יומן קריאה: 'רגעים' של נחת

נתן אלתרמן

מאת מרדכי נאור

רבים מכירים ומוקירים את טורי 'הטור השביעי' של נתן אלתרמן, שפורסמו בעיתון דבר וכונסו מאוחר יותר בספרים. מעטים יודעים כי ל-700 ה'טורים' הללו, שרובם היו מחורזים ומיעוטם בפרוזה, קדמו קרוב ל-300 טורים מחורזים שפורסמו בעיתון הארץ בתדירות לא קבועה, מ-7 בנובמבר 1934 ועד ל-1 בינואר 1943. 

אלתרמן לא העריך את טורי 'רגעים' ולא כינסם בחייו. גם חתימתו עליהם, 'אגב', מצביעה על יחס אגבי אליהם. במשך שמונה שנים וכמעט חודשיים – תקופת עבודתו בעיתון הארץ – שימש אלתרמן כמתרגם הטלגרמות של העיתון. את טורי 'רגעים' כתב בין תרגום לתרגום, ולא קיבל עליהם שכר. לכך יש להוסיף, שהעורך המיועד של העיתון, גרשם שוקן, כתב לו ב-1939 מכתב שאפשר לראותו מעליב. אלתרמן העלה בפניו את האפשרות להוציא בספר מבחר משירי 'רגעים', ושוקן הצעיר, ששהה אז בחו"ל, כתב לו כי רעיון זה אינו נראה בעיניו והוא יעסוק בנושא עם שובו לארץ. אלתרמן נפגע ושוב לא חזר לעסוק בכינוס שירים אלה. יתר על כן, מנחם דורמן, ידידו ועורך עיזבונו, העיד כי בשנים הבאות התעלם אלתרמן מפרק זה בכתיבתו האקטואלית המחורזת, עד שכביכול סייע במו ידיו להשכחת טורי 'רגעים'. 

מנחם דורמן (1994-1909)

בשנות השבעים, לאחר מותו של אלתרמן, כינס מנחם דורמן את טורי רגעים בשני כרכים, עם הסברים חלקיים. 

מהדורת מנחם דורמן

מהדורת דבורה גילולה

לפני שנים החליטו אנשי הוצאת הקיבוץ המאוחד לכנס את ה'רגעים' מחדש במהדורה מוערת ומוסברת, ולאחרונה ראה אור הכרך השלישי והמסיים, הכולל את הטורים מהשנים 1943-1940. שלושה כרכים אלה מצטרפים אל מפעל מו"לי מקביל וגדול בהיקפו שכבר הסתיים: שישה כרכים מחודשים ומוערים של הטור השביעי. למפעל המו"לי הענק הזה אחראית פרופסור דבורה גילולה מהאוניברסיטה העברית, שבסיוע עוזרתה הנאמנה סוניה רוזנברג הביאה את הרכבת אל תחנתה הסופית (את הכרך הראשון של רגעים, שראה אור בתשע"ב ומרכז את השירים מן השנים 1935-1934, ערכו גידי נבו ואורן קלמן). 

דבורה גילולה (ויקיפדיה)

תחילה היו שירי רגעים, כדברי העורכת במבוא לכרך השני (תשפ"א),

שירי רגע, חוויה או הוויה של משורר, שירים לכל עת ובלי עת. כיכבו בהם הערב והירח, הדרך והעץ, האביב והסתיו, והים, הרבה ים ... אך ככל שקרבו ימי מלחמת העולם השתנו השירים ונושאיהם, ושירי 'רגעים' הלכו ודמו יותר ויותר לשירים הפוליטיים המובהקים של אלתרמן, שירי 'הטור השביעי'. 

נטעים אפוא את קוראינו בכמה דוגמאות מייצגות מהכרך החדש, וגם מכרכים קודמים. 

השירים היו כמובן אקטואליים לזמנם, האם השתמר טעמם? מתברר כי יש לא מעטים מהם שלא איבדו מאומה מחינם המקורי והם נוגעים לסוגיות המלוות אותנו גם כיום. 

הנה דוגמה אחת משנת 1936, שתדבר ללבם של תושבי גוש דן: בשיר 'הרכבת התחתית' העיד אלתרמן, שכבר לפני יותר משמונים שנה הייתה תוכנית לבניית מיזם תחבורתי חשוב כזה בתל אביב, שסופה היה מאכזב: 

רגעים, ב, עמ' 17

וכך פירשה העורכת את הנאמר בשורות השיר:

רגעים, ב, עמ' 196

והנה עוד טור, 'כמעט אקטואלי', שנכתב בתחילת שנת 1940 אך מזכיר את מהדורות החדשות של ימינו. מי זוכר היום שבסוף 1939 תקפה רוסיה, אז ברית המועצות, מדינה שכנה, משום שלא הסכימה לתיקוני גבול שתבע 'האח הגדול' ממוסקווה? ההבדל היחיד בין אז להיום, שלמדינה המותקפת, שהדוב הרוסי ממש דרס אותה, קראו פינלנד ולא אוקראינה. אלתרמן כתב בשירו 'ספר העונה', כי טייסים פינים זרקו ספרי תנ"ך על העיר לנינגרד, בתקווה כי הדבר ישפיע על הרוסים להפסיק את ההתקפות. הו, תמימות קדושה! 

את הידיעה על זריקת ספרי התנ"ך קרא אלתרמן יומיים קודם לכן בעיתון הבוקר, וכדרכו הפך את המלל העיתונאי הקצרצר לשירה:

הבוקר, 8 בינואר 1940

וזה דבר השיר:

רגעים, ג, עמ' 12-11

כאילו נכתב היום...

בכרך החדש יש לא מעט טורים מפתיעים, לרבות כאלה שהמשורר מתגלה בהם לא פחות מנביא. הנה למשל הטור 'אמריקה על הסף', שראה אור בערב ראש השנה תש"ב (21 בספטמבר 1941). מלחמת העולם נמשכה זה שנתיים וארצות הברית עמדה עד כה מן הצד, אם כי הפגינה אהדה לבעלות הברית הנלחמות ב'ציר הרשע', שכלל את גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית ונהנה מתמיכתה של יפן. 

בטורו הביע המשורר את התקווה שארה"ב לא תתמיד בעמדתה הנֵיטרלית, אלא תחבור לבריטניה ולברית המועצות, שביוני 1941 הותקפה במפתיע על ידי היטלר והצטרפה אל בעלות הברית. אלתרמן כתב שכל הסימנים מעידים כי ארה"ב מתקרבת לרגע האמת, ואף היא תצטרף בקרוב לכוחות הלוחמים נגד האויב הנאצי-פשיסטי: 'לְעֵינֵינוּ נִכְנָסִים הַיַנְקִים / אֶל תּוֹךְ תּוֹכוֹ / שֶׁל הָעִנְיָן'. הוא שיבח את הנשיא רוזוולט על עזרתו הישירה והעקיפה לבעלות הברית במסגרת מה שנקרא אז 'תכנית השאל-החכר', שכללה שיגור ציוד אמריקני בהיקפים עצומים לעזרת המדינות הנלחמות בהיטלר, בעיקר ברית המועצות ששיוועה לעזרה כזו (ג'יפים, משאיות, תחמושת, בגדים ומזון, וגם טנקים ומטוסים). 

אשר להמשך, למשורר לא היה ספק כי ארה"ב תצעד עוד כמה צעדים קדימה. הוא ביסס את תחזיתו על מקור מוסמך ביותר: לוח השנה העברי, שלמחרת יום פרסום הטור החל בשנה חדשה – תש"ב: 

הָעִנְיָן נַעֲשֶׂה מְעֻדָּן מְעֻדָּן, / הָעֻבְדוֹת מַתְחִילוֹת לְדַבֵּר בַּעֲדָן / וְנָקֵל לְשַׁעֵר כִּי בִשְׁנַת תֵּשֵׁ"ב / אָמֶרִיקָה דַּוְקָא / לֹא תֵּשֵׁב (רגעים, ג, עמ' 109-108). 

ומשחק המילים, בין 'שנת תש"ב' לבין 'לא תֵּשֵב' (בחיבוק ידיים), היה גלוי לעין כל קורא. ואכן, חודשיים וחצי לאחר פרסום השיר הצטרפה ארה"ב לבעלות הברית, בעקבות ההתקפה היפנית בפרל הארבור, עד שאפשר להשתעשע במחשבה שלאלתרמן היה מודיע סודי במטכ"ל היפני... 

לתוך הכרך השלישי והאחרון של רגעים המחודש נכנסו גם שירי השואה הראשונים של אלתרמן, שהידוע בהם הוא 'מכל העמים' (נדפס לראשונה בעיתון הארץ, י"ח בכסלו תש"ג / 27 בנובמבר 1942). לימים נכלל השיר בכרך הראשון של הטור השביעי, שאלתרמן עצמו הוציא ב-1948, ומשום כך התקבל הרושם כי נכתב במסגרת 'הטור השביעי'. כאן תוקנה שגיאה זו. 

זהו שיר בעל עוצמה בלתי רגילה, ואפילו שני הבתים הראשונים, מתוך תשעה בתי השיר, יכולים להמחיש זאת: 

רגעים, ג, עמ' 224

'מכל העמים', שנכתב עוד טרם נודע בארץ היקפה המלא והבלתי נתפס של השואה, הוא שיר קשה, מתריס ומאשים. אלתרמן תוקף בו את מנהיגי העולם, ובמיוחד את האפיפיור ברומא, על שתיקתם ואדישותם נוכח הטבח הנורא של היהודים באירופה. הוא גם מפנה דברים קשים נגד אלוהי ישראל היושב במרומים. הלא העם היהודי תמיד זכה אצלו, לכאורה, ליחס מועדף, או כך לפחות חשבו היהודים שהאמינו ב'אתה בחרתנו מכל העמים'. עתה, נשאר גם הקב"ה בשתיקתו ואינו יוצא להגן על עמו. 

שיר נוסף בכרך שלפנינו הוא 'תשובת גנרל קֶניג' (הארץ, 12 ביוני 1942), שגם הוא נלקט קודם לכן בכרכי הטור השביעי. משיר זה אפשר ללמוד דבר מעניין: הסתמכותו של אלתרמן על כותרות וידיעות בעיתונות היומית, ששימשו בסיס לשיריו. בעשרת הימים הראשונים של יוני 1942 הרבו עיתוני ארץ ישראל לכתוב על חטיבה מצבא צרפת החופשית בפיקודו של הגנרל פייר קֶניג (1970-1898), ששולבה בצבא הבריטי בחזית המדבר המערבי בצפון אפריקה. הגרמנים תקפוה ללא הרף והגנרל רומל, המצביא הגרמני העליון, שלח לקֶניג קצין שהציע לו 'להיכנע בכבוד'. העיתונים דיווחו כי את תשובתו של קניג אי אפשר לפרסם בעיתון. 

הארץ, 7 ביוני 1942, עמ' 1

אלתרמן רקח מדברי קניג שיר מקסים, שהרבו אז לצטט. השיר מתחיל בדברי הקצין הגרמני שהציע לקניג את הצעת הכניעה ואת הסברו לרומל, שכלל את תשובתו 'המעודנת' של קניג: 'יִשָּׁקֵנִי רומל מנשיקות פיהו', ובלשון צבאית יותר: 'שק לי בתחת'... 

רגעים, ג, עמ' 178

אלתרמן לא הסתפק בכך. היה לו גם מוסר-השכל: 

עת הפיהרר התחיל רק מושיט את היד / לא היו דרישותיו נמכרות אף בִּפְּפֶנִיג [מטבע גרמני פחות ערך] / לוּ השיב לו אזי העולם, פה אחד / את תשובת גנרל קֶנִיג (עמ' 179).     

גנרל פייר קֶניג, 1944

לירושלמים שבינינו מוכר בוודאי רחוב פייר קֶניג באזור התעשייה של תלפיות. זהו אותו קניג מהשיר, שלא נכנע לרומל, חולץ עם חטיבתו על ידי הבריטים מנווה המדבר ביר-חכים, שבו היה נצור, ונחשב לאחד ממצביאי צרפת הדגולים. בשנות החמישים, בהיותו שר ההגנה הצרפתי, סייע קניג רבות לישראל באספקת נשק ומטוסים. זו הסיבה שעיריית ירושלים כיבדה אותו וקראה על שמו רחוב ראשי סואן. 

צילום: דוד אסף

לא תמיד היו טורי 'רגעים' רציניים ומכובדים, וכמה מהם עסקו בנושאים שוליים. לדוגמה, השיר 'למלחמת הַקָּמָץ והצֵּירֶה' משנת 1936, שנולד בשל התנגדותו של אלתרמן להחלטת ועד הלשון להגות את המילה הרווחת נָמָל בניקוד שונה וכביכול 'נכון': נָמֵל. אלתרמן החליט להיאבק בהחלטה זו, שאותה ראה בלתי הגיונית. את השיר יש להבין גם על רקע פתיחתו של נמל תל אביב באותם ימים: 

רגעים, ב, עמ' 61

107 טורים כולל כרך ג' של רגעים המחודש. יש בו התייחסויות לבעיות העולם הגדול ולמלחמת העולם השנייה, אך גם לעניינים הקטנים יותר שלנו, בארץ ישראל של ראשית שנות הארבעים. דרך עיניו של אלתרמן אנו נפגשים עם ספסרי המזון, שפרחו כמו פטריות אחרי הגשם בשל המחסור והקיצוב של ימי המלחמה; בבני היישוב שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי, ועם היישוב העברי בארץ שבעצם ימי המלחמה הקדיש שבוע שלם לכבודה של השפה העברית. 

בדצמבר 1942, ואולי בינואר 1943, 'נשבר' לאלתרמן מעבודתו בעיתון הארץ. זה שנים ששכרו לא הועלה בעוד שהאינפלציה בארץ זינקה בשל ההתייקרויות בימי מלחמת העולם השנייה. הוא נפגש עם העורך גרשם שוקן ותבע העלאה. אך שוקן דחה אותו ואלתרמן החליט לחזור לעיתון דבר, שבו פרסם טורים אקטואליים ב-1934. ב-5 בפברואר 1943 פורסם שירו הראשון בדבר, במדור שנשא את השם 'הטור השביעי' – מדור שעסק באקטואליה מחורזת ופורסם מדי יום שישי בעמוד 2, בטור השביעי משמאל (ומכאן השם). על ה'טורים' חתם 'נתן א.', אך זהותו הייתה גלויה וידועה לכול ממועד זה ואילך החלה נסיקתו של אלתרמן כמשורר העם הנלחם לעצמאותו. 

שוקן הכיר במאוחר בטעותו. במכתב ששיגר בשנת 1975 למנחם דורמן הוא היכה על חטא עזיבתו של אלתרמן: 'היה זה, כמובן, אחד המחדלים החמורים בקריירה שלי כעורך עיתון'. 

העיון בכרך השלישי והאחרון של רגעים המוער מסב לקורא הרבה רגעי הנאה והתרגשות. אם ביקשתם ליהנות מספרות טובה, מהברקות ללא סוף ועל הדרך גם ללמוד פרק או שניים, בהיסטוריה שלנו בניחוח האלתרמני המיוחד – זה הספר בשבילכם.

ונסיים בשיר המלבב 'נקמת השטריימל', שאותו כתב אלתרמן לאחר שקרא בעיתון כי הנאצים החרימו מיהודי פולין פרטי לבוש, ובהם גם טליתות, ציציות ושטריימלים, הלא הם כובעי הפרווה החסידיים. ידיעה ביזארית זו הספיקה לו כדי לחבר שיר נבואי על מפלתם של הגרמנים:

רגעים, ג, עמ' 168-167

ואם רצונכם לדעת מה פירוש 'א-לה-קוצק', מיהו טאראס בולבה ומה זה 'פופורי', 'אונהיימליך' או 'שטורם אונד דראנג' – אל הביאורים בסוף הספר לכו, ושם תמצאו את הפירושים ברורים ומבוררים.

העולם התחתון (ב): חותם על עכוזך, התחת של הפריץ אוסרבסקי ושל הגנרל קֶניג, התוחעס של חנוך לוין ואצל מזרחי בתחת

שנה (אזרחית) חדשה בפתח ומה טוב יותר מאשר לפתוח אותה ב'דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'?

קוראי עונ"ש הוותיקים זוכרים מן הסתם את הרשימה הקודמת שעסקה בהיבטים שונים של הישבן. ככלות הכל, כולנו סוחבים על עצמנו אחד כזה ויושבים עליו כל ימי חיינו. נחגוג אפוא את השנה החדשה עם כמה היבטים משעשעים הלקוחים מן העולם התחתון.

א. הטביעני כחותם על עכוזך

לא מכבר קראתי את זיכרונותיה העצובים של אסתר מרקיש, אלמנתו של המשורר פרץ מרקיש, שב-12 באוגוסט 1952 הוצא להורג בכלא לוביאנקה שבמוסקבה בפקודת סטאלין, יחד עם סופרים, משוררים ופעילים בוועד היהודי האנטי-פשיסטי (וביחד, אחד עשר גברים ושתי נשים). ספרה של אסתר, לחזור מדרך ארוכה, תורגם על ידי עמנואל ביחובסקי וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1977.

לצד העצב והמרירות השרויים על הספר, יש בו גם הבלחות של הומור. וכך, בעמ' 93, מספרת אסתר מרקיש כיצד נסעה (1941?) לבקר את אחיה, אלכסנדר (שׁוּרַה) לאזֶבניקוב, שנאסר במחנה כפייה (גולאג) במחוז ארחאנגֶלסק. אחד האסירים ה'פוליטיים' באותו מחנה סיפר לה מדוע נאסר...

כשסיפרתי על כך לידידי פרופ' אבנר הולצמן, הוא נזכר מיד בסרט הצ'כי המפורסם 'רכבות נשמרות היטב' (1966), שביים יז'י מנזל, שזכה בשנת 1968 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

בסצינה ארוטית מקסימה בסרט זה מטביע פקיד הרכבת את חותמות התחנה על רגליה ועכוזה של הפקידה היפה...



אגב, ספרו של בוהמיל הראבל, רכבות תחת שמירה צמודה, שעליו התבסס הסרט, ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד בשנת 1991, בתרגומה של יהודית פרגר (הלא היא רות בונדי; ראו בתגובות למטה).

ב. התחת של הפריץ אוסרבסקי

זיכרונותיו הנלבבים של יחזקאל קוטיק (1921-1847) נכתבו ביידיש ונדפסו לראשונה בוורשה בשנת תרע"ג (1912). זהו ספר נהדר, ששלום עליכם תיארו כ'אוצר, גן, גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים'. בשנת 1998 הוצאתי לאור את הכרך הראשון של הזיכרונות בתרגום מוער לעברית (ובשנת 2005 את הכרך השני) בהוצאת המרכז לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב.

באחד הקטעים האהובים עליי במיוחד (מה שראיתי..., כרך א, עמ' 104-103), מספר קוטיק על אציל פולני שהיה אחוז בדיבוק של משחקי קלפים. הוא התרושש לחלוטין בהימוריו ולבסוף נאלץ להמר על... אשתו, ושוב הפסיד. הוא איים להתאבד, ואז הציע לו הפריץ אוסרבסקי – אדוניה של העיירה קאמניץ ליטבסק – הצעה בלתי שגרתית...

ג. התחת של הגנרל פייר קֶניג

הרמטכ"ל משה דיין והגנרל פייר קניג

לגנרל הצרפתי פייר קניג (1970-1898) יש לי חיבה מיוחדת, שכן ביתי בירושלים אינו רחוק מהרחוב הנושא את שמו. הוא היה חייל מקצועי, ששירת בליגיון הזרים, ובימי מלחמת העולם השנייה הצטרף ל'צבא צרפת החופשית'. בחודשים מאי-יוני 1942 עמדו חייליו בגבורה מול צבאו של רומל, בתנאי מצור קשים, בקרב ביר חכים שבמדבר המערבי (לוב). קניג – שבשנות החמישים כיהן כשר ההגנה הצרפתי – גם היה ידיד גדול של מדינת ישראל.

ב-7 ביוני 1942 התפרסמה בעמוד הראשון של דבר הידיעה הבאה:

בעקבות ידיעה זו, אודות 'תשובה נמרצת שאינה ראויה לדפוס', חיבר נתן אלתרמן שיר שנדפס בעיתון הארץ ב-12 ביוני 1942.

נתן אלתרמן, הטור השביעי, א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 39-38

אלתרמן רמז כמובן לפסוק ב בפרק א של שיר השירים: 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן'. ואכן בפולקלור של יהודי מזרח אירופה, במקום לומר 'שק לי' (או 'קוש מיר אין תוחעס אַרײַן'), היו שאמרו: 'שיר השירים, פרק א, פסוק ב', והמבין הבין.

ד. ועוד על 'שק לי בתחת'

להפתעתי, התברר לי שיש ערך מפורט ומשעשע בוויקיפדיה על שימושים שנעשו בציווי-בקשה זו בתרבות, בהיסטוריה ובמוסיקה, מגתה ועד אלתרמן, מהיטלר ועד לינדון ג'ונסון, וגם טדי קולק...

דבר, 6 בספטמבר 1971

ה. התוּחעס של חנוך לוין

ואחרי כל התחתים והחתחתים, איך אפשר להתעלם מה'תוחעס'?

אחת השורות המצוטטות ביותר בתולדות התיאטרון העברי קשורה ביעקב טימן, שחקן נודע של 'המטאטא', שדיבר ושר קולח על הבמה כאשר ביצע טקסט מוכן ('מכתב מאמא', למשל), אך בדיבורו הרגיל, הבלתי מתוכנן, היה נתקע לא פעם. ומדור לדור מספרים בשלשלת הקבלה, שפעם הופיע 'המטאטא' בעקרון ולפתע הייתה הפסקת חשמל באולם. יצא השחקן לקדמת הבמה ואמר לקהל: 'ק-ק-קהל נכבד, תוחעס... תוחעס... תוחעס... תוחעשר דקות נמשיך בהצגה'...    

אבל השיא שייך כמובן לחנוך לוין, מראשית דרכו ועד ימיו האחרונים. חנוך לוין אהב מאוד את התחת והרבה להתפייט עליו. במחזה 'יעקובי ולַידנטל' (1972) מופיעה הדמות המיתולוגית רות שחש, המכוּנה 'בִּיג תוּחֶס', בגילומה של זהרירה חריפאי, שנפטרה השבוע.

וכך מציגה את עצמה רות שחש במחזה:

שמי רותי שחש. ברצוני לספר לכם מקרה שקרה לי לא מזמן.  

יום שני בערב, ברחוב די חשוך, בעודי עושה את דרכי הביתה ניגש אלי אדון ושואל אותי – סליחה, את הגברת של הישבן הזה? אמרתי לו, ככה יצא. הוא מתבונן ונועץ עיניים בישבן ואומר בהתרגשות – "מקסים! מה שמו?"

עניתי לו, ידידים קוראים לו ביג תוחס.  

הוא שוב מפנה את מבטו אל הישבן וצועק – "הלו ביג תוחס" כאילו הישבן חרש, לא שומע. הוא אומר – "שמי הוא יעקובי".

סיפרתי לו שכולם כל כך מתפעלים מהישבן, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו, מה לי ולו? מה אני צריכה את חית-השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי מאחורה? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית.

יעקובי התפעל ונדהם – "ואווהו !!!"

כן כן , אני פסנתרנית. ככה שביג תוחס הוא לא בדיוק לאטמוספירה שלי. הוא הרי תמיד מושך למטה, ואילו אני רוצה למעלה, עם הצלילים שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוונת..

חנוך לוין (צילום: יעקב אגור)

תמונה 5

רחוב. ערב. יעקובי הולך אחורי שחש.

יעקובי: סליחה, את הגברת של הישבן הזה?

שחש:  ככה זה יצא.

יעקובי:  מקסים, מה שמו?

שחש: ידידים קוראים לו ביג תוחס.

יעקובי (לישבן): הלו, ביג תוחס.

שחש: כל כך מתפעלים ממנו, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו. מה לי ולו? מה אני צריכה את חית השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי מאחורה. מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית. 

[שרה. "באשר אלך"; לחן אלכס כגן] 

למטה למטה, בקצה הגב,

פורח ישבן לתפארת,

חריץ ענוג ומשני עבריו

כדוריים בצבע ורד. 

משחר ימיי אותי ילווה,

נחבא אל תוך שמלתי;

באשר אלך, באשר אפנה,

הולך ביג תוחס אתי.

הוראת הבמה (עמ' 15, פתח תמונה 7)

רחוב. ערב. יעקובי הולך מאחורי שחש, אוחז בשתי ידיו את שני פלגי ישבנה ושר לפי קצב ההליכה:

נד-נד, נד-נד,

שמאלה עולה, ימין יורד.

שמאל יורד, ימין עולה.

הראש סחרחר, הלב חולה. 

יעקובי לעצמו: -- כן, כן, תתפלספי לך. אני אמעך לך את התחת ואת תתפלספי. זה חלומו של גבר, למשש אשה שקועה במחשבות.  

חנוך לוין הרבה לכתוב גם בשיריו על נושא הערצתו זה ועל נאדות ופלוצים. הציטוטים יכולים להכיל ספר עב כרס. הנה כמה דוגמאות:

בספרו אחרון, בשיר 'כשאמא מייבשת' (עמ' 326):

כשאמא מייבשת

את עיניה במטפחת

הדוקטור שוקי עשת

משקה לה את התחת.

ומשהו רליגיוזי בשיר 'הנס של מאיר בעל-נס' (שם, עמ' 316):

'אמא', שאל עוזי באמצע הלילה,

'מה הנס של מאיר בעל-נס?'

'שיצאת לי מהתחת, חרא,

ולשם עוד מעט תיכנס'.

והשיר 'פליצילי-פלוצילי-פלוץ' (עמ' 300), ושפע של 'קאקא ופיפי' בהרבה ממחזותיו ופזמוניו, ובמונולוג 'כך היכרתי את בעלי' (בעקבות הורדת 'מלכת אמבטיה'; מה איכפת לציפור, עמ' 101).

בפזמון 'לקקו, אחים, לקקו' ב'מלכת אמבטיה' (מה איכפת לציפור, עמ' 100):

לקקו, אחים, לקקו, 

לקקו אחד לשני.

כך לא תצטרכו לפחות להביט זה לזה בפנים.

העיקר שהראש הנכון

יהיה בישבן הנכון.

לכו, אחים, לקקו,

ולכו הביתה לישון.

ואחד מהשירים האחרונים שכתב, זמן קצר לפני מותו, המופיע בסוף אותו ספר, 'הרהור טורד את מנוחתי' (עמ' 396):

הרהור טורד את מנוחתי,

מה יהיה לאחר מותי:

כמה זמן תימק גופתי,

ואיך ובידיו של מי יימעך

התחת של אהובתי.

בספר שיריו חיי המתים (עמ' 72):

אני נפרד ליסודותיי,

מתפרק יסוד-יסוד,

משמיע צססס ארוך של נוד,

את נפרדת מעלי,

זז התחת – הופ והופה,

עוד אתמול בוכה באסיה –

היום גונחת באירופה.  

ו'בקר אחד עם הביוב' (עמ' 73):

בקר אחד עם הביוב

אני שוכב, חטמי זקוף,

וכשעוברת צואתך

חולף בי רעד, כמו ליטוף.

'בלכתך מעמי, אהובה' (עמ' 67):

בלכתך מעמי, אהובה,

מתחככים אצלך שני חלקי העכוז,

מתיזים על קברי גץ קטן של בוז.

ובשיר 'אהובה, בפי הטבעת' (עמ' 63):

אהובה, בפי הטבעת,

השארתי לך ליקוק,

שמרי עליו עוד רגע,

קצת איפוק,

יום של עצירות,

כיווץ. עינוי, עינוג,

ואז – אפוג.

'אהובה שלי, אמרי, היכן את' (עמ' 69):

אהובה שלי, אמרי, היכן את,

מול מי נפשק כעת פי הטבעת,

ולא שלא אהבתי את הנשמה,

אבל החור ההוא מציק לי משום מה.

וכאלה יש עוד ועוד...

ו. אצל מזרחי בתחת...

אבנר הולצמן כתב לי:

בעקבות הקריאה עלו בדעתי שלל אזכורי תחת בספרות הרצינית והרצינית פחות. החביב עלי במיוחד נמצא בספרו של בנימין תמוז, חיי אליקום (עם עובד, תשכ"ה), עמ' 49.

באחד מגלגוליו של הגיבור התם בארץ ישראל המנדטורית הוא מתקבל לעבוד בלשכת רישום הקרקעות (הטאבו). הממונה עליו, מר מזרחי קצר הקומה, נהג להניח על כסאו, לצורך הגבהה, כמה כרכים של ספרי הרישום ולהתיישב עליהם. מכאן נולד ניב חדש בשפה העברית – 'אצל מזרחי בתחת'...