‏הצגת רשומות עם תוויות הודו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הודו. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

סיבוב בגואה


כתב וצילם איתמר לֵוִיתַן

גואה היא מדינה קטנה בהודו שהשתחחררה מכיבוש פורטוגל רק בשנות השישים; בשבוע שעבר חגגה מדינה זו את 'יום השחרור', ואני עם בני משפחתי היינו שם. עשינו סיבוב בעריה ובחופיה והנה כמה תמונות עם 'קשר יהודי' (או ישראלי) להנאת קוראי הבלוג.

קודם כל, שמחנו לגלות שלמפלגת הבית היהודי יש סניף פעיל בגואה. 


בחנוכה הייתה שם 'סעודת פלאפל'...


ולא להתבלבל עם 'פינת הפלאפל', שזה משהו אחר לגמרי.


האמת היא שהבית היהודי הוקם על ידי חסידי רבי נחמן מברסלב. המילים 'האש שלי' רומזות לאמרה המיוחסת לרבי, שטען כי האש שלו תיקוד עד ביאת המשיח...


כשמתקרבים מגלים כי הבית נטוש והחבר'ה מברסלב 'אברו' למקום חדש...


עד שרבי נחמן והמשיח יגיעו אפשר ליהנות מפטריות איטלקיות, בחנות של ראול.


אן בסתם בקלאווה מתוקה, חמה וטעימה.


סמל צלב הקרס (Swastika), שמעורר בנו זעם ופלצות, הוא לגיטימי לחלוטין בגואה. כאן הוא משמש לסימון חוט קשירה באיכות מובחרת (סוג של 'גזע עליון'?), אבל גם – תתפלאו – סמל של שלום ואחווה המצויר על חזיתות בתים.


לצד צלב הקרס יש בגואה גם הרבה מגיני-דוד. למשל, בחזית בנק קָרְנָטָקָה.


ולסיום, תוספת קטנה למדור פרנסות של (י)הודים משיחיים ו/ או נוצרים.



יום שלישי, 3 באוקטובר 2017

לאן לאן הולכת אַת הדרך? על שלטי חצים

This is the right way – זו הדרך הנכונה. רחוב מוריסטאן בעיר העתיקה של ירושלים (צילום: טובה הרצל)

סימוני חצים בשלטים הם לפעמים הרבה יותר מסתם חצים. בדרך כלל הם אמורים להורות את הדרך הנכונה, לעתים הם נושאים עמם מסרים נוספים, לעתים הם עשויים לבלבל יותר מאשר לעזור.

הנה כמה דוגמאות.

א. בית כנסת של מעלה

בתי כנסת אוהבים חצים. ראינו את זה בשבוע שעבר ברשימה שהוקדשה לבית הכנסת ויז'ניץ-טוניס שבצפת ולמערכת החצים המפוארת שלו.

הנה דוגמה נוספת: בית הכנסת 'עץ חיים', ששרד לפליטה בקצה רחוב יפו בירושלים, בין תחנת האוטובוסים המרכזית לבין גשר המיתרים. פעם, אי אז בימים (כלומר בשנות השלושים של המאה שעברה), הייתה כאן שכונה קטנטונת בשם זה.

לפי החץ, שמורה אל על, אולי כדאי לשנות את שמו של בית הכנסת מ'עץ חיים' ל'שערי שמיים'...

צילומים: דוד אסף

ב. שא למרום עיניך

גם בתמונה שלפנינו, מרחוב הכרמל, ליד שוק מחנה יהודה בירושלים, החץ מורה כלפי מעלה. כאן לא צריך ללכת הרבה וגם לא לטפס במדרגות, רק להרים קצת את הראש ולראות את שלט ההנצחה (אגב, את השלט של רחוב הכרמל עם הכיתוב המטופש כבר החליפו מזמן).

צילום: דוד אסף

ג. יש ירידה כלפי מעלה?

זה השילוט שאותו תפגשו ברכבל העליון בחרמון. 

ונשאלת השאלה החצי-פילוסופית: יש ירידה כלפי מעלה?

צילום: יהודית שלו

ד. דע מאין באת ולאן אתה הולך... 

השילוט שנתלה בהיכל האמנויות בהרצליה לרגל 'כנס הצפרות', שנערך בשיתוף עם חיל האוויר, הוא אמנם נחוש והחלטי, ממש כמו טיל החץ, אבל קצת מבלבל.

צילום: יהודית שלו

וגם באומן הרחוקה שבאוקראינה יש חצים היורדים מטה-מטה:

צילום: י"ז

ה. יציאת חֵרוּם זוגית

השלט האקלקטי הזה, שצולם ברמת גן, בחניון שברחוב ז'בוטינסקי 35, מכיל הכל וגם לא כלום.

צילום: איתמר וכסלר

ו. ומה בעולם הגדול?

אלון ריבק צילם את התמונה הזו בכניסה לשירותים של מסעדה במדינת המחוז Meghalaya, שבמזרח הודו. החצים מדברים בעד עצמם.

צילום: אלון ריבק

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

פרנסות של יהודים: שמעון עבד ה', שלומי הטחול והנחות לחיילים במדים

כבר מזמן לא בדקנו איך מתפרנסים אחינו בני ישראל, בארץ ובתפוצות. הנה כמה חידושים שהגיעו לשולחן המערכת.

א. שמעון עבד ה'

יש להטוטנים בכל העולם, אבל ככל הידוע רק אחד מהם מגדיר את עצמו עבד ה'.

זהו שמעון עבד ה', שיודע לעשות פעלולים ולהטוטי אש. בחנוכה הוא יופיע בפני ילדי התתי"ם (תלמודי תורה) של בני ברק וסביבותיה. התינוקות של בית רבן יתכנסו ל'מעמד הגדול' (מה שאצל החילוניים קוראים סתם 'פסטיבל' או 'פסטיגל'). לידיעתכם, יש שתי הופעות: מעמד גדול א' ומעמד גדול ב', ויהיה גם 'חידון מאתגר נושא פרסים', שעשוי לאיים על המעמד המיוחד של חידוני עונ"ש.

ושימו לב למחיר העממי של הכרטיס: 12 ש"ח בלבד! הלוואי עלינו.

צילום: רמי נוידרפר

אינני יודע אם מדובר בשמו האמתי של שמעון או בשמו המקצועי, שאתו הוא מופיע בפני ילדים חרדים. מכל מקום, ב'אינדקס הליצנים של ישראל'  יש דבר כזה!  רשומים פרטיו המלאים של שמעון עבד ה'.


ובאתר של חסידי חב"ד אפילו מצאתי את התמונה שלו בפעולה:

שמעון עבד ה' בלהטוטי אש (מקור: COL חב"ד און ליין)

ב. שלומי הטחול

אם יש עבד ה', למה שלא יהיה שלומי הטחול? זהו השם שבחר לעצמו שלומי לוי, בעליה של מסעדה בשרית במדרחוב של צפת.

נשמע לכם מוכר? בוודאי. אבל נא לא לבלבל עם אבי אסולין ('הטחול'), איש הפשע המאורגן בסדרת הטלוויזיה 'הבורר', שאותו לא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה. מעניין מי קדם למי, אבי הטחול או שלומי הטחול?

צילום: יפתח מזור

ג. הנחה לחיילים במדים

ומשהו מהעולם הגדול. אחותי וגיסי, אמי ושמעון פרי, חזרו מטיול בהודו. בעיר פּוּשְׁקָר שבמערב הודו הם צילמו את השלט המופלא הזה של 'עמית נסיעות'.

מי הם בדיוק 'החיילים במדים' שמגיעים לפושקאר ותובעים את ההנחה המיוחדת המגיעה להם?


המגיב עמיחי מיהר לשלוח עוד תמונה, מבאגסו שבצפון הודו, וממנה עולה כי גם 'דודו פלאפל' מעניק הנחה לחיילים במדים...





יום שישי, 22 בנובמבר 2013

על כובעים וראשים: חידה ספרותית

נשים חרדיות בפתיחת תערוכה על החסידות במוזיאון ישראל, 2012 (צילום: דוד אסף)

כבר מזמן לא חדתי חידות לקהל הקוראים. הרשימה המצולמת של ברוך גיאן, ראש גדול, שהתפרסמה השבוע בעונ"ש, הזכירה לי שני קטעי ספרות שמתארים ראשים וכובעים בשתי קצוות העולם.

אז זו החידה: מי כתב מה ואיפה?

הנה הקטע הראשון:





וזה הקטע השני, מקצה אחר לחלוטין של העולם:








הפתרון המלא יובא כאן אחר הצהריים.


הפתרון

אכן צדק דוד תירוש מרחובות, הקטע הראשון נלקח מן הסיפור 'בסתר רעם' של ש"י אברמוביץ, הוא 'הסבא' מנדלי מוכר ספרים (1917-1836).

סיפור זה, שפרקיו הראשונים ראו אור לראשונה בשנת 1886, היה סיפורו העברי הראשון של מנדלי לאחר שמונה-עשרה שנות 'שתיקה' בהן יצר וכתב רק ביידיש. הסיפור מתמקד באנשי 'כסלון', העיירה הבדיונית (יש אומרים שהיא בת-דמותה של ברדיצ'ב), ששימשה את מנדלי על מנת להוקיע באמצעותה את תחלואי החברה היהודית המסורתית.


חלקיו הראשונים של 'בסתר רעם' נדפסו בעיתון 'היום' (סנט פטרבורג), 1, 2 באפריל 1886

ארבעה בסירה אחת, שוויץ 1907.
משמאל לימין: מנדלי, שלום עליכם, מרדכי בן-עמי, ח"נ ביאליק

ב-1956, שבעים שנה לאחר מכן, פורסם הקטע השני בחידתנו.

קטע זה נלקח מ'הודו – יומן דרכים', ספר המסעות הקלסי של העיתונאי והעורך ד"ר עזריאל קרליבך. קרליבך (1956-1909), עורכו הראשון של העיתון 'ידיעות אחרונות' ולימים מייסד ועורך 'מעריב', היה כותב שנון ומרתק, ולמאמריו הייתה השפעה רבה על דעת הקהל.

קרליבך נסע להודו בשנת 1954 ושהה במדינת הענק הזו שלושה שבועות. רשמיו מהודו פורסמו בספר שראה אור רק לאחר מותו (הוצאת עיינות, 1956). קרליבך היה מן הראשונים שגילו את הודו לישראלים. ספרו היה לרב-מכר ונדפס כמה פעמים.

מהדורת עם עובד, 1958

מהדורת מעריב, 1986

תמר קריגר-ערמוני שלחה לי את שירה של אגי משעול, שמתאים גם כן לחידה זו.

השיר התפרסם בעיתון הארץ, ב-16 ביולי 2010:

ירושלים, כיסוי / אגי משעול               

                              מִטְפָּחוֹת, כִּפּוֹת, כֻּמְתּוֹת
תַּרְבּוּשִים, מִגְבָּעוֹת, קַסְדוֹת
וְכָל מַה שֶהָרֹאש מַמְצִיא לְעְַצְמוֹ לְהַבְדִּילוֹ
מֵרָאשִים אֲחֵרִים

מֶשִי, כּוּתְנָה, פַּרְווֹת
כָּאפִיָה, חִיג'ַאבּ, טַלִּית הָעִקָּר לְהַשְקִיט
אֶת מְהוּמַת הָרֹאש

לְגַלֵּחַ לְגַדֵּל לֶאֱסֹף בְּגוּמִיָיה
אוֹ לְקַדֵּש תַּחַת פֵּאָה

אוֹ אָז הַיַּבְּלִית שֶבְּתוּךְ הַזְּקָנִים
הָעֶרְווֹת בְּעִמְקֵי הַשְֹּפָמִים
חִשּוּקֵי אֵש רֵיקִים
מִנָּמֵר

וְהַשֵּדִים בֵּין קִפְלֵי הַגְּלִימוֹת, הָעֲנִיבוֹת
הַמַפְרִידוֹת אֶת הָרֹאש מֵהַלֵּב
הַחֲגוֹרוֹת הַמַּפְרִידוֹת אֶת הַלֵּב מֵהַחֲלָצַיִים
כְּלִימָה מִכְּלִימָה
אֱלוֹהִים מֵאלוֹהִים

רַק זְבוּב קָלָל יָרֹק
מֵרִים אֶת מִכְסֵה הָעִיר
חוֹכֵךְ כַּפּוֹת זֶבֶל
וְזוֹמֵם.