יום שני, 8 ביולי 2013

על דעת המקום: המשלט וחוט השפּאַגאַט


מאת יהודה זיו

לפני כמה שבועות שבתי מסיור מרתק ביפן, 'ארץ השמש העולה', אל ישראל, 'ארץ מבוא השמש'. לידידינו היפנים  אשר אירחו אותנו שם וטרחו להפתיענו בחמודות ארצם – הבהרתי שם כי בעצם בני יבשת אחת אנו, משני קצותיה; אף סיפרתי להם על המשלחת היפנית, שבאה בשעתה לישראל כדי לסייע בידי פרופסור משה כוכבי בחפירות ארכאולוגיות ונשאה בגאווה את השם המוזר והמעורר תימהון 'Far Eastern Society for Near Eastern Research' (אגודת המזרח הרחוק לסקר המזרח הקרוב). בעיניי היה זה ביטוי לראייה מעוותת של העולם והפנמת מונחים אירופוצנטרים.

ואם בכך לא די, שימחתי אותם גם בסיפור מימי ילדותי. נולדתי בברית המועצות עובדה בלתי ניתנת להכחשה, אשר יתרונה היחיד הוא בכך שיכול אני לטעון כלפי חברי הצברים כי אינני 'אַזְיָאת' כמותם – אך כינוי החיבה שלי, בעודי תינוק, היה 'יַפּוֹנְצִ'יק', כלומר 'יפני קטן' ברוסית. לא לחינם נקראתי כך. ראו את התמונה שבה אני, תינוק בן שמונה חודשים, מוחזק בזרועות אימי, ואף בתצלום הראשון שלי מיד עם בואנו ארצה, בעודי בן שנתיים.

ה'יפונצ'יק' יהודה זלטין (לימים זיו) בזרועות אמו, אוקטובר 1926

המלח היפני יהודה זלטין, פברואר 1928

בשובנו מיפן מיהרתי לשגר אל מארחיי את התצלומים הללו, אך לאחר עיון ובדיקה נמנו הם וגמרו, כי אינני נראה בהם 'יפני' די הצורך, אלא צאצא ענף אחר של בני מזרח אסיה... מעניין, כי קביעה זו עולה בקנה אחד דווקא עם המסורת המשפחתית שלנו. אמא סיפרה, כי בבית היולדות במוסקבה, שם יצאתי לאוויר העולם, הייתה עימה באותו חדר גם יולדת מונגולית, מ'עדות המזרח' של ברית המועצות; וכיון שלא היה לה די חלב להיניק את תינוקה, נאלצה אז אמא לחלוק את חלבה שווה בשווה בין שנינו, ביני לבין המונגולי הקטן, וכך נעשינו דומים זה לזה...

באותה עת, ובאותו חדר ממש, הייתה עימן אז אף נדיה אַלֶלוּיֶבָה, אשת סטאלין, וכך היה לי הכבוד להיוולד, מיטה ליד מיטה, גם עם סְוְיֶטְלָנָה בתו! כאשר נהגה אמא לספר לנו על שכנתה המונגולית, היה עמי לגלוג מן המוכן: 'התבונני-נא היטב בקלסתר פניי ואמרי: מי משנינו נראה יותר גְּרוּזִינִי, אני או הבת של סטאלין?'...


סְוְיֶטְלָנָה, שכנתי לחדר הלידה, יחד עם אבא שלה, מוסקבה 1933

על הֶקְשֵׁר יפני אחר בַּעֲבָרִי לא טרחתי כלל לספר להם, שכן מעשה זה ארוך, מרוחק בשנים וסבוך מדי ליושבים בעברה השני של יבשת אסיה, אך קוראי מדורי זה בעונ"ש בוודאי יבינו ללבי ויוכלו להתרגש יחד אתי. 

לאחר שנותיי כסייר בפלוגה בי"ת של הפלמ"ח (1945-1943) מצאה אותי מלחמת העצמאות לומד בבית המדרש למורים על שם דוד ילין ונמנה לפיכך עם ה'רֶזֶרְבָה' הירושלמית (הכינויים 'עתודות' ולימים 'מילואים' טרם נולדו אז). על חבריי ועליי הוטלה משימת ליווי השיירות לירושלים, ולפיכך הוכתרנו בשם 'פוּרְמָנִים', שביידיש משמעותו 'עגלונים'. לשם כך הוצבנו בקיבוץ קריית ענבים, ומדי ערב הייתה מחציתנו יוצאת, לסירוגין, אל מרומי הרכס השולט מצפון על מעלה שער הגיא

קיבוץ נווה אילן, שנוסד ב-1946, שימש לנו אז תחנת חצות על דרכנו, שם היינו ממתינים למחציתה השנייה של החבורה, בשובם מאותו רכס, כדי לקבל מידיהם את הנשק ה'בלתי ליגאלי' שבידיהם. שומרי הלילה של הקיבוץ היו מכבדים אותנו בחדר האוכל בספלי תה מהביל ובפרוסות לחם בריבה, אך יותר מאלה היינו אנו נהנים ממבטאם הצרפתי. את נווה אילן ייסדו כשלושים עולים חדשים מצרפת, אנשי ה'מַאקִי' לשעבר (כינויו של החורש ההררי, אשר בימי מלחמת העולם השנייה שימש מסתור לפרטיזנים הצרפתים), ולפיכך קראו ליישובם בשם הסמלי 'נווה אילן' (מעון שָׁלֵו בצל החורש), אך על פי דרכם הגו אותו 'נְוֵה-לָה'... 

במחציתו השנייה של הלילה היינו עושים את דרכנו מערבה, על גב הרכס שמצפון לעמקו של ואדי עַלִי (היום נחל נחשון), אשר כביש בָּאבּ אֶל-וָאד (שער הגיא) סלול בתוכו ומטפס במעלהו. בטרם עלות השחר היינו מתמקמים בהסתר, בין עצי החורש, בראש גבעה שולטת ממרום הרכס על קברו של אִּמָּאם עַלִימקום מוּעד להתקפות על השיירות במעלה הכביש התלול, שנהגנו לכנותו לפי תומנו בשם קבר השייח'. פעולה זו נקראה בפינו 'לתפוס מִשְׁלָט'מונח חדש, שנולד אז – ולא לחינם כינתה לימים ועדת השמות הממשלתית את כל הרכס, הנשקף מדרום על מעלה שער הגיא, בשם 'שלוחת משלטים'.


קבר אימאם עלי בשער הגיא. צילום משנות השלושים (מקור: אוסף מטסון, ספריית הקונגרס)
קבר אימאם עלי לפני שדחפורי מע"ץ עלו עליו (צילום: יעקב שקולניק)

כל אותו יום היינו רובצים, בסתר העצים העוטרים את ראש ה'משלט', בהמתנה דרוכה. מטרתנו הייתה לקדם את פני האורבים לשיירות, שנהגו לעלות לכאן, ולהפתיעם מגבם. לעת ערב היינו עושים את דרכנו בחזרה ופוגשים עם חצות, בנווה אילן, את חברינו שיצאו בתורם אל אותו 'משלט'. העברנו להם אז את מעט כלי הנשק אשר עמנו – מקלע 'בְּרֶן' בודד, כפול מחסניות, ותת-מקלעים אחדים, שונים ומשונים – ועם שחר חזרנו אל קריית ענבים. רוב שעות היום הוקדשו לשינה, שכן בו בערב יצאנו שוב 'לתפוס משלט' וחוזר חלילה... 

ביציאות הללו פקד עלינו, לפרקים, אריה טֶפֶּר (לימים סא"ל אריה עמית), בן קיבוץ יגור, שהיה מ"מ בפלוגה חי"ת של הפלמ"ח ואיש שדה נודע (ראו עליו בכתבה של אייל לוי שפורסמה לא מכבר ב'מעריב'). את יומנו הראשון עשינו בראש ה'משלט' שלנו. רבצנו איש-איש בעמדתו, נהנינו מן השמש החורפית הנעימה והאזנו לציוץ הציפורים ולאוושת הרוח במחטי האורן. אבל כל אותה עת 'עבד' ראשו של טפר, כדרכו, והוטרד בטַקְטִיקוֹת ובאֶסְטְרַטֶגְיוֹת. כעבור יומיים, בשובנו אל אותו 'משלט'  לאחר שעות אחדות של צפייה וציפיה, בכוננות מתוחה ('מתוחה'? לא בדיוק, שהרי בחיק שלוות הטבע נשתכחה המלחמה מאיתנו כמעט לגמרי!)  הגיע פתאום טפר בזחילה אליי ואל חברנו ה'רֶזֶרְבִיסְט' עוזי וִיזֶל (לימים צ'לן מהולל, אך אז שכב עדיין מלוא קומתו בין העשבים, לא הרחק ממני), וקרא לנו בתנועת אצבע: 'אתם יורדים עכשיו לכביש, וכשתעבור השיירה העולה מתל אביב, תעצרו אותה ותבקשו כי ישלחו לנו בדחיפות מירושלים חבילת שפּאַגאַט (מיידיש; פקעת של חוט משיחה)'. עם כל היות פקודה זו מוזרה ובלתי מתקבלת על הדעת, הרי 'לפקודה תמיד אנחנואנו, אנו הפלמ"ח!', ולפיכך מיהרנו לגלוש במדרון המיוער ומצאנו לנו בינתיים מחבוא בתעלה שבצד הכביש. בעת ההמתנה לבוא השיירה ניתנה לנו שהות ארוכה להרהר בסקרנות באותו צורך פתאומי, דחוף ומשונה זה של טפר: דווקא חוט שפאגאט, לא פחות ולא יותר, חסר לו עכשיו בין הרי באב אל-ואד?      


אריה טפר (1996-1926)

אם חששנו מעט, היה זה פן יגלו אותנו משמרות הבריטים או אנשי כנופיה ערביים. כלל לא עלה בדעתנו, כי סכנה חמורה הרבה יותר עשויה לארוב לנו דווקא מאנשי שלומנו, מלווי השיירות. וכי מה הייתם אתם עושים בראותכם לפתע למולכם שתי דמויות נושאות נשק מזנקות מן התעלה אל הכביש? אך, כדברי הפתגם, יותר מאשר שֵׂכֶלמזל היה לנו: עד שנשלפו ממחבואם חלקי הסְטֶנִים, ועד שהורכבו ונערכו לקרב, כבר זיהו אותנו חברינו וקראו לשיירה לעצור. ומעניין, שאיש מהם אף לא הניד עפעף למשמע בקשתו המשונה של טפר. כולנו היכרנוהו היטב, ועל תמהוני שכמותו אין מקשין. ואם טפר צריך 'שפאגאט', מן הסתם הוא גם יודע לָמָה ושיהיה לו לבריאות... 

השיירה מיהרה להמשיך במעלה שער הגיא בדרכה ירושלימה ואנו שבנו והסתתרנו בין העצים והשיחים אשר בצד הכביש, ממתינים למשלוח. כך עברה עוד שעה ארוכה עד שהגיעה חבילת השפאגאט באמצעות אחת המוניות הירושלמיות, שהסיעה את חוליית האבטחה שלנו. על פרשה זו יש בידי היום אפילו 'עדות ראיה', מתוך היומן האישי שניהלה באותם ימים אחת מן הפוּרְמָנִיּוֹת, הדסה אביגדורי-אבידֹב ('בדרך שהלכנו...': מיומנה של מלוות-שיירותמשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ח, עמ' 16-15):
[יום חמישי, כ"ח בכסלו (ד' חנוכה) תש"ח] 11.12.47 ... תפקיד החבריא שלנו בקריית-ענבים, בינתיים, להבטיח את הכביש לירושלים על ידי ישיבה במשלטים החולשים עליו, כלומר, על רכסי ההרים מימין ומשמאל לכביש. 30 חבריא, בסך הכל, צריכים להבטיח את כל המשלטים מנוה-אילן ועד לטרון 
אתמול, כשהטֶכְּסִי שלנו עובר בְּבָּאבּ אֶלְוָאד [שער הגיא], אנו רואים שתי דמויות מתדרדרות לעברנו מן הרכס שמימין. הרגשה לא נעימה. הסתערות 
בכלל, ההרגשה כשעוברים בבאב אלואד מאד בלתי נעימה. הכביש כה נמוך לעומת ההרים הסוגרים עליו. ההרים מיוערים ומרובי סלעים. מאחורי כל עץ או אבן יכול להסתתר אויב. שם אנו תמיד דרוכים ומתוחים, מנסים להתבונן בשבע עיניים, שאין לנו, לנסות ולגלות את המסתתר 
כאשר השניים מתקרבים קצת יותר, אנו מבחינים לפתע, שמי אלה אם לא מיודעינו וחברינו מאנשי ה'קריה' [קריית-ענבים] – יהודה זְלַטִין [אלוף משנה מיל. יהודה זיו, מומחה לידיעת הארץ] ועוזי וִיזֶל [הצ'לן הנודע כיום].
הסיפור שהם מספרים לנו מוזר במקצת. הקשר עם אחת החוליות שלהם בהרים – נותק, ואותם שלחו לחפש את החוליה על הרכסים. 'תעלו מעל לרכס, תסתכלו ותראו, אם לא תמצאותמשיכו לרכס הבא...' ואנחנו, היות ואנו משוטטים לנו, להנאתנו, על הכביש, יכולים להובילם ואף להחזירם חזרה, לאחר ש'יסרקו' את השטח.
אנחנו מורידים אותם לאחר כברת דרך. נשק אין להם. ככה סתם מתרוצצים להם בהרי באב אלואד... היות והיינו במקרה, אתמול, 'עשירים' בנשק, היו לנו ארבעה רימונים במקום שניים כרגיל, נָתַּנּוּ רימון לכל אחד מהם והם יצאו להמשיך חיפושיהם.

ככל הנראה, הדסה לא ידעה על פקעת השפאגאט המסתורית, אשר נשלחה אלינו 'סְפֵּיישְׁל' בידי נהג המונית בה נסעה. היא זכרה רק את סיפור הכיסוי הדמיוני אשר המצאנו כדי לעשות רושם על הבנות שבחבורה. אכן, כדברי הדסה, הסיפור היה 'מוזר במקצת', ומוזר הרבה יותר היה הסיפור האמיתי: פקעת החוט שביקש טפר ושנחשבה לפיכך בעינינו עשרת מונים יותר משני הרימונים, אשר העניקו לנו חברינו בחוליית האבטחה בדאגה לשלומנו 

עם הפקעת מיהרנו, עוזי ואנוכי, לשוב ולטפס במעלה הרכס, כשאנו 'מתפוצצים' מסקרנות. טפר נטל את הפקעת בשלווה מידינו, כדבר המובן מאליו, והחל חותך ממנה בנחת קטעים-קטעים של חוטים. את כולם קשר לאבן לא גדולה, שאותה הניח במרכז ה'משלט' בעוד כולנו בוהים בו מסביב. רק אז פנה אלינו והסביר סוף כל סוף את עיקרי הפטנט: הרי אנו פזורים סביב ראשה של הגבעה, איש-איש וגזרת התצפית שלו. אם יבחין מי מאתנו באנשי כנופיה ויקרא בקול: 'טפר! ערבים!', ישמעו זאת, באותה מידה, גם אותם ערביםומה הועילו חכמים בתקנתם? על כן, כדי לשמור על 'יתרון ההפתעה' (מאיפה הצליח טפר 'לגרד' באותם ימים מילים שכאלה?), הוא מצא פתרון פשוט וגאוני: את קצותיהם של החוטים קשר אל פרק ידו של כל אחד מאיתנו, בעוד קצהו השני של כל חוט קשור אל אבן במרכז המשלט. מכאן ואילך היה הכל אמור לפעול כהלכה: אתה רואה ערבי עולה במעלה הרכס, משוך בחוט בחוזקה, אך בשקט; האבן שבמרכז תזוז לעבר המושך, וכך יידע טפר, הרובץ לידה, מהי הגזרה הקריטית. הוא עצמו ימשוך מיד בחוטים הסמוכים וכך יידעו גם הלוחמים השכנים שקשורים אליהם. כולם מכוונים, בשקט-בשקט, את כלי הנשק, ואש מדויקת ויעילה ניתכת פתאום על האויב. איזו הפתעה! איזה פטנט!

מכאן ואילך, הכל התנהל למישרין פרט לבעיה אחת 'קטנה': מדי שובנו, בתורנו, 'לתפוס משלט', היה עלינו לחזור ולהתיר תחילה את סבך קטעי פקעת החוטים... כך אף הבנו לראשונה למה זכה בלשוננו אמצעי לחימה חיוני זה, מתחום הקומוניקציה, דווקא בשם קֶשֶׁר...

מטבע הדברים, ולמרות ה'פלונטר' הקבוע, היינו אז מלאי גאווה על אותה רשת 'עַל-חוּט', שכולה משלנו, תוצרת בלעדית של הפלמ"ח, ואין עוד בעולם שום צבא מודרני אחר אשר עלה בידו לפתח 'רשת קשר' דומה. ואחרי הכל, הלא הייתה זו בעצם גם דרך לא רעה בכלל להעביר את הזמן...

המשלט 'שלנו' היה המשלט הראשון בעולם, אבל היום הוא מכונה משלט מס' 6 (מקור: הושבילים)

מי שנשא דרך קבע את מקלע ה'ברן', במחלקת הפוּרמנים שלנו היה הגבר שבחבורה, יעקב כהן, שכונה ג'וֹרְדֶן בשל מראהו, שהזכיר את השחקן גֶרִי קוּפֶּר בסרט למי צלצלו הפעמונים (קופר גילם בסרט זה, המבוסס על רומן של ארנסט המינגווי, את האמריקני רוברט ג'ורדן שמתנדב להלחם בבריגדה האנטי-פשיסטית בספרד). כפי שסיפרתי ברשימה קודמת בבלוג ('בנתיב עשרים אלף הפרשים'), היה זה ג'ורדן שתמך בי במעלה נחל יִתְלָה, שעה שנפצעתי בפשיטה על הכפר דֵיר אַיּוּבּ. עד היום אני מאמין כי עדותם של תוקפי 'מחלקת ההר' על האחרון מן הל"ה, חסון וגבה קומה, אשר כתום התחמושת בנשקו נמצא מוטל ללא רוח חיים ואבן בכף ידו, מתייחסת אל ג'וֹרְדֶן, שנפל באותו קרב.


יעקב (ג'ורדן) כהן (1948-1924)

גרי קופר בתפקיד רוברט ג'ורדן בסרט 'למי צלצלו הפעמונים' (1943)

מכל מקום, ימים רבים נשא ג'ורדן על כתפיו הרחבות את המקלע הכבד, הלוך ושוב, מבלי להתאונן, עד שיום אחד נשבר לו. לפני צאתנו לדרך אל המפגש עם חברינו, הממתינים בנווה אילן לנשק אשר עמנו, פנה ג'ורדן לפתע אל יצחק (איציק) הלוי – יליד ירושלים, שהתחנך בנהלל ובקיבוץ יגור, שפיקד עלינו באותה 'תפיסת משלט', ואף הוא נמנה לימים עם נופלי הל"ה (ראו ברשימה הנזכרת) – ותבע ממנו את המגיע לו, לכל הדעות: לטעום סוף כל סוף טעמו של צרור, אחד בלבד, הנורה מן ה'ברן'...


איציק הלוי (1948-1925)

איציק לא חכך הרבה בדעתו ואישר מיד את הבקשה. ג'ורדן הציב את המקלע על משטח סלע לרגלי 'המשלט שלנו', וכולנו התקבצנו סביבו, בנשימה עצורה, כדי להאזין מקרוב ל'מוסיקה' הנדירה של צרור מקלע... ג'ורדן שכב לצד המקלע, דרך אותו כדרוש ולחץ על ההדק – פעם, פעמיים ואף שלוש  אך מאומה לא אירע. רק משמיהר לפרק את מנגנון המקלע נתברר, להפתעת כולנו, כי אותו כלי נשק שעשה עמנו את דרכו, יום אחר יום, הלוך ושוב, היה בעל נוקר שבור. פניו של ג'ורדן נתכרכמו וכמוהו חשנו אף אנו אכזבה עמוקה, על שהחמצנו את מנגינת הצרור לה ציפינו.


הִיא אֶתְמוֹל אָמְרָה: יַקִּיר לִי / אֶת שְׂפָתַי לְךָ אֶתֵּן... / וְרוֹמַנְס, אָמְרָה, תָּשִׁיר לִי – / רַק הַגּוּף שֶׁלָּהּ מַזְכִּיר לִי
מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן... / מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן... (חיים חפר, ציפּ)
(מקור הצילום: נוסטלגיה אונליין)

מאז חלפו יותר משני דורות. יום אחד הזמין אותי פרופסור חנוך גוטפרוינד, לשעבר נשיא האוניברסיטה העברית ומאז פטרונם של היפנים ידידי ישראל, ליטול חלק בחנוכת 'גן סלעים', שהקימו יפנים, חברי אגודת 'בית שלום', לזכר פריצת הדרך אל ירושלים בימי תש"ח. הגן נבנה בראש 'רכס המשלטים', בצד 'דרך דִיפֶנְבֵּייקֶר' (שחוצה את מזרחו של 'פארק קנדה' ומכונה, לפיכך, בשם ראש ממשלת קנדה באותה עת. אגודה זו, המכונה 'בית שלום', או 'ידידי ישראל הנוצריים ביפן', שמרכזה בעיר קִיוֹטוֹ, נוסדה בשנת 1938 בידי כומר יפני ושמו טקג'י אוצוקי, שלדבריו זכה בהתגלות אלוהית ונצטווה להקדיש את חייו לקיבוץ נידחי ישראל בארצנו, לקוממיות מדינת ישראל ולביאת המשיח. אוצוקי, יקיר ירושלים, נפטר בשנת 2004, והשאיר אחריו כנסייה ענקית המונה כעשרת אלפים מאמינים אוהבי ישראל

בבואי לשם הייתה הפתעתי מוחצת. התברר לי כי אותו 'גן סלעים' יפני הוקם ממש בראש המשלט 'שלנו' (מס' 6)בעוד דברי הברכה מהדהדים במרחב, סבבתי את המשלט שוב ושוב. מצלע הגבעה צפיתי על מקום קבר השייח' – שזה מכבר נעלם ואיננו, עם הרחבת הכביש המהיר לעבר ירושלים (דרך מס' 1); ואף חיפשתי, לפי תומי, את שרידי 'פְּלוֹנְטֶר הַשְּׁפַּגָט'... מטבע הדברים לא הצלחתי למצוא שריד ופליט ממנה, אך ברדתי מן המשלט, אל דרך קק"ל אשר בצדו, מצאתי לרגליו, בדרום-מזרח, את סֶלַע ג'וֹרְדֶן...

'הגן היפני' במשלט 6 (מקור: קיוג'י, בית שלום)

עד נסיעתי האחרונה ליפן, הייתה זו, ללא ספק, החוויה היפנית הגדולה אשר חוויתי מימיי...

הנה לסיום, ותיקי להקת הנח"ל  נחמה הנדל, חיים וגליה טופול (וגם בתם ענת)  שרים את שירם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי, 'יא משלטי'.






5 תגובות:

  1. ליהודה זיו,

    אשריהם ישראל מאמינים בני מאמינים שיודעים לקשור את את כל המקרים בקשר אחד של אמונה, שנאמר העטופים ללבן והקשורים ליעקב (בראשית ל).

    תודה על רשימה מופלאה זו

    בברכה,

    א.קליין


    השבמחק
  2. בתיה עוזיאל בתוכניתה "מלאכת יד" היתה משתמשת רבות בחוט שפאגאט. בימים שהיינו חניכי תנועת הנוער של השומר הצעיר, השתמשו בביטוי 'חבל תמה' שמשמעותו, ת'עשיות מ'שמר ה'עמק.

    השבמחק
  3. ליהודה

    מצטרף לברכתו של קליין

    יישר כחך

    משה

    השבמחק
  4. ליהודה,
    מצטרפת לברכות קודמַי. כתבה מעניינת והעברית - כמעט כבר אין שפה כזאת.
    בזמנו הייתי מזכירתו של יעקב זיו במכון 3 הזכור לטוב וכולנו אמרנו שהוא יפּני.
    כנראה שזה שייך לגֵנים המשפחתיים שלכם.
    כה לחי!,
    רנה

    השבמחק
  5. שלום יהודה –
    קראתי את סיפורך בהתרגשות רבה מאחר והוא קשור בקשרי זמן, מקום ותוכן לסיפור משפחתי המסופר אצלנו מזה זמן רב.
    הסיפור המשפחתי עוסק בהורי, צילה ומשה בביוף ז"ל, שהצטרפו לקיבוץ נווה אילן ההיסטורית בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. לי כילד נשארו מהמקום זיכרונות נעימים, ועד היום , כשאני אוכל פטריות עולה באפי הריח העמוק והטחוב של המרתף העמוק במפעל לגידול פטריות שהיה בקיבוץ.
    שנים מעטות אחרי הצטרפות הורי, הקיבוץ התפרק. ע"פ הסיפור, הסיבה הייתה כספי השילומים שהגיעו לחברי הקיבוץ חברי מחתרת מק"י הצרפתית. החברים נאלצו להחליט בין העברת הכספים לקופת הקיבוץ או נטישתו, והם החליטו לבחור באפשרות השנייה. הורי, להם לא הגיעו כספי השילומים, נותרו לבד, ולמעשה היינו המשפחה האחרונה שנותרה לבד במקום.
    לאחר זמן מה הודיע אבי למשפחה – "קיבלנו דירה ב... באר שבע". בלית ברירה הועמסו תכולת הבית (שכללה מספר רב של עציצים פרי התחביב של אימי), הילדים ואבי עצמו על משאית, ולאימי הוקצה המקום ליד הנהג. מאחר והדרך לבאר שבע הייתה ארוכה והיה צורך לעצור מדי פעם את הנסיעה, החליט אבי לקשור חוט לפרק ידה של אימי, והוא עצמו החזיק בצידו השני. סיכמו ההורים שאם יבקש אבי לעצור את המשאית, ימשוך בחוט ואימי תבקש מהנהג לעצור.
    הנסיעה החלה ובשלב מסוים ניסה אבי לבדוק את ה"פטנט". משך בחוט ושום תגובה. כנראה שהחוט הסתבך בדרך בין החלק האחורי לחלק הקדמי (האם יכול להיות שהסיפור שסיפרת, נפוץ באותה תקופה בנווה אילן והיה המקור לרעיון של אבי?). בצר לו, החליט אבי לנסות דרך אחרת – הוא התכופף מחוץ למשאית והחל להשליך קדימה עציץ אחרי עציץ, אולי תראה זאת אימי ותבין שישנה בעיה, אבל לצערו גם זה לא עזר. כך נמשכה לה הדרך עד תומה, ולבאר שבע הגענו ללא עצירה ובלי עציץ אחד מהאוסף המפואר של אימי.
    ובעיר הזאת אנחנו חיים עד היום.
    אלישע

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.