 |
| גלויה לזכרו של אליהו מידניק, הוצאת 'התחיה', א' רובינזון, סטניסלבוב, ראשית המאה ה-20 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית) |
את הסיפור המזעזע המובא כאן, שנכתב לפני 110 שנה, בראשית שנת 1904, לא תמצאו באסופות חגיגיות לכבוד פסח. הוא מעכיר שלוה והורס שמחה.
מסופר בו על זלמן ליניצר, פועל קְשה-יום בן 23, עני מרוד, חולני ומזוהם, שעובד בפרך בבית חרושת (לפי כל הסימנים מדובר בעיר אודסה) ואת פרוטות שכרו הוא שולח לאשתו ולילדיו שנותרו בעיירה הקטנה. איש לא מזמינו להסב עמו לשולחן החג, אפילו לא בעלי הדירה העניים שמשכירים לו בביתם קרן זווית. ברעבונו ובחרונו הוא מחליט לאכול חמץ ובערב החג הוא רוכש כיכר לחם. הוא אינו הולך לבית הכנסת. רגליו מוליכות אותו אל ביתו של חֵקֶר, המעביד הנצלן והעשיר שלו – 'ליטאי ירא שמים ובן תורה', שלא מעלה על דעתו לשלם לפועליו שכר הוגן, שיאפשר להם לקנות מצות ולקיים את מצוות החג. לאחר היסוס קל הוא מתפרץ פנימה, מטיח בבעל המפעל דברי תוכחה קשים ומניח את לחם החמץ שהביא עמו על שלחן הסדר החגיגי.
'אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר' [נצלן]', תסס זלמן כנגד החלון מתוך שיניים מהודקות זו בזו, 'אֵי, אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר!'
עתה הוא רואה כל אותו ההידור והאור שבבית חֵקר כלגלוג על עצמו, לגלוג של זדון ורוע לב כלפי גוף זלמן העומד עתה בחוץ והלחם תחת בית שחיו, ומתוך תקיפות שלא ידע זלמן כמותה מימיו החליט בכל עוז במקום זה שייכנס תכף ומיד לתוך בית חֵקר וידרוש ממנו את שלו ביד חזקה. 'אף אני צריך לחיות עמך; אתה עושה פסח, אף אני צריך לעשות את הפסח. אף אני יהודי ולא נכרי. אשתי וילדי רעבים בפסח, ובני ביתך מתענגים על רוב טוב כזה'!... [...]
'רֵיקא! מה אתה רוצה כאן?' קפץ חֵקר ממקומו בחמה גדולה.
לדבריו העמיד עליו זלמן עיניים מְזָרוֹת אימה, וכך הציץ לתוך עיני חֵקר הנדהם שעה קלה, ולבסוף התחיל נוהם מתוך שניו המהודקות בלחש:
'אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטוֹר! אוּ-וּ-וּ אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטור!' הוא בעט ברגלו האחת ברצפה ולא ידע את נפשו. [...]
זלמן קפץ ובא אל השולחן, קרע מטפחת החבילה והניח את הלחם באמצע השולחן: 'הרי לך פסח כשר!'
כל בני הבית נדהמו והדיבור נסתלק מהם; רק חֵקר לבדו קם ואמר מתוך זעם כבוש: 'זלמן, מה אתה רוצה?'
'מה אני רוצה, שואל אתה? לאכול מצות בפסח אני רוצה, אקספלואטטור...'הסיפור מסתיים בהסגרתו של זלמן לידי המשטרה – ביטוי נוסף להעדר החמלה של בעל הבית, שרואה בפועל שלו לא יותר מאשר שיכור מטורף. אך הסיפור אינו מתמצה רק בביקורת חברתית-מעמדית רדיקלית נגד הנצלנים, השבעים וחסרי הרחמים, אלא יש בו גם התרסה בוטה נגד האל ומצוותיו.
כתב אותו אליהו מֵידַניק (1904-1881), סופר ששמו כמעט ונשכח לחלוטין. במאי 1904, כמה חודשים לאחר שחיבר את הסיפור, שם מידניק קץ לחייו בבליעת רעל. הוא היה אז בסך הכל בן 23, בדיוק בגילו של גיבור הסיפור 'חמץ'.
מידניק לא הספיק לכתוב ולפרסם הרבה בחייו הקצרים, והמעט שהספיק כונס לראשונה באודסה בשנת 1908 עם מבוא שחיבר המשורר יעקב פיכמן, ושוב בשנת 2002 בספר 'יום קרוּש ומקולל' ׁ(ביטוי הלקוח מהסיפור 'חמץ'), שהוציא לאור שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, בהוצאת ביתן, וגם לו צורף מבוא חשוב והערות רבות.
הסיפור 'חמץ' נכתב, כאמור, בראשית שנת 1904 ומידניק שלח אותו לח"נ ביאליק, שערך אז את כתב העת הספרותי החשוב 'השִׁלוֹחַ'. הסיפור אכן נדפס באותה שנה (השלוח, יג, חוברת ה, אייר תרס"ד), אך ספק אם מידניק, שהתאבד יום לאחר חג שבועות של אותה שנה, הספיק לראותו. לפני שנתיים פורסם הסיפור שוב בבלוג של רן יגיל.
 |
| 'זה כמה ימים שהחליט בלבו לאכול חמץ בפסח זה' |
הנה הסיפור, כפי שנדפס לאחר מות מחברו בספר כתבי אליהו מידניק: ספורים וציורים, הוצאת חובבי ספרות, אודסה תרס"ח, עמ' 69-58:
