יום שני, 6 בינואר 2014

על דעת המקום: חְסֵיין בגן החיות – פרק לא ידוע מ'ילקוט הכזבים'

כרזה של גן החיות בתל אביב, 1948 (מקור: ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

בשלהי 1984, לאחר שעמדתי למעלה משמונה שנים בראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ) של צה"ל, הגיעה השעה לפרוש ולשוב להיות אזרח מן השורה. רחבעם זאבי ('גנדי') – שעמד על משמר מורשת הפלמ"ח – ערך אז לכבודי מסיבת הפתעה במועדון 'צוותא' בתל אביב. יותר מכל ריגשה אותי כרזה, שנתלתה מעל הבימה לכל רוחבה: 'הפלמ"חניק האחרון הולך' (אף שהיה עלי לתקן את טעותו, שהרי 'גַבְרוֹשׁ' רפופורט, איש בית אלפא, שעמד אז בראש יחידת החילוץ של צה"ל והשתחרר בשנת 1989, הוא שהיה 'אחרון הפלמ"חניקים' בצה"ל).


יהודה זיו – הפלמ"חניק 'לפני האחרון', 2013 (צילום: אסנת מרדור)

'גנדי' הטיל על שאול בִּיבֶּר (הוא 'עופר' מ'ילקוט הכזבים', ששימש עד 1970 ראש ענף הווי ובידור בצה"ל) לארגן את אותה מסיבה. ביבר השמיע באזני הנאספים פרקים מתוך אוצר הפולקלור של 'יהדות טבריה', ששנינו נמנינו עימה בילדותנו, ואחר כך שר – בליווי הגַרְמוֹשְׁקָה שלו – את שיר 'האהבה' הנודע 'תבלול על העין'. אחריו עלו אל הבימה, בזה אחר זה, 'מספרי הסיפורים' הנודעים של הפלמ"ח, ובהם חיים 'השמן' (הוא חיים זינגרלימים רוֹן, מאלופי הסיירים של הפלמ"ח), וייבדל לחיים ארוכים ישראל וִיסְלֶר (פּוּצ'וּ).

חיים רון 'השמן' (1994-1917). מקור: מרכז מידע פלמ"ח

ילקוט הכזבים, הקיבוץ המאוחד, 1956, עמ' 27

והרי מה שסיפר חיים לכבודי (בתיקוני עריכה קלים):
ידידי שאול [ביבר] הטיל עלי לספר לכם אחד מסיפורי ההווי שמסביב למדורה לכבודו של ידידנו הצעיר יהודה זיו, אחרון הפלמ"חאים הפורש משרות קבע בצה"ל. ומאחר שמדורות הפלמ"ח דעכו, העלו בדמיונכם, אתם, שיירי יושבי המדורות, שעדיין אתם יושבים שם, צעירים ורעננים, כלפני שנים רבות. 
מאורע זה, שאני רוצה להשמיע לכם, הנו יוצא דופן. אין לו רצף. התחלתו ב-1943 וסיומו לאחר מלחמת ששת הימים, ובהזדמנות התכנסותנו בערב זה, יבוא הסיפור בשלמותו, ולשומעים יִנְעַם.
מחלקתנו, מחלקת סיירים של פלוגה ה' בפלמ"ח ובסיסה בגבעת ברנר. באחד הימים הצטרפנו כמאבטחים למסע למדבר יהודה של מדריכי הנוער העובד, באחריותו של שמריה גוטמן. התוודענו למורה דרכנו חְסֵיין, בדואי משבט הגָ'הִלִין, שחנה ונדד בדרום מדבר יהודה. חסיין ידע והכיר כל שביל, גֵב מים ובורות המים בתחום שבטו והיה מאומץ על ידי מדריכי הנוער העובד, ובתחילת דרכנו במדבר יהודה נסתייענו בו רבות. כעבור זמן חל ניתוק בינינו ואין כאן המקום להאריך. 
סמינר מצדה, 1942. חסיין, מורה הדרך הבדווי (מס' 3) ואשתו (אֻם אֶל-בַּנָאת אשר דיתה בן-יעקב, לימים פרח (מס' 2), יושבת ביניהם. בין המצולמים האחרים: דודו צ'רקסקי, שעליו נכתב השיר 'דודו' (מס' 4); מאיר סלוצקי, לימים עמית (מס' 7); שמעון פרסקי, לימים פרס (מס' 8); שמריהו גוטמן (מס' 11). מקור: נדב מן, ארכיון ביתמונה.
והנה, באחד ממסעותינו ביקש חסיין, שנעזור לו לערוך ביקור בתל אביב, עליה שמע רבות, ובעיקר התעניין בגן החיות והתעניין באם גם צבוע מצוי שם. ואנו, ללא מחשבות יתרות, הזמנו אותו לבוא לגבעת ברנר ולערוך לו את הסיור המבוקש. איך וכיצד הגיע ברכבת מירושלים לתחנת נַעְנֶה, כפר ערבי, ליד נען, וכל הקורות אותו בגבעת ברנר – הכל הכל הינו סיפור בפני עצמו. 
בבוקר לקחתיו מהאוהל שהעמדנו לרשותו, ומאליו מובן שלא ישן במיטה אלא על המזרון, שהיה על רצפת האוהל. עלינו על האוטובוס של 'דרום יהודה' והגענו לתל אביב.  
[חסיין היה] כולו מלא תמיהה והתפעלות מהחנויות ומחלונות הראווה ומהמוצגים, מהבתים הגבוהים, מהקיוסקים – שבאחד מהם הזמנתיו לגזוז מתוק – ולבסוף הגענו לגן החיות, עיקר מחוז חפצו של חסיין. נתקבלנו על ידי מנהל הגן [ברוך גוֹפֶר], קצין משטרה בדימוס שהיה איש 'הגנה' ותיק. הצגתי את חסיין וביקשתי שהוא עצמו, היודע ערבית, ידריך אותנו. 
ראשית לכול הוזמנו לקפה במזנון הגן ואחר כך עברנו על פני דרי הגן: קופים, אריות ונמרים, וחסיין מחוויר למראיהם; עברנו על פני העופות למיניהם, היעלים והצבאים. [ואז] עברנו על פני כלובו של הצבוֹע. חסיין התחלחל למראהו וקיללו קללות נמרצות: 'הנה הוא, המלוכלך הזה, המעביר אדם על דעתו ומושך אותו למערתו וטורף אותו. שים אל לבך' – פנה אל מנהל הגן – 'לבל יברח אַבּוּ אֶל-פְטֵיס זה', כלומר: אוכל הנבלות. 
הדַּבַּע בילקוט הכזבים (עמ' 123)
לבסוף הגענו אל האטרקציה של הגן באותם ימים, אל סוגרו של הַפִּיתוֹן, נחש ענק הרובץ על גחונו מפותל בתוך כלובו. וכאן קרא לי חסיין הצידה, ובלחש ביקש להוציא עבורו כמות קטנה מהפרשתו של יצור בלהות זה. למראה תמיהתי אמר: 'אני אַבּוּ אֶל-בַּנָאת [אבי הבנות, שהוא כינוי של גנאי], וזה נחוץ לי כקמיע לבנים, כך אמרו לי יודעי דבר. זה פועל גם מנחשים רגילים, ועל אחת כמה מנחש זה'. שכנעתי את מנהל הגן ומבוקשו ניתן לו. 
לא תאמינו מה אפשר לעשות מהקקי של הפיתון (מקור: סנייקס)
בחזרה עברנו על פני חַצְקֵל איש כסית, שישב מנמנם פתח מסעדתו. הצגתי את חסיין כ'ראש שבטי המדבר'. חצקל מצמץ בעיניו, מדד את חסיין מלמעלה ולמטה ואמר: 'ראש שבטי הבדואים אתה אומר? ומה דעתך על סנדלי הטָאיֶרִים (צמיגים) שברגליו? כך מהלך ראש השבטים?' אמרתי: 'שים לב, שהסנדלים עשויים מצמיגי מִישְׁלֵיין חדשים'. היצעתי לרשום את ביקורו של חסיין בספר האורחים, בין האנשים החשובים, חצקל לא הסכים וכפיצוי הזמין אותנו לקפה שחור. המשכנו. הזמנתי אותו לארוחת צהריים ברחוב הכרמל. משם לגבעת ברנר וחסיין חזר למדבר.
חצקל איש כסית (צילום: זאב ליטמן)
עד כאן חלקו הראשון של 'מאורעות חסיין בתל אביב', אותם היינו נוהגים מספרים ומוסיפים פרטי פרטים, כמו, למשל: כשראה את ההמונים, הרצים בתל אביב, זה לכאן וזה לכאן, אמר: 'זה מזכיר לי עדר עזים ללא רועה, כל אחת ואחת רצה לכיוון אחר. תראו, כיצד רועה כשמריה [גוטמן], חניכיו שומעים בקולו ולא זזים מהשביל'. 
ועוד: הראו לו לחסיין את כיכר דיזנגוף, וראה שם את בריכת המים עם המזרקה, ואמר: 'לאנשים בתל אביב ישנה מזרקה ובריכת מים, ולנו במדבר, בוָאדִי סִיָאל [נחל צאלים] יש בִּרְכַּת צַפַרִיֶּה [בריכת צפירה] ועֵין עֻנֵיבֶּה [עין עֲנֵבָה] ובורות מים, שם מרווים את צמאונם של אנשי המדבר; ואילו כאן אין תועלת ממים אלו, כי כולם שותים "מים מתוקים" בחנויות'.
ועוד היו מספרים ומספרים.
עברו עשרים וחמש שנים. מלחמת ששת הימים הסתיימה, וכשעברתי בגוש עציון צצו ועמדו לנגדני מסעותינו שעברו כאן לעבר המדבר, ונזכרתי בחסיין, מדריכנו הראשון. התעניינתי בגורלו ונודע לי, שאוהלו נטוי בקרבת רֻגֻ'ם אֶ-נָּאקָה [משטרת המדבר הירדנית, הצופה על איזור עין גדי]. הגעתי לפתח אוהלו. הוא יצא והכירני. התחבקנו. לפתע הופיעו שני בדואים צעירים ועמדו לצידו. 'מי אלו?', שאלתי. 'הַדוֹל אֶ-תּוֹאָם מִן חַדִיקַת אַל-חַיְוַנָאת', אמר בחיוך, כלומר אלה התאומים מגן החיות.

תודה לידידי, אבי נבון, איש להב, אשר 'שם את ידו' על נוסח מעשה זה והעבירוֹ לי.


הקדשה הומורסיטית של דן בן-אמוץ וחיים חפר למתי מגד בשער ילקוט הכזבים (9 באפריל 1956): 'למתי מגד, אוי ואווי [ואבוי] לך אם לא תכתוב משהו על הספר. אנחנו נפסיק להשמיץ אותך אם לא תכתוב. באהבה, דן, ובחבה, חיים' (אוסף ארני דרוק; מקור: קדם)

5 תגובות:

  1. הגם שהכרתי את הסיפור, לך דע מאין בדיוק, הנאה רבה באה עלי גם עכשיו, בקראי אותו שוב. חַדִיקֶת אל חַיְיוָונָאת היתה מקום בילוי תל אביבי ידוע לתושבי הארץ. הילדים הגדולים שלי, הצעירה ביותר כבר לא - אהבו לבקר שם כבני קיבוץ בנגב שתל אביב היתה ארץ אחרת בשבילם. אפילו הצ'יזבטרון מכיר את גן החיות התל אביבי כמקום של בילוי, וזאת בשיר "החופש תם" של חפר וארגוב: "ואם השד אותנו לא ישיג עוד/ אולי נשיג כרטיס לגן חיות". זה, בצד סרטים של דני קיי, המחזה "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, ובוק ג'ונס הנזכרים בשיר כיעדי בילוי בחופשה של הפלמ"חניקים. ויש בו, בשיר הזה, גם עוקץ כלפי הג'ובניקים: "כבר נגמרה מנוחת הצהריים/אחזור לבית רומנו למשרד"...
    תודה על הרשימה הזאת!
    אבל, רגע. דיתה בן יעקב לא מתאימה לי לגילאים של המצולמים בתצלום עם חסיין. אולי זו היתה גילה, אחותו של בעלה של דיתה, ששכחתי את שמו הפרטי? דיתה בן יעקב ובעלה הם הוריו של גיל שנפל בבופור. גילה, שעל שמה נקרא גיל, נהרגה בדרך לפטרה מתי שהוא. יש כאן טעות, כך נראה לי.
    וכמה מוזר לראות את שמעון פרס לא רציני וצעיר...

    השבמחק
    תשובות
    1. לכרמלה, השלום והברכה!

      שאלותיך בדבר דיתה - הנראית בתצלום 'סמינר מצדה' יושבת בין חסיין לבין אשתו, 'אום אל-בנאת' – מבוססות על מידע שגוי:

      גיל - המכונה ע"ש גילה בן-עקיבא/דרוקר מכפר-יהושע, מחמשת הנופלים בדרכם אל פטרה – איננו נמנה עם שמונת לוחמי סיירת 'גולני' שנפלו בכיבוש מצודת בופור ונראה, שאף איננו בנם של דיתה (בן-יעקב, בת דגניה) וזלמן (איש בית-השיטה) פרח, כדבריך.

      יצחק בן-יעקב, אביה של דיתה, יסד יחד עם דוב הוז את חברת 'אווירון' – ראשיתה של התעופה העברית בארץ-ישראל, כור מחצבתו של חיל-האוויר הישראל – ואף נספה עם בני משפחת הוז בתאונת הדרכים המצערת, מדרום לצומת בית-ליד. מטבע הדברים, נמנתה דיתה לימים עם 'טייסת הפלמ"ח' במלחמת העצמאות – והיא שהקימה בבית הפלמ"ח את 'אוצר תמונות הפלמ"ח'. אך בעת 'סמינר מצדה' הייתה דיתה עדיין בת 16 וחצי ונטלה בו חלק כחברת 'הנוער העובד' ולא כחברת פלמ"ח!

      מחק
  2. שלום לדוד אסף, ויהודה זיו, האוספים עבורנו את זיוו של עולם.

    אכן העונג הוא שלנו לקראת שבת, וזכר המסעות שלנו מענג, למרות שאנחנו בגדוד הרביעי היינו עצמאיים, ולא זכינו להינות מזיוו של הבדואי חסיין.

    מכל מקום אתייחס לסיפור בגן החיות בתל אביב, שתחילתו בחנות לחיות מחמד של הרב מרדכי שורנשטיין, ברח' שיינקין 15 בתל אביב. בהדרגה, אסף הרב חיות נוספות, ולאחר שקהל רב צבא לצפות בביבר, נתנה לו העירייה לשם התצוגה, בית בן קומה אחת במערב רחוב הירקון, כשלושים צעד דרומה מאתר שגרירות ארה"ב כיום.

    אל התצוגה המתרחבת בבית, נוספו זוג גורי אריות מתנת המלך פארוק הצעיר ממצרים, ונוכחות הגורים משכה קהל רב. לכן, עבר הביבר אחר כבוד לפרדס 'גן הדסה', בין רח' שלמה המלך לקריית מאיר, והמתחם גודר והותקן כהלכה כגן חיות לכל דבר, עדיין בהנהלתו של הרב מרדכי שורנשטיין. בהמשך, כמקובל במקומותינו, חלה הידרדרות ביחסים בין העירייה והרב החרוץ קופח ללא עוול בכפו, וגם חש שעומדים לסלקו על מנת להציב במקומו מי שנאמר לו: "שלמה לך, קצין (ומנהל) תהיה לנו".

    הרב המוכפש ונכלם, לא היסס, ובאחד הלילות הוא שחרר את זוג הפיתונים הענקיים לשוטטות על מדרכות רחוב שלמה המלך. המהומה והחשש היו גדולים, וימים רבים עברו על תושבי הסביבה שהסתגרו בבתיהם בבעתה, עד שהפיתונים הרעבים נתפסו ללא פגע.

    השבמחק
    תשובות
    1. סיפורים מקסימים . מכירה את גן החיות אבל לא את חסיין.... השכלתי ונהניתי.

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.