דגון גידל דגן ודג: מה עושה האל הפלישתי דגון בארצנו?

מראה כללי של ממגורות דגון בנמל חיפה, 1997 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

סוכות הוא כידוע 'חג האסיף', ומה יותר אסיף מאשר 'ממגורות דגון', מסוף גרעיני הדגן הגדול בארץ, אשר שוכן ליד תחנת הרכבת בחיפה והכניסה לנמל.

הממגורות הללו נחנכו בשנת 1955, ביוזמתו ובחזונו של ד"ר ראובן הכט (שכבר רצה להתחיל את הפרויקט בשנות השלושים, אך לא קיבל את הרישיונות המתאימים משלטונות המנדט הבריטי). כל מי שנוסע לצפון הארץ דרך חיפה חולף על פני המבנה עצום הממדים הזה.

הסמליל המקורי של ממגורות דגון, שלוש השיבולים, עוצב כבר בשנת 1952 על ידי הגרפיקאית עלי גרוס. שימו לב לאותיות הכתב העברי העתיק שנרשמו לצד השיבולים ויוצרות את השם דגון – אותיות אלה נמחקו לימים מן הלוגו.

צילום: איתמר לויתן

ולמה נקרא שמן של הממגורות 'דגון' ומדוע לא נקראו בשם העברי היפה 'דגן'?

מתברר כי ראובן הכט – ציוני רוויזיוניסט נלהב ועתיר זכויות, פילנטרופ וחתן פרס ישראל (1988), שגם היה ארכיאולוג חובב ואספן אמנות – העדיף לכנות את הממגורות דווקא בשם אלילי, שמו של אל התבואה הפלישתי דגון.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין מבקר במקדשי אבו סימבל במצרים, ינואר 1980. מאחוריו ד"ר ראובן הכט
(צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

ספרו האוטוביוגרפי של ראובן הכט תורגם מגרמנית
וראה אור בשנת 2007 בהוצאת זמורה-ביתן

ובכן, מי (או שמא 'מה') היה דגון זה, ששמו מזכיר לנו גם 'דגן' וגם 'דג', ומה היה טיבו?

הדעה המקובלת היא שדגון היה האל 'האחראי' על הדגן על והתבואה וככזה הוא נזכר במיתוסים של עמים שונים במזרח השמי הקדום. יש סברה, שבה מחזיקים חוקרים אחרים, שהשם קשור דווקא לדגים (הפלישתים היו עם שעריו שכנו לחופי ימים). מי יודע את האמת? ואולי היה דגון הפלישתי אחראי גם לדגן וגם לדגים, שכן אלה גם אלה נחשבים במסורות קדומות, כולל יהודיות, סמלים של פריון, שפע וברכה.

מאמר חשוב על דגון פרסם ההיסטוריון המנוח, פרופסור איתמר זינגר, מאוניברסיטת תל אביב, 'לבעיית זהותו של דגון אלוהי הפלשתים', קתדרה, 54 (1989), עמ' 42-17 (אפשר לקרוא את המאמר כאן). זינגר גרס כי דגון לא היה אליל כנעני 'מקורי', והפלישתים בעצם 'ייבאו' אותו מסוריה או מהעם הפיניקי. מדוע בחרו בו הפלישתים להיות האל הלאומי שלהם? זינגר מצא הקבלה בין דגן, שהיה אל התבואה והאדמה במרחב השמי המערבי (למשל הוא היה האל הראשי בסוריה) לבין אלות הפריון והצומח שרווחו במרחב האגאי-אנטולי (ממנו הגיעו הפלישתים). המסורת האלילית הסינקרטיסטית צירפה את שתי האלוהיות הללו (האחד זכר והשנייה נקבה) לאל פלישתי אחד. זינגר גם דחה את הזיהוי של דגון עם דגים וגרס כי מדובר באטימולוגיה עממית (שנזכרת גם במקורות יהודיים בימי הביניים, מרש"י ואילך).

דג או דגן, ברור שמדובר באליל שהפולחן לו היה נפוץ בארץ ישראל של ימי המקרא. ואכן, מי לא מכיר את הסיפור הדרמטי על אחריתו של שמשון הגיבור? שמשון נלכד בידי הפלישתים והובא, מנוקר עיניים, למקדש דגון בעזה, שם חגגו המוני אנשים ונשים את שביו של מי שנתפס בעיניהם אויבם הגדול ומחריב ארצם. במאמץ של הרגע האחרון לפני מותו, הרס שמשון את המקדש וקבר תחתיו אלפי אנשים: 

וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה, וַיֹּאמְרוּ: 'נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ'. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אָמְרוּ 'נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ'. וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, וַיֹּאמְרוּ: 'קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ' ... וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ: 'הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם'. וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן. וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר: 'אֲדֹנָי יֱהֹוִה, זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים'. וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן: 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים'. וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו. 

מקדשים לדגון היו במקומות שונים בארץ. התנ"ך מעיד (שמואל א, ה 5-1) על מקדש דגון באשדוד, שם הופקד ארון הברית שנשבה. מן התיאור עולה כי לפסל דגון הייתה דמות אדם, ועל כל פנים היו לו ראש וידיים:

וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן. וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה'. וַיִּקְחוּ אֶת דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן, רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו. עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל הַבָּאִים בֵּית דָּגוֹן עַל מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

ארון הברית במקדש דגון. פסלו של דגון מוטל כרות ראש וידיים. ציור מהמאה השלישית על קיר בית הכנסת בדורה-אירופוס (ויקיפדיה)

ובכן, מדובר בשם אלילי מובהק! מוזר, ממש מוזר, שאבירי הטוהר הלאומי שלנו עדיין לא עלו על ההתבוללות הרוחנית המסוכנת הזו (ובאותה הזדמנות גם על שמות החודשים העבריים, שרובם נושאים שמות אליליים).

דוגמה מעניינת נוספת לשורשים שהיכה האליל דגון בנוף ארצנו היא היישוב בית דגן שליד ראשון לציון. גלגול השמות כאן היה שונה: המקום המוכר היום כבית דגן (שראשיתו כמושב עובדים והיום הוא מועצה מקומית), הוקם על אדמות הכפר הערבי בית דג'אן, שבעצמו שימר ככל הנראה את שם המקום המקראי בית דגון...

תחילה – כפי שאפשר לראות מהתמונה שלפנינו – שונה השם הערבי לבית דגון, וכך נקראו גם הצומת המפורסם ('צומת בית דגון'), שפעם היה לב המדינה והיום הוא נחבא אל הכלים, ולידו משטרה ובית סוהר ('כלא בית דגון'), וכמובן התחנה המטאורולוגית של בית דגון.

צרכנייה של הסתדרות העובדים, סניף בית דגון, בכפר הערבי הנטוש בית דג'אן, אוקטובר 1949
(צילום: זלוטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

וכך, 'בית דגון', נחקק גם על האנדרטה למגיני התחבורה שבין יפו לירושלים שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות (ספטמבר 1949):

מצבת הזיכרון ליד בית דגון (ויקיפדיה)

לימים (מתי בדיוק?) שונה השם 'האלילי' והיה לבית דגן; אולי זה קשור להקמת המועצה המקומית בית דגן בשנת 1953, אבל עובדה היא כי במשך שנים רבות – לפחות עד שנות השמונים – שימשו שני השמות זה בצד זה, ורק בעשורים האחרונים נעלם השם 'בית דגון' סופית מלשון הדיבור.

סמל המועצה המקומית בית דגן

נחזור לחיפה ולממגורות דגון.

על קירות המבנה העצום, שתוכנן על ידי האדריכל יוסף קלארווין (שתכנן גם את הר הרצל ואת בניין הכנסת ועוד מבנים אייקוניים רבים), יש בכל זאת התייחסות גם ל'דגן' העברי. בחזית הבניין נקבע תבליט בטון אמנותי מרשים שמתייחס לפסוק 'וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ' (דברים, יא 14).

מי האמן שאחראי לתבליט יפה זה?

בשולי הקיר הוטבעה חתימתה של המעצבת והפסלת מרים קָרוֹלִי (1994-1925) ונרשמה שנת 1965.

צילומים: איתמר לויתן

מרים קָרוֹלִי, שעיצבה בולים, כרזות, מדליות, מטבעות וסמלילים רבים, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל מווינה בשנת 1939 ומאז התגוררה בחיפה כל חייה.

הנה מעטפת יום ראשון של בולי 'מועדים לשמחה' שעיצבה מרים קרולי לכבוד חגי תשרי של שנת תשט"ז (1955):

ולסיום הנה עוד דגון...

זהו 'מלון דגון', בית מלון מפורסם שנפתח בשנת 1952 באשקלון, אירח את כל גדולי האומה, ופעל במשך עשרות שנים. המלון נסגר בשנת 2008.

www.dagon-inn.com/avar.html

מקור: טיול בעיר

חג אסיף שמח!