העולם התחתון (ב): חותם על עכוזך, התחת של הפריץ אוסרבסקי ושל הגנרל קֶניג, התוחעס של חנוך לוין ואצל מזרחי בתחת

שנה (אזרחית) חדשה בפתח ומה טוב יותר מאשר לפתוח אותה ב'דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'?

קוראי עונ"ש הוותיקים זוכרים מן הסתם את הרשימה הקודמת שעסקה בהיבטים שונים של הישבן. ככלות הכל, כולנו סוחבים על עצמנו אחד כזה ויושבים עליו כל ימי חיינו. נחגוג אפוא את השנה החדשה עם כמה היבטים משעשעים הלקוחים מן העולם התחתון.

א. הטביעני כחותם על עכוזך

לא מכבר קראתי את זיכרונותיה העצובים של אסתר מרקיש, אלמנתו של המשורר פרץ מרקיש, שב-12 באוגוסט 1952 הוצא להורג בכלא לוביאנקה שבמוסקבה בפקודת סטאלין, יחד עם סופרים, משוררים ופעילים בוועד היהודי האנטי-פשיסטי (וביחד, אחד עשר גברים ושתי נשים). ספרה של אסתר, לחזור מדרך ארוכה, תורגם על ידי עמנואל ביחובסקי וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1977.

לצד העצב והמרירות השרויים על הספר, יש בו גם הבלחות של הומור. וכך, בעמ' 93, מספרת אסתר מרקיש כיצד נסעה (1941?) לבקר את אחיה, אלכסנדר (שׁוּרַה) לאזֶבניקוב, שנאסר במחנה כפייה (גולאג) במחוז ארחאנגֶלסק. אחד האסירים ה'פוליטיים' באותו מחנה סיפר לה מדוע נאסר...

כשסיפרתי על כך לידידי פרופ' אבנר הולצמן, הוא נזכר מיד בסרט הצ'כי המפורסם 'רכבות נשמרות היטב' (1966), שביים יז'י מנזל, שזכה בשנת 1968 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

בסצינה ארוטית מקסימה בסרט זה מטביע פקיד הרכבת את חותמות התחנה על רגליה ועכוזה של הפקידה היפה...



אגב, ספרו של בוהמיל הראבל, רכבות תחת שמירה צמודה, שעליו התבסס הסרט, ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד בשנת 1991, בתרגומה של יהודית פרגר (הלא היא רות בונדי; ראו בתגובות למטה).

ב. התחת של הפריץ אוסרבסקי

זיכרונותיו הנלבבים של יחזקאל קוטיק (1921-1847) נכתבו ביידיש ונדפסו לראשונה בוורשה בשנת תרע"ג (1912). זהו ספר נהדר, ששלום עליכם תיארו כ'אוצר, גן, גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים'. בשנת 1998 הוצאתי לאור את הכרך הראשון של הזיכרונות בתרגום מוער לעברית (ובשנת 2005 את הכרך השני) בהוצאת המרכז לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב.

באחד הקטעים האהובים עליי במיוחד (מה שראיתי..., כרך א, עמ' 104-103), מספר קוטיק על אציל פולני שהיה אחוז בדיבוק של משחקי קלפים. הוא התרושש לחלוטין בהימוריו ולבסוף נאלץ להמר על... אשתו, ושוב הפסיד. הוא איים להתאבד, ואז הציע לו הפריץ אוסרבסקי – אדוניה של העיירה קאמניץ ליטבסק – הצעה בלתי שגרתית...

ג. התחת של הגנרל פייר קֶניג

הרמטכ"ל משה דיין והגנרל פייר קניג

לגנרל הצרפתי פייר קניג (1970-1898) יש לי חיבה מיוחדת, שכן ביתי בירושלים אינו רחוק מהרחוב הנושא את שמו. הוא היה חייל מקצועי, ששירת בליגיון הזרים, ובימי מלחמת העולם השנייה הצטרף ל'צבא צרפת החופשית'. בחודשים מאי-יוני 1942 עמדו חייליו בגבורה מול צבאו של רומל, בתנאי מצור קשים, בקרב ביר חכים שבמדבר המערבי (לוב). קניג – שבשנות החמישים כיהן כשר ההגנה הצרפתי – גם היה ידיד גדול של מדינת ישראל.

ב-7 ביוני 1942 התפרסמה בעמוד הראשון של דבר הידיעה הבאה:

בעקבות ידיעה זו, אודות 'תשובה נמרצת שאינה ראויה לדפוס', חיבר נתן אלתרמן שיר שנדפס בעיתון הארץ ב-12 ביוני 1942.

נתן אלתרמן, הטור השביעי, א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 39-38

אלתרמן רמז כמובן לפסוק ב בפרק א של שיר השירים: 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן'. ואכן בפולקלור של יהודי מזרח אירופה, במקום לומר 'שק לי' (או 'קוש מיר אין תוחעס אַרײַן'), היו שאמרו: 'שיר השירים, פרק א, פסוק ב', והמבין הבין.

ד. ועוד על 'שק לי בתחת'

להפתעתי, התברר לי שיש ערך מפורט ומשעשע בוויקיפדיה על שימושים שנעשו בציווי-בקשה זו בתרבות, בהיסטוריה ובמוסיקה, מגתה ועד אלתרמן, מהיטלר ועד לינדון ג'ונסון, וגם טדי קולק...

דבר, 6 בספטמבר 1971

ה. התוּחעס של חנוך לוין

ואחרי כל התחתים והחתחתים, איך אפשר להתעלם מה'תוחעס'?

אחת השורות המצוטטות ביותר בתולדות התיאטרון העברי קשורה ביעקב טימן, שחקן נודע של 'המטאטא', שדיבר ושר קולח על הבמה כאשר ביצע טקסט מוכן ('מכתב מאמא', למשל), אך בדיבורו הרגיל, הבלתי מתוכנן, היה נתקע לא פעם. ומדור לדור מספרים בשלשלת הקבלה, שפעם הופיע 'המטאטא' בעקרון ולפתע הייתה הפסקת חשמל באולם. יצא השחקן לקדמת הבמה ואמר לקהל: 'ק-ק-קהל נכבד, תוחעס... תוחעס... תוחעס... תוחעשר דקות נמשיך בהצגה'...    

אבל השיא שייך כמובן לחנוך לוין, מראשית דרכו ועד ימיו האחרונים. חנוך לוין אהב מאוד את התחת והרבה להתפייט עליו. במחזה 'יעקובי ולַידנטל' (1972) מופיעה הדמות המיתולוגית רות שחש, המכוּנה 'בִּיג תוּחֶס', בגילומה של זהרירה חריפאי, שנפטרה השבוע.

וכך מציגה את עצמה רות שחש במחזה:

שמי רותי שחש. ברצוני לספר לכם מקרה שקרה לי לא מזמן.  

יום שני בערב, ברחוב די חשוך, בעודי עושה את דרכי הביתה ניגש אלי אדון ושואל אותי – סליחה, את הגברת של הישבן הזה? אמרתי לו, ככה יצא. הוא מתבונן ונועץ עיניים בישבן ואומר בהתרגשות – "מקסים! מה שמו?"

עניתי לו, ידידים קוראים לו ביג תוחס.  

הוא שוב מפנה את מבטו אל הישבן וצועק – "הלו ביג תוחס" כאילו הישבן חרש, לא שומע. הוא אומר – "שמי הוא יעקובי".

סיפרתי לו שכולם כל כך מתפעלים מהישבן, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו, מה לי ולו? מה אני צריכה את חית-השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי מאחורה? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית.

יעקובי התפעל ונדהם – "ואווהו !!!"

כן כן , אני פסנתרנית. ככה שביג תוחס הוא לא בדיוק לאטמוספירה שלי. הוא הרי תמיד מושך למטה, ואילו אני רוצה למעלה, עם הצלילים שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוונת..

חנוך לוין (צילום: יעקב אגור)

תמונה 5

רחוב. ערב. יעקובי הולך אחורי שחש.

יעקובי: סליחה, את הגברת של הישבן הזה?

שחש:  ככה זה יצא.

יעקובי:  מקסים, מה שמו?

שחש: ידידים קוראים לו ביג תוחס.

יעקובי (לישבן): הלו, ביג תוחס.

שחש: כל כך מתפעלים ממנו, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו. מה לי ולו? מה אני צריכה את חית השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי מאחורה. מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית. 

[שרה. "באשר אלך"; לחן אלכס כגן] 

למטה למטה, בקצה הגב,

פורח ישבן לתפארת,

חריץ ענוג ומשני עבריו

כדוריים בצבע ורד. 

משחר ימיי אותי ילווה,

נחבא אל תוך שמלתי;

באשר אלך, באשר אפנה,

הולך ביג תוחס אתי.

הוראת הבמה (עמ' 15, פתח תמונה 7)

רחוב. ערב. יעקובי הולך מאחורי שחש, אוחז בשתי ידיו את שני פלגי ישבנה ושר לפי קצב ההליכה:

נד-נד, נד-נד,

שמאלה עולה, ימין יורד.

שמאל יורד, ימין עולה.

הראש סחרחר, הלב חולה. 

יעקובי לעצמו: -- כן, כן, תתפלספי לך. אני אמעך לך את התחת ואת תתפלספי. זה חלומו של גבר, למשש אשה שקועה במחשבות.  

חנוך לוין הרבה לכתוב גם בשיריו על נושא הערצתו זה ועל נאדות ופלוצים. הציטוטים יכולים להכיל ספר עב כרס. הנה כמה דוגמאות:

בספרו אחרון, בשיר 'כשאמא מייבשת' (עמ' 326):

כשאמא מייבשת

את עיניה במטפחת

הדוקטור שוקי עשת

משקה לה את התחת.

ומשהו רליגיוזי בשיר 'הנס של מאיר בעל-נס' (שם, עמ' 316):

'אמא', שאל עוזי באמצע הלילה,

'מה הנס של מאיר בעל-נס?'

'שיצאת לי מהתחת, חרא,

ולשם עוד מעט תיכנס'.

והשיר 'פליצילי-פלוצילי-פלוץ' (עמ' 300), ושפע של 'קאקא ופיפי' בהרבה ממחזותיו ופזמוניו, ובמונולוג 'כך היכרתי את בעלי' (בעקבות הורדת 'מלכת אמבטיה'; מה איכפת לציפור, עמ' 101).

בפזמון 'לקקו, אחים, לקקו' ב'מלכת אמבטיה' (מה איכפת לציפור, עמ' 100):

לקקו, אחים, לקקו, 

לקקו אחד לשני.

כך לא תצטרכו לפחות להביט זה לזה בפנים.

העיקר שהראש הנכון

יהיה בישבן הנכון.

לכו, אחים, לקקו,

ולכו הביתה לישון.

ואחד מהשירים האחרונים שכתב, זמן קצר לפני מותו, המופיע בסוף אותו ספר, 'הרהור טורד את מנוחתי' (עמ' 396):

הרהור טורד את מנוחתי,

מה יהיה לאחר מותי:

כמה זמן תימק גופתי,

ואיך ובידיו של מי יימעך

התחת של אהובתי.

בספר שיריו חיי המתים (עמ' 72):

אני נפרד ליסודותיי,

מתפרק יסוד-יסוד,

משמיע צססס ארוך של נוד,

את נפרדת מעלי,

זז התחת – הופ והופה,

עוד אתמול בוכה באסיה –

היום גונחת באירופה.  

ו'בקר אחד עם הביוב' (עמ' 73):

בקר אחד עם הביוב

אני שוכב, חטמי זקוף,

וכשעוברת צואתך

חולף בי רעד, כמו ליטוף.

'בלכתך מעמי, אהובה' (עמ' 67):

בלכתך מעמי, אהובה,

מתחככים אצלך שני חלקי העכוז,

מתיזים על קברי גץ קטן של בוז.

ובשיר 'אהובה, בפי הטבעת' (עמ' 63):

אהובה, בפי הטבעת,

השארתי לך ליקוק,

שמרי עליו עוד רגע,

קצת איפוק,

יום של עצירות,

כיווץ. עינוי, עינוג,

ואז – אפוג.

'אהובה שלי, אמרי, היכן את' (עמ' 69):

אהובה שלי, אמרי, היכן את,

מול מי נפשק כעת פי הטבעת,

ולא שלא אהבתי את הנשמה,

אבל החור ההוא מציק לי משום מה.

וכאלה יש עוד ועוד...

ו. אצל מזרחי בתחת...

אבנר הולצמן כתב לי:

בעקבות הקריאה עלו בדעתי שלל אזכורי תחת בספרות הרצינית והרצינית פחות. החביב עלי במיוחד נמצא בספרו של בנימין תמוז, חיי אליקום (עם עובד, תשכ"ה), עמ' 49.

באחד מגלגוליו של הגיבור התם בארץ ישראל המנדטורית הוא מתקבל לעבוד בלשכת רישום הקרקעות (הטאבו). הממונה עליו, מר מזרחי קצר הקומה, נהג להניח על כסאו, לצורך הגבהה, כמה כרכים של ספרי הרישום ולהתיישב עליהם. מכאן נולד ניב חדש בשפה העברית – 'אצל מזרחי בתחת'...