על דעת המקום: פְּלִשְׁתִּים עלינו!

רחוב עזה בירושלים הוא היום מרכז בילויים

מאת יהודה זיו

בשנת 1983, בעת היותי ראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ) בצה"ל, הפנה אלי הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה לוי (מוֹיְשֶׁה וַחֵצִי), מכתב שנשלח אליו, וביקש כי אשיב עליו בשמו. בפי הכותב, תלמיד כיתה ה' בבית ספר יסודי, הייתה טענה מעניינת, וכך כתב בקירוב: אחי משרת בצה"ל ולאחרונה קיבל דרגת סֶרֶן. למה משתמש צה"ל בדרגות פלשתיות? וכי אין לנו דרגות עבריות?

אפשר להניח כי זעמו של נער זה כלפי הפלשתים התחיל מן הסתם כבר בשיעורי 'תורה' בבית הספר היסודי, כאשר למד על 'דרך ארץ פלשתים', הדרך הקצרה ממצרים אל כנען, שמחשש התקפה מצד יושביה הופנו יוצאי מצרים אל 'דרך המדבר', ובה צעדו ארבעים שנה (שמות, יג 18-17). כשלמד ספרי 'נביאים ראשונים' יכול היה להתפעל מגבורת שמגר בן ענת, אשר היכה שש מאות פלשתים בְּמַלְמַד הַבָּקָר (שופטים, ג 31); לחלום להיות כשמשון, שהטעים את הפלשתים שוב ושוב מִנַּחַת זרועו (שופטים, יד-טז); ולהתלוות על בני דן, אשר מפחד התקפות הפלשתים נאלצו לנטוש את נחלתם המקורית ולהעתיק את מושבם אל העיר לַיִשׁ, היא דן, שלרגלי החרמון (הפסוק 'ודן למה יָגוּר [יִפְחַד] אֳנִיּוֹת?' [שופטים, ה 17] מתייחס כנראה לאניותיהם של הפלשתים, 'גויי הים'). כמוהו גם אנו, נדהמנו מתבוסת בני ישראל בקרב אָפֵק וממפלת ארון האלוהים ביד פלשתים, ושמחנו על הפרות, שנשאו את ארון האלוהים במעלה נחל שורק, עד בית שמש (שמואל א, ד-ו). גם אנו למדנו על מלחמת העצמאות של שאול ויהונתן – בין גֶבַע למִכְמָשׂ (שם, יג) – ואף על המלחמה בעמק הָאֵלָּה, בה הכה דוד את 'הפְּלִשְׁתִּי' גָּלְיָת (שם, יז). אלה מאתנו שהגיעו בלימודיהם בתנ"ך עד מלחמת פלשתים בישראל ומות שאול ובניו בהר הגלבוע (שם, לא) יזכרו עד היום בעל פה את קינת דוד על שאול ויהונתן (שמואל ב, א 27-17). אחרים יזכרו את הכיבוש המוצלח של דוד ואנשיו את יְבוּס – היא ירושלים הקדומה (שם, ה 9-7) – שבעקבותיו נחלו הפלשתים מפלה גדולה בעמק רפאים, בניסיונם הכושל 'לבקש את דָוִד' (שם, 25-17). אין ספק, לכל מי שלמד תנ"ך היה חשבון ארוך עם הפלשתים. 

גם המבוגרים בינינו נשאו בליבם שנאה עמוקה לפלשתים משכבר הימים, ועד לכך הוא קוריוז משעשע שיוחס לאחד הקונגרסים הציוניים בהם השתתף יו"ר ההסתדרות הציונית והעיתונאי המפורסם נחום סוקולוב. בעת נאומו נשמעה מספסלי הצירים הדתיים קריאת ביניים קולנית: 'וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים' (שמות, יג 17), שנשמע בהברה אשכנזית: 'ולא נוּחֶם אלוקים', כלומר: נָחוּם סוקולוב איננו אלוהים ואין חובה לשמוע להנחיותיו. סוקולוב, שהיה איש חד לשון, מיהר להשיב להם מידה כנגד מידה בחלקו השני של אותו פסוק: 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ, פְּלִשְׁתִּים'!

גרסה אחרת של סיפור זה העבירה את סוקולוב לביקור בחצרו של אחד האדמו"רים בפולין. החסידים, שידעו כי מדובר באחד מראשי הציונות החילונית, החלו לדחפו ולקנטרו. בתגובה אמר האדמו"ר לחסידיו: 'ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים', אכן נחום סוקולוב אינו אלקים ולא שומר מצוות, אבל 'דרך ארץ, פלשתים' – עליכם לנהוג בו בדרך ארץ, 'כִּי קָרוֹב הוּא', הרי הוא יהודי כמוני וכמוכם... 

נחום סוקולוב הצעיר (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

האנגלים, הנודעים כחובבי התנ"ך בתרגומו של המלך ג'יימס מן המאה ה-17, עושים גם הם שימוש בשם Philistine (פלשתי) ככינוי של גנאי למי שאין דעתם נוחה ממנו – יהא זה נציג השלטון, מבקר ספרות או אף אויב, אשר אנו מאחלים לאדם שנוא שייפול לידיו. לעומת זאת, בגרמנית מכנים בשם היווני Philister סטודנט שלא מן המניין ואף סתם בור ועם הארץ... 

Julie Rado Design, Visual Vocabular

גם אבי שלי, המורה בן-ציון זיו, הקפיד על אותו חשבון עתיק יומין עם הפלשתים. משנתכוון אחי הצעיר, המדען יעקב זיו, לקרוא לבנו השלישי אִתַּי, כשם מפקדו הַגִּתִּי (כלומר, בן העיר הפלישתית גת) של משמר המלך דוד ('שש מאות איש, אשר באו בְרַגְלוֹ מִגַּת' – שמואל ב, טו 19-18), התנגד אבינו למתן שם 'פלשתי'. הוא עמד על כך, שבמקום זאת יישא הרך הנולד שם דומה, עַתַּי, שאף הוא היה אחד מגיבורי דוד (דברי הימים א, יב 11).

קטע מתבליט במקדש שבנה רעמסס השלישי ובו מתוארת שיירת שבויים מ'גויי הים' (מקור: ויקיפדיה)

ראשיתו של 'חשבון' זה בשלהי המאה ה-13 לפני הספירה, כאשר 'גויי הים' – בהם אף הפלשתים – פולשים אל חופיה הדרומיים של ארץ כנען (1150-1180 לפנה"ס). שמם של הפלשתים מופיע עוד לפני כן בכתובות חיתיות ואף מצריות, ולא פלישתם לארץ כנען היא אשר הולידה (כמקובל בטעות) את כינוים בפי יושבי הארץ, שכן באותו זמן פלשו לארץ כנען, מעבר הירדן המזרחי, גם שבטי ישראל. הקדומה ביותר בעדויות שבכתב על התנחלות אבותינו במערבה של ארץ ישראל הריהי 'מצבת ישראל' (1209/8 לפנה"ס), שהותיר אחריו פרעה מֶרְנֶפְתַח: 'נָבוֹזָה כנען ... ישראל הֻשַּׁם, אין זרע לו'. ישיבתנו פה, עד עצם היום הזה, מלמדת על מידת האמת בהכרזה שחצנית זו.  

מכאן ואילך אנו עדים להתמודדות בת דורי-דורות בין ישראל לפלשת, כמסופר בפרקי התנ"ך שהובאו לעיל. ככל הנראה, גם הדריאנוס, קיסר רומי, ידע על האיבה בין שני הלאומים: לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), אשר במהלכו הוקז דם רב בשני הצדדים, חיפש הדריאנוס דרך 'למחוק מן המפה' את שמה של ארץ יהודה (Judaea). בעקבות הכינוי 'פלשתינה', שהעניק יוליוס קיסר לחוף פלשת בעת מסעו אל מצרים (55 לפנה"ס), החליט הדריאנוס לכנות את יהודה, מכאן ואילך, בשם Provincia 'Syria Palaestina' (חלקה 'הפלשתי' של הפרובינציה הרומית סוריה). הקיסר הרומי עשה כן, אף שזה מכבר לא היו יושבי חבל ארץ זה 'פלשתים' בלבד, שכן במרוצת הדורות נטמעו ביושבי פלשת גם פיניקים ('לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים' – עזרא, ג 7; נחמיה, יג 16, וכן 'המערה הצידונית' בבית גוברין), אֳדוֹמִים ויוונים.  

אומנם, עזה הייתה אחת מערי הפלשתים, אך לימים נתווספו על תושביה גם יהודים, וקהילתם הפורחת נתקיימה שם מאות שנים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. באחד מעמודי המסגד הגדול בעזה נקבעה טבלת שיש ועליה תבליט מנורה בת שבעה קנים, ולצדדיה שופר, אתרוג ולולב, וכתובת הקדשה בעברית וביוונית: 'חנניה בן יעקב'.

תבליט מנורה עם כתובת הקדשה במסגד הגדול של עזה (מקור:  Michael Avi-Yonah [ed.], Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, Massada, 1976, p. 414) 

כמו כן נמצא בעזה גם שבר של סורג שיש, שחקוקים בו מנורה, לולב ושופר.

(מקור: Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, p. 411) 

באזור התעשייה של נמל עזה הקדום, בצד שרידי מתקן רחב ידיים לצביעת בדים מן התקופה הביזנטית, נחשפה גם רצפת פסיפס של בית כנסת יהודי מאותה עת. הפסיפס עוטר במדליונים ובהם דמויות של חיות ועופות ובקדמתו גם כתובת הקדשה ביוונית. בקטע אחר של הפסיפס נראה איש, אשר כתר על ראשו והוא פורט על נֵבֶל, וכדי להסיר ספק נכתב אף שמו באותיות עבריות: דויד.

דויד המלך בחולות עזה (מקור: Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, p. 411)

דמותו של דויד מהפסיפס בעזה כפי שהופיעה על מדליה שהונפקה בשנת 1995, שנה בה צוינו מלאת 3,000 שנה לירושלים (מקור: החברה הישראלית למדליות ומטבעות)

עוד יהודי חשוב שגר בעזה, אף כי לא הוסיף כבוד גדול לעמנו הוא אברהם נתן אשכנזי (1680-1643), המוכר יותר בשם נתן העזתי, נביאו של משיח השקר שבתי צבי, שלאחר נישואיו (בערך 1664) התגורר בעזה. בשנת 1665 בא שבתי צבי לעזה וביקר את נתן, שמכאן ואילך הפך לגדול מאמיניו. 

נתן העזתי, 1667

יושביה הערבים של עזה גם הם כבר שכחו את עברה הפלשתי של עירם. היישוב הערבי של העיר השתנה לא רק עם כיבוש הארץ בידי המוסלמים במאה ה-7, אלא אף בעקבות הגירתם לימים של ערבים 'גִ'בָּאלִים' ('הרריים', כינוים של יושבי הר חברון), ומכאן שמה של שכונת גִ'בָּאלִיָה, בצפון-מזרחה של עזה.

על עברה העשיר של עזה, אשר שימשה דורות רבים מרכז סחר אזורי, יעיד גם ייצור בד המלמלה, שבו נודעה. בד זה נושא, עד עצם היום הזה, את הכינוי 'גַּאזָה' (Gaze בצרפתית; Gauze באנגלית), שאינו אלא גלגול היגויו הקדום של שם העיר – 'גַצַתֻ' בפי המצרים הקדמונים, ועד היום אף غَزًّة (כתיב: עַ'זָּת וקרי: גַזָּה) בערבית.

גם בד הגאזה נולד בעזה

שמה לשעבר של פלשת, בגרסתו הרומית, הפך בתקופה הביזנטית-הנוצרית (משנת 409 ואילך) כינוי של כל מערב ארץ ישראל. יהודה ושומרון נקראו מכאן ואילך 'פלשתינה פְּרִימָה' (ראשונה); הגליל כונה 'פלשתינה סֶקוּנְדָה' (שנייה); ואילו הנגב נשא מאז את השם 'פלשתינה טֶרְצִיָּה' (שלישית). לפיכך נעשה Palestine אף שמם המדעי של בעלי חיים, עצים וצמחים בני ארצנו, למגינת לבם של קנאים  לאומנים (ראו את מחאתו המגוחכת של הזמר הימני המכונה 'הצל', על כך שבגן החיות בירושלים נרשם שמו של הצבי הארץ ישראלי בשמו האנגלי Palestine Gazelle). הערבים, אשר כבשו את ארץ ישראל במאה ה-7, הוגים עד היום את כינויה של פלשתינה על פי דרכם וקוראים לה فلسطين (פַלַסְטִין). זו הסיבה שלמן 1917, לאחר כיבוש ארץ ישראל מידי הטורקים, היה שמה הרשמי של ממשלת המנדט הבריטי – Palestine, בעוד גרסתו העברית (אחת משלוש 'השפות הרשמיות' שלה) הורחבה ונקראה 'פלשתינה (א"י)'.

על בולי ממשלת המנדט הבריטי נכתב שם הארץ בשלוש שפות

'טבור העולם' (Omphalos ביוונית;  Umbilicus mundiבלטינית) הריהו אחד מכינוייה הרבים של ירושלים. בכניסה אל אולם התפילה של כנסיית הקבר בירושלים, מול 'קבר ישו', מוצב גביע עשוי אבן, אשר קו אורך מצטלב במרכזו בקו רוחב, כשהוא מציין כאן את מקומו 'המדויק' של אותו טבור.

גביע 'טבור העולם' בכנסיית הקבר (מקור: ויקיפדיה)

כך אף מפת עולם סמלית באותה רוח, דמוית פרח תלתן בעל שלושה עלי כותרת – אסיה, אירופה ואפריקה – שתמונת ירושלים במרכזו.  המפה, המכונה 'מפת בינטינג', על שם הכרטוגרף הגרמני הכומר היינריך בינטינג, נדפסה לראשונה בשנת 1581. ירושלים צויירה בה כעיר אירופית מבוצרת, וברור שהצייר לא היה מימיו בירושלים האמתית. פרט מעניין נוסף במפה זו הוא ציונו של 'העולם החדש' בשוליה, כשספינת מפרשים עושה את דרכה אל אמריקה מכיוון אירופה.

ירושלים טבור העולם במרכזה של מפת בינטינג (מקור: אוסף ערן לאור, הספרייה הלאומית)

על מעמדה של ירושלים כ'טבור העולם' מלמדים בפועל גם שמות שניים משערי העיר שנקבעו בחומותיה, וזאת בזכות הדרכים הראשיות שיצאו מהן משכבר הימים: 'שער שכם', הפונה צפונה, מכונה בערבית בָּאבּ אֶ-שָּׁאם (שער דמשק), והוא מוצאן של 'דרך שכם' ואף 'דרך יריחו'; וכמוהו 'שער יפו', אשר פניו מערבה וממנו יוצאות 'דרך יפו', 'דרך חברון', 'דרך בית לחם' ואף 'דרך עזה'. לעומת רחובותיה האחרים של הבירה, מתייחדות כל אלה בשמן הקדום, שהעניק להן, ורק להן, את הקידומת 'דרך'.

'דרך עזה' נתייחדה אף בעולי רגל יהודיים רבים, אשר עשו בה את דרכם ממצרים לכאן, ובהם, בין היתר, המשורר יהודה אלחריזי ופרשן המשנה עובדיה מברטנורא. ומעניין, שגם ה'טֶמְפְּלֶרִים' הגרמניים – מייסדי 'המושבה הגרמנית' בירושלים (1873) – כינו את שכונתם בשם 'רפאים' וקראו לרחובה הראשי בשם 'דרך עזה' (Gaza Strasse).


ואף על פי כן, רבים מיושביה היהודיים של ירושלים מתעלמים מן הקידומת ההיסטורית של 'דרך עזה' ומכנים אותה בשם המקטין 'רחוב עזה', ומה שחמור יותר הוא ששלטי הרחוב הרשמיים, שבאחריות העירייה, נוקטים גם הם בנוסח הקטנה זה. 

דרך עזה בירושלים (צילום: דוד אסף)

רחוב עזה בירושלים (צילום: דוד אסף)

זאת ועוד, ריבוי שמות הרחובות החדשים טשטש לחלוטין את התוואי של נתיב היסטורי זה. כבר בצאת דרך עזה משער יפו היא מכונה תחילה 'רחוב יצחק קָרִיב', ולאחר מכן 'רחוב גרשון אַגְרוֹן' (שניים מראשי העיר ירושלים לשעבר), כאשר 'רחוב רמב"ן', המצטרף ממערב אל 'רחוב קינג ג'ורג' ' (המלך ג'ורג' החמישי), נוגס גם הוא קטע מהדרך ההיסטורית. מכאן ואילך מוסיף להישמר בה כינויה המקורי, אף כי סמוך לרדתה אל עמקו של נחל שורק – עם מסילת הברזל, המוליכה בו לעבר פלשת – 'נגזל' ממנה קטע נוסף, 'רחוב הרב הרצוג'. אך יושביה של דרך עזה, הגאים בעברה המפואר, מצאו להם דרך מקורית להכריז על היותה נתיב לעבר 'טבור העולם': במקום שבו מתחיל הקטע הנושא את שמו של הרב הרצוג, מסתעף ממנה גם 'רחוב הרב ברלין', וצירוף זה הוליד את שמה המתוחכם של חומוסיה המכונה 'בין עזה לברלין' –  ללמדך, כי עדיין נמצא אתה במרכז העולם. 

צילום: דוד אסף

בשלהי 1946, בבואי לאחר שירותי בפלמ"ח ללמוד בבית המדרש למורים על שם ילין בירושלים, למדה אז שם בכיתה מעלי גם תמר פלשתי. ואם לא די בשם משפחתה יוצא הדופן, נתברר כי לא היה זה כלל שם משפחה לועזי מעוברת, ואביה אף נשא את השם המפורש גֹּלְיָת פְּלִשְׁתִּי.

דבר, 25 ביולי 1933

היכרתי אותו, ואכן כשמו כן היה: איש ענק, אשר עסק באספקת חומרי בניין. הוא ומשפחתו  התגוררו אז בבית הצופה מקצה רחוב רמב"ן על מנזר הַמַּצְלֵבָה, ואף שרבים, כמוני, ביקשו לדעת למה בחר לקרוא לעצמו בשם זה ואם אכן היה זה שמו או רק כינויו, היה הדבר כעין סוד משפחה...

גלית פלשתי, נולד ב-1899 באוקראינה, בעיירה סטארו-קונסטנטינוב ושמו המקורי היה כנראה דב בן דוד. בשנות העשרים הקים בית חרושת לאבני חצץ, בסמוך לשכונת מגוריו רחביה. הוא נפטר ב-1988 ונקבר בהר המנוחות.

מעריב, 6 באפריל 1954

דבר, 5 בספטמבר 1937

במחזוריות קבועה מנהלים כמה מתושבי ירושלים מלחמת חורמה בשמה של 'דרך עזה' וטוענים שהגיעה השעה למחוק את החרפה ולהשכיח מחוצות ירושלים כל זכר לשמה של עיר הדמים. רק לאחרונה, בעקבות המלחמה שהייתה בקייץ בדרום, הציע אחד מסגני ראש העיר לשנות את שם הרחוב ל'צוק איתן'. אותו סגן קיבל בתקשורת את ה'כותרת' שציפה לה, אך שמה של הדרך ההיסטורית נשאר במקומו, ומן הסתם יישאר גם זמן רב אחרי לכתו של אותו פוליטיקאי.

סמלה של עיריית עזה

בימים אלה מציגים תלמידות שנה ד' של קורס אוֹצְרוּת במכללת 'ספיר', השוכנת בצד העיר שדרות אשר במבואות עזה, את התערוכה 'מאחורי הגדר'. התערוכה, כדברי האוצרת טלי תמיר, בוחנת את חוויית החיים ביישובי האזור ושואלת: מה אנו רואים כאשר אנו מסתכלים מערבה, לעבר עזה? צמד המילים 'עוטף עזה' מתעתע במשמעותו: בנסיבות אחרות היה ב'עיטוף' זה ביטוי להגנה ולחיבה, ולא לעוינות ולהתקפה...

מתוך דף ההסבר לתערוכה

מיכל שמיר, העומדת בראש בית הספר לאמנות, חברה ותרבות במכללה האקדמית 'ספיר' (ובעת שירותה בצה"ל הייתה חניכתי), ביקשה ממני לשאת דברים בפתיחת התערוכה. בדרכנו מירושלים, דרך קריית גת, אל מכללת 'ספיר', התפעלנו למראה 'שדות פלשת' העטויים גוונים שונים של ירוק, עטורי גדילים מרהיבי עין של פרחי בר בשוליהם – חרציות צהובות ופרגים אדומים – אשר הותיר אחריו החורף הגשום. מראות אלה הזכירו לי את פסוקי תהלים: 'עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ ... יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה. לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ' (תהלים, סה 14-13). גם בארמית ובלשון געז (כמו אף באמהרית) – אחיותיה של העברית במשפחת לשונות כנען – השורש 'עטף', כסדר האמור באותו מזמור, משמעותו לעטור, לחגור, לכסות, ואף לחבוק.

על כן אף אמרתי בדברי הפתיחה לתערוכה, כי מן הדין היה לכנות אותה 'עוטף עזה', ולא 'מאחורי הגדר'. אומנם, השם הדו-משמעי נשאל מכותרת סיפורו הנודע של ביאליק, אך 'ייחוסו' אינו נוטל מתמונת הגדר את משמעותה השלילית והמאיימת. 

תגובתו של אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שנכח אף הוא בפתיחה, שימחה אותי מאד: 'יהודה יקר', כך כתב לי, 'מילותיך הנפלאות עוטרות אותנו, חוגרות בנו אמונה ועוטפות אותנו באהבה. ברכת חג שמח ממישורי פלשת אל הרי יהודה, בואכה עיר ציון'.