יום שישי, 2 במאי 2014

על דעת המקום: 'שביל לפרא בין הרים'

המסע השלישי: פלמח"אי פלוגה ג' צועדים בוואדי ירקא, הוא נחל חתירה (אוצר תמונות הפלמ"ח)


ליום העצמאות השישים ושישה

מאת יהודה זיו

מאה וחמישים אנשי פלוגה ג' של הפלמ"ח, בהם כארבעים בנות, יצאו בשנת 1944 אל 'המסע הגדול' (השלישי במניין המסעות של הפלוגה) שנמשך שמונה-עשר יום, הכל ברגל. בראש המסע הלכו הסיירים 'מוֹרִיס' (משה בן-דרור), 'בִּיבִּי' (דוד ניב) ושאול יָפֶה, צעיר אֶחָיו של מפקד הפלוגה (המ"פ) אורי יָפֶה. המסלול החל באזור ג'נין, שם הייתה נקודת המפגש. ממנה הלכו לקרן סרטבא שבבקעת הירדן ובה גם ישנו בלילה. למחרת עשו דרכם לקיבוץ בית הערבה שבצפון ים המלח, לאחר מכן צעדו הפלמ"חאים למפעל האשלג שבסדום, ובין הגבעות של דרום ים המלח התאמנו באש חיה, הרחק מעיניה הבולשות של המשטרה הבריטית. מסדום החלו ללכת אל עבר קיבוץ רביבים (עַסְלוּג') שמדרום לבאר שבע, אך כיוון שרצו לחמוק ממשמרות בריטיים בחרו בדרכי עקיפין. הם הלכו דרך נחל צין, המכתש הקטן, מעלה עקרבים, ומשם לוואדי חַתִ'ירָה (היום נחל חתירה), היורד מן המכתש הגדול. בחלקו התיכון של הוואדי, הקרוי ואדי יַרְקָא, שהוביל למעיין עין ירקא, נתקלו הצועדים במפל יבש  קיר סלע תלול, שחסם את הדרך. 

המ"פ אורי יפה, 2003-1916 (אוצר תמונות הפלמ"ח)

המ"פ אורי הורה לאנשיו לשלוף גרזנים ומכושים, ובאמצעותם נחצב שביל צר ומדרגות למדרך כף רגל. אנשי הפלוגה, על ציודם, הצליחו להעפיל במעלה ללא פגע, ומראשו פנו וירדו לעבר המעיין. משם המשיכה החבריא לקיבוץ רביבים, שעלה על הקרקע חודשים ספורים קודם לכן (יולי 1943) כ'מצפה' והיה נקודת ההתיישבות היהודית הדרומית ביותר באותה עת.

על סלעי המפל היבש של ואדי ירקא (אוצר תמונות הפלמ"ח)

המעין הדל, שעל מימיו הדלוחים צף מעטה צהבהב ודוחה, נקרא בפי בדוויי הסביבה בשם עין יַרְקָא, שבערבית משמעותו 'צהבת'. ברוח זו נקרא גם שמו של ההר בשם גֶ'בֶּל חַתִ'ירָה (הר גבינת הצאן שעבר זמנה) וכפי שעל גבינה שעבר זמנה מעידים הבקעים אשר ניבעו בה, כך היה גם מראהו של המכתש אשר נבקע בלב הר חתירה... ועדת השמות לנגב, אשר מיהר דוד בן-גוריון להקים בתום מבצע 'עובדה', העדיפה שלא לתרגם את שמות המקומות הללו אלא ללכת בעקבות צלצולם, ולפיכך הוחלט (ב-29 במאי 1950) לקרוא למעיין בשם עין יָרְקְעָם (על פי דברי הימים א, ב 44) וההרים כונו הֲרֵי חֲתִירָה.

עין ירקעם 'הצהבהב' (צילום: מילי)

על חווית העלייה במעלה הצוק הזקוף והחלקלק סיפר לימים אורי יפה לחוקרת גליה ירדני, שפרסמה את דבריו בשנת 1967, בספרון שנועד לבני נוער יהודי בתפוצות:

אורי יפה, ממצדה עד רמות נפתלי (שלושה פרקי פלמ"ח),
רשמה ועיבדה גליה ירדני, המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשכ"ז, עמ' 52-48

לימים חזר יפה על סיפור המעשה בתמציתיות בספר זיכרונותיו 'בתלם חיי' (הוצאת המשפחה, קיבוץ מעוז חיים, 2004, עמ' 90)
במסע הזה הייתה תכנית הסיירים שלנו בניצוח שאול יפה, מוריס וביבי, למצוא דרך אחרת חזרה כדי לנסות להימנע מהיתקלות במשטרה [הבריטית]. הגענו לנחל ירקעם, למצוק נישא. לאט התקרבנו לשביל שאי אפשר היה לעבור בו וכמעט עם חשכה פרצנו במכושים וגרזנים שביל מעלה לרמה שמעל. כשהגענו למעלה שמענו את הערבים אומרים: 'יָה-אַללָּה משוגעים! אפילו איילות לא עולות כאן. מהיום נקרא לשביל זה "נַקֶבּ אֶל-יהוּד"  שביל היהודים' ... מכאן המשכנו בדרך הרגילה למעיין עין ירקעם ולרביבים.


הבדווים, ככל שהיו שם, התכוונו מן הסתם ליעלים ולא לאיילות (כמו בגרסה המוקדמת מ-1967), שהרי כבר בראשית המאה ה-20 נָצוֹדוּ אחרוני האיילים בארצנו. רק בשלהי שנות השישים החלה רשות שמורות הטבע, ובראשה אחיהם הבכור של אורי ושאול, אלוף אברהם יפה, להשיבם לכאן.

בטרם נעסוק ב'יַהוּד', הבה נברר מהו 'נקב'. בשם 'נַקְבּ' (نَقْب) ובהקטנה 'נֻקֵיבּ' (نُقَيْب), שפירושו מעבר הרים צר או מעלה סלעים, עושה הערבית שימוש יותר מבכל כינוייהם האחרים של מעלות הרים למיניהם. מקורו בשורש הערבי נַקַבַּ, שמשמעותו כעין השורש נק"ב בלשוננו וממנו נגזר שמו של 'אֲדָמִי הַנֶּקֶב' בנחלת שבט נפתלי (יהושע, יט 33), שהוא כנראה מעלה הרים בשוליה הצפון-מערביים של בקעת יבנאל. גם המעלה מבקעת חוּלָה לעבר בקעת עִיּוֹן נושא בתלמוד את השם הארמי 'נְקְוּבְתָּא דְעִיּוֹן' (ירושלמי שביעית, לו ע"ג; וכן תוספתא שביעית, ד יא). אמנם, יש שפירשו נקב זה מלשון נִקְבָּה, דהיינו מחילה או מנהרה.

מכל מקום, מכל המעלות שהר הנגב משתבח בהן, העדיפו הבדווים לכנותו אֶ-נַּקְבּ (ألّْنَّقْب), דהיינו מעלה ההרים, אך בעגתם המקובלת, שבה נהגית האות ק' כמו ג', נקרא שמו אָ-נַּגְבּ. בשעתו, כששידור החדשות בערבית קדם לשידורן בעברית וכל מי שהקדים אז לפתוח את הרדיו הבין מעצמו מה פירוש 'דַרַגָ'את אֶל-חַרָארָה' (דרגות/מעלות החום; הטמפרטורות) ואף רווה נחת, שעה שהאזין לקריין הערבי המסיים את התחזית באזור 'אָ-נַּגְבּ' – שלמשמע אוזן הריהו לכאורה שמו העברי של הַנֶּגֶב 'שלנו', אף שאין כל קשר בין משמעותו בעברית (נָגוּב, יבש) לבין זו שבערבית (נקב).    

שיבוש דומה, בשל ליקויי שמיעה, יש בשמו של קיבוץ עין גב במזרח הכינרת, שהוקם על ידי עולי גרמניה מגרעין 'בַּתֶּלֶם' של הנוער העובד וכחלק מיישובי 'חומה ומגדל' (יולי 1937). המיסדים כינו את קיבוצם 'עֵין גֵּב', אף כי שם זה הריהו כעין דבר והיפוכו: 'עַיִן' הריהו נביעה קבועה של מים זורמים, בעוד 'גֵּב' אינו אלא שלולית, הנקווית במדבר בנקיק סלע מוצל לאחר פרץ גשם בלתי-צפוי וקיומה זמני בלבד. מסתבר, שמקור שמו 'העברי' לכאורה של הקיבוץ אינו אלא שמו הערבי של הכפר הסמוך, אֶ-נֻּקֵיבּ (המעלה הקטן), אשר יושביו הבדווים הגו אותו 'אֶ-נְּגֵיבּ' ובאוזניהם של השכנים החדשים צלצל 'אֶן-גֶבּ'... 

עין גב והר סוסיתא (גלויה משנות השישים)

ומן הכינרת חזרה לנגב. השם הערבי המצלצל 'נַקְבּ אֶל-יַהוּד', המדבר בשבח 'בחורינו המצויינים', פשט עד מהרה, 'ממטולה עד הנגב', ונעשה כינויו של אותו מעלה בפי כל. מכאן ואילך, שבנו ועברנו מלאי גאווה באותו מעלה 'פרטי' משלנו, שהרי מי הם ה'יהודים' הללו אם לא אנו? – 'אנו אנו הפלמ"ח!' 

לכינוי ערבי זה היו גם גלגולי לשון משעשעים. למשל, בחוברת הדרכה שחיבר שמואל גורן ב-1966 ובה תורגם שמו הערבי של ה'נקב' – 'הַחוֹר של היהודים' (לשון נֶקֶב)... 

שמואל גורן, לך לך: 10 מסלולי טיול במדבר יהודה, הוצאת א-ת, חיפה 1966, עמ' 27-26

בכל הקשור לתעוזתם של אנשי פלוגה ג' ועלייתם במעלה התלול – בכך אין כל ספק; אך האם באמת עמדו הבדווים בראש ההר, סלסלו בשפמיהם בפליאה ושיבחו את ה'יהודים'? הראשון, ככל שמצאנו, שהטיל ספק בצ'יזבאת היה עזריה אלון המנוח, שפרסם במדורו 'בשדה' (דבר, 17 במרס 1972) רשימה על נחל ירקעם:


גם אמיתי עציוני, לימים סוציולוג מפורסם, שהשתתף במסע ותיאר אותו בפירוט ('מסע בנגב', ספר הפלמ"ח, א, הקיבוץ המאוחד, תשי"ג, עמ' 388), לא הזכיר כלל את הבדווים:
לא הרחק מעין יֵרְקָה, בו חנינו בלילה, יורד שביל צר ומתפתל, החצוב אלכסונית בצלעו של הר, מפסגתו למרגלותיו. הצלע כמאה וחמישים מטר. 'נתחשק' לו לאותו שביל צר ובוגדני להסתיים בקפיצת דרך. קפיצת דרך משמעה: צוק תלול ומשונן, חמישה מטרים גובהו ללא ספק. שם המקום הוא: נַקְבּ-אֶל-יַהוּד.  
חבל מרופד, למען לא ישתחק, נמתח מראש הצוק עד למרגלותיו. סייר זריז השתלשל בעזרתו למטה, אָחֵר – חברו, כמדומני – שילשל את תרמילי הפלוגה מראש הצוק, לחבר שעמד לרגליו, כי אין לרדת בחבל כשהנך עמוס חָגוֹר. כל אותה שעה – והיתה זו שעה ארוכה למדי – עמדה הפלוגה בשביל העזים הצר והמתפתל, שבו רק מִדְרַךְ רגל – פשוטו כמשמעו, מִדְרָך לרגל אחת. רבים בחרו להסתכל כלפי מעלה, אל חומת הסלע האיתנה, החסונה והתמירה, מאשר להציץ מטה – לתהום המסחררת שהיתה פעורה לרגליהם ממש. פחד התהומות, שהוא, אגב, אחד הפחדים הקשים, תקף אנשים רבים.  
ואז החלה פרשת הירידה מהצוק: אחד, שנאחז בחזקה על ידי שניים אחרים, ישב בראש הצוק ופרש את רגליו כך, שנעליו הזדקרו מעבר לשפת הסלע. בהגיע תורך לרדת, חייב היית לאחוז ב'בליטות' אלו ולשלשל את גופך למטה. לאחר שנמתחת במלוא קומתך, כיוון הסייר המסכן ביד ימינו את כף רגלך לתוך משקע זעיר שבצוק כשהוא מרחף כל אותה השעה בין השמים והארץ, עומד ברגלו הימנית על זיז סלע קט, נאחז בשמאלו בחבל. טוב היה לך לא להסתכל אותה שעה למטה, כי אחרת עלול היית לרדת בדרך קצרה יותר...  
כשנאחז חוד נעלך במשקע, הרפית מנעלו של היושב על גבי הצוק והעברת את ידך אל החבל המתוח על גבי הסלע. טיפוס 'קל' ואתה כבר עומד לסיים את המלאכה. עוד צעד קט, תנועה אקרובטית במקצת, וכבר לוחץ הסייר את ידך. 'שהחיינו' הוא אומר, ואתה מהרהר: ושמא נאה יותר 'ברכת הגומל'?
ובכן, האם מדובר בצ'יזבאת או במעשה שהיה? פניתי למשה (מוריס) בן-דרור, איש קיבוץ חפציבה, שהיה בין הסיירים המובילים באותו מסע, וביקשתי את עדותו. וכך כתב לי מוריס (9 באפריל 2014):
אני הייתי הראשון שעלה ועבר את הנאקב. בהמשך גם הייתי הראשון שהגיע לעין ירקעם עם אור אחרון. במעיין היו כמה בדווים שהשקו את צאנם. הבדווי שדיברתי איתו היה מופתע לגמרי מן הכיוון שממנו באתי  ושאל אותי מאין באתי. כשעניתי, שבאתי מכיוון הנאקב, הוא הגיב: 'איזה נאקב? אין נאקב! אפילו יעלים לא מטפסים במקום הזה!'. אז אמרתי לו, שחצבנו ליד המפל נאקב וששמו נאקב פַלְג'. בינתיים התחילו להופיע במעיין ראשוני הפלוגה, שעלו במעלה. נראה, כי בעיני הבדואי המשתאה לא מצא חן השם נאקב פלג'  והוא אמר: 'האדא מוש נאקב פַלְג', הדא נאקב אל-יהוד!'. אני רציתי להנציח בשם הנאקב את פלוגה ג' (פל"ג = פַלְג'), אבל לא עזר לי: נאקב אל יהוד נקלט יותר טוב וכך הוא התפרסם. 19 שנה מאוחר יותר, ב-1962, התכנסה פלוגה ג' בראש המעלה וחקקנו בסלע את שמו המוסב: מעלה פלמ"ח.

מוריס בן-דרור (מרכז מידע פלמ"ח)

ואכן, בחנוכה תשכ"ג (דצמבר 1962) שבו ותיקי פלוגה ג' ועשו את דרכם באותו מעלה, הפעם כדי לחנוך כתובת זיכרון, שנחקקה בסלע אשר בראש אותו מפל יבש. כפי שאפשר לראות גם מהכתבה שפורסמה על כך בעיתון 'דבר', המעשה על הבדווים אחוזי ההשתוממות מהיהודים קנה לו אחיזה איתנה. 

דבר, 23 בדצמבר 1962

השם המקראי 'ירקעם', שהחליף את השם הערבי עין-ירקא, הוליד בכתבה זו טעות על גבי טעות: 'נחל ירקעם (עין ירקע)', שלא לדבר על כך שמ"פ ג' במסע של 1944 לא היה משה נצר, ככתוב, אלא אורי יפה. 

וזו הכתובת שנחקקה בראש המעלה: 
מעלה פלמ"ח (נקב אל-יהוד). מעבר זה נפרץ בידי אנשי פלוגה ג' פלמ"ח, כמוצא באין דרך במסעה בשנת תש"ד

הכתובת בראש המעלה (מדרשת שדה בוקר)

לימים, משהוקם 'בית הפלמ"ח' נטלה על עצמה דִּיתָה פֶּרַח (בן-יעקב) את משימת איסוף 'אוצר התמונות של הפלמ"ח' וארגונו, ובזכות חריצותשל מוריס בן-דרור, שסייע בידה, ראה אור בשנת 2004 גם אלבומה של אותה פלוגה ג', מן השנים 1947-1941. כותרת האלבום, השמור בבית הפלמ"ח בתל-אביב, הריהי 'פורצי מעלה הפלמ"ח', ובסוגריים, במקום השם הבדווי 'נקב אל-יהוד', הובא שמו העברי: 'עין ירקעם'.


וכך נכתב באותו אלבום:
בדואים ששהו ליד המעין לא האמינו שאנשים עברו את המפל בוואדי ירקה ופרצו בקריאות וּוָאוּ: 'אפילו יעלים לא עולים משם למעיין', וקראו למעלה בשם 'הדה נאקב אל יהוד' (זהו שביל היהודים) ... במשך השנים שופץ והורחב 'המעלה', סולמות ברזל עוגנו והוצבו בקירות הסלע ושמו הוסב ל'מעלה פלמ"ח', שסומן במפות ישראל.  

לאמיתו של דבר, ההכרה הרשמית בשם 'מעלה פלמ"ח' נעשתה רק במלאות ארבעים שנה לאותו מעשה: ותיקי פלוגה ג' שבו והתכנסו בראש המעלה, ומתוך 'שיר הפלמ"ח' הוסיפו על הכתובת אשר בסלע גם ציטוט קולע מתוך שיר הפלמ"ח: 'שביל לפרא בין הרים'. ואילו אני, שזה מכבר הייתי חבר ועדת השמות הממשלתית, דאגתי להגיש להם שי צנוע: ביום 28 בדצמבר 1984 אישרה ועדת השמות את השם 'מעלה פלמ"ח' כשם רשמי.

ואגב שורה זו שבשיר הפלמ"ח. 'פרא' אינו מה שאתם חושבים. אין מדובר בפרא אדם, אלא בכינוי מקראי לחמור בר. באיוב נזכר הפרא לא פעם, למשל: 'מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ' (איוב, לט 5). ככל הנראה הכוונה היא למין הידוע בשם 'פרא סורי', שכמותו היו בארץ ישראל עד שנות העשרים של המאה הקודמת.

פרא בין הרי הנגב (צילום: דוד ראבד, פורום טבע פראי וחיות בר)

השם 'נקב אל-יהוד' פשט כאש בשדה קוצים ועד היום  גם לאחר שאנשי פלוגה ג' עצמם כינו אותו 'מעלה פלמ"ח'  כל המבקש להישמע סייר ותיק ומנוסה מוסיף לעשות שימוש בשם 'הערבי'. 

בעקבות שירו של אלכסנדר פֶּן: 'היה, או לא היה? הפשר לא נודע לי... היה או לא היה, תמימות היא – או תוחלת?', יצאתי לבדוק את אמינותו של אותו סיפור, שמלכתחילה נראה לי צ'יזבאת למהדרין, עד שאפילו יואב רגב, 'סופר הבית' של בית הפלמ"ח (בספרו 'פלמ"ח – לפקודה תמיד אנחנו', שראה אור בשנת 2011 לרגל מלאות שבעים שנה לפלמ"ח), הטיל בו ספק: 'בדווי המרחב שהופתעו לשמוע על המעבר במצוק, החלו לכנות את המעלה החדש בשם 'נקב אל-יהוד'. יש הטוענים, שהשם ניתן על-ידי אנשי הפלוגה' (עמ' 285). 

מה גדלה, לפיכך, שמחתי ללמוד מפי מוריס בן-דרור, כי אותו מעשה הריהו אמת לאמיתה! אכן, כאלה היינו בעודנו פלמ"ח'ניקים: גם שעה שהסיפור אשר בפינו היה אמת לאמיתה, עדיין נשמע כ'צ'יזבאת' לכל דבר...

בעלי התוספות

ראו ברשימת ההמשך כאן.

18 תגובות:

  1. מה היו אומרים על מעשה כזה היום : לוקחים 150 גברים ונשים למסע רגלי של 18 יום, כאשר בסוף הדרך יש אתר שלא ניתן לעבור. מאיפוא המזון, המים, נשק ותחמושת לאימונים וכלי העבודה.לחציבת הנקב גם אז זה לא היה פשוט, האם זה עוד צ'יזבת !

    השבמחק
    תשובות
    1. ונטורה יקירי,
      אינני יודעת למה התכוונת במשפט :" האם זה עוד צ'יזבת!"
      כאחת שמכירה טוב את מוריס בן דרור, צ'יזבתים זה לא הקטע שלו.
      ובכלל, רצוי לדעת ,שבניגוד למיתוס המפוקפק, צ'יזבתים לא היו בפרקטיקה של לוחמי הפלמ"ח, זה משהו שהדביקו להם אחרים.
      ועוד משהו, אבי, שהיה בסיירי פלוגה ג', מן הראשונים שהגיעו באותו מסע לראש המעלה עם מוריס, היה טורח לספר לי, שעם כל הסכנות והסיכונים במסעות הפלמ"ח, הציוד הדל, המחסור במים ובמזון " מעולם לא התייבש לנו מישהו מן הסיירים..."

      מחק
  2. תודה על המאמר המחכים. רציתי להעיר על השם הערבי "עין יַרְקָא" שייתכן שפירושו פשוט המעיין הצהוב, ולא בהכרח "צהבת" כשם המחלה. אמנם يَرَقَان (ירקאן) בערבית ספרותית פירושה צהבת, אבל השורש יר"ק מוכר בשפות שמיות רבות במשמעות של ירוק או צהוב. גם בעברית יש שימוש בשורש הזה במשמעות של צבע צהוב. למשל בתהילים נאמר: כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף; וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ (סח יד). כלומר כנפיה מצופות זהב (=חרוץ) צהבהב. וכשבמדרש נאמר: ""אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה" (ילקוט שמעוני, אסתר), הכוונה לומר פשוט שאסתר המלכה היתה בלונדינית.

    השבמחק
  3. שבת שלום,

    כותב רש"י בפירושו על חומש דברים פרק כח:

    שדפון וירקון -
    מכות תבואה שבשדות:
    שדפון -
    רוח קדים אשלי"דה בלע"ז (זאננפערבראננט):
    ירקון -
    יובש ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון קמ"א בלע"ז (געלב): Gelb

    ומי שרוצה יעלה במשוך היובל

    כל טוב ויום עצ-מייעסס שמח

    השבמחק
    תשובות
    1. איך פירש רש"י את הברכה שלך: יום עצ-מייעסס שמח?

      מחק
  4. איך איך פחדתי כשעברתי עם חברי לתנועת השומר הצעיר בחיפה את נאקב אל יאהוד, וזה היה בשנות החמישים! פחדתי להסתכל שמאלה (למטה) אל התהום, אחזתי את קיר הסלע שמימיני, והייתי מבוהלת מאוד. הערצתי לפלמ"חניקים עלתה על גדותיה. תודה, יהודה זיו!

    השבמחק
  5. הצטרפתי לפלוגה ג' ב 1945, כך שפספסתי את אותו מסע הירואי שהיה כשנה לפני כן. אולם בן דודי הפלמחניק עוזי מולדבסקי ז"ל היה באותו מסע מצמרר. עם שובו לביתנו בירושלים הוא נראה כמי שבא מעולם אחר. מותש עד העצם ולא הסכים לספר דבר על מה שעבר עליו במסע, רק רמז שהיה קשה מאוד. אני זוכרת עד היום איך הזדעזעתי למראה נעליו השחוקות לגמרי כמעט ללא סוליות. לימים השתתפתי יחד עם בעלי ושני בני בכנס הפלוגה בשנת 1962 ב"עין ירקעם" ושם סופר לכולם הסיפור של פריצת הדרך ועל משמעות השם "נאקב אל יהוד".

    השבמחק
    תשובות
    1. מרתק . תודה על התוספת הפיקנטית

      מחק
  6. מטעמים לשבת! תודה על הפוסט הנפלא הזה.
    ושאלה לרוני ה. (תגובה משעה 09:11): איך לדעתך נתגלגלו בתולות ישראל בעת ההיא להיות בלונדיניות? לענ"ד אולי התכוון המדרש להיותה של אסתר חיוורת. או סתם חלושה וחולנית ("פנים ירוקות"). אני רק מנחשת. שבת שלום.

    השבמחק
  7. ישעיהו כותב - והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. על פי פשט הכתוב והתקבולת, עקוב=הר. אולי קרוב לנקב?
    חזק וברוך על המאמר והאתר בכלל.
    יהודה שרון

    השבמחק
  8. האנונימי הוא מיקי כהן שכותב:
    מעלה פלמ"ח נמצא היום על נתיבו של שביל ישראל. עברנו שם עם חבורת השביל שלנו לפני 3 שנים. עשינו את דרכנו מצפון לדרום ולכן טיפסנו את המעלה. ללא ספק אחת מהנקודות המאתגרות ביותר של מאות הק"מ של השביל.
    יהודה מפליא לספר את הסיפור של המעלה חבל שהסיפור לא מופיע בצורה יותר מפורטת ליד המעלה בשטח.
    מיקי כהן

    השבמחק
  9. האמיצים והמשוגעים. רק בזכות אנשים כאלה קמה המדינה.

    השבמחק
  10. תודה מקרב לב ליהודה זיו, המפליא בבקיאות, במחקר מדוקדק ורחב-יריעה, ומוסר הכל בסגנון מאיר-עינים. עין ירקעם -- מקום קסום, ש"גיליתי" בטיול ב-1958.

    השבמחק
  11. התיאור של אמיתי עציוני הפוך בכיוון מכל שאר הדיווחים על פריצת המעלה. הוא מתאר את הפריצה מכיוון עין יורקעם (בו ישנו בלילה שלפני פריצת הנאקב??) והשביל הצר - כלפי מטה. יתכן כי נפלה בו טעות?

    השבמחק
  12. אחיה, מתוך רשימת ההמשך:

    תיאורו של אמיתי עציוני, שנזכר ברשימה של יהודה, שייך למסע אחר, כי הוא מתאר ירידה בנאקב החדש. מסע זה שייך לפלוגה ד', שעברה במקום חודשיים אחר כך, במארס 1944, בפיקוד יוסוף ובהובלת מאיר פעיל. גם להם זכות ראשונים –הם היו הראשונים שירדו ב'נאקב אל-יהוד', משימה מסובכת ומסוכנת. בהמשך עד לעין גדי ולרמת רחל חוו אנשי פלוגה ד' אירועים קשים יותר, אך זה כבר שייך לסיפור אחר.

    http://onegshabbat.blogspot.co.il/2014/05/blog-post_7.html

    השבמחק
  13. צילום טוב , תודה על שיתוף תמונות נפלאות .

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.