יום שישי, 14 בפברואר 2014

פּוּצ'וּ והלמֶד-וו"ניקים

פוצ'ו (צילום: נמרוד סונדרס, וואלה)

בשבוע שעבר חגג הסופר האהוב ישראל וִיסְלֶר, הלא הוא פּוּצ'וּ, את יום הולדתו השמונים וארבעה. הוא נולד בדיוק ב-1 בפברואר 1930, ובהמשך גם תבינו למה השנה הזו חשובה. זה אמנם לא תאריך עגול, אבל יש גילים שכבר לא מדקדקים בהם בקטנות, ואף אנו ננצל את ההזדמנות לברך בפומבי את מי שזיכה רבים מאתנו בשעות אין ספור של קורת רוח, צחוק ושמחת חיים.


אז כמו בהספד טוב, שמתחלק לשלושה חלקים (הנפטר, הנפטר ואני, אני), אגש ישר לעניין: פוצ'ו ואני.

פוצ'ו ואני מכירים כבר כמעט חמישים שנה. זו אמנם היכרות חד-צדדית לגמרי, כי רק אני מכיר אותו, אבל אי אפשר להכחיש שמדובר בהיכרות. למרות שהוא בכלל לא היה מודע לכך, לאורך כל השנים הללו הייתי שותף ביצירתו, אמנם שותף סמוי וצנוע, שלא דרש את חלקו בתמלוגים או בתהילה, אבל בהחלט שותף לגיטימי.

ראשית היכרותנו (החד-צדדית כאמור) חוזרת לשדרות סמאטס בצפון תל-אביב, שם נולדתי בדיוק היום (14 בפברואר) לפני 58 שנים. אמנם, לא בדיוק שם, אלא בבית החולים 'אסותא' הישן (רחוב ז'בוטינסקי), אבל מהר מאוד הובאתי אל בית הוריי, ששכן אז ב'שיכון הפועל המזרחי' בשדרות סמאטס 20, ממש מול 'שיכון דרום אפריקה' (ככה קראו לזה פעם, ואולי גם היום).

פוצ'ו – האיש, השפם והאגדה – שעזב את קיבוץ נתיב הל"ה שלוש שנים לפני שנולדתי ועבר לממש את החזון הציוני בעיר הגדולה, גר במעלה הרחוב במספר 7, ואת קשרינו באותה עת אפשר לסכם כך: כל אחד מאיתנו עסק בענייניו ולא ידע הרבה על זולתו.

עוד לפני שהגעתי לשכונה כבר כתב פוצ'ו את ספרו המפורסם ביותר 'חבורה שכזאת', ואחר כך, כשכבר גרתי שם, הוא עשה מזה סרט וכתב את ספר ההמשך 'אני פחדן אני', את 'אולי תרדו שם' ו'איה הג'ינג'ית', את סיפורי המורה שמילקיהו, ועוד ועוד. אני גדלתי וצמחתי בעזרת הוריי המסורים, הלכתי ללמוד בבית הספר העממי ושיחקתי סטנגה ברחוב, וכל אותם ימים המשיך פוצ'ו בשלו: לכתוב ספרים ותסריטים ולעשות רעש עם האופנוע שלו, שאותו קנה בכספי פרס אשר ברש ואיתו התנהל ברחובותיה השקטים של תל-אביב דאז.

פוצ'ו והאופנוע

מגגות בתי השכונה וממרומי עץ התאנה ליד המדרגות שיורדות לרחוב יהודה המכבי, שם ניהלנו, אנו הזאטוטים, את משחקינו וענייננו השוטפים, צפיתי בהערצה בסופר הדגול, ששמו הוציא את תהילת השכונה למרחקים. נכון שברחוב הקטן והקסום הזה היו מוסדות מפוארים – בית כנסת שכּוּנה בשם המפוצץ 'בית הכנסת המרכזי', ולהבדיל גם מערכת העיתון החצי-פורנוגרפי 'בול', שנודע לשמצה באותם ימים – וגם גרו בו, וברחוב לואי מרשל שחצה אותו, אישים ידועים: חברי כנסת (בנימין שחור וטובה סנהדראי מהמפד"ל, יוסף סרלין ושמחה ארליך מהציונים הכלליים ואחר כך הליברלים שבגח"ל), סגן ראש העיר הנצחי (אברהם בויאר), יו"ר המועצה הדתית, הנצחי לא פחות (פנחס שיינמן, לימים גם הוא ח"כ), אמנים (שחקן התיאטרון מאיר מרגלית ואשתו הפסנתרנית ישראלה, הצייר נפתלי בזם, חוה אלברשטיין) סופרים ומשוררים (משה שמיר, אברהם סוּצְקֶבֶר), צנחנים עזי נפש (יואל פלגי) ואפילו קרובי משפחה של סלבריטאים בינלאומיים (אמא של לורנס הארווי!). אבל אף אחד מהם לא היה פלמ"חניק כמו פוצ'ו ולאף אחד מהם לא היה שפם גדול או אופנוע שעושה רעש.

וכל אותן השנים פעלנו בנפרד ולא נפגשנו או שוחחנו. איזו החמצה!

ב-1964 הסריטו את ספרו של פוצ'ו 'אולי תרדו שם'. הייתי בן שמונה – גיל מושלם לככב בסרט שהתבסס על חבורת ילדים תל-אביבית – אבל פוצ'ו התעלם ממני ומשאר ילדי השכונה המוכשרים, והחשבון שלנו איתו עדיין פתוח.


בימי התיכון כבר עזבתי את השכונה ואת העיר שהתחילה להעיק עליי. הבנתי שפוצ'ו כבר לא ילהק אותי לאחד מסרטיו ועברתי להגשים בקיבוץ. אחר כך נרשמתי להיות בחיל השריון, ועת השתחררתי מן הצבא קבעתי את מקומי בירושלים והתחלתי את לימודיי האקדמיים. כל אותה העת פוצ'ו המשיך לגור בשדרות סמאטס 7 וכלל לא ידע שאנחנו מכירים (כלומר שאני מכיר אותו).

אפילו בול הוציאו לכבודו בשנת 2004

ואז, בזכות המהדורה החדשה של 'חבורה שכזאת', שאותה רכשתי לפני כמה שנים במיטב כספי ודרשתי בתמורה הקדשה אישית, ובזכות בלוג עונ"ש, שפוצ'ו – נכון לרגע זה – הוא עדיין אחד מקוראיו, התחדשו יחסינו ועלו סוף סוף על פסים של הדדיות. עדיין לא נפגשנו, אבל לפחות לא רק אני קורא את מה שהוא כותב, אלא הוא קורא גם את מה שאני כותב.

השבוע שלח לי פוצ'ו עותק מעלון הלמֶד-וו"ניקים. לא מדובר בעלון הפנימי של ל"ו הצדיקים הנסתרים שעליהם העולם עומד, אלא בכתב העת הלא סדיר, של בני מחזור ל"ו של גימנסיה הרצליה בתל-אביב (אז עדיין במקומה ההיסטורי, במה שיהיה פעם חורבות מגדל שלום).

מחזור ל"ו לא סיים את לימודיו כחוק. כשהיו פוצ'ו וחבריו בני 18 פרצה מלחמת העצמאות, והחבורה התגייסה לפלמ"ח ונתנה את מה שיכלה להקמת המדינה.

פוצ'ו בשנות הארבעים (מקור: ויקיפדיה)

למרות הגזל של חודשיים לימודים, הנהלת הגימנסיה דרשה מהם בכל זאת לעשות את בחינות הבגרות, אבל את הבגרות האמיתית שלהם קיבלו בני המחזור בהכשרות המגוייסות, בהעלאת מעפילים לא-חוקיים ובשדות הקרב. המדינה הוקמה, הפלמ"חניקים מצאו את המחר ואיכשהו הסתדרו בחיים.

אבל לפני כמה שנים הם נזכרו שלמרות ששילמו שכר לימוד מלא, הגימנסיה לא מילאה את חלקה בהסכם. הם דרשו מההנהלה, ואף קיבלו, את החודשים שחסרים להם להשלמת הלימודים.

ומאז הם מתכנסים בגימנסיה פעם בשנה, יושבים בכיתה, מספרים צ'יזבאתים זה לזה ואחר כך שומעים שיעור על משהו. עיסקה משתלמת לכל הצדדים.



לכבודם, ולכבוד פוצ'ו היקר, דליתי את הסיפור המשעשע על נאומו המזהיר של פרופ' יאיר אהרוני.

הסיפור נכתב כמובן על ידי פוצ'ו ובשפתו הייחודית.



וכאן פוצ'ו מספר צ'יזבאת מצחיק במיוחד על 'בני הגדול' (2011):



עד מאה ועשרים!


15 תגובות:

  1. פוסט חינני ביותר. רק הרגע קלטתי שהיום הוא יום הולדתו של מייסד הבלוג ומכוננו. כבוד ויקר לדוד אסף!!

    השבמחק
  2. ד"ר מלכיאל זוארץ ז"ל14 בפברואר 2014 בשעה 13:40

    אכן, אין בחור וטוב כפוצ'ו ששעשע אותנו בחן רב בימי ילדותנו ונעורינו הרחוקים במקצת, וגם הפוסט הולך בתלמי החן. הידיעה המרעישה על יום הולדתו של מייסדו ומכוננו מצדיקה תגובה קולגיאלית הולמת: מזלטוף!

    השבמחק
  3. לעונג היתה הקריאה. הזכרת לי את נעורי - לא, לא בצפון העשיר - אלא ברחוב פלורנטין בדרום הרחוק. וכל זאת למה? בבית הספר היסודי בו למדתי, מוריה, בני כיתתי היו - הרוב - צפונים, שוכני רחוב סמטס. רובם בנים וגם בנות לשמות הסלבריטי שמנית בכתבה - בני האליתה האשכנזית דתית לאומית. אנו, שלושה דרומיים , היינו חריגים בנוף הכיתתי . נסענו כל יום, בצפיפות דחוקה, באוטובוס מספר 1 מרחוב הרצל , פינת סלמה, ועד תחנת מוגרבי - הזכור לטוב בגלל הקולנוע והכיכר ההומה של עצרות מנחם בגין, ומשם ברגל עשרים דקות - הליכה ברחוב ביאליק דרך העיריה ועד בואכה ככר בוגרשוב. הכל לבד, שלושה ילדי שכונות הדרום, וזאת מכתה א ועד כתה ח ועד בכלל. בלי הורים מלווים שעבדו מצאת החמה ועד החשיכה, והכל גם בחזרה הביתה - ברגל, דרך פלאפל המיואש ברחוב פינסקר,דרך פתח שוק הכרמל בככר מגן דוד וגלידה ויטמן ובהמשך לנחלת בנימין עד פלורנטין.

    עליכם, ילדי סמאטס, הסתכלנו מלמטה למעלה, שהרי בני מעלה הייתם, מפונקים ובני טובים. צפונבונים. אני כותב על הדור מעליך, שהרי 12 שנים נצחיות מפרידות בינינו - אבל הריח נשאר אותו ריח. שכחת רק להזכיר את בוגרי הרחוב שלך, שבעיני רבים זרעו את נגע הפורענות - ראשוני גוש אמונים וההתנחלויות. כמו משפחת מלמד ממנה יצא זלמן, משפחת שחור ממה יצא אפרים ז״ל - אלמנתו ידועה היום כאשתו של דב ליאור, עם דעות לא עלינו... הייתם חניכי בני עקיבא סניף צפון האליטיסטי, ואנחנו - חניכי סניף מרכז, המוני העם.

    כמובן שכולם נמנים היום על האליטה האקדמית והמקצועית של החברה בישראל, גם הדרומים. בונים ויוצרים, כולם כבר סבים וסבתות, זוכרים בערגה את העץ מרחוב סמטס ואת תושבי הרחוב שהשאירו חותם על ישראל הנבנית. ולא נשכח את קולנוע צפון המצוי ליד הרחוב שלך, את פרשת השוד בקולנוע ובעיקר את הסרטים המעולים עליהם בנינו את נעורינו. אמנם לנו היה קולנוע עדן ברחוב לילנבלום וקולנוע אופיר ברחוב גרוזנברג, וקולנוע זוהר ברחוב סלמה, אך מה כל אלה עם סרטי טרזן וקרל מאי , אסתר ויליאמס בבגד ים וגון ויין האגדי - לעומת הסרטים שבקולנוע צפון שאופיינו כאליטיסטים,זוכי אוסקר?

    מזמן - נמחק הפער בין הצפונים לדרומים, הזמן עשה את שלו ורק כשעוברים במכונית האודי 8 ברחוב ויצמן בואכה רחוב סמטס - הריח עולה באויר, מזכיר ניחוחות של פעם שלא ישובו עוד.

    ילדינו מעולם לא הבינו ולא יבינו מה עבר עלינו, ילדי תל אביב הקטנה, בנים למשפחות קשי יום ועמלים לפרנסתם. האמת היא שהם גם לא שאלו והנכדים לא שואלים - כי מי ששואל הוא כבר בדרגה, ומי שאינו יודע - גם לא שואל. ואולי טוב שכך.

    אנחנו, בני הדור השני לשואה, לא סיפרנו להם והם לא שאלו. אלה שגדלו בשמנת לא מסוגלים להבין ענווה מהי. היום צניעות זה גודל השרוולים ותרבוש עלי ראש, אצלנו זה מכנסי חקי קצרים וחולצת אתא.וגם כובע ברט הזכור לטוב .

    היש עדיין מישהו שמבין בכלל את המעבר שעברנו? רק העץ ברחוב סמטס, יחד עם חבריו בשדרות רוטשילד וקינג גורג - יכולים להבין אותנו, בני האתמול שהיה ולא ישוב עוד. ההיו הדברים מעולם? היו גם היו, וקילוח הזכרונות העולים וגואים רק מעציבים ואולי בעיקר מעצבים את ההווה המאיר לנו פנים בישורת האחרונה.

    חיוכי הנכדים וזחילתם הראשונה על בטננו עבת הכרס הם הכף שבחיים,הם הקצפת הלבנבנה שבקצה הגלידה של ויטמן שטעמה, יחד עם הפלאפל של פעם עם זרמי הטחינה, עדיין לא נמוג בפינו - עד היום הזה.

    איפה החסמב״ה של פעם, המערבונים וקפה רוואל, קולנוע זמיר וקפה נוגה, הטיר לאורך שדרת הים ובצל ירוק עם מרתף מועדון התיאטרון? הלכו ולא ישובו עוד. רק אורי זוהר הנצחי חי וקיים - עד מאתיים וחמישים.

    השבמחק
  4. תודה שגילית לי שהסתכלו עלינו מלמטה למעלה. היום גיליתי שהייתי ילדת אליטה מפונקת ועשירה. איזה כיף! ואני בכלל לא ידעתי... גם לא ידעתי שמחלקי הנפט, מוכרי דג מלוח ופועלי דפוס הם בני מעלה צפונבונים.
    אני שמחה בשבילך שיצאת מהדרום הרחוק ושהיום גם אתה מרגיש אליטה רק חבל שאת הדרומיות לא הצלחת עד היום להוציא מתוכך...
    אה, ואצלנו דווקא התענינו, שאלו ושואלים. אולי זה בכלל לא קשור לשמנת?

    השבמחק
  5. נפלא!
    לפני כשבועיים עברתי באחת מחנויות הספרים המשומשים באלנבי, ראיתי במיקרה את ספרו של פוצ'ו "תעלומת הילקוט", קניתיו (כמובן) וקראתי אותו בלגימות איטיות וארוכות, זכר לפעם הראשונה שקראתי אותו לפני דורות בספרית הגמנסיה בה ביליתי כשזרקו אותי משיעור זה או אחר.
    עד 120 פוצ'ו.

    השבמחק
  6. דוד,
    מזל טוב, בריאות טובה, אושר ונחת, והמשך להעני"ש אותנו עוד שנים רבות עם העונג הצרוף של עונג השבת במייל.
    רענן קריב

    השבמחק
  7. אני דווקא הכרתי את החבורה ברברס. סבי היקר (פלמ"חניק משופם לגמרי משלי), הביא לי במתנה את "אני פחדן אני" ורק מאוחר יותר את "חבורה שכזו". את "פרא אדם" אני זוכר שקניתי לגמרי בעצמי ואפילו הושיבו אותי קצת על המסלול הזה של הקופה. מה שכן, אני די משוכנע שהכריכה הייתה צהובה! האם אני בהריון?

    השבמחק
  8. תודה על הכתבה המקסימה. יישר כוח על כל אלה (הכתבות והבלוג בכלל. וכמובן מזל טוב לך. עד 120 בבריאות.
    לביאה

    השבמחק
  9. עונג אמיתי העונ"ש הזה והתגובות. הלואי עוד המון עונ"שים כאלו.

    השבמחק
  10. מכיר את פצו'ו כמספר שנותי מעל 60 שנה אנו קרובי משפחה וגם גרתי מולו 15 שנה שווה לראות אותו לשמוע אותו בכל אירוע כל פעם שאני שומע אותו אני צוחק מחדש אכן אלוף הסיפורים המצחיקים ללא סיפורים אלה העולם היה עצוב
    tch

    השבמחק
  11. הזדמנות חגיגית לאחל מזל טוב, להחמיא על הרשימה (כך אומרים קשישים שכמונו..) בעניין פוצו ולגבי העונ"ש בכלל.
    עלה והצלח
    כל טוב
    אשל

    השבמחק
  12. עלי כהן, קופנהגן15 בפברואר 2014 בשעה 22:00

    איך אפשר להתעלם מן המאורע הגדול שאירע לפני 58 שנים בדיוק ומה היינו עושים אלמלא נולד המעני"ש ומייסד העונ"ש הטוב ביותר שירד עלינו . אז אינני מתעלם ואני מצטרף לברכות שכבר זוכיית בהם- מה עוד ניתן לברך בהזדמנות היסטורית זו? -- שתמשיך לרענן אותנו מידי יום ששי בביקר בעונ"ש המצויין שלך---כה לחי !!!! (בעוד 15 שנים הגימטריה של "כה לחי" תתאים לגילך אז אני נותן לך מיקדמה של 15 שנים)

    השבמחק
  13. חברים יקרים, הפוסט הזה הוא על פוצ'ו ולא עליי! אני סתם תפסתי טרמפ.

    בשבוע הבא יהיה פוסט מיוחד לכבוד יום ההולדת השלישי של הבלוג - תשמרו את כל המחמאות לשם...

    השבמחק
  14. מזל טוב לבעל הבלוג הטוב ביתר מכל 104 הבלוגים שאני מנוי עליהם... אמנם אני צעיר בכעשור שנים, אבל אפילו אני קראתי את סיפוריו הקסימים של פוצ'ו, ופה ושם מנסה להעביר מסר מהם גם לילדי

    השבמחק
  15. כדאי לסגור את החשבון שיש לך עם פוצ'ו בעניין הקריירה שלך כשחקן ב"אולי תרדו שם". דווקא כן השתתפו ילדים מהשכונה: הילד במרכז התמונה גר בוייצמן פינת פנקס. (זה נקרא בשכונה?)

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.