יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

גלגולו של ניגון: מה שותים אבירי השולחן העגול בְּיִקְבֵי ראשון לציון?

גלוית מזכרת מיקבי ראשון לציון וזכרון יעקב (מקור: קדם)
____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השישי של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

א. כשנמות יקברו אותנו...

השיר 'יקבי ראשון לציון', או בשמו העממי 'כשנמות יקברו אותנו', הוא שיר שיכורים עליז וישן נושן, שפעם נהגנו לשיר בבתי הספר ובתנועות הנוער. מאז שנות השמונים נשתכח השיר (בדקתי אצל ילדיי, שהעידו כי אף פעם לא שמעו את השיר), והיום כמעט שלא שומעים אותו עוד, למרות שמספר אוהבי היין בקרבנו, שלא לדבר על שיכורים, הולך ועולה.

הנה מרים אביגל וניסן כהן-הברון בהקלטה משנת 1960 (בתקליטם 'יין ישן בקנקן חדש'):



ואלה המילים:

שקופית שירה בציבור (יוצר: משה בנציון)

לשיר העברי שורשים עמוקים. הוא מבוסס על לחן צרפתי של שיר עם ושמו Chevaliers de la Table Ronde (אבירי השלחן העגול) ובו נעסוק בהמשך הרשימה.

עלמות בבציר הענבים בראשון לציון (מקור: עיריית ראשון לציון)

איש אינו יודע מי חיבר את המילים העבריות ומתי בדיוק 'עלתה' המנגינה לארץ ישראל, אך הזיקה בין המנגינה הצרפתית לבין היקב בראשון לציון, העלתה את ההשערה (השגויה) שמא הובא השיר ארצה עם פקידי הברון רוטשילד כבר בימי העלייה הראשונה, כאשר נוסדו יקבי הברון במושבות ראשון לציון וזכרון יעקב (1890), ויינות 'כרמל' או 'כרמל מזרחי', שיוצרו שם, נחשבו בקרב היהודים בתפוצות לפסגת תרבות היין העולמית.

תווית יין מראשון-לציון (מקור: טיול בעיר)

'לא ולא!', הודיעני אליהו הכהן במענה לשאלתי:
ההנחה שהשיר 'כשנמות יקברו אותנו' הגיע עם פקידי הברון, שסייעו בהקמת היקב בשנות התשעים למאה ה-19 אין לה כל אסמכתה מאששת. פקידי הברון אמנם הכירו את שיר העם הזה בנוסחו הצרפתי  הרי אין צרפתי בעולם שאינו מכיר אותו!  אך השיר לא נמזג לקנקן הזמר העברי באותה עת, לא בייקב של ראשון ולא בבית החרושת לבקבוקי יין של הברון בטנטורה. השמועה על קדמותו של הנוסח העברי היא עורבא פרח. הוא לא הושר בעברית, לא בימי העלייה הראשונה, לא בשנייה, לא בשלישית ולא ברביעית, וככל הידוע לי גם לא בחמישית... אנשי עליות אלה, שאותם ראיינתי במשך השנים, מעולם לא כללו את השיר 'כשנמות' ברפרטואר השירים של התקופות הנזכרות.  
לפי הסימוכין שבידי, השיר הושר לראשונה במחרוזות השירים שליוו את ריקודי ההורה של שנות הארבעים. היו לשיר שני נוסחי פתיחה, של אופטימיסטים ופסימיסטים. הפסימיסטים שרו: 'כשנמות', והאופטימיסטים: 'אם נמות'...  
מחבר המילים טרם זוהה. אני מניח שהוא קיבל את השראתו משיר חלוצי העמק בימי העלייה השלישית, 'טוב לשתות ולמות', שהפזמון החוזר שלו הוא 'מלא מלא כוס יין אדום', בשילוב השיר 'הֵי עֲלָמוֹת, עֲלָמוֹת' 
שינוי הנוסח בשיר חל בעקבות הקרבות בשער הגיא במלחמת העצמאות. חיילי הפלמ"ח הסבו את מקום הקבורה העתידי מראשון לציון לבאב אל-ואד, והעלימו את ה'עלמות'. במקום זאת הוסיפו בית מענייני דיומא: על צלפים וכדורים חודרי שריון.   
השיר הצרפתי המקורי, הישן נושן (Chevallier de la table ronde) הורק לראשונה לעברית בידי מרים ילן-שטקליס ופתח במילים 'אבירים של שולחן עגול'. נוסח זה הושר כל השנים כ'נחלת הכלל'. המלחין ואיש 'קול ישראל', מאיר הרניק הזכור לטוב, לימד את הנוסח העברי הזה של השיר בסוף שנות החמישים בתוכנית הרדיו שלו, עתירת המאזינים, 'שירו שיר' כנוסח עממי של מחבר אלמוני... בראשית שנות השישים הוקלט השיר בנוסח זה בביצוע חבורת 'שירו שיר'. 

דבר, 17 במרץ 1941

כפי שציין אליהו הכהן, לשיר היו נוסחים שונים ומשונים, ועתה ננסה לפרוט את דבריו לפרוטות.

ב. מראשון לציון ועד באב אל-ואד: גלגולי הנוסח העברי


דן אלמגור סיפר לי, כי בני זכרון יעקב  לוקאל-פטריוטים שכמותם  נהגו לשיר במקום 'יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון', את 'יקברו אותנו ביקבי זכרון יעקב'. אולי, אך לא מצאתי עדויות כתובות לנוסח זה.

ביום העצמאות השלישי של מדינת ישראל (11 במאי 1951) פרסם איש אצ"ל מ'[שה] בן-שחר בעיתון 'חרות' מהרהוריו בפרוס החג ('רק תמול היה הדבר'). בין היתר הביא את הנוסח של אותו שיר 'קצת טיפשי', שליווה את הלוחמים בכל החזיתות. הנוסח שזכר בן-שחר שונה מעט מהנוסח שהובא לעיל מ'זמרשת' ('בחורות' במקום 'עלמות' ותוספת של בית: 'שם ישנן בחורות / המחלקות נשיקות / בשפתים אדמדמות'):


שלוש שנים לאחר מכן, ב-1954, העיד חיים גורי, שעשה אז בצרפת ומשם שלח לעיתון 'דבר' מדור בשם 'רשימות פאריזאיות', הן על נוסח השיר המקורי (גם הוא זכר 'בחורות', ולא 'עלמות'), הן על הנוסח שאותו שרו חיילי הפלמ"ח, שליוו את השיירות לירושלים:

חיים גורי, 'ליד בתי הזמר', דבר, 4 ביוני 1954

ואכן, גרסה זו נדפסה גם בספר 'משפחת הפלמ"ח', שערכו חיים גורי וחיים חפר (1977, עמ' 181).

שקופית שירה בציבור (יוצר: משה בנציון)

בזמרשת סיפר מיכאל קוכמן:
מקור הגרסה הוא ב'פלוגת הקו' של הגדוד החמישי של הפלמ"ח שהייתה מורכבת בעיקר מאנשי 'הרזרבה' (מעין 'מילואים' של הפלמ"ח). פלוגה זו הייתה אחראית על הבטחת הדרך בקו תל אביב-ירושלים ונכללו בה מלווי השיירות והמאבטחים במשלטים שחלשו על הדרך. נקודת התורפה העיקרית בהבטחת השיירות הייתה בבאב אל-וואד (שער הגיא) בו התפתל הכביש בערוץ צר בין ההרים משני עבריו, מהם היה נוח לערבים לצפות על השיירות, להערים מחסומים על הכביש ולתקוף באש. באזור זה רבו הנופלים מבין 'פלוגת הקו' (עדות אילמת לכך הם שלדי המשוריינים שנפגעו, המוצבים בצדי הכביש עד היום). מציאות זאת היא שהולידה את הגרסה המקברית שחברי 'פלוגת הקו' שרו אותה בהתלהבות כדי לגרש את הפחדים, ומהם עבר השיר ליתר אנשי הגדוד החמישי ואף לחברי הגדוד הרביעי שביחד הרכיבו את 'חטיבת הראל' שלחמה בגזרת ירושלים ובמבואותיה.
רכב משורין בין הרי באב אל-ואד (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)

ד.  אבירי השולחן העגול: המקור הצרפתי




ככל שביררתי, איש אינו יודע מתי בדיוק ומי כתב או הלחין את המקור הצרפתי של השיר Chevaliers de la Table Ronde. גם לשיר הצרפתי יש כמה וכמה נוסחים (אחד מהם נקרא: 'צוואתו של השתיין'). המקור חוזר, ככל הנראה, לשירי שתיינים ושיכורים מימי הביניים, אך הנוסחים הראשונים של השיר תועדו במאה ה-18 בחבל בראס (Bresse) שבצרפת. באחד הנוסחים, משנת 1749, מסופר על אשה שיכורה שרוצה שיקברו אותה בחבית של יין...

Si je meurs, je veux qu'on m'enterre
Dans une cave où est le vin
Les pieds contre la muraille
Et la tête sous le robin

שם השיר עשוי להטעות: אין מדובר כאן באבירי השולחן העגול, אותו מסדר ימי-ביניימי מפורסם אך בדיוני, שמיוחס למלך ארתור, אלא בסתם חובבי יין צרפתים, שיושבים סביב לשולחן עגול ובודקים ביסודיות את טיב היינות המוגשים להם, אם משובחים הם אם לאו.

גם בצרפתית יש כמה נוסחאות של השיר, וזו הנפוצה:


הנה כמה ביצועים חביבים שליקטתי.


הביצוע הקלאסי הוא של 'רביעיית ברבוס' הצרפתית (Les Quatre Barbus). רביעייה נפלאה זו, שנוסדה ב-1938, זכתה להצלחה רבה במיוחד בשנות החמישים והשישים. הם הוציאו כשישים תקליטים, ואחד מהם, שנדפס ב-1955 ונקרא 'שירי שתיינים', כלל גם את השיר הזה:



וכאן, זמרי האופרה 'סוליקו' מטיבליסי שבגרוזיה שרים בצרפתית:


וכאן, חבורה עליזה של צרפתים קשישים, שקוראים לעצמם 'חולצי הפקקים':




ה. 'פה נטמן ראש השתיינים': התרגום לעברית



כפי שהזכיר אליהו הכהן במכתבו, השיר הצרפתי המקורי זכה לתרגום עברי נהדר, פרי עטה של מרים ילן-שטקליס, והוא נקרא 'אבירים של שולחן עגול'. אין בו זכר לראשון לציון, אבל יש בו הרבה יין.

הנה המילים מתוך שקופיות של שירה בציבור, כמו פעם (ותודה לדן אלמגור ששלח).

שקופיות שירה בציבור (יוצר משה בנציון)

בשקופיות נשמט הבית הרביעי של השיר:

אֶל הַקִּיר שִׂימוּ הָרַגְלַיִם
וְהָרֹאשׁ תַּחַת הַבְּרָזִים.
וְהָרֹאשׁ, כֵּן כֵּן כֵּן,
וְהָרֹאשׁ, לֹא לֹא לֹא,
וְהָרֹאשׁ תַּחַת הַבְּרָזִים.


ככל שהצלחתי לברר, תרגומה של מרים ילן-שטקליס נדפס לראשונה בספר התווים של שיריה, 'הי יחד: שירי עם מרחוק ומקרוב' (תל אביב, הוצאת 'נגן', 1964).


מרים ילן-שטקליס (1984-1900)

הנה אברהם פררה בהקלטה משנות החמישים, שנכללה בחלק השלישי של אוסף שיריו 'זכרונות שאוהבים' (צדיק כתמר יפרח, 2007). פררה שר בליווי מקהלת קול ישראל לנוער בניצוח צבי בן-פורת (תודה לרפי בינדר על ההקלטה והסריקה).



השיר הוקלט גם על ידי אבי טולדנו (שירי עמים, 1969), ולאחרונה שוב על ידי חבורת שהם (שיא הכיף: שירי עם שובבים, 2012).

ו. 'כשנמות' בביצועי שנות השישים

בשנות השישים של המאה ה-20 'התגלה' מחדש השיר 'המקורי' על יקבי ראשון לציון, ולצד הביצוע של מרים אביגל וניסן כהן-הברון, שהובא למעלה, יש כמה הקלטות נוספות. כך למשל, בשנת 1963 שרה את השיר 'להקת ההדים' התל-אביבית וסולנה צאל (בצלאל) יונגרייז. זה היה ביצוע רוק, מהסוג שלא היו רגילים לו אז בארץ:



והנה עוד ביצוע משנת 1966 של חבורת זמר נשכחת בשם 'שלישיית ארבל':



הדהוד של השורה 'כשנמות יקברו אותנו' אנו מוצאים גם ב'שיר השוּק' של נעמי שמר, שהוקדש לנעמי פולני ואותו שרו 'התרנגולים' בשנת 1961:

וכשנמות קִבְרוּ אותנו 
כאן בין חבית ובין בקבוק, 

כי רק אתמול לשוק הגענו 
וכבר הגיע סוף פסוק. 


מקום טוב להיקבר בו... חביות יין ביקבי ראשון-לציון, 1920-1900 (מקור: ויקימדיה)

והנה יין לקינוח. סרטון קצרצר מטעם מוזיאון ראשון לציון ובו שולבו קטעי פילם ישנים שצולמו ביקב וסביבתו:



ז. כשנמות יגרדו אותנו...

טנקים שרופים של צה"ל בסיני (מקור: יד לשריון)

הגרסה המקברית של חיילי הפלמ"ח מבאב אל-ואד, היא 'צמחונית' לעומת הגרסאות המזוויעות שנוצרו בקרב חיילי צה"ל במלחמות השונות שעברנו, ממלחמת יום כיפור ועד מלחמות לבנון.

זוהי גרסת הטנקיסטים מגדוד 75 של חטיבה 7 (נרשמה באתר 'זמר הפלוגות' של אוניברסיטת חיפה):

כשנמות יגרדו אותנו בבית ספר לשריון,
כשנמות יגרדו אותנו בבית ספר לשריון.

שם ישנן חתיכות
של בשר חרוכות,

שצבועות בשחור-ירוק, ירוק, ירוק.

כשנמות יאספו את החתיכות שלנו מהסיפּוּן
כשנמות יאספו את החתיכות שלנו מהסיפּוּן

שם ישנן חתיכות
של בשר חרוכות,
וגם דם אדום-אדום.


(בשם 'סיפּוּן' קוראים הטנקיסטים לחלק השטוח והרחב של הטנק שעליו מורכב תא הצריח).

איור: דודו גבע

ובעיתון 'הארץ', מתאריך 31 בדצמבר 1982, במאמרו 'מזמירות ארץ הארזים', רשם ב' מיכאל מילות שירי חיילים במלחמת שלום הגליל, המוכרת יותר כמלחמת לבנון הראשונה (תודה לעופר אדרת על הסריקה):

כשנמות  יגרדו אותנו
עם השפאכטעל מהדפנות...
שם ישנן חתיכות
של בשר – חרוכות
בצבעים של אדום-שחור...

שלא נדע...


3 תגובות:

  1. תודה על עוד טור מחכים ומעניין.

    בשנות השמונים בתנועת הנוער "בני עקיבא" היינו שרים לצלילי אותה המנגינה:
    הקומונרית, תגידי לנו איזה שבט הכי טוב?
    הקומונרית, תגידי לנו איזה שבט הכי טוב?
    'ניצנים'? לא, לא, לא.
    'מעלות'? לא, לא, לא.
    'מעפילים'? כן, למה לא.

    השבמחק
  2. לעורך הבלוג,

    רשימה מרשימה הן מבחינת התוכן, והן מבחינת הצורה.

    תמונות טובות בחרת, בהן הופך להיות המתבונן חלק מן התמונה, בייחוד זו של יקבי ראשון וזכרון, בה נמצאים המצולמים בתמונה בתנועה ואינם מודעים לעדשה המכוונת אליהם. גם תמונת חביות היין הנחבאות ביקב טובה, שכן היא מציבה את המתבונן עומד בו וצופה בהן מבפנים, וכן תמונת המשורין בשער הגיא, שהצופה בו יכול לחוש בקלות (רק מעצם העמדת המצלמה) את תחושות הרטט והזיע שעברו על פורצי הדרך לירושלים הנצורה.

    השקופיות ששלח דן אלמגור נוגעות ללב, בשל היותן משקפות את תחושת הזמן בו הם נעשו (טיפורגפית, וגרפית [עיצוב השיקופיות]).

    טוב שתמונות פורטרט הן צנועות (ואינן פותחות את הרשימה) בהיות המצולם (בימים ההם) נמצא במצג חזיתי אל המצלמה, ללא שום קשר לסביבה, מצב היוצר תחושה של דו-קרב שאיש לא מרוויח ממנו.

    יפה הסריקה של עופר אדרת, בה יכולנו לראות את הכתוב, ויותר מכל להרגיש את תחושת הלוחמים(האמיתית).

    ונאה לו למפעל עונג שבת, המארח בסוכתו אושפיזין שכאלו.

    שנה טובה

    השבמחק
  3. השְקופיות המאוירות שהבאת במאמר היפה (כאחרים בבלוגך) עוצבו ע"י המורה והמוסיקאי משה בנציון. בדירה צנועה בצפון הישן של תל אביב מכר אלפי (!) שקופיות שונות עם שירי הזמר הארץ ישראליים, שקופית לבית או שנים של השיר, עשויות בטוב טעם ובהקפדה רבה על הנקוד הנכון. הן שמשו בעבר את מארגני ערבי השירה בצבור.

    בנציון היה דמות ציורית - דמה במקצת לזומבה (יהודה גור אריה) בסרט "אולי תרדו שם" של הפלמחאי פוצ'ו. העברית המדוברת שלו היתה שופרא דשופרא. אם איני טועה הלך בנציון לעולמו בראשית שנות השמונים.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.