יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

הספרים המבויישים שלי: מיצחק שדה ועד הרב קוק

קרל שפיצווג, 'תולעת ספרים', 1850

הוותיקים בקוראי עונ"ש ודאי זוכרים את המדור 'זיכרון בספר', שבו הבאתי הקדשות מעניינות של אנשים מעניינים (אפשר להגיע לכל הרשימות הללו בלחיצה על התגית 'הקדשות ספרים', במדור 'תוויות נבחרות' שבטור השמאלי של הבלוג). פרופסור אסא כשר, שתחום ההתמחות הפחות ידוע שלו הוא איסוף ספרים עם הקדשות, נעתר לבקשתי ויציג במדורו החדש, 'הספרים המבויישים שלי', הקדשות נבחרות מאוספיו.

קוראי הבלוג שברשותם ספרים עם הקדשות מעניינות מוזמנים לפנות אליי, ואם יהיה בהן עניין נביאן לידיעת הכלל.

אסא כשר עם ספר מבוייש

מאת אסא כשר

תחת הכותרת 'ספרים ואנשים' כתב לפני כשישים וחמש שנים מרטין בובר את הדברים המעניינים האלה:
אילו נשאלתי בימי חורפי מה עדיף בעיניי: מגע עם אנשים בלבד או עם ספרים בלבד, ודאי שהייתי מכריע את הכף לצד הספרים.
אולם בסופו של דבר, העיד בובר על עצמו:
בגיחי מרחם אמי לא ידעתי ספרים ויש את נפשי למות בלי ספרים ... אמנם עתה, יש שאני מגיף את הדלת ומתמכר לספר, אבל רק משום שיכולני לחזור ולפותחה, ואדם יהא מציץ לעומתי.
(הדברים הובאו לראשונה במאמרו של בובר, שנדפס בקובץ עלי עי"ן: מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן, אחרי מלאות לו שבעים שנה, תשי"ב; וכונסו בספרו 'פגישות: זכרונות', מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' נח-ס.)

דבריו של בובר יפים בעיניי, אבל הטעם שלי שונה: יש ואני מגיף את דלת חדרי ומתמכר לספר, אבל רק משום שגם בלי לחזור ולפותחה, אדם יהא מציץ לעומתי, מתוך הספר.

בין הספרים שאני יכול להפוך בהם ולהפוך בהם אהובים עליי אהבה מיוחדת אלה שאני קורא להם 'ספרים מבויישים'. ספרים כאלה אני מוצא בעיקר בחנויות 'יד שנייה' של ספרים ישנים או משומשים. 'ספר מבוייש' הוא ספר הנושא הקדשה שנתן מחבר הספר לזולתו. אדם שכתב ספר והעניק עותק שלו לחברו וטרח והוסיף עליו דברי הקדשה ידידותיים דומה בעיניי לאדם שרקם צעיף ועטף בו את צווארו של חברו. לפיכך, ספר הנושא הקדשה שכתב המחבר לאחד ממכריו, אם יצא מרשות המחבר ויצא מרשות חברו והתגלגל לשוק, הריהו 'ספר מבוייש', כמו אותו צעיף שעטף בו אדם את צוואר חברו ואחר כך מצא אותו זרוק, זנוח, בצד הדרך.

ספר מבוייש הוא בעיניי כמו אדם מבוייש. כשאני רואה אדם שמישהו בייש אותו לשווא, נכמרים עליו רחמיי ואם אני יכול להמתיק לו את רוחו המבויישת אני משתדל לעשות זאת. כשאני רואה ספר מבוייש מונח למכירה, אני מרגיש חובה לעצמי לקנות אותו, וכשאני עושה זאת אני מרגיש כמו אדם שהושיט יד חמה לאדם מבוייש.

אני זוכר את הרכישה הראשונה של ספרים מבויישים. הגעתי לחנות הספרים של רובינזון ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב. ביקשתי מבעלי החנות, יהודה רובינזון ובנו אליסף, שיראו לי ספרי זיכרון. עליתי למחסן הספרים ובאחד החדרים שלו, בין הכוננית לתקרה, היו ערימות של ספרים כאלה. ביקשתי לראות את כולם ובאדיבות רבה הורידו אותם, חבילות חבילות, כדי שאוכל לעלעל בהם. באחת החבילות ראיתי ספר לזכרו של עֵלי בן-צבי, בנם של הנשיא השני יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, שנהרג במלחמת הקוממיות בקרב שנערך בקיבוצו בית קשת שלמרגלות הר תבור. הוריו של עֵלי ערכו את הספר וכתבו חלק ממנו (עלי, הוצאת ההורים ע"י קרית ספר, תשי"ז). על העותק שהחזקתי בידי היתה הקדשה של הספר, בחתימת ההורים. הספר נראה לי מבוייש מאין כמוהו. בחבילות מצאתי עוד שני עותקים כאלה של אותו ספר, מבויישים כמותו, ורכשתי את שלושתם. אליסף רובינזון, שהבין ללבי, ראה אותי מעוניין בחבילה של שמונים ספרי זכרון, נקב במחיר סמלי: ספר בשקל.

יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית מעל קבר בנם עֵלי בקיבוץ בית קשת (מקור: הארץ)

היום, אוסף הספרים המבויישים שלי כבר מונה אלפי ספרים. כל אחד מהם הוא סיפור: מעשה באדם שכתב ספר והקדיש עותק שלו לזולתו, בנסיבות כלשהן. אני מעסיק את עצמי בכל עותק כזה, בדמותו של המקדיש, בדמותו של מי שהספר הוקדש לו, בזיקה שלהם. במדורי החדש אביא מדי פעם הקדשות מתוך אוסף הספרים המבויישים שלי. אני מודה לדוד אסף, שהזמין אותי להתארח בצל קורתו הטובה.

א. הפנקס פתוח והיד רושמת...


אני מחזיק בידי עותק של הספר 'הפנקס פתוח' של יצחק שדה (1952-1890), מפקד הפלמ"ח הנערץ. הספר נדפס בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1952 ולפי השער זו 'פרשה ראשונה' בלבד (שדה תכנן לכתוב עוד שני חלקים, ולא עלה בידו). לפי המבוא, היה בדעתו של המחבר לפתוח בשער הרביעי של הספר, 'חיי בהגנה ובצבא':
אך ראיתי, כי יש דברים שהצנזורה הרשמית לא תניח לי לכותבם. ויש דברים שהצנזורה הפנימית שלי עדיין אינה מתירה לי את פרסומם. לכתוב רק אותם דברים שייכשרו בעיני שני הצנזורים – בכך לא מצאתי עניין. על כן התחלתי מרחוק... ואולי, עד שאסיים, גם שתי הצנזורות תוקלנה או תבוטלנה.
הספר נפתח אפוא 'בבית סבא מלובלין'... (עוד על יצחק שדה ראו ברשימה בבלוג עונ"ש: 'הזקן רק ייתן פקודה!').


יצחק שדה ('הזקן')

בשער הספר נרשמה הקדשה:
צלה / נמשיך / לצעוד / יחדיו / יצחק. / (במקום נשיקה) / 9/8/1952
'צלה' אינה אלא הציירת צילה בינדר (1987-1919), שבספר איורים רבים שלה והיא אף מוזכרת בשערו. צילה בינדר הייתה אהובתו המוכרת של נתן אלתרמן, גיבורת 'העלמה והמשורר' של אידה צורית. 


רק מעט תמונות נותרו מצילה בינדר, אך בהקדשה זו, שחיברה יחד עם נתן אלתרמן לכבוד נישואי תמר דובדבני (מזכירת הוצאת 'הקיבוץ המאוחד'), ציירה בינדר את 'המחבר והציירת' או את 'הציירת והמחבר'
(מקור: עינת אמיתי, יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים)

מה שמרגש במיוחד בהקדשה זו היא העובדה שאחד-עשר ימים לאחר מכן, ב-20 באוגוסט 1952, מת יצחק שדה וזו אולי אחת ההקדשות האחרונות שהספיק לכתוב.

הפלמ"ח נפרד מן 'הזקן' (דבר, 22 באוגוסט 1952)

ב. חטיבת גבעתי במערכה

בצד הספרים המבויישים הללו, אני מניח ספרים הדומים להם, בעיקרו של דבר, גם אם יש הבדל מעניין ביניהם. לעתים, לא מחבר הספר מעניק עותק שלו לזולתו, אלא אדם אחר שמצא טעם להקדיש עותק כזה לאדם ראוי. בעיניי, גם זה ספר מבוייש, אולי מבוייש מעט פחות, אולם מבוייש דיו כדי לעורר את רגשותיי. ככל שארצה לדקדק בדבר ולהבחין בין ספר מבוייש יותר וספר מבוייש פחות, אולי אקרא לאלה 'ספרים מבויישים' ולאלה 'ספרים נכלמים', אבל לא אאריך בזה כאן.

הנה בידי עותק של הספר 'חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי', שכתב רב-סרן אברהם אילון. הספר נדפס בהוצאת 'מערכות' בשנת 1963, ועל ההקדמה, שנחתמה ביום ד' באייר תשכ"ג, ערב יום העצמאות ה-15 של מדינת ישראל, הוא הוסיף לשמו את כינויו הידוע 'לנטש', קיצור שמו המקורי לנטשנר.

סיפור חייו של לנטש, כלוחם, כהיסטוריון צבאי (ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל), כאביו השכול של צבי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, הוא סיפור מרתק בפני עצמו. תת-אלוף (במילואים) אברהם אילון נפטר בדצמבר 2010.


תא"ל אברהם אילון (צילום: גדי דנון)

בשערי הספר, עוד שני קצוות של סיפורים. לפי השער הראשי, הספר ניתן למפקד גדוד 51 של חטיבת 'גבעתי' במלחמת הקוממיות, י'[הודה] ואלך (2008-1921), בכנס החטיבה בשנת הכ"ה למדינה (1963). לפי השער הקודם, עותק הספר ניתן לואלך בידי המפקד האגדי של חטיבת 'גבעתי' באותה מלחמה, שמעון אבידן (1994-1911).



סיפורי החיים של אבידן ושל ואלך הם מלאים וגדושים ומרתקים להפליא. את קולו הרועם של ההיסטוריון הצבאי, אל"מ במילואים, פרופסור יהודה ואלך אני זוכר בעצמי מן המסדרונות הארוכים של אוניברסיטת תל-אביב...


שמעון אבידן, 1985
(צילום: חנניה הרמן, אוסף התצלומים הלאומי)

יהודה ואלך (צילום: שאול נגר, יד לשריון)


















בסוף הכרך הזה, כמה עמודים של 'כבוד לנופלים'. תחילה נוסח לא מוכר של 'יזכור': 'יזכור איש חטיבת גבעתי את אחיו הנופלים במערכות ישראל, למן ימי מחתרת ה"הגנה" עם קום החטיבה ועד תום מלחמת הקוממיות', ולאחר מכן רשימת חללי החטיבה באותה מלחמה. יד נעלמה, אולי ידו של יהודה ואלך, ציינה אחדים מן השמות מ'גדוד 1'. אני מוצא ביניהם את השם 'פיירמן ברוך (ברנרד)', שנפל ביום 17 באוקטובר 1948 ב'הצומת/113'. השם ברוך פיירמן מוכר לי היטב, ואף עליתי לקברו בחלקה הצבאית בכפר ורבורג. זו כמעט הרשומה היחידה שאני מכיר בדבר בן-דוד של אבא שלי, שבא מצרפת להילחם כאן והיה בן 21 בנפלו...

ג. עולת ראיה

בצד הספרים המבויישים והנכלמים, רציתי להזכיר ספרים אחרים, הנושאים גם הם הקדשות, אלא שאינם מבויישים ואינם נכלמים. אלה הם עותקי הספרים שסיפור המעשה שלהם מוביל מגיבורי ההקדשה הידידותית, לא אל השוק, אלא אל מי שקשור בהם, כשהוא לעצמו, אל מי שמחזיק בעותק של הספר מפני שהוא מספר לו סיפור מעניין שגם הוא עצמו אחד מגיבוריו. אסיים אפוא בספר שקרוב אליי ממש, לא רק רגשית אלא גם משפחתית.


בספרייתי שמור עותק של הספר 'עולת ראיה', שהוא 'סדר תפלה עם פירוש עולת ראיה מאת הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל'. הספר, שהוא פירוש לסידור שחיבר הראי"ה קוק (ומכאן משחק המילים שבכותרת), נדפס לראשונה בשנת תרצ"ט (1939), ומאוחר יותר במהדורות מתוקנות שונות על ידי מוסד הרב קוק. הספר ניתן כמתנת נישואין להוריי, שמעון כשר וצפורה רבינוביץ-תאומים, על ידי הרב צבי יהודה קוק (1982-1891) בנו של המחבר, שההדיר את ספרי אביו לאחר פטירתו.

הרב צבי יהודה היה בן-דוד של אמא שלי: אמא שלו, אשתו השנייה של הרב קוק, היתה אחות של אבא של אמא שלי, הוא סבא שלי, הרב יעקב רבינוביץ-תאומים. ההקדשה מחורזת, מקורית ומרגשת. הספר נמצא בידי, מפני שעבר אליי בירושת הוריי ובאדיבותו הרבה של אחי רימון.

וזו לשון ההקדשה המחורזת:
ליקירי מר ר' שמעון ומרת צפורה רחל כשר-רבינוביץ הי"ו [ה' ישמרם ויחיים] 
בחבת הקודש היות לטהרה מכשרת 
לנֹעם שמחת כלולתכם זאת מזכרת 
לתוספת לדור אבות עטרת תפארת 
לאות אושר חיים וישע משמרת 
תעלה רצון בידידות הוקרה וברכות עתרת
צבי יהודה הכהן קוק
האב, הרב אברהם יצחק קוק
הבן, הרב צבי יהודה קוק

אמי צפורה נפטרה בראשון של חג הפסח שעבר, בת 101 הייתה במותה. יהיו דבריי אלה ציוּן לזכרה.

רשימות נוספות בסדרה 'הספרים המבויישים שלי'


7 תגובות:

  1. Excellent, as always.
    Small correction - שנת הכ"ה למדינה was 1973, not 1963.

    השבמחק
  2. נגע לליבי הקטע על הספרים המבויישים. תודה לכותב ותודה למפרסם.

    השבמחק
  3. מרגש, הרעיון של ספרים מבויישים -
    לא פעם הרהרתי בנושא , הרגשה של כניסה לחיים של מישהו/ מישהי בעצם קריאת ההקדשה.

    השבמחק
  4. איזה הבדל תהומי בין הראי"ה ובין בנו הרצי"ה. בין תקופת טרום המדינה ואף טרום השואה (הרב קוק נפטר בשנת 1935) ובין תקופת מלחמת ששת הימים והפיכת הציונות הדתית לגורם פוליטי משיחי דומיננטי לעתיד האומה. ממש אבולוציה (אולי אף רבולוציה) דתית, רוחנית, פוליטית ומדינית המתרחשת לנגד עינינו.

    השבמחק
  5. צבי הרדוף, רחובות2 באוקטובר 2014 בשעה 23:34

    עלבון נותנו, או מחברו, של ספר נושא הקדשה מעורר בי מחדש תחושה מימים רחוקים- רחוקים, ימי ילדותי, שהיתה מתעוררת בי לשמע השורות "...פרח נתתי לנורית, נתתי הכל/נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר/ והלכה לשחק לה עם ילד אחר...

    השבמחק
  6. גם אלי מדבר מאוד נושא הספרים המבויישים. ויש לי כמה כאלו. הרגשתי כך כלפיהם בלי לכנות את ההרגשה בשם. זכורתני מילדותי ספר עבה ויפה בגרמנית עם שירים ואיורים נהדרים שמצאתי על יד פח האשפה. (מאוד צורם לי לראות ספרים ליד פחי אשפה ואני תמיד "מצחלה" אותם) והייתה בו גם הקדשה בגרמנית. לקחתי אותו הבייתה ובקשתי מאבא שיתרגם לי. זו הייתה הקדשת אוהב לאהובתו. הכרתי אותם. היא נפטרה זמן קצר לפני כן. הבאתי את הספר לבית הקברות והנחתי אותו על קברה ליד מקום הראש. לימים ראיתי שהגשם עשה בו את שלו, ולשנים הוא כבר לא היה שם והרגשתי שהוא "חזר אליה".

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.