'לִי הוּא – אָמַר הַסֵּפֶר': מנחם ברינקר ומקומו בחקר הספרות העברית

מנחם ברינקר (איור: ערן וולקובסקי)

מאת אבנר הולצמן

שנה למותו

הפרק המרכזי בספרו האחרון של מנחם ברינקר (הספרות העברית כספרות אירופית, כרמל, 2016) קרוי 'מחניים: על האחדות המפוצלת של יצירת ברדיצ'בסקי'. אני מבקש לשאול את הביטוי הפרדוקסלי הזה ולהחיל אותו על עבודתו המחקרית וההגותית של ברינקר עצמו, לאמור: האחדות המפוצלת של יצירת מנחם ברינקר בכלל, ושל עבודתו בחקר הספרות העברית בפרט. 

ובאמת, כל מבט, ולוּ מרפרף, על מכלול העשייה שלו, יגלה גיוון נדיר, אולי חד-פעמי במקומותינו, של תחומי מחשבה וכתיבה. עורכות ספר היובל לכבודו, הספרות והחיים (כרמל, 2011), מנו בפתח הספר שבעה או שמונה תחומים כאלה, שבכל אחד מהם העמיק וחידש כאילו היה זה תחום התמחותו העיקרי: פילוסופיה, אסתטיקה והרמנויטיקה, תורת הספרות, ספרות עברית, ספרות כללית והשוואתית, ביקורת הספרות, הגות יהודית מודרנית. כאשר נערך לכבודו לפני כעשור כנס באוניברסיטת שיקגו, לרגל פרישתו מן הקתדרה שייסד שם, ציינו מארגני הכנס שברינקר הוא אולי החוקר היחיד המסוגל לדבר באותה מידה של בקיאות סמכותית על שפינוזה, על סארטר ועל הספרות העברית בת זמננו. ודאי אין זה מקרה שהוא לא היה מעוניין ומסוגל לגדור את עצמו במחלקה אוניברסיטאית אחת, ושנים רבות החזיק במינוי כפול או מפוצל בחוג לספרות ובחוג לפילוסופיה, בתל-אביב ואחר כך בירושלים. זהו הפיצול, אבל בתוכו שוכנת האחדות, משום שכל מבט על המכלול הזה יגלה קשרים גלויים ונסתרים בין אגפיו. תחומי העשייה של ברינקר ניזונים זה מזה, מפרים זה את זה ומעשירים זה את זה. הזרימה ההדדית בין דיסציפלינות שונות היא תכונת יסוד בעבודתו, וכל מי שניסה לשרטט את הדיוקן הזה ציין אותה. לכן, הניסיון לדבר על מקומו של ברינקר בחקר הספרות העברית בלבד, הוא, לכאורה, פרימה או בידוד של סיב אחד מתוך יריעת בד שלמה, אבל גם ההפך הוא הנכון: הסיב העשיר הזה אוצֵר בתוכו, או סופח אליו, את תכונות האריג כולו. 

כשם שניתן לחלק את מכלול עבודתו של ברינקר לשבעה או שמונה תחומים, הרי כאשר ממקדים את המבט בעיסוקו בתחום הספרות העברית בלבד מתברר שגם בו ניתן לסמן מספר תחומי משנה מובחנים. בראשית הייתה המעורבות הפעילה בספרות הישראלית הצעירה, וזאת מגיל הנעורים ממש. המעיין בכתבי העת ובמוספי הספרות מתחילת שנות החמישים ימצא בהם את שיריו של מנחם ברינקר (או 'ב. מנחם' כפי שחתם עליהם לעתים) בן השבע-עשרה, השמונה-עשרה והתשע-עשרה, שעשו רושם בשעתם. אלה שירים לא טריוויאליים ולא אפיגוניים, שגם היום ניתן להתרשם מן הבשלות האצורה בהם. כדי לטעום שמץ מן הטעם, הנה שיר נוף יפהפה בשם 'בהירות חורפית', שפורסם בעיתון למרחב בשנת 1954. זהו תיאור של הצטללות הנוף בבוקר חורף אחרי הגשם, כפי שהוא נשקף מן הרכס של הרי נפתלי שבו שוכן קיבוץ משגב עם. כדאי לשים לב לניואנסים האימפרסיוניסטיים העשירים של מסירת גוני האור ולעמדה המתבוננת, החותרת לדייקנות תיאורית, כמו אובייקטיבית, ונמנעת מהבעת רגש ישירה או מהטלת ה'אני' של המשורר על הנוף:

למרחב, 31 בדצמבר 1954, משא, עמ' 2

באותן אכסניות ספרותיות, שהיו קשורות לתנועה הקיבוצית ולתנועת העבודה, פורסמו החל בשנת 1953 רשימות הביקורת הראשונות של ברינקר, המצטיינות בתוקף פנימי ובהעדר כל מורא מפני מבוקריו בעלי המוניטין. הוא כתב על הרומן חדוה ואני של אהרן מגד (הקיבוץ המאוחד, 1953) מתוך הזדהות עם מבוכותיו של גיבורו, הצעיר עוזב הקיבוץ; הוא תיאר באהדה את דקוּת עיצובם של תיאורי הטבע בסיפוריו של זרובבל גלעד; הוא נזף – לדעתי בצדק רב – בברוך קורצווייל, הסמכותי במבקרי הספרות דאז, על שעיוות ורידד במאמריו את דיוקנם של ברדיצ'בסקי וברנר, וניכר מדבריו עד כמה היה ספוג כבר אז ביצירותיהם של השניים. אכן, כבר בגיל שבע-עשרה פרסם בביטאון תנועת הנוער מאמר בשם 'לפגישה חדשה עם ברנר', שניתן לראות בו סנונית מבשרת של הרנסנס הברנרי שהסתמן בביקורת העברית בשנות החמישים. ברשימה אחרת תיאר בביקורתיות את שירי חותם של חיים גורי (הקיבוץ המאוחד, 1954) כקובץ המבטא מבוכה רעיונית ופואטית ונופל מקודמו המהולל, פרחי אש (ספרית פועלים, 1949). ואל יהי הדבר קל בעיניכם: הרשימה רחבת היריעה פורסמה בדו-השבועון משא, ביתם הספרותי של גורי עצמו ושל יוצאי הפלמ"ח, וכפי שגונב לאוזנו של ברינקר היא אכן עוררה את פליאתו ואולי אפילו את רוגזו של גורי, ששאל מיהו הנער החצוף, שספק אם כבר סיים תיכון והנה הוא מעז לתת לו ציונים. לימים נעשו השניים חברים קרובים מאוד, ורק לפני חודש פרסם גורי בעיתון הארץ שיר הכולל את השורות: 'חֲבָל שֶׁמְּנַחֵם אֵינֶנּוּ./ הָיִיתִי מַרְאֶה לוֹ אֶת כְּתַב הַיָּד/ שׁוֹאֵל כְּהֶרְגֵלִי מַה דַּעְתּוֹ'.

באותן שנים פרסם ברינקר גם מאמרים ראשונים בעלי אופי מחקרי: על שירת טשרניחובסקי ומבקריה ועל עיצובה של החוויה החלוצית בספרות הישראלית הצעירה. התנסותו הראשונה בעריכה ספרותית הייתה אף היא באותה תקופה, כאשר קיבל על עצמו לערוך את הירחון במבחן, ביטאונה של תנועת הנוער 'המחנות העולים'. מתוך ההתחלות המגוונות האלה הסתמן דיוקנו של איש צעיר, שהספרות העברית עומדת במרכז עולמו והוא מחויב לה באופן טבעי ומתחיל להותיר בה רישום כמשורר, כמבקר, כעורך וכמי ששואף להיות חוקר. יחד עמו החלו לפעול באותה צורה כמה מחבריו בני דורו, שחבשו עמו באותן שנים את ספסלי החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ונעשו עם הזמן לעמודי התווך של חקר הספרות העברית וביקורתה; אולם דרכו בהמשך הייתה שונה משלהם. 


נקודת המפנה הייתה, ככל הנראה, פנייתו ללימודי התואר השני בפילוסופיה, שפתחו לפניו מרחבי דעת חדשים ומלהיבים וענו על הצורך העמוק שקינן בו בעיסוק מחשבתי סדור ומוצק, לרבות הוספת ממדים תיאורטיים להתבוננות בספרות ולכתיבה עליה. הביבליוגרפיה של כתביו מספרת את הסיפור בבהירות. בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים התגבשו עבודותיו על סארטר בסדרת מחקרים ותרגומים, ונכתבו מאמריו בתורת הספרות, ובמיוחד בתיאוריה של הייצוג ושל הריאליזם, שכונסו כינוס ראשון בספרו מבעד למדומה (הקיבוץ המאוחד, 1980). בד בבד הסתעפה כתיבתו הפוליטית והחברתית והגיעה לשיאה בירחון עמדה, שייסד וערך בשנות השבעים, והפך אותו לבמה המובחרת ביותר של מחשבת השמאל הסוציאליסטי הישראלי. אגב, כמחווה לזכרו הועלו לאחרונה כל גיליונות עמדה לאתר המופלא 'עיתונות יהודית היסטורית' של הספרייה הלאומית, וקריאתם מרחיבה את הדעת כמו אז. זיקתו החיה של ברינקר אל הספרות העברית נשמרה כל השנים בערוצים לא מחקריים, כגון בעריכת המוסף השבועי משא, בסוף שנות הששים, שנהפך תחת ידו לאכסניה חיה ופעילה למתהווה בספרות הישראלית, או בעריכת אנתולוגיה של שירה עברית יחד עם חיים גורי ועזרא פליישר. 

שער הגיליון הראשון של 'עמדה', 1 בספטמבר 1974

רק בתחילת שנות השמונים פנה ברינקר לכתיבה מחקרית ממשית על הספרות העברית, וזאת בראש ובראשונה בערוץ הברנרי. מאמרו הראשון פורסם ב-1981 ועסק בניטשה ובניטשיאניות ביצירתו הסיפורית של ברנר. ניכר בו שמחברו נכנס, או מוטב נכנס מחדש, אל חקר הספרות העברית כשהוא מצויד בכל המטענים שרכש בעשרים שנות לימוד שיטתי של פילוסופיה, תורת הספרות ותולדות המחשבה החברתית. השילוב הייחודי שהתגלם בו, בין חוקר פילוסופיה, תיאורטיקן של ספרות והוגה חברתי ופוליטי, נמסך בכל מה שכתב מאז על הספרות העברית. 

ספר זה של מנחם ברינקר ראה אור בהוצאת מאגנס, 2000

הנה כמה דוגמאות. הספר פורץ הדרך עד הסמטה הטבריינית (עם עובד, 1990), שבו נדון בהמשך, לא יכול היה להיכתב באופן כל כך בשל ומגובש, אילולא עמדו מאחוריו לא רק עשרות שנות קריאה והתעמקות בברנר אלא גם עשרות שנים של עיסוק בתורת הספרות. ברינקר עצמו סיפר, שרק בבואו לכתוב את הספר הזה הבין שכאילו כיוון את עצמו שנים רבות באופן לא מודע לחישול הכלים התיאורטיים, במיוחד תיאוריה של הריאליזם בספרות, שיהלמו באופן מדויק את מה שהתבקש לו לחשוף בסיפורת ובמחשבה של ברנר. באותה מידה העיסוק האינטנסיבי שלו בסיפורת ובהגות של סארטר העניק תשתית מכיוון אחר להבנת ההיבטים האקזיסטנציאליסטיים ביצירתו של ברנר. 

דוגמה נוספת: כאשר כתב את מאמרו הפנורמי על ניטשה והניטשיאניות בעולמה של הספרות העברית במפנה המאה העשרים, נסמך על ידיעה מפורטת ומעמיקה של כתבי ניטשה והתקבלותם במזרח אירופה ובמערבה, ומכוחה יכול היה לזהות את אזורי המגע, הקרבה והריחוק בין הספרות העברית בכללותה ובין כל סופר וסופר כשהוא לעצמו לבין ניטשה. הוא כאילו תפר חליפה ניטשיאנית לפי מידה לכל אחד מן הסופרים שדן בהם במאמרו, מאמר שאיש מלבדו לא היה מסוגל לכתוב בדייקנות, בבקיאות אינטימית וברוחב יריעה כזה. 

דוגמה שלישית: בחיבורו הגדול על ברדיצ'בסקי, התופס את עיקר ספרו האחרון שהוזכר בפתח הרשימה, הדיון נע וזורם בין דיסציפלינות אחדות. זהו בוודאי החיבור הרב-תחומי, או הבין-תחומי, החשוב ביותר שנכתב על ברדיצ'בסקי מעולם, משום שהוא משייט בין לפחות חמישה תחומים מובחנים בעולמו של הסופר הגדול ומנסה לקשור אותם יחד. הוא כולל קטעי אינטרפרטציה מבריקים לכמה מסיפוריו של ברדיצ'בסקי, דיון בהגותו הלאומית והציונית בתקופת מאבקו ל'שינוי ערכין' ואחריה, התעמקות בתורתו הפילוסופית הטהורה (כפי שבאה לידי ביטוי בעבודת הדוקטור שלו על הקשר בין האתיקה לבית האסתטיקה), עיון בתורתו האסתטית שעוצבה בהשפעת הרומנטיקה הגרמנית, ואפילו נגיעה במחקריו בביקורת המקרא (כפי שהתגבשו בחיבורו סיני וגריזים, על ראשיתו וקדמותו של עם ישראל). האופי ההטרוגני של מאמר זה ניכר גם במבנהו הייחודי, שנוצר אחרי לבטים רבים וערוך כעשרים ושניים פרקים קצרים, שכותרותיהם מתחילות באותיות א' עד ת' לפי הסדר. יחד הם מהווים, כדברי המחבר, 'מסה שמשוטטת שוטטות חופשית בין תחומי היצירה השונים של ברדיצ'בסקי והתקופות השונות של יצירתו'. 

ספרו האחרון של מנחם ברינקר

מרכז הכובד בכל העבודות האלה, וברבות אחרות שלא מניתי, הוא המפגש בין הצד האמנותי לצד ההגותי, או בין האמנותי לבין האנושי, או בין האמנותי לבין הממשי וההיסטורי. אף על פי שברינקר רכש לו בקיאות עמוקה בתורת האסתטיקה ובתולדותיה – ובהקשר זה נזכיר את ספר המבוא התמציתי הנהדר שלו אסתטיקה כתורת הביקורת (אוניברסיטה משודרת, 1982) – הרי הספרות כמכלול אוטונומי לא הייתה לו מעולם מושא עיון או מושא תשוקה בפני עצמו. החתירה לזהוֹת מבנים ספרותיים, כללי הרמוניה או תחבולות עיצוב המונחים ביסודו של טקסט אמנותי לא עניינה אותו כתכלית לעצמה, אלא רק כשלב בדרך אל מטרה מהותית יותר.

ברינקר נמנה עם חבורת המייסדים של החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב, שהביא את בשורת הסטרוקטורליזם והפורמליזם אל האקדמיה הישראלית. הוא פעל בו כחמש-עשרה שנים, אבל תמיד נחשב כמין אאוטסיידר, נטע זר מרצון, ולא רק מפני שעבודתו התפצלה בין החוג לתורת הספרות לבין החוג לפילוסופיה. בשעה שחבריו עסקו במחקרים על הספרות כמערכת סגורה, כגון בעבודות על הדינמיקה של רצף הטקסט הספרותי, על מבנה המטפורה ותכונותיה, על תורת הז'אנרים, מהימנות המספר בפרוזה, דקויות של עיצוב פרוזודי בשירה וכדומה, ברינקר התמקד בסוגיות שבין הספרות לבין העולם הממשי והאנושי: כיצד יוצרת הספרות רושם של דֹומוּת לממשות, מה מעמדן של אידאות והשקפות חברתיות בתוך הבדיון הספרותי, מה בין תיעוד לאמנות ומה בין כתיבה ספרותית לכתיבה היסטורית, מה בין ריאליזם כמערך של קונוונציות אסתטיות המסוות את עצמן כפיסות חיים בלתי מעובדות לבין ריאליזם כהשקפת עולם בעלת ממדים חברתיים ומוסריים; ומה טיב הדיאלוג שנוצר בין המחבר לבין הקורא שלו. בצד הסמינרים שלימד על אריסטו, על סארטר ועל ברנר, עיקר המוניטין שלו כמורה בשנים ההן נבנה סביב הקורס רב השנים 'אידיאות בספרות', שהיה משותף לחוגים לספרות ולפילוסופיה, ובו הרבה לדון בספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19, אהבתו הראשונה, ויותר מכל ברומן מלחמה ושלום של טולסטוי. 

'אידיאות בספרות' עשויה להיות גם כותרת חלופית לספרו עד הסמטה הטבריינית: מאמר על סיפור ומחשבה ביצירת ברנר, שהוא הישגו המרכזי ותרומתו העיקרית לחקר הספרות העברית. המילים 'סיפור ומחשבה' מתגלמות בפועל במבנה הספר: חציו הראשון עוסק בפואטיקה הסיפורית של ברנר, וחושף את מגוון התחבולות שנועדו להעטות על מעשי האמנות שלו רושם של מבע היולי פָּרוּם ואותנטי, ולשוות להם חזות של אמת חווייתית ותיעודית ישירה, או כביטויו הפרדוקסלי המוצלח של ברינקר: 'רטוריקה של כנות'. השאלה החדשה שברינקר הציב בבסיסו של הספר היא: מדוע השקיע ברנר מאמץ כה כביר להציג את סיפוריו כ'לא סיפורים' או כ'אנטי סיפורים', כלומר כעדויות, וידויים אותנטיים או פרקי אוטוביוגרפיה?

התשובה שהציע, אם ניתן לנסחה על רגל אחת, היא: שהרטוריקה של הכנות נועדה לבסס את אמונו של הקורא בעמדותיו ובשיפוטיו של המחבר, ב'אמת' שלו, משום שבסופו של דבר, האמיתות המחשבתיות הן יעדו ותכליתו של המפעל הברנרי כולו. כאן מתרחש רגע המעבר אל המחצית השנייה של הספר, 'מחשבת ברנר', שבה ממריא ברינקר אל שיאיו. הדיון ממוקד בשניים מהיבטיה של מחשבתו: בתפיסתו המיוחדת את היהדות והיהודים, שנבדלת מתפיסותיהם של אחד העם וברדיצ'בסקי; ובתפיסתו את תפקידו כמבקר ואת טיב מחויבותו כלפי קוראיו. 

ברינקר חושף ביצירת ברנר חשד עמוק כלפי כל מצע לאומי או תרבותי סדור ומגובש, ומן הצד האחר את מחויבותו כלפי חזיונות החיים המוחשיים שעמם יש להתמודד. דווקא הסירוב להתחייב לקונצפציה מחשבתית כוללת הוא שהיה, לדבריו, מקור עוצמתו והשפעתו של ברנר כמבקרן של כל ה'פרוגרַמות' הקיימות מנקודת תצפית מקורית וקונקרטית. דוגמה לכך היא עיונו בפרקי הסיום של הרומן מכאן ומכאן. ברינקר מראה כיצד נבנית מחשבת הרומן על סיכוייו של המפעל הציוני בארץ ישראל באמצעות סינתזה של המון פרספקטיבות שונות, ובעיקר על ידי עימות בין הפסימיות הנואשת של הגיבור המספר, הוא הסופר אובד עצות, לבין האופטימיות הזהירה של ידידו אריה לפידות הזקן. בתוך כך הוא חושף הבדלים ניכרים בין דעותיו של ברנר במאמריו לבין דעותיו של 'בן דמותו' הספרותי כביכול. העיון המדוקדק שלו מפריך את הזיהוי המסורתי התמים בין השניים ומראה שבמובנים מסוימים דווקא המינימליזם הציוני של לפידות היה קרוב יותר לעמדותיו של ברנר מאשר הייאוש המר של אובד עצות. 

מנחם ברינקר, 2015 (צילום מסך)

ברינקר לא הסתיר את דעתו, שברנר ההוגה, המבקר והפובליציסט עולה בעיניו על ברנר המספר, וכי תובנותיו בתחומים האלה אין להן אח ודוגמה בקליעתן הדייקנית אל חוט השערה. מתוך כך בנה דיוקן עקרוני של ברנר, בבחינת 'מתבונן טהור, משורר הקריאה, המבקש לשתף את קוראיו בדרכי ראייתו את יצירות הספרות ושאלות החיים', או כ'רושם עדויות, סיסמוגרף, הקולט ברגישות מרבית את כל הזעזועים שבחיי האומה' (עמ' 206).

ברנר של ברינקר אינו תואם את הדימויים המושרשים בספרות העברית מאז תקופת ההשכלה של 'הסופר' כיורשו של הנביא החוזה עתידות ומתווה דרך לעמו, או כרופא המסוגל להביא מזור לתחלואיה של האומה בכוח האמת המדעית שבצקלונו. ברנר של ברינקר הוא דמות הרבה יותר צנועה, ארצית, מחוברת לחיים. הוא איש בין אנשים, הניצב במישור אחד עם קוראיו ולכן רוכש את אמונם: 'אין "המתבונן-המתרשם" יודע את העתיד, והוא רשאי להטיל ספק בכל הנבואות ובמידת ההתמדה והעוצמה של אותות החיים שהן נשענות עליהם. לא אחת מצווה עליו החופש הפנימי שב"התבוננות האמיתית" להעמיד את כל אלה גם יחד בסימן שאלה' (עמ' 207).

מכאן נבעה ביקורתו של ברינקר על היבטים מסוימים בביוגרפיה המרשימה כשלעצמה שכתבה אניטה שפירא על ברנר (עם עובד, 2008). הוא שיבח את ספרה בכל מקום שבו הצליחה לפזר את ערפילי המיתוס האופפים את דמותו של ברנר, כגון בבירור הדייקני על נסיבות הירצחו, שם גילתה כי לא היה שום מעשה הקרבה הרואי אלא צירוף אומלל של נסיבות מקריות. לעומת זאת הוא ביקר את ספרה בכל מקום שבו, לדעתו, נשבתה המחברת באותו מיתוס עצמו, למשל כאשר הציעה לזהות בין אישיותו של ברנר לבין דמות היורודיבי, המשוגע אחוז האקסטזה הדתית, הרווחת בתרבות הרוסית. באותה מידה דחה ברינקר כל ניסיון של הפרזה בפירוש מצבי הרוח הדיכאוניים של ברנר, משום שבעיניו היה ברנר מופת של צלילות, בהירות ופיכחון. מסקנתו בעניין זה הייתה שנחוצה עוד עבודה רבה עד להשלמת תהליכי הדה-מיתולוגיזציה של ברנר ויצירתו.  

החתירה לדה-מיתולוגיזציה או לדה-מיסטיפיקציה היא מניע יסודי בחשיבתו של ברינקר, החורג מעיסוקו בברנר וניכר בכל מה שכתב על הספרות העברית. כשם שהעמיד את עצמו כאאוטסיידר בין אנשי תורת הספרות, כך ניצב, שייך ולא שייך, בין חוקרי הספרות העברית: לכאורה חלק מקהלם, אבל בעת ובעונה אחת גם מי שעומד בצד ומתבונן בספקנות על אמיתותיהם המושרשות, 'מבקרן של כל הפרוגרמות הקיימות', אם לנקוט את לשונו על ברנר. 

אדגים זאת בסוגיה אחת: ביטוי כמעט משעשע לעמדתו זו של ברינקר היא תגובתו על המסה רחבת ההיקף של דן מירון מאמצע שנות השמונים, 'מיוצרים ובונים לבני בלי בית', על תולדות היחסים בין העילית הספרותית להנהגה הפוליטית של הציונות ושל מדינת ישראל במשך מאה שנה. מירון תיאר תהליך עקבי של פיחות ערכה של הספרות, מאז שהייתה מרכז עוצמה ומקור הדרכה כמו-נבואי לעם ולמנהיגיו ועד שנעשתה לנוכחות חסרת כוח ציבורי, אורחת בלתי קרואה או קישוט סתמי בהיכלי השלטון, והוא מקונן על החוֹרְגוּת והנידְחוּת שנגזרו עליה. ברינקר קיבל את התיאור העובדתי הזה בעיקרו, אבל בעקבותיו הציג סדרה של שאלות אפיקורסיות: על מה הקינה? האם באמת רע הדבר לספרות ולחברה? וכי מעמדם של הסופר והספרות בעיני ההנהגה הוא אַמַּת המידה לערכם וחשיבותם? מה יתרון הערך הגלום בדעותיהם של הסופרים, ומניין לנו שדווקא הסופרים ניחנו בידע סגולי או בתובנות מיוחדות המצדיקות את התייצבותם כמורי דרך למדינאים, לאנשי הצבא או לקהילה הלאומית כולה? הלא הדרכת הסופרים את המדינאים יכולה להיות לא רק מיטיבה אלא גם מסוכנת ואף הרת אסון, כפי שאירע כאשר התייצבו יחד גדולי הספרות העברית וניסחו בספטמבר 1967 את מנשר היסוד של 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'...

בהמשך לאותו קו מחשבה פיתח ברינקר בכמה ממאמריו ערעור מנומק על אחת האמיתות המכוננות היציבות והעמוקות ביותר במחשבת הספרות העברית: מיתוס 'הצופה לבית ישראל', המתגלם בעיקר בהצגתו של המשורר כנביא, לרוב נביא זעם, השופך את תוכחתו על עמו. זה עתה יכולנו להיווכח בהתמדתה של מסורת זו, כשקראנו בעיתון הארץ את סדרת מאמריו של דן מירון, השב ומאשר במלוא התוקף, ובהמשך למחקריו הקודמים, את ערכה ועוצמתה של הפרסונה הנבואית בשירתו של אורי צבי גרינברג ועומד על הדומה והשונה בינה לבין דמות הנביא בשירתו של ביאליק. 

אני מניח שברינקר, בפיכחון צלול ומפרספקטיבה של מי שעמד מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת, היה דוחה את הנחות היסוד שמאמרו של מירון מושתת עליהן, כשם שעשה בשעתו במאמרו 'נוכחות הסופר בחברה', שבו ביקש לחלץ את עמוס עוז מאדרת הנביא שהוטלה עליו, או שהטיל אותה על עצמו, שלא בטובתו. יש להניח שגם החילוניות העמוקה של ברינקר, שדחתה השתעבדות לסמכות מטפיזית כלשהי, וגם האינסטינקט הדמוקרטי שפיעם בו, קשורים לעניין זה, אבל לא רק הם. אחד הגורמים העיקריים שהרתיעו אותו בקונצפציה של הסופר כנביא או כצופה לבית ישראל, היה האופי המונולוגי של אותה פרסונה, המתייצבת על מצפה רם ומשגרת ממנו את בשורתה. חסרה הייתה לו במודל הזה נוכחותו של הצד הקולט, הקורא כבן-שיח וכשותף פעיל בסיטואציה, שהסופר מכיר בנוכחותו ומתחשב בה. בנקודה זו ובאחרות מצטיירת מכְּתביו השקפה דיאלוגית מובהקת של אדם שוחר שיח ופולמוס, שמסותיו שומרות במקרים רבים על אופי של שיחה חיה, רווייה חום אנושי וקשב אמיתי לזולת, אולי אף זאת לפי רוחו של ברנר.

אכן, מאז הופעת הספר עד הסמטה הטבריינית רבו ההשוואות בין ברינקר עצמו לבין ברנר. 'אי אפשר שלא להרגיש', כתב נסים קלדרון אחרי מותו, 'שברינקר מצא בברנר נפש תאומה, ראש תאום, אישיות אמנותית ופוליטית שהיה רוצה להידמות לה'. אפשר להרכיב אנתולוגיה קטנה של השוואות מן הסוג הזה, שרובן נאמרו ונכתבו בחייו של ברינקר, אך אינני בטוח שהיה חש עמן בנוח. כשלעצמי חשבתי תמיד, שאם יש אישיות אחת מן הדור ההוא שניתן להשוות אליה את ברינקר על פי סגולות האופי, המזג האישי, ההשקפה הרעיונית, תחומי הפעילות, סוג העמידה בעולם וטיב ההקרנה על הזולת, הרי אין זה ברנר אלא דווקא ברל כצנלסון. 

כאשר אני חושב על מנחם ברינקר בהקשר הזה, עולה בדעתי השיר 'עַל מוּת' שפרסם נתן אלתרמן במדורו 'הטור השביעי', ב-18 באוגוסט 1944, ביום השבעה למותו הפתאומי של ברל. השיר הזה מזדהר כפנינה בתוך מבול דברי ההספד שהציף את עיתון דבר יום אחרי יום, עד תום השלושים. חמישה בתים יש בו, ובכל אחד מהם נשמע קולו של דובר אחר המייצג אחד ממעגלי החיים והפעולה של ברל וטוען: כולו שלי, רק אליי השתייך ברל ורק בי דבק במלוא הכוונה. כולם כמובן צודקים. הנה, לסיום, שניים מבתי השיר, הראשון והרביעי, הנראים לי הולמים במיוחד את דמותו של מי שהסתלק מקרבנו ואנו כה חסרים אותו היום:

דבר, 18 באוגוסט 1944, עמ' 2

לִי הוּא – אָמַר הַסֵּפֶר –

כִּי זְכָרַנִי בְּכָל אֳרָחוֹת.

וְיָדַע שְׂרוֹף מַחֲשֶׁבֶת עַד אֵפֶר

וְלִבְנוֹת מַחֲשָׁבָה עַד טְפָחוֹת,

וְיָדַע כִּי הָרוּחַ רֹאשׁ חֵפֶץ,

וְהַשְׁאָר בִּלְעָדֶיהָ – שְׁפָחוֹת.

לִי הוּא – אָמַר הַסֵּפֶר –

כִּי הָיִיתִי לוֹ אַב-שְׂמָחוֹת.

לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ –

כִּי בָּטַחְתִּי בּוֹ גַם מִמֶּרְחָק.

וְאָהַבְתִּי שִׂכְלוֹ הָקּוֹרֵעַ

אֶת מַסְווֹת הַדְּבָרִים, כִּבְמִשְׂחָק.

וָאֶרְדּוֹף פִּקְחוּתוֹ, כְּקִטֵּעַ

הָרוֹדֵף אַחֲרֵי הַבָּרָק.

לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ –

וְאִתִּי הִנּוֹ גַּם אִם יִרְחָק.
____________________________________________

 דברים בערב זיכרון שנערך באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 18 באוקטובר 2017.

עוד על מנחם ברינקר בבלוג עונג שבת:

• תשורה קטנה ליום הכיפורים: 'ענף אבות' לכבוד מנחם ברינקר (6 באוקטובר 2011)
• מנחם ברינקר איננו (14 באוגוסט 2016)