יום שלישי, 1 בינואר 2013

סיפורים מהתחת (ב)

שנה (אזרחית) חדשה בפתח ומה טוב יותר מאשר לפתוח אותה ב'דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'?

קוראי עונ"ש הוותיקים זוכרים מן הסתם את הרשימה הקודמת שעסקה בהיבטים שונים של הישבן. ככלות הכל, כולנו סוחבים על עצמנו אחד כזה ויושבים עליו כל ימי חיינו. נחגוג אפוא את השנה החדשה עם כמה היבטים משעשעים הלקוחים מן העולם התחתון.

א. הטביעני כחותם על עכוזך

לא מכבר קראתי את זיכרונותיה העצובים של אסתר מרקיש, אלמנתו של המשורר פרץ מרקיש, שב-12 באוגוסט 1952 הוצא להורג בכלא לוביאנקה שבמוסקבה בפקודת סטאלין, יחד עם סופרים, משוררים ופעילים בוועד היהודי האנטי-פשיסטי (וביחד, אחד עשר גברים ושתי נשים). ספרה של אסתר, 'לחזור מדרך ארוכה', תורגם על ידי עמנואל ביחובסקי וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1977.


לצד העצב והמרירות השרויים על הספר, יש בו גם הבלחות של הומור. וכך, בעמ' 93, מספרת אסתר מרקיש כיצד נסעה (1941?) לבקר את אחיה, אלכסנדר (שׁוּרַה) לאזֶבניקוב, שנאסר במחנה כפייה (גולאג) במחוז ארחאנגֶלסק. אחד האסירים ה'פוליטיים' באותו מחנה סיפר לה מדוע נאסר...


כשסיפרתי על כך לידידי פרופ' אבנר הולצמן, הוא נזכר מיד בסרט הצ'כי המפורסם 'רכבות נשמרות היטב' (1966), שביים יז'י מנזל, שזכה בשנת 1968 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

בסצינה ארוטית מקסימה בסרט זה מטביע פקיד הרכבת את חותמות התחנה על רגליה ועכוזה של הפקידה היפה...



אגב, ספרו של בוהמיל הראבלרכבות תחת שמירה צמודה, שעליו התבסס הסרט, ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד בשנת 1991, בתרגומה של יהודית פרגר (הלא היא רות בונדי; ראו בתגובות למטה).


ב. התחת של הפריץ אוסרבסקי


זיכרונותיו הנלבבים של יחזקאל קוטיק (1921-1847) נכתבו ביידיש ונדפסו לראשונה בוורשה בשנת תרע"ג (1912). זהו ספר נהדר, ששלום עליכם תיארו כ'אוצר, גן, גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים'. בשנת 1998 הוצאתי לאור את הכרך הראשון של הזיכרונות בתרגום מוער לעברית (ובשנת 2005 את הכרך השני) בהוצאת המרכז לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב.

באחד הקטעים האהובים עליי במיוחד (כרך א, עמ' 104-103), מספר קוטיק על אציל פולני שהיה אחוז בדיבוק של משחקי קלפים. הוא התרושש לחלוטין בהימוריו ולבסוף נאלץ להמר על... אשתו, ושוב הפסיד. הוא איים להתאבד, ואז הציע לו הפריץ אוסרבסקי – אדוניה של העיירה קאמניץ ליטבסק – הצעה בלתי שגרתית...


ג. התחת של הגנרל פייר קֶניג

הרמטכ"ל משה דיין והגנרל פייר קניג

לגנרל הצרפתי פייר קניג (1970-1898) יש לי חיבה מיוחדת, שכן ביתי בירושלים אינו רחוק מהרחוב הנושא את שמו. הוא היה חייל מקצועי, ששירת בליגיון הזרים, ובימי מלחמת העולם השנייה הצטרף ל'צבא צרפת החופשית'. בחודשים מאי-יוני 1942 עמדו חייליו בגבורה מול צבאו של רומל, בתנאי מצור קשים, בקרב ביר חכים שבמדבר המערבי (לוב). קניג – שבשנות החמישים כיהן כשר ההגנה הצרפתי – גם היה ידיד גדול של מדינת ישראל.

ב-7 ביוני 1942 התפרסמה בעמוד הראשון של 'דבר' הידיעה הבאה:


בעקבות ידיעה זו, אודות 'תשובה נמרצת שאינה ראויה לדפוס', חיבר נתן אלתרמן שיר שנדפס בעיתון 'הארץ' ב-12 ביוני 1942.

נתן אלתרמן, הטור השביעי, א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 39-38

אלתרמן רמז כמובן לפסוק ב בפרק א של שיר השירים: 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן'. ואכן בפולקלור של יהודי מזרח אירופה, במקום לומר 'שק לי' (או 'קוש מיר אין תוחעס אַרײַן'), היו שאמרו: 'שיר השירים, פרק א, פסוק ב', והמבין הבין.

ד. ועוד על 'שק לי בתחת'



להפתעתי, התברר לי שיש ערך מפורט ומשעשע בוויקיפדיה על שימושים שנעשו בציווי-בקשה זו בתרבות, בהיסטוריה ובמוסיקה, מגתה ועד אלתרמן, מהיטלר ועד לינדון ג'ונסון, וגם טדי קולק...

דבר, 6 בספטמבר 1971

ה. התוּחעס של חנוך לוין


ואחרי כל התחתים והחתחתים, איך אפשר להתעלם מה'תוחעס'?

אחת השורות המצוטטות ביותר בתולדות התיאטרון העברי קשורה ביעקב טימן, שחקן נודע של 'המטאטא', שדיבר ושר קולח על הבמה כאשר ביצע טקסט מוכן ('מכתב מאמא', למשל), אך בדיבורו הרגיל, הבלתי מתוכנן, היה נתקע לא פעם. ומדור לדור מספרים בשלשלת הקבלה, שפעם הופיע 'המטאטא' בעקרון ולפתע הייתה הפסקת חשמל באולם. יצא השחקן לקדמת הבמה ואמר לקהל: 'ק-ק-קהל נכבד, תוחעס... תוחעס... תוחעס... תוחעשר דקות נמשיך בהצגה'...    

אבל השיא שייך כמובן לחנוך לוין, מראשית דרכו ועד ימיו האחרונים. חנוך לוין אהב מאוד את התחת והרבה להתפייט עליו. במחזה 'יעקובי ולַידנטל' (1972) מופיעה הדמות המיתולוגית רות שחש, המכוּנה 'בִּיג תוּחֶס', בגילומה של זהרירה חריפאי, שנפטרה השבוע.

וכך מציגה את עצמה רות שחש במחזה:
שמי רותי שחש. ברצוני לספר לכם מקרה שקרה לי לא מזמן.  
יום שני בערב, ברחוב די חשוך, בעודי עושה את דרכי הביתה ניגש אלי אדון ושואל אותי – סליחה, את הגברת של הישבן הזה? אמרתי לו, ככה יצא. הוא מתבונן ונועץ עיניים בישבן ואומר בהתרגשות – "מקסים! מה שמו?"

עניתי לו, ידידים קוראים לו ביג תוחס.  
הוא שוב מפנה את מבטו אל הישבן וצועק – "הלו ביג תוחס" כאילו הישבן חרש, לא שומע. הוא אומר – "שמי הוא יעקובי".

סיפרתי לו שכולם כל כך מתפעלים מהישבן, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו, מה לי ולו? מה אני צריכה את חית-השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי מאחורה? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית.


יעקובי התפעל ונדהם – "ואווהו !!!"


כן כן , אני פסנתרנית. ככה שביג תוחס הוא לא בדיוק לאטמוספירה שלי. הוא הרי תמיד מושך למטה, ואילו אני רוצה למעלה, עם הצלילים שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוונת..
חנוך לוין (צילום: יעקב אגור)

תמונה 5

רחוב. ערב. יעקובי הולך אחורי שחש.
יעקובי: סליחה, את הגברת של הישבן הזה?
שחש:  ככה זה יצא.
יעקובי:  מקסים, מה שמו?
שחש: ידידים קוראים לו ביג תוחס.
יעקובי (לישבן): הלו, ביג תוחס.
שחש: כל כך מתפעלים ממנו, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו. מה לי ולו? מה אני צריכה את חית השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי מאחורה. מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית. 

[שרה. "באשר אלך"; לחן אלכס כגן] 

למטה למטה, בקצה הגב,
פורח ישבן לתפארת,
חריץ ענוג ומשני עבריו
כדוריים בצבע ורד. 

משחר ימיי אותי ילווה,
נחבא אל תוך שמלתי;
באשר אלך, באשר אפנה,
הולך ביג תוחס אתי.





הוראת הבמה (עמ' 15, פתח תמונה 7)

רחוב. ערב. יעקובי הולך מאחורי שחש, אוחז בשתי ידיו את שני פלגי ישבנה ושר לפי קצב ההליכה:
נד-נד, נד-נד,
שמאלה עולה, ימין יורד.
שמאל יורד, ימין עולה.
הראש סחרחר, הלב חולה. 

יעקובי לעצמו: -- כן, כן, תתפלספי לך. אני אמעך לך את התחת ואת תתפלספי. זה חלומו של גבר, למשש אשה שקועה במחשבות.  

חנוך לוין הרבה לכתוב גם בשיריו על נושא הערצתו זה ועל נאדות ופלוצים. הציטוטים יכולים להכיל ספר עב כרס. הנה כמה דוגמאות:

בספרו 'אחרון', בשיר 'כשאמא מייבשת' (עמ' 326):
כשאמא מייבשת
את עיניה במטפחת
הדוקטור שוקי עשת
משקה לה את התחת.

ומשהו רליגיוזי בשיר 'הנס של מאיר בעל-נס' (שם, עמ' 316):
'אמא', שאל עוזי באמצע הלילה,
'מה הנס של מאיר בעל-נס?'
'שיצאת לי מהתחת, חרא,
ולשם עוד מעט תיכנס'.

והשיר 'פליצילי-פלוצילי-פלוץ' (עמ' 300), ושפע של 'קאקא ופיפי' בהרבה ממחזותיו ופזמוניו, ובמונולוג 'כך היכרתי את בעלי' (בעקבות הורדת 'מלכת אמבטיה'; מה איכפת לציפור, עמ' 101).

בפזמון 'לקקו, אחים, לקקו' ב'מלכת אמבטיה' (מה איכפת לציפור, עמ' 100):
לקקו, אחים, לקקו,
לקקו אחד לשני.
כך לא תצטרכו לפחות להביט זה לזה בפנים.
העיקר שהראש הנכון
יהיה בישבן הנכון.
לכו, אחים, לקקו,
ולכו הביתה לישון.

ואחד מהשירים האחרונים שכתב, זמן קצר לפני מותו, המופיע בסוף אותו ספר, 'הרהור טורד את מנוחתי' (עמ' 396):
הרהור טורד את מנוחתי,
מה יהיה לאחר מותי:
כמה זמן תימק גופתי,
ואיך ובידיו של מי יימעך
התחת של אהובתי.

בספר שיריו 'חיי המתים' (עמ' 72):
אני נפרד ליסודותיי,
מתפרק יסוד-יסוד,
משמיע צססס ארוך של נוד,
את נפרדת מעלי,
זז התחת – הופ והופה,
עוד אתמול בוכה באסיה –
היום גונחת באירופה.  

ו'בקר אחד עם הביוב' (עמ' 73):
בקר אחד עם הביוב
אני שוכב, חטמי זקוף,
וכשעוברת צואתך
חולף בי רעד, כמו ליטוף.

'בלכתך מעמי, אהובה' (עמ' 67):
בלכתך מעמי, אהובה,
מתחככים אצלך שני חלקי העכוז,
מתיזים על קברי גץ קטן של בוז.

ובשיר 'אהובה, בפי הטבעת' (עמ' 63):
אהובה, בפי הטבעת,
השארתי לך ליקוק,
שמרי עליו עוד רגע,
קצת איפוק,
יום של עצירות,
כיווץ. עינוי, עינוג,
ואז – אפוג.

'אהובה שלי, אמרי, היכן את' (עמ' 69):
אהובה שלי, אמרי, היכן את,
מול מי נפשק כעת פי הטבעת,
ולא שלא אהבתי את הנשמה,
אבל החור ההוא מציק לי משום מה.

וכאלה יש עוד ועוד...

ו. אצל מזרחי בתחת...

אבנר הולצמן כתב לי:
בעקבות הקריאה עלו בדעתי שלל אזכורי תחת בספרות הרצינית והרצינית פחות. החביב עלי במיוחד נמצא בספרו של בנימין תמוז 'חיי אליקום' (עם עובד, תשכ"ה), עמ' 49.


באחד מגלגוליו של הגיבור התם בארץ ישראל המנדטורית הוא מתקבל לעבוד בלשכת רישום הקרקעות (הטאבו). הממונה עליו, מר מזרחי קצר הקומה, נהג להניח על כסאו, לצורך הגבהה, כמה כרכים של ספרי הרישום ולהתיישב עליהם. מכאן נולד ניב חדש בשפה העברית  'אצל מזרחי בתחת'...



16 תגובות:

  1. כמובן שאי אפשר להשאיר את הדיון החביב בנושא התחת וספיחיו בספרות ובזמר בלי להזכיר עוד מטבע לשון שגור במחוזותינו עד היום, שאולי הוא צאצא למסורת של ה-"תחת של מזרחי" ממשרד הטאבו: כאשר מחפשים חפץ כלשהו ושואלים את החברים איפה החפץ, נפוצה התשובה הידידותית כדלקמן: "בתחת שלי - צועק הצילו"
    מיכאל

    השבמחק
  2. יהודא ירושלימסקי4 בינואר 2013 בשעה 10:16

    אם הגענו אל עברי פי תחת הרי כמה עניינים מסביב לנקודה:
    א. יהודית פרגר שתירגמה את בוהמיל הראבל לעברית היא רות בונדי, יהודיה שנולדה בפראג. מכיוון שעם עובד רכשה את הזכויות ולה היה הסכם בלעדיות עם זה.בה.מה ואהד זמורה היה רואה את התפתותה לעם עובד כמעילה באמון וכהפרת חוזה בחרה לה פסבדונים. עד כאן הקפה א.
    ב.בנימין תמוז בעל ה"בתחת של מזרחי" אהב נשים בעלות ישבנים גדולים, אבל מכיוון שישבן ותחת ועכוז ואחוריים היו וולגריים לרוח התקופה ואשה או נערה היו נעלבות אם היה משבח אותן על חין אחוריהן בבחינת את אחורי יראה נהג לשבח אותן באומרו פלונית בעל מיסב נאה היא. והיה מיסב לה נחת.
    ג. הסופר חיים באר שבעל עונ"ש דיבר עליו לאחרונה בפומבי סבל בנעוריו מחרדת תחת. ירא היה שישבנו כה גדול שאינו יכול לבוא אתו אל בין הבריות.והיה קונה סוודרים רחבים ומקטורנים בשלוש מידות גדולות יתר על מידתו כדי שיכיל את התחת שלו. עם נערות היה יוצא בחורף כשהתחת שלו חבוי או כמאמרו בהסתר תחת ובקיץ היה חבוי בסתר המדרגה וממתין עד יעבור זעם. כאשר פגש את העלמה בתיה היה הדבר בחורף ולקראת האביב התמלא ביראה ובעוד הוא תוהה מה לעשות החלה לדחוק בו שעליו לקנות לו בגדים חדשים וראש לכל או בעצם תחת לכל מכנסים חדשים. כפתה אותו עד שנתרצה והלכו לאיווניר בדיזנגוף. והמוכר שקידמם בפתח נער עדולמי, במכנסים בגון החציל ובחולצת שיפון דקיקה פתוחה עד הטבור כמעשי הארץ באותם הימים, פנה אל הצמד ושאל "ומה בשבילכם", "אנחנו רוצים בשבילו זוג מכנסיים" אמרה העלמה מעשה אדנות. הורה לו המוכר לאדון באר להפשיל את הסוודר שלו כלפי מעלה, מתח מסביב לגופו את המטר, הרים עיניו ואמר לעלמה במיאוס "גיברת, בשביל ישבן חזק כמו שלו אין לנו מכנסיים." יצא באר וחברתו מן החנות, והוא עולמו חרב עליו. "ועכשיו מה אנחנו עושים?" שאל אותה באימת יום הדין. "עכשיו אנחנו נכנסים למצקין לראות שם מכנסיים," ענתה בטבעיות. ועוד באותו שבוע הציע לה נישואין וכמאמר יושבי האיים, והשאר היסטוריה. ב-2016 ברצות הקל יחגגו השניים חתונת זהב אינשאללה אומיין.
    ועל שאר מעשי התחת ותפארתו אחרי הקפה.

    השבמחק
  3. יודא ירושלימסקי4 בינואר 2013 בשעה 10:46

    ושוב אתכם
    מספרים מעשה במנחם בגין שהגיע לניו יורק ופגש את יצחק בשביס זינגר, דיבר זה בשבח לשון הקודש וזה בשבח המאמע לשון.
    אמר בן הדיין מווארשה לרוה"מ איזה מעלה אתה מוצא בעברית, השיבו בגין, בעברית אפשר לפקד על הצבא. וביידיש אי אפשר. תהה הסופר בעל הנובל. אמר לו אדון בגין: בעברית אתה פוקד על הגייסות "עמוד דום" ו"עמוד נוח" וזה גברי וחזק.ואילו ביידיש אתה אומר "שטיי שטיל שטיי ביקוויעם" וזה נעבעכי כל כך.
    חייך יב"ז ואמר ואיך אומרים אצלכם "תוחעס" אף היברייעש. אמר בגין "תחת". השיבו הסופר "און אזא פונים האט דאס," ותרגומו בקירוב כך "וכאלה פנים יש לזה".
    וברוח התקופה, "צייט גייסט" הידוע.
    מעשה ביהודי שחי בימי הצאר וידע לנפוח בנפיחות של מטה את ההימנון של רוסיא. משעלו הבולשביקים לשלטון קרא לו קומיסר התרבות ופקד עליו שמכאן ואילך ינעים לעם מנפיחות אחוריו את האינטרנציונל. השיב לו הבעל תוקע שהוא כבר איש זקן ואחוריו אינם נשמעים לו ואינם יכולים ללמוד דבר חדש. "גזירה היא מלפני" אמר הקומיסר. "אם כן אני זקוק לשנה של אימונים ולשני ווגונים של בעבלאך, שתי קרוניות של שעועית בפינו" ציווה הקומיסר לתת ליהודי את מבוקשו. כעבור שנה כעת חיה נקרא היהודי אל הרשות. "נו רב ייד, פתח אחוריך ויאירו תקיעותיך" השיבו היהודי ואמר "בחזרות הכל הלך כשורה, התקיעות יצאו כבבית מדרשו של הבעש"ט לעילא ולעילא, אבל תמיד כשהגעתי ל'עולם ישן עדי היסוד נחריבה' תמיד היו יוצא חרא'."
    ולהשומע ינעם, ודברי פי הטבעת חן המושב על יושביו.

    השבמחק
  4. מאיר שלו כתב בימי עלומיו את הספר "משכב ליצים" ובו מסופר בין הייתר על תחרות תקיעות ותרועות שנערכה בין נפחני ירושלים, שכללה בין הייתר תרגיל חובה - לחצרץ את "ירושלים של זהב" מהתחת, ועוד כהנה וכהנה - שילוב בינתחומי של חושי השמיעה והריח.
    ולא נשכח כמובן את "שיר הנאד" משנות ה-60, על פי מנגינת "עץ הרימון" (השמועה אומרת שמקורו אצל טירוני העתודה האקדמאית משנת 1966) כהאי לישנא:
    פעם אחת תקעתי נאד/ מים המלח ועד עין-חרוד/ ריח ניחוח נישא באויר/ וגם נשמע קול נפץ אדיר/ אז יצאו נשים וטף/ ויריחו מלוא האף/ ויודו לי מאוד מאוד/ על כי הואלתי לתקוע נאד...

    השבמחק
    תשובות
    1. ואם כבר שוחטים פרות קדושות מאחור, ייזכר כאן חילול הקודש המפואר של השיר 'דודו': היתה לו בלורית / בביצה השמאלית / הייתה לו אקזמה בתחת...

      בקרב חסידי חב"ד רווח המונח 'דירה בתחתונים', ועל פיו תפקידנו בזה העולם להכין את התנאים לביאת המשיח ואת מגוריו בקרבנו, 'בתחתונים'... מה שנקרא 'דיור בר השגה'.

      מחק
  5. בדיחה מאמ-תחתי:

    חסיד אחד פגש משכיל, שכבר השיל מעליו את החלאט החסידי, ולבש מקטורן קצר, המסתיים במקביל לישבן.
    אמר לו אותו חסיד, "היודע אתה מקור מן התורה לחליפה הקצרה"?
    השיבו המשכיל, "לאו"?!
    אמר לו החסיד, "אני אחכימך בינה, שנאמר (דברים ד,39) " וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת - אֵין עוֹד"..."

    השבמחק
  6. ולמה נפתחת הרשימה המשובחת באפולוגטיקה מהתחת? היש נושא חשוב ורציני מזה?

    השבמחק
  7. חידה לא מצולמת: מיהו בעל הפסוודונים יודא ירושלימסקי, האם זה... לא יכול להיות!

    השבמחק
    תשובות
    1. לא יכול להיות...

      אדם שבקי בסוגיית 'תהום רובצת תחת' כיהודי ב'אשרי'? גם אני חשבתי בהתחלה על... אבל לא. זה לא ייתכן!

      מחק
  8. ה'סיפורים מן התחת' הזכירו לי נשכחות: כיון שהיינו, בבואנו אל הפלמ"ח, 'בני עֶשְׂרֵה' בלבד וחיילים ללא מדים, עשינו אז כל שביכולתנו כדי לייחד את עצמנו – בעיקר בתחום הלכסיקון שסיגלנו לעצמנו. למשל, על השאלה: 'מה נשמע?' - שכידוע, לרוב היא סתמית וכדי לצאת ידי חובת נימוס בלבד! – נהגנו להשיב בעליצות בפסוק מפורש (אף כי חלקו בלבד): 'אֵין כָּל חָדָשׁ, תָּחַת!!!'...

    השבמחק
  9. כאן בסמוך, במושב חוגלה שבעמק חפר, היה חקלאי יהודי שידע להפיח בנפיחות-תחת את ההימנון הלאומי שלנו - התקווה. ומעשה שהיה בשנות השבעים, במוצב שעל שפת הירדן, הייתה התערבות רבתי בין החיילים - שמחירה חופשה ארוכה - שהוא לא מסוגל לתקוע כאלה נאדות מוסיקליים. אבל האיש היה אמן-תחת אמיתי - וזכה בחופשה! חבר שסיפר לי על כך לא חדל מהתפעלותו גם שנים אחר כך...

    השבמחק
  10. תחת בעל יחוס מיוחד נזכר בדבה"א ו'. תחת זה הוא מצאצאי קורח, ומחלציו יצאו שמואל הנביא ונכדו הימן, המשורר אשר מונה ע"י דוד המלך לבית המקדש; ככתוב בפס' טז-כג: "ואלה אשר העמיד דויד על־ידי־שיר בית יהוה ממנוח הארון. ויהיו משרתים לפני משכן אהל־מועד בשיר עד־בנות שלמה את־בית יהוה בירושלם ויעמדו כמשפטם על־עבודתם .ואלה העמדים ובניהם מבני הקהתי הימן המשורר בן־יואל בן־שמואל. בן־אלקנה בן־ירחם בן־אליאל בן־תוח. בן־ציף (קרי:צוף) בן־אלקנה בן־מחת בן־עמשי. בן־אלקנה בן־יואל בן־עזריה בן־צפניה. בן־תחת בן־אסיר בן־אביאסף בן־קרח. בן־יצהר בן־קהת בן־לוי בן־ישראל."

    השבמחק
  11. נהנה כמו תמיד מדברי החכימא וההבאי.אכן, העתיד בתחת.

    השבמחק
  12. מרגלא בפומיה של חסיד חב"ד ישיש וחשוב, שהתשובה הניצחת "שק לי בתחת", או בלשונו הזהב "קוש מיר אין תוחעס" נכתבה כבר במפורש במשנה הקדושה.
    שכן, המשנה בפרקי אבות (ב' י"ד) כותבת "ודע מה שתשיב לאפיקורס", אבל לא כותבת לנו מהי אותה תשובה.
    "וכי מהי אותה תשובה שאי אפשר לכתוב?"

    השבמחק
    תשובות
    1. מי יכול להפנות אותי למקור כתוב של המעשייה הזו?
      תודה רבה

      מחק
  13. קצת/הרבה איחור:
    אינני זוכר את שם הסרט, אבל זכור לי שמככב בו דני קיי (לו הוקדש העונ"ש דהיום). העלילה נסובה סביב "הברחתו" של תינוק, יורש העצר באנגליה. המלך שתפס את השילטון מחפש אחריו להמיתו, כדי שלא ישאר שריד ופליט למשפחת המלוכה שהודחה. על הטוסיק של התינוק מוטבע סמל חצר המלכות, ובכל פעם ש"מגלים" את התחת של התינוק ומפשילים את מכנסוניו, כל הנוכחים כורעים ומשתחווים בפני "הוד קדושתו". יש בסרט כמה וכמה קטעים משעשעים מאד המראים מעמדות שכאלה, שבהם גם החיילים הרודפים ומחפשים את התינוק, כורעים ומשתחווים כשאותו "תחת" של מי שהם מחפשים נחשף לנגד עיניהם.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.