יום שישי, 24 ביולי 2020

רחוב שהוא שכונה: סיור ברחוב מקור חיים


כנס עורבים בכניסה לרחוב מקור חיים

מאת דוד אסף
צילומים: ברוך גיאן

חום אמצע יולי, דמדומי קורונה של פעם ושחר של סגר חדש. ברוך גיאן ואנוכי חונכים מדור חדש בבלוג: סיורחוב בירושלים. באין הדרכות טיולים בארץ או בחו"ל נבקר אחת לכמה זמן ברחוב, במתחם או במבנה בעירנו המשוגעת והאהובה, ונציע אותו לקוראים כמסלול סיור של שעה עד שעתיים.

ונתחיל ברחוב שהוא שכונה (ואולי שכונה שהיא רחוב): מקור חיים.

השכונה הנסתרת הזו, הנמצאת בדרום העיר, בין שכונת בקעה ואזור התעשייה תלפיות במזרח לבין חלקו הדרומי של פארק המסילה במערב, נמתחת לאורכו של ציר אחד – רחוב מקור חיים – כ-700 מטר אורכו, עם כמה רחובות צדדיים שחוצים אותו לקראת סופו (צֶרֶת).

את סיורנו התחלנו בקפה ומאפה בניחוח אוקטן 95. בית הקפה הוותיק 'נאמן' ממוקם בלב מה שמכונה 'צומת אורנים', שכולל עמדת שטיפת מכוניות, פנצ'ריה, דוכן לממכר אבטיחים אדומי לחיים ומפתים, המיני-מרקט של דודו, שפתוח 7/24, חנות חדשה יחסית לעופות צלויים ('רוסטו'), 'צלילי אורנים' הוותיקה, וכמובן משאבות הדלק על אידיהן וסרחונן. בין כך ובין כך, זו נקודת פתיחה מצוינת לתחילת הסיור, ובמגרש הגדול שמאחורי שטיפת המכוניות גם אפשר בדרך כלל להחנות את הרכב שלכם ללא שאלות או הטרדות.

מתחילים בתמונת דיוקן מחוייכת...

צומת אורנים הוא מעין קו התפר או 'מעבר הגבול' בין שכונות מוכרות: המושבה הגרמנית, המושבה היוונית ורחוב עמק רפאים מצפון, אזור התעשייה תלפיות ובית צפאפא הערבית מדרום, שכונת בָּקְעָה במזרח והקטמונים במערב. רחוב מקור חיים הרוגע נמתח כמעט במקביל לרחוב פייר קֶניג ההומה, והעובדה שאין דרך שמחברת בין השניים (אלא רק ממש בסוף הרחוב) תורמת גם היא לתחושת הבידוד, ואם תרצו תחושת הסְפָר, של שכונה זו. 'הרחק מן ההמון הסוער'...

ויש גם בן-לוויה לדרך. ספר מצוין שראה אור בהוצאת יד יצחק בן צבי ושמו: מקור חיים: סיפורה של שכונה בדרומה של ירושלים, שראה אור בשנת 2015, וכולל בתוכו מידע עשיר וגם הצעות למסלול טיול בשכונה.

להגיד על מקור חיים ש'ישן וחדש מעורבים בה', זו קלישאה מביכה, אך גם אמת גמורה.

השכונה נוסדה רשמית בשנת 1924, כלומר בימי שלוט הבריטים, אך התכנון של השכונה החל שנתיים קודם לכן. עבודת התכנון נמסרה לאדריכל המיתולוגי ריכרד קאופמן, שרק שנתיים קודם לכן, ב-1920, עלה לארץ מגרמניה וכבר הספיק לתכנן שכונות כמו תלפיות, רחביה ובית הכרם. קאופמן תכנן שכונת גנים חקלאית, בתים בעלי אופי כפרי, שמאחוריהם חצרות של משק עזר קטן.

בתים רבים מתקופה זו עדיין עומדים על עמדם. רבים אחרים נהרסו עד היסוד ובמקומם נבנו ונבנים בתים חדשים, מקצתם בטוב טעם מקצתם גסים ומכוערים. יש גם כמובן 'פרויקט יוקרה' ויש אפילו 'מקור חיים רזידנס'...


ולמה בכלל קוראים לשכונה מקור חיים? מתברר שמי שתרם את הכסף לרכישת הקרקעות היה יהודי רוסי עם השם הכי גֶּנֶרִי בעולם: חיים כהן (במחילת כבודם של השף המפורסם ושל חבריי העונים לשם זה).

כהן (1916-1850) הוא הטייקון או האוליגרך שמעולם לא שמעתם עליו.

הוא נולד בעיירה קטנה בפלך גרודנה שברוסיה הצארית (היום בלרוס) ועשה הון אדיר מעסקי נפט בבאקו ובסרטוב. הוא גם היה ציוני נלהב שטלטל את עצמו ואת רעייתו מלכה לשני ביקורים בארץ ישראל. בביקור השני, ב-1914 (במשלחת שבראשה עמד נחום סוקולוב), מלאו חמישים שנה לנישואיהם של חיים ומלכה כהן (הוא היה אז בן 14 ומלכה הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים!) ולכבוד האירוע המשמח תרמו ילדיהם סכום כסף נכבד לרכישת קרקע בירושלים. זו הקרקע שעליה נבנתה לימים שכונת מקור חיים.

את המידע על כהן שאבתי מרשימתה של נינתו, אפרת כרמון, שנדפסה בספר הנזכר בהוצאת יד בן צבי (עמ' 116-105). אפרת, שגרה ברחוב הרכבת, לא הרחק מכאן, ונמנית עם קוראי הבלוג, סיפרה לי את סיפורה המשפחתי באחד הסיורים שהדרכתי באוקראינה. 'מהעושר הגדול והדמיוני לא נותר הרבה', היא אמרה בצער.

כדי לנחם אותה סיפרתי לה את הבדיחה הדרויאנובית על יהודי שהשתתף בלוויה של רוטשילד ומירר בבכי. כששאלו אותו: 'למה זה תיילל ותבכה, הרי אתה לא קרוב משפחה של רוטשילד', הוא השיב: 'בדיוק על כך אני בוכה'...

פורטרט של חיים כהן שצייר הרמן שטרוק, 1914 (מקור חיים: סיפורה של שכונה, עמ' 110)

הצירוף 'מקור חיים' רומז לא רק לשמו של האב המייסד אלא גם לצירוף מילים שמופיע כמה פעמים בתנ"ך, ומכולם אהוב עליי פסוק זה: 'מְקוֹר חַיִּים  שֵׂכֶל בְּעָלָיו, וּמוּסַר אֱוִלִים – אִוֶּלֶת' (משלי, טז 22). השם רומז גם לאופיה המסורתי של השכונה, שמראשיתה הצטיידה לא רק בבית כנסת, שאליו נגיע בהמשך, אלא גם ברב שגר בה (אברהם יצחק טיקוצ'ינסקי, שעלה לארץ בשנת 1925 מפולין והיה ממקרוביו של הרב הראשי האשכנזי דאז אברהם יצחק הכהן קוק).

בתי השכונה טובלים בירק ובפריחה ססגונית. לאורך הרחוב עצי אורן וברוש, שניטעו בראשית ימיה של השכונה ונועדו לסמן חלקות, וב'עורף' המערבי גם עצי אקליפטוס בני עשרות שנים. לבתים רבים יש שערי כניסה מברזל: מקצתם ישנים וחלודים, מקצתם צבועים ומטופחים.


לרגע חששנו לפגוש את בעל הבית. אבל אז נזכרנו שבנט המפורסם גר בכלל ברעננה...


המבנה המעניין הראשון הוא בית מספר 10: בית הכנסת 'בית יוסף'.

כפי שאפשר להיווכח מקריאת הכתובת הגדולה שבחזיתו – הצרפתית היא שפתם השנייה (או אולי הראשונה) של המתפללים, שרובם, כפי שהתברר לנו, הם יוצאי תוניסיה.


בית הכנסת, שנחנך בשנת 2011, נבנה באדריכלות מודרנית ובקווים נקיים. הוא בוהק מלובן וניקיון ומאיר פנים לקרוב ולרחוק. בצד הצפוני נקבעה לוחית זיכרון מעניינת: לזכר 'ילדי אוסלו'.

'ילדי אוסלו' אינם קשורים כלל וכלל להסכמי אוסלו, אלא לאסון נורא, וכמעט לא מוכר, שקרה ב-20 בנובמבר 1949.



קבוצת ילדים יהודים מתוניסיה נשלחו במסגרת 'עליית הנוער' למחנה הבראה באוסלו, משם, לאחר כשמונה חודשים, היו אמורים לעלות ארצה. מטוס הדקוטה ההולנדי אבד בערפל והתרסק לתוך אחד הפיורדים, כארבעים ק"מ מאוסלו. 27 ילדים, שלוש מטפלות שליוו את הילדים (אחת מישראל, אחת מתוניסיה ואחת מנורווגיה) וארבעה אנשי צוות נהרגו. בדרך פלא, יצחק אלאל, ילד בן 12, היה היחיד שניצל. הוא נמצא רעב ורועד מקור לאחר יומיים של חיפושים, ומעניין מה עלה בגורלו לאחר חוויה טראומטית זו.

סיפורם של ילדי אוסלו ושל יצחק אלאל מפורט בסרטון וידאו זה (תודה לחגית):



הנה כמה קטעי עיתונות מאותם ימים:

מעריב, 23 בנובמבר 1949
דבר, 27 בנובמבר 1949
הכניסה הראשית לבית הכנסת נמצאת בצד הדרומי וממולה יש מבנה אבן מסוגנן ומגודר שנראה כמו רהט מים.

כשמתקרבים רואים שבשלט ההקדשה צוטט הפסוק 'וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם' (מיכה, ז 9), שהוא המקור למנהג תשליך. בירושלים אין נהרות או נחלים, אז מאלתרים... המים מוזרמים לכאן רק לפני ראש השנה, ובשאר ימות השנה עומד המתקן יבש ובלי כוחות.


נכנסנו פנימה והופתענו מיופיו של המקום, מן הצבעים הבהירים והחמים שמזכירים קצת את בית הכנסת אבוהב בצפת ומנברשות התאורה היפות. זהו בית כנסת ציוני ומודרני לכל דבר. דגלי ישראל מוצבים משני צדי ארון הקודש, ועזרת הנשים נמצאת באותו מפלס של עזרת הגברים ורק וילון שקוף מפריד ביניהם.


אם שאלתם היכן נמצא ברוך, הנה הוא מצלם את תיק ספר התורה שנמצא בוויטרינת זכוכית מיוחדת.


המשכנו לללכת. הצצנו לחצרות הבתים ובכמה מקומות שמנו לב לאמנות עממית חביבה של תליית חפצי יום-יום על קירות הבתים: קומקום ישן, חנוכייה מקורית ואפילו אופניים שנתלו לגובה.




רחלי גיגי-משה החביבה האירה לנו פנים והזמינה אותנו להיכנס פנימה לחצר ביתה.

הבית שבו היא גרה, כך סיפרה, נבנה בשנת 1947 ומאוחר יותר נרכש על ידי הורי בעלה. עתה גרים בו בכיף בני הזוג הצעיר. הבית והחצר כנראה יימכרו בקרוב, ואז הם ייאלצו לצאת מגן העדן הקטן שנפל בחלקם.


בבית מספר 21 שכן פנסיון משפחת רוזנבוים, מראשוני המתיישבים בשכונה, שהקימו את ביתם ב-1925 וידעו שלא על חקלאות תהיה פרנסתם. הם העריכו שהשכונה הירוקה, שמרחביה פתוחים ואווירה צונן בלילות הקיץ, יכולה להיות מקום נופש אטרקטיבי והחלו להשכיר חדרים בביתם לנופשים מחוץ לירושלים. אם תרצו, הם היו מחלוצי ה-Airbnb בארץ...

מקור חיים: סיפורה של שכונה, עמ' 147

הפנסיון עבר שיפוצים והרחבות אך אי-שם בשנות השבעים או ראשית שנות השמונים נסגר.

מאמצע שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים פעלה במתחם ישיבת מקור חיים בראשות הרב עדין שטיינזלץ (בינתיים עברה הישיבה לכפר עציון אך היא עדיין נקראת בשם זה), ומשנת 2002 ועד היום שוכן כאן בית הספר הדמוקרטי סאדברי ירושלים. בבית הספר הזה, שכמדומני הוא היחיד מסוגו בארץ (Sudbury Valley School הוא שם בית הספר הראשון במודל זה שנוסד ב-1968 בעיירה פרמינגהם שבמדינת מסצ'וסטס), התלמידים עושים בערך כל מה שבראש שלהם. העיקרון המארגן הוא חופש חינוכי מוחלט ושלטון דמוקרטי של התלמידים, והחיוב היחיד הוא שהות בבית הספר במשך חמש שעות ביום לפחות. מאתר האנטרנט של בית הספר למדתי כי הוא פועל חמישה ימים בשבוע ורשומים בו כ-130 תלמידים בגילאי 18-6).


בשנת 2008 יזם גיא אייזנר, סטודנט במחלקה לצילום בבצלאל, מסלול הליכה שעובר בתשע תחנות ונקרא 'מסלול הקיפוד'. בתיאום עם ועד השכונה הוצבו אבני בטון ועליהן הוטבע מידע מעניין. ליד פנסיון רוזנבוים מצאנו את הנקודה הראשונה (יותר לא ראינו). על הדרך גם למדנו שבחצר הבית הצנוע הזה נבנו חלקים מכלי הטייס הראשון במדינת ישראל, דאון שזכה לשם 'יצהר' (כי מומן על ידי חברת השמן יצהר). בשנת 1937 נערכה בחולות ראשון לציון טיסת הניסוי הראשונה שלו... מי היה מאמין.


חוצים את הכביש לבית משפחת זיסרמן שגרה במספר 22 ונזכרים ב'טנגו כפר סבא' של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי: 'הפרה גועה ברפת'...

כאמור, הבתים המקוריים נבנו עם חצר אחורית גדולה שבה יוכלו הדיירים לגדל ירקות או להחזיק תרנגולים או פרות. משפחת זיסרמן, שהתיישבה בשכונה ב-1924, החזיקה רפת, ואת קירות הטיח החיצוניים שלה, שהיום גובלים בפארק המסילה, אפשר לראות עד היום (נכנסים לחצר במעבר בין הבתים 24-22).

כך נראית הכניסה לבית זיסרמן:


וכך נראית החצר מאחורה:


הפרות נעלמו מזמן, אך סימנים להן נותרו בשטח. למשל, לולאות ברזל שרותכו לקיר ונועדו כנראה לקשירת הבהמות.


פרות כבר אין, אבל פרפר יפהפה הגיע לבקר.


על קיר הרפת נבנתה בימי מלחמת העצמאות עמדת ירי לכיוון מערב (הקטמונים). צילמנו אותה מצדה האחורי, כלומר מפארק המסילה:


שני בתים ברחוב (מספרים 30, 32) נבנו בלבני סיליקט  תופעה חריגה בירושלים, משום שהלבנים הזולות הללו לא יוצרו בעיר והיה צריך להביאן מבחוץ. במבט מקרוב מגלים שרק חזית הבית מחופה בסיליקט ואילו הקירות בצדדים נבנו באבן רגילה.


עצי האקליפטוס הענקיים הללו שמאחורי בית מספר 28 ניטעו בוודאי עוד בימי הטורקים.


הגענו לבית מספר 29. כאן גרה משפחת ברלין, שנמנתה על מייסדי השכונה. ב-1980 הקימו בני הזוג זאב וטרודי בירגר מרפאת שיניים התנדבותית לילדים ממשפחות מעוטות יכולת. רופאי השיניים המתנדבים משתייכים לארגון Dental Volunteers for Israel. טרודי ניהלה את המקום במשך כעשרים שנה ולאחר מותה בשנת 2002 נקראה המרפאה על שמה. המרפאה הייתה סגורה ולא הצלחנו לברר אם הסגירה היא זמנית או קבועה.


בחלקו הדרומי של הבית נמצאת היום תחנה פעילה של מגן דוד אדום ובסמוך גם גן ילדים קטן.

מתקדמים כמה עשרות מטרים והנה בצד שמאל, בבניין מספר 42, אנו עומדים נוכח בית הכנסת הישן של השכונה שנחנך בשנת תרפ"ט (1929).

שלא כמו בית הכנסת התוניסאי, החדש והמבהיק, שבו התחלנו את סיורנו, בית הכנסת ההיסטורי הזה משדר הזנחה מדכאת. הקירות, שבמקורן נבנו מלבני סיליקט, מצופים אבן זולה, וקומת הגג, שנבנתה בבטון חשוף, מתפוררת ולא מטוייחת. בחזית הכניסה יש תוספת בנייה זולה ומכוערת שבה התמקם כולל אברכים כלשהו, ואילו החצר האחורית, רחבת הידיים, שנושקת לפארק המסילה, כולה אשפה ועשבים שוטים.

לצערנו לא יכולנו לצלם מבפנים כי בית הכנסת היה סגור. ימי קורונה...


בחצר הקדמית הוקמה יד זיכרון לשנים-עשר מגיני השכונה בימי מלחמת העצמאות, שכולם נפלו בשנת תש"ח / 1948. צריך לזכור שלשכונה הייתה חשיבות אסטרטגית, שכן בתיה גבלו ממש במסילת הרכבת היחידה לירושלים.


אין זה מקרה שדווקא כאן מיקמו את לוח הזיכרון. בתי השכונה ומבנה בית הכנסת היו חשופים לצלפים מבתי קטמון ומן הכפר הערבי הסמוך בית צפאפא, ועל כן על הגג נבנו בשנת 1936, בראשית ימי 'המרד הערבי הגדול', שתי עמדות הגנה עם חרכי ירי. כאן שמרו שומרים בימי 'המאורעות' וכמובן בימי מלחמת העצמאות. כמה חבל שעמדות אלה, שהן ייחודיות בירושלים, לא שומרו כראוי והן מתפוררות.


על גג העמדה הדרומית הוצב מתקן שנראה כמו צופר אזעקה. אולי זו הצפירה המבשרת על כניסת השבת?


על ספסל בחצר בית הכנסת, ליד מתקן הגניזה, מישהו הניח תמונה ממוסגרת של באבא סאלי וכל הרוצה ייקח. שקלתי את הדבר בכובד ראש ולבסוף החלטתי לוותר...


רחוב צֶרֶת 'שובר' את מהלכו של רחוב מקור חיים ומאפשר פנייה שמאלה בואכה רחוב פייר קניג, ופנייה ימינה שמתחברת לחלקו הדרומי של פארק המסילה. בהצטלבות הדרכים אי אפשר היה שלא לשים לב למבנה הישן שכל רעפיו פורקו ונלקחו. נותרו רק הקירות ושלד עצוב של גג... אגב, בדקתי מה פשר השם המשונה, ומתברר שצֶרֶת הוא שמה של עיר מקראית בעבר הירדן המזרחי, שנזכרת פעם אחת בתנ"ך בשם צֶרֶת הַשַּׁחַר (יהושע, יג 19).


פנינו לפארק המסילה. חלקו הדרומי והיפה של הפארק ראוי לרשימה נפרדת (על החלק הצפוני ראו ברשימתו המצולמת של ברוך גיאן, 'סתם יום של חול בפארק המסילה', שפורסמה בבלוג עונ"ש ב-16 ביוני 2013). בכל מקרה, זו הדרך המומלצת לחזור לצומת אורנים.

הפארק בחלקו זה מטופח וגדוש בצמחים, בעצים ובמתקני ספורט ופנאי. שמחנו לגלות כי עשרות רבות של אנשים, בני כל הגילים והצבעים, הולכים, רצים ומדוושים להנאתם בפארק, בבוקר של סתם יום של חול. 'מתברר שאף אחד במדינה לא עובד, חוץ משנינו' – סחתי בדאגה לברוך.


המסלול עובר ממש ליד המגרש הגדול והמוזנח שנמצא מאחורי בית הכנסת הישן ומספק זווית מעניינת של ישן וחדש. מצד ימין אפשר לראות את עמדת השמירה הדרומית עם הצופר.


בתחנת הספרים, שמעוצבת כתחנת אוטובוס  יש עוד שתיים כמותה לאורך הפארק (בזו הסמוכה לבית צפאפא יש בעיקר ספרים בערבית)  מצאנו לא מעט ספרים 'שווים': ממסע צה"ל בסיני של שבתי טבת ועד צ'יפופו ביפן (לקחתי, אלא מה).


בסבך עצי התאנה והקיסוס מציצים בתים קטנים ששנים רבות שכנו במעין ארץ הפקר ועתה הם חלק מהפארק.


כמעט כולם – פרט לרצים ולמדוושים – מקפידים על עטיית מסכה. לא נעים להיות שונה, אז גם אנו הקפדנו.

קיר הטיח שבתמונות הבאות הוא הקיר החיצוני של הרפת של משפחת זיסרמן שבה ביקרנו קודם.


לאורך המסלול פיזרו מתכנני הגן שלטי ברזל ועליהם נחקקו ציטוטים ממקורות שונים על הרכבת לירושלים: שירים, זיכרונות, דיווחים בעיתונים.

צילומי השלטים: דוד אסף

הדרך ממשיכה לה, והיא טובה ונעימה לראש, ללב ולנשמה. אפשר ללכת על המסילה עצמה (אין אלה לוחות עץ, אלא לוחות בטון דמוי עץ), אפשר גם על מסלול האספלט שמיועד לרוכבי אופנייים.


סיימנו. ברוך הלך לשטוף את הרכב שלו, אני עולה על רכב השרד שלי ונפרד לשלום. עד לסיורחוב הבא.


למיטיבי קרוא 

בשנת 2007 יצרה נעמי אלטרץ סרטון מקסים בן כחצי שעה ובו מספרים תושבי מקור חיים הוותיקים על השכונה ועל עצמם. מקצתם, ובהם ההיסטוריון המקומי דורון הרצוג, כבר אינם עוד עמנו.



בשנת 2012 הכין משרד אדריכלים ארדסימון תיק שימור של השכונה, והוא זמין להורדה באינטרנט: מקור חיים: תיק תיעוד שכונתי.

האלבום של יליד השכונה, דוד (דודיק) כתר

יואב אבניאון, שבעים שנה לאסון ילדי אוסלו


43 תגובות:

  1. אסון ילדי אוסלו הונצח באנדרטה במושב ינוב ליד כפר יונה, ולאחרונה גם בנורבגיה, סמוך לאתר התרסקות המטוס
    https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4594203,00.html
    https://oslophototour.com/en/oslo-blog/oslo-children/

    השבמחק
  2. אסון ילדי אוסלו.
    במושב ינוב, שם התיישבו כמה משפחות של הניספים, כולל יצחק אלאל, הוקמה אנדרטה לזכר הניספים.
    יצחק אלאל (אל על) לא האריך ימים ונפטר בשנת 1987.

    ולעניין אחר :
    השיר "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת".
    נדמה לי שהנוסח הנכון (זהו שיר אהבה של בחורה לאהובה הממהר להגיע אליה) : "בין הרים ובין סלעים טס הוא ברכבת".

    שבת שלום

    השבמחק
    תשובות
    1. וכבר כתב על זה בעל הבלוג:
      http://onegshabbat.blogspot.com/2011/12/blog-post_28.html
      ובאתר זמרשת:
      https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=131

      מחק
  3. פרט מעניין צד את עיני: על תיבת ספר התורה בבית הכנסת 'החדש' וההדור כתובים שני תאריכים בספרות. בראש התיבה 5761 = ה'תשכא, ובתחתיתה שנות חייו של אדם, שכנראה לזכרו ולעילוי נשמתו נכתבו התאריכים "לפי מניינם". בתמונה רואים רק את תאריך הלידה ואת תחילת המלה 'נפטר' וההמשך בוודאי כתוב בחלק האחורי של התיבה המעוגלת. אינני יודע אם זה ממצא נדיר או תופעה מצויה בבתי כנסת אורתודוקסיים של עדות המזרח (באשכנזיים 'אין דבר כזה'). באלה שהתפללתי (ומתפלל) בהם לא ראיתי כזאת.
    תודה רבה על הרשימה המעניינת מאוד, וביותר כירושלמי, פיזית לשעבר ונפשית תמיד.

    השבמחק
    תשובות
    1. טעות דפוס אולי? - 5761 זה לא תשס"א? או שאני עייף ומבולבל? טעות תמימה כך או כך ולא משנה באמת.

      בבתי כנסת אורתודוקסיים אשכנזיים בארה"ב - במיוחד במקומות מחוץ לערים הגדולות (בערים מסויימות עברו הקהילות האורתודוקסיות "חרדיזציה" כלשונו של פרופ'חיים ווקסמן) - יש המשתמשים בתאריכים לועזיים גם על תשמישי קדושה ולא עושים מזה עניין. אולם, גם מדובר בקהילות אשר ישנם מתפללים הבאים ברכבם לבית הכנסת בשבת. הם דומים במשהו למסורתיות הספרדית בארץ.

      מחק
  4. כתושב חדש של השכונה-אכן חלקת אלקים קטנה ומקסימה

    השבמחק
  5. ידוע לי שבשנות ה-30 היה בשכונה סנטוריום לחולי שחפת. מישהו יודע משהו?

    השבמחק
  6. שתי הארות קטנות:
    1. יש בישראל כמה בתי ספר דמוקרטיים (לא כולם נושאים את השם דמוקרטי, אבל הרעיון זהה). הראשון שבהם - מעבר לביה"ס הירושלמי שציינת - הוקם בשנת 1987 בחדרה ופועל עד עצם היום הזה. מבחינה היסטורית הוא קדם לירושלמי שנוסד 5 שנים אחריו.

    2. מרפאת השניים השכונתית עדיין פעילה והיא מופעלת ע"י עמותה הנקראת "רופאי שניים מתנדבים בישראל" ולפי האתר שלהם הם מעניקים טיפולי שניים חינם לילדים ונערים עד גיל 26 המופנים ע"י גורמי הרווחה בעיר.
    מעיון באתר עולה כי זו המרפאה היחידה שהם מפעילים בישראל.
    אך יש לציין כי יש רופאי שניים נוספים שמתנדבים בישראל במסגרת קרן הידידות ומעניקים טיפולים לכל דורש בתשלום לפי תעריף משרד הבריאות.

    השבמחק
  7. ברכות ליִסוּד המדור החדש.
    כתבה מצולמת, מעולה מרשימה ומסקרנת. ולפי אחד הפוסטים האחרונים, "כתבה כתבה".
    יפה מאוד!

    השבמחק
  8. שני דברים חשובים חסרים מן הספר:‏‏ ‏
    ‏1‏. בית הכנסת נקרא "בית יוסף" על שם ר' יוסף שמאמה ז"ל - אך גם על שם אליהו עזריה ז"ל.‏ כמעט "כפרי פוטיומקין", או הסצנה מסאלח שבתי על החלפת השלטים.‏
    ‏2‏. במבואה לבית הכנסת מוסבר שהוא נבנה (כמדומני. אני כותב מן הזיכרון) על פי תוכנית בית כנסת בפריס, שהוא ‏עצמו חיקוי להיכל תאטרון או אופרה.‏
    ודרך אגב, ‏‏לפני כמה שנים התפללתי "קבלת שבת" בבית הכנסת הוותיק, שנוסד כבית כנסת "אשכנזי". רוב המתפללים היו ‏‏"ספרדים", ואם אינני טועה, בעיקר "מרוקאים" - כולם ילידי הארץ.‏ אינני יודע מה הרכב המתפללים בו היום, לאחר שהגיעו לשכונה עולים רבים מצרפת. ‏

    השבמחק
  9. נדמה לי ש"הכפר השוודי" שנמצא בכביש "הנרייטה סאלד" בדרך להדסה עין כרם בירושלים, נבנה מתרומות של הממשלה השוודית שכנראה האסון קרה מעל שמי שוודיה. "הכפר השוודי" היה מיועד לילדים עם צרכים מיוחדים,וכן אושפזו בו ילדים אחרי מחלת פוליו. כיום משמש גם הוסטל ובית ל"ילדים" שגדלו בינתיים..

    השבמחק
  10. תודה על הרשימה המלבבת. ראוי להזכיר גם את תושב השכונה דוד (דודיק) כתר, שחי בשכונה מיום לידתו עד היום (ככל הידוע לי) באותו בית לבני סיליקט שבנה אביו בשנת הולדתו, 1931. דודיק הפך את ביתו למעין ארכיון ומוזיאון של תולדות השכונה ויש בו פריטים רבים ותמונות נדירות. פרטים נוספים כאן:
    http://www.israelalbum.org.il/%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%99%D7%93-%D7%91%D7%9F-%D7%A6%D7%91%D7%99/%D7%93%D7%95%D7%93%20(%D7%93%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A7)%20%D7%9B%D7%AA%D7%A8/17/

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה. הוספתי לביבליוגרפיה בתחתית הפוסט.

      מחק
  11. תרשה לי להוסיף עוד פרט.
    בחודש אפריל 48 היתה השכונה במצור. שנים מן הנופלים: הלר וגורדון, נקברו בשכונה, ורק לאחר זמן הועברו אל הר הרצל.
    אחד מהם בשטח הבנין שמשמאל לבית הכנסת, השני בשטח הבנין החדש שנמצא ממול.
    מקור: הספר המצוין שצילמת. הם מופיעים בו במפה שבאמצע הספר.

    השבמחק
  12. עוד על יצחק אלאל ועל ילדי אוסלו
    https://www.youtube.com/watch?v=lP9SO4bzFgQ
    לעניין השם צרת:
    חמי קלירוהי שבעברו המזרחי של ים המלח, סמוך לשפכו של ואדי זרקא,כונו (לפחות בספרות ובעיתונות הילדים והנוער) בשנות הארבעים של המאה ה-20 בשם מעיינות צרת השחר, משום הזיהוי של צרת השחר המקראית בסביבה

    השבמחק
  13. תודה על הכתבה הצבעונית והנפלאה.
    בשכונת שפירא הידועה בדרום ת"א, יש רחוב בשם "מקור חיים" שמקבילים וסמוכים לו גם רחובות נוספים על שם ספרי המוסר "מסילת ישרים" (לרמח"ל) וכן "חובות הלבבות" (לרבנו בחיי אבן-פקודה). השם "מקור חיים" ניתן ללא פחות מחמישה ספרי הלכה וחיבורים פילוסופיים במהלך השנים. סביר שגם מכך - בנוסף לפסוק ממשלי - הושפע שם הרחוב והשכונה, בנוסף לקרבה לשם חיים כהן.

    השבמחק
  14. היוזמה שלכם- דוד וברוך- נהדרת- הרשימה מעניינת מאוד, פנינה יקרה.
    המשיכו במרץ - תודה רוחמה

    השבמחק
  15. מאד מעניין השם צרת השחר, מול איילת השחר

    השבמחק
  16. תודה. נהגתי לדווש שם בשבתות במהלך 15 שנות שהותי באזור. אכן תיאור מלבב. כמדומני גם גנזך המדינה שכן ברחוב הזה, בטרם עבר להר חוצבים

    השבמחק
  17. סיפור חייו של חיים כהן ראוי לסקירה נפרדת בעונ"ש. הוא היה לא רק "טייקון" אלא איש תרבות, ציוני נלהב ‏וקנאי לשפה העברית, שעסק בגאולת הארץ ובמסגרת זו רכש את אדמות מקור חיים. בני משפחתו הלכו בדרכו ‏והיו מעורבים בהנחת התשתית לייבוא נפט לנמל חיפה, בהקמת וניהול בית החרושת "עלית", עיתון "הארץ" ‏והוצאת "דביר". חתנו, דויד אטינגר (שהיה נשוי לבתו, רחל) חיבר את "שפתנו במראות" - המילון העברי ‏המאוייר הראשון. מידע אישי (רעייתי, חגית, נכדתו של דויד אטינגר, היא נינתו של חיים כהן, בדומה לאפרת ‏כרמון המוזכרת ברשימה הנאה שלעיל) אני מרשה לעצמי להעיר שסיפורה של משפחת כהן, אשר שזור ‏בהיסטוריה של רוסיה ערב המהפכה ובתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט ועם קום המדינה, ‏הוא סיפור שראוי לספרו בבלוג המצויין הזה.

    השבמחק
  18. כתבתי עכשיו לדוד אסף:

    דוד,
    רשימתך על רחוב מקור חיים יפה מאד ומעניינת.
    הזכרת את זאב וטרודי בירגר.
    זאב בירגר שהכרתי אותו נשא בשורת תפקידים בכירים בשירות המדינה. הייתה לו היסטוריה אישית מאד מעניינת מקובנה לירושלים ומירושלים לפריז ושוב ירושלים. אני מניח שיש עליו ערך בוויקיפדיה (לא בדקתי)
    למה אני כותב? כי הוא חשוב לנו בתרבות העברית ובספר העברי. זאב בירגר היה היה בעל הרעיון, המייסד והמנהל, במשך שנים רבות, של יריד הספר הבינלאומי בירושלים.
    זאב בירגר הקים את מרכז הסרט הישראלי, הגוף הממשלתי הראשון שתמך בתעשיית הקולנוע בארץ;
    זאב בירגר הוא האב המייסד של בית הספר ע״ש סם שפיגל בירושלים.
    הכל שמעתי ממנו ועוד הרבה יותר בראיון של שעה שקיימתי איתו עבור קול ישראל.
    על מפעולותיה של אשתו בעניין המרפאה שהקימה שמעתי ממנו,אך לא ידעתי עד היום היכן פעלה-פועלת.
    שבת שלום.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי יואל
      אז אם יש בידיך הקלטה של הראיון שקיימתעם בירגר-זה הזמן להעלותו לכאן או ליוטיוב עם תמונות

      מחק
  19. נהנתי לקרוא .
    אבל עוד לא יבשו הטיולים בארץ בכלל ובירושלים בפרט .
    בחמישי - שישי נהנינו רעייתי ואני מטיול בירושלים . המארגן הוא א.נ.א. ( אכסניות הנוער- שכבר נושקים לשנת השבעים )
    הגענו לאכסניה וריבלנו חדר נח . ובערב נערכה הרצאה של מדריך הטיול שלנו . ירושלמי שכולם שמעו את שם סבו " סורמלו " . וכמו שסיפרו על הסבא שידע לספר סיפורים , כך הנכד ריתק אותי בסיפוריו .
    למחרת ( יום שישי ) טיול רגלי לשכונת נחלת שבעה , ומשם עד הכנסיה האתיופית וסיום בככר ציון .
    אז יש עדיין חיים אחרי מבול הקורונה .
    שבת שלום

    השבמחק
  20. טרודי בירגר כתבה ספר מרתק ומחריד על ילדותה בשואה: "גשר צר" (יצא לאור ב-1990 בהוצאת שוקן). מומלץ לקריאה (אם כי קשה נפשית).

    השבמחק
  21. בית הספר "כנף" ברמת הגולן, נוסד ב 1994 ומנונל על ידי מנחם גורן, אף הוא בנוי ופועל במודל סאדברי.

    השבמחק
  22. בתבה המרחיבה את הדעת בנועם ושובה את העין. שוב תודה, וברכות חמות, לדוד ולברוך!

    השבמחק
  23. שמחתי לקרוא על מקור חיים. ביליתי שם חלק גדול מילדותי היות ואהרון רוזנבוים ממקימי השכונה היה סבי. ‏לאחר מכן עברו הורי לפנסיון.‎

    השבמחק
  24. ראשית תודה לדוד ולברוך על הפוסט המעניין על מקור חיים. ראוי אולי לציין שמקור חיים ממשיכה להיות שכונת מגורים הודות למאבק ציבורי במשך שנות ה 90 מאבק לשימור השכונה כשכונת מגורים. לפי תוכנית מתאר מראשית שנות השמונים השכונה הייתה אמורה להפוך לחלק מאזור התעשיה או כפי שקוראים לזה עתה אזור תעסוקה. מתוקף תוכנית זאת מספר עסקים נכנסו לשכונה גרמו לרעש וזיהום והכוונה הייתה לפתוח כמה צירי תמועה בין השכונה לבין רחוב פייר קניג ואחרים בא.ת. תלפיות. המנהל הקהילתי בקעה מקור חיים יצא למאבק בתוכנית ובסופו של דבר הביא לשינוי התוכנית והשאיר את מקור חיים שכונת מגורים. כמה עסקים לדעתי עוד נשארו כמו הבניין ששימש בזמנו את גנזך המדינה ומחסן המשקאות. בתהליך הזה לא נעשה מספיק שימור של המבנים המקוריים של השכונה. ראויים לציון 2 מתושבי השכונה יצחק תורג'מן שנלחם ממש בגופו ובבריאותו לשימור השכונה וכמובן דודיק כתר.

    השבמחק
  25. "על גג העמדה הדרומית הוצב מתקן שנראה כמו צופר אזעקה. אולי זו הצפירה המבשרת על כניסת השבת?"
    ובכן; המתקן הוא אכן צופר אזעקה -סירנה, שבאמצעותה הודיעו על סכנה. התקנים כאלה היו מותקנים על גבי גגות גבוהים ברחבי העיר.
    הצפירות המודיעות על כניסת השבת, הושמעו בכלים דמויי חצוצרה, עד שעברו למכשירים אלקטרוניים. מכל מקום, הווליום שלהם הרבה יותר נמוך מהסירנות.

    השבמחק
  26. תודה על הסיור המקסים!! רציתי להוסיף כתושבת מקור חיים שמאחורי בית מס' 23 אנחנו מטפחים מזה 6 שים גינה קהילתית מקסימה. מוזמנים לבקר ולהשתתף!!

    השבמחק
  27. זאב בירגר היה אחד מהאנשים הנפלאים שהכרתי. כל מוצאי יום העצמאות היה עולה עם קומץ חברים (זכיתי להמנות ביניהם) לגג ביתו שברחוב המייסדים , יחד היינו צופים בזיקוקים שהאירו מהר הרצל את שמי העיר וזאב היה מרים כוסית יין ובמילים ספורות היה מזכיר לנו לא לראות כמובן מאליו את העצמאות, השגשוג והחיים הנוחים שלנו. בעיניו, כשורד שואה היתה מדינת ישראל עדיין פלא שיש לברך עליו ובעיקר לזכור. זאב כתב ספר על מוצאותיו בשואה, החל מילדות מאושרת בקובנה ועד להשתקעותו בירושלים. שם הספר "אין זמן לסבלנות" (2001) והוא כולל מבוא שכתב שמעון פרס. זאב נהרג בתאונה טרגית ליד תיאטרון ירושלים. זוכרת אותו בגעגוע רב. דנה אבידר

    השבמחק
  28. מצרף את הסכמתי לכל דברי השבח מקודמי לעיל.
    תודה.
    שלום.ר

    השבמחק
  29. לפני חודש בקרתי אצל אביבה כתר אשתו של דודיק ובצער רב היא ספרה לי שלפני שמונה חודשים דודיק היקר הלך לעולמו.יהי זכרו ברוך. שרה.

    השבמחק
  30. כותבי הבלוג היקרים! התרגשתי מאוד לקרוא את הכתבה ולראות את תמונתי 😊
    רציתי לתקן את הכתוב - הורי בעלי לא בנו את הבית שאנחנו מתגוררים בו כיום, אלא רכשו אותו מהמשפחה הותיקה שבנתה אותו לאחר שההורים נפטרו- משפחת סלמון כמדומני.
    כתבה מקסימה וכתובה מרתק, למדתי ממנה המון!
    תודה רבה!
    רחלי משה

    השבמחק
  31. תודה על הכתבה והסיור המעניינים.
    אציין אברהם זיסרמן בן משפחת זיסרמן מבניה של השכונה נהרג בינואר 48 בסמוך לבית הוריו על מסילת הרכבת כשהדף לבדו התקפה יזומה ף של השכנים מבית צפאפא על השכונה.
    במהלך חודשים דצמבר 47-מאי 48 הדפו מגיני השכונה 13 התקפות מאורגנות על השכונה.
    בשנים האחרונות אנחנו (כמה חברים המתגוררים באיזור) מקיימים אזכרה בליל יום הזיכרון בעמדה אשר סמוך לה נהרג אברהם.
    העמדה עומדת על תילה עד היום מעל הרפת של משפחת זיסרמן.ניתן היה לראות אותה בתמונה שפורסמה ברשימה לעיל.
    השנה השתתפו באזכרה (בזום() גם בני משפחת זיסרמן.

    השבמחק
  32. באשר לאסון אוסלו ניתן לקבל חומר נוסף במאמר מפורט של יואב אבניאון ( http://www.yoaview.com/Yoaview/SITE/?action=showobject&sn=2_843) שבין השאר מספר על הילד יצחק אלאל ששרד את האסון.

    השבמחק
  33. שלום דוד, נהניתי מאוד לפגוש את הרשימה המעניינת והמפורטת על מקור חיים, וגם מן המראה ‏הכל-כך פוטוגני שלה באמצעות הצילומים היפים, וכמובן מן הדברים היפים שכתבת על אבי-סבי ה"טייקון". ‏תודה לך.‏
    יש לי גם שני תיקונים קטנטנים:
    1 כשחיים כהן נשא לאישה את מלכה הייתה היא בת 16 ואילו הוא היה ‏רק בן 14 (לכבוד חתונתו תפרו לחתן קפוטה עם מכפלה רחבה, כי הרי הוא עוד יגדל...). ‏
    ‏2. מעולם לא הרגשתי צער על זה שמשפחתי ירדה מנכסיה. אדרבה, הרגשתי שהמסורת ‏המשפחתית המרתקת שהנחילה לי היא כשלעצמה עושר גדול מספיק. אבל ניחא, הבדיחה שצירפת הייתה נחמדה וגם ‏מוצלחת... ולעניין המסורת הזו, לפני שנתיים ראה אור בגרמניה הספר Die Kahans aus Baku: Eine Familienbiographie "‏, על תולדות משפחת כהן ועלייתה הכלכלית בעולם הנפט, וזאת בספר בן יותר מ-500 עמ' שכתבה בגרמנית ‏ההיסטוריונית Verena Dohrn .
    ובכתב העת "אריאל", גיליון 123-122 ‏מאוגוסט 1997 הופיע מאמר שלי על תולדות מקור חיים, שכתבתי בזמנו בעקבות היחס המיוחד שיש לי אל ‏שכונה זו.‏
    אני עדיין נזכרת הרבה בהנאה בטיול המוצלח שלנו לאוקראינה, שהיה כמו שאומרים משהו-משהו.‏

    השבמחק
  34. מקסים תודה רבה החכמתי

    השבמחק
  35. הפרפר=סטירית הצבורת

    השבמחק
  36. נהניתי מאד מהסיור בשכונה ולמדתי דברים חדשים. בית המידות שבמספר 35, בסוף מסלול הסיור, היה משכנו של ארכיון המדינה במשך ‏‏22 שנה (2015-1993) וחבל שפרט זה לא צוין בסיור.‏

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.