לחסידים וגם לחלק מהצתנגדים שהיו במקום ובמיוחד לחסידיו של ה"קוצקער", שנקטו צעדים אלימים נגד ה"חדר המתוקן". במיוחד יצא קצפה על כי התלמידים קבלו שם שיעורים בתורת הזמרה והשירים -מה לעשות - היו שירי ארץ ישראל שהחלו להיות מופצים בפולין. הוא גם היה פעיל בתנועת "המזרחי" ואף זה היה כצנינים בעיניהם. שמעו בעיירות שבסביבה שהוקם בית ספר שכזה וביקשו שגם אצלם וכך החלה לפרוח הרשת ברחבי חבל מזובייצק-מזובשה ובניו של המורה הפכו למורים-לא למלמדים (למרות שנקראו מלמדים). רשומות שהפיצו הפכו למעיין עיתון עד שגם בוורה הוקם "חדר מתוקן שנשא את השם "יבנה". כל מי שנותר מתלמידיו לאחר השואה ידע לספר על שמחת החיים והשירה שבקעה מחלונות בתי הספר הללו. יהיה הרישום שרמתי כאן זיכרון למורה הדגול יחזקאל מרדכי שהוציא תלמידים הרבה והפיץ תורה בדרך השירה כולל שירתו של יודע ח"נ=ביאליק.

    השבמחק
  6. תודה לרמי, ותודה לנורית ויחזקאל שהרחיבו והחכימונו. הגפן של מרדכי רובינשטיין היתה לגפן פוריה, מרתקת. מתנת חג.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.