יום שישי, 26 בדצמבר 2014

אבד חסיד מן הארץ: הרב והחוקר יהושע מונדשיין נפטר


צילום: עזרא לנדאו

השבוע, ביום רביעי בבוקר, ב' בטבת תשע"ה (24 בדצמבר 2014), נפטר חברי הטוב הרב יהושע מונדשיין, ועוד באותו הלילה הובא לקבורה בחלקת חב"ד שבהר הזיתים. יהושע היה חסיד חב"ד וחוקר דגול של החסידות ותולדותיה, אך לפני הכל היה איש של אמת, שקיים כל חייו את הציווי המקראי 'לא תָגּורוּ מפני איש', ויהיה מחירו אשר יהיה. לפני כמה חודשים, והוא רק בן 67, חלה במחלת סרטן הריאות, שכילתה את גופו עד מוות. 'היה איש – וראו: איננו עוד'.



עוד תבוא מן הסתם השעה להספידו באריכות ולסקור את פעלו הרב, ובעיקר יש לקוות שילדיו, חתניו, נכדיו ומעריציו ימצאו את הכוחות ותעצומות הנפש לכנס את היבול העצום של מורשתו הספרותית  עשרות ספרים וקונטרסים, מאות רבות של מאמרים, שפורסמו באין ספור במות, כולל באינטרנט, ואלפים רבים של מכתבים קצרים וארוכים (בכתב יד ובאי-מייל), הערות ותגובות, אנקדוטות וקוריוזים.

במגרותיו שבחדר העבודה בביתו, ובדיסק הקשיח של המחשב שעל שולחנו, טמונים עוד עשרות רבות של מאמרים וספרים בשלבים שונים של גימור, דברים שהתחיל ולא זכה לסיים. בין המפעלים שעסק בכתיבתם ולשמם אסף חומרים במשך שנים, ידוע לי על לכסיקון של רבני חב"ד לדורותיהם, ועל מהדורה מבוקרת ומוערת של 'בית רבי', ספרו החשוב של חיים מאיר היילמאן, שראה אור לראשונה בברדיצ'ב בשנת 1902, ופתח את מסורת הכתיבה ההיסטוריוגרפית של חב"ד. משימה ראשונה צריכה להיות אפוא רישום מסודר של כל כתביו ופרסומיו, ואין זו מלאכה קלה כלל ועיקר.

יהושע היה איש פלא. לא רק ידען מדהים בתולדות יהודי מזרח אירופה בכלל ובתולדות החסידות בפרט, אלא גם ניחן בשכל חריף ושנון, ביכולת ניתוח חדה כתער, במוח מקורי ופורה ובכישרון כתיבה, סגנון רהוט וישר, המתרחק מפלפולים ומסברות כרס ויודע להתאים את עצמו לכל במה ולכל קהל קוראים. ועל כל אלה, חוש הומור מפותח, ומבט אירוני, שלא לומר ציני, על סביבתו הרחוקה והקרובה, על ה' ועל משיחו.

יהושע מונדשיין, יוני 2012 (צילום: דוד אסף)

נסיבות חייו הביאוהו לעולם החסידות ובמסגרתו מימש את עצמו ואת כישרונותיו הנדירים. אלמלא כן, ולוּ היה בוחר במסלול האקדמי, אין ספק שהיה יכול למצות ביתר שאת את יכולותיו האינטלקטואליות והמחקריות. היה לו תואר שני בלימודי ספרנות, ובשלב מסוים אף שקל ברצינות להירשם ללימודי דוקטורט בהדרכתי (לכאורה, רק כדי לשפר את משכורתו), אך לבסוף ויתר.

יהושע לא נולד בבית חסידי, אלא בבית דתי-לאומי. הוא גדל בתל-אביב של שנות החמישים והשישים והיה מה שקרוי בפי החרדים 'מִזְרוֹחְניק'. הוא למד בישיבת 'היישוב החדש', ישיבה תיכונית מודרנית שהייתה קרובה ברוחה לעולם החרדי, אך בשנת 1960, סמוך להיותו בגיל בר-מצווה, נמשך לבו לחסידות חב"ד.

המכתב הראשון שקיבל יהושע מונדשיין מהרבי מליובאוויץ', 1960
(תשורה מחגיגת הבר מצוה של מנחם מנדל מונדשיין, תשס"ח, עמ' 7)

בשנת 1963, בהיותו בן 16, החליט, לאחר לבטים, כי מקומו יכירנו אך ורק בחסידות חב"ד, ומאז ועד יומו האחרון נשאר חסיד נאמן בגופו ובנפשו. חסיד נאמן בלי ספק, אך בשום פנים ואופן לא חסיד תמים (ואין כוונתי, כמובן, למושג החב"די 'תמים', אלא למובן הפשוט של מילה זו בלשוננו). הוא עבר ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבכפר חב"ד, שם גם נישא, בשנת 1969, לרחל, רעייתו הראשונה ע"ה, ושם גם נולד, שנה לאחר מכן, בנם הבכור דוד (אחריו נולדו עוד לוי יצחק, הלל, חיה ודינה). מכאן ואילך הקדיש יהושע את חייו ללימוד, למחקר ולפרסום תורת חב"ד.

בביקוריו בחצר חב"ד בניו-יורק נשא יהושע חן וחסד בעיניו של האדמו"ר האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שאף הציע לו לקבוע את מקומו בסמוך ולהיות אחראי על אוסף הספרים הגדול שלו. משיקולים שונים דחה יהושע את ההצעה והעדיף לחזור ארצה. בסוף שנות השבעים קבע את מקומו בירושלים והחל לעבוד כספרן במחלקה לכתבי יד וארכיונים שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם. בניגוד למסופר בכמה מקומות, כאילו החלטתו זו העכירה את יחסיו עם הרבי, הקשרים ביניהם נותרו כשהיו, כחסיד לרבו, ויהושע אף פרסם מכתבים רבים שקיבל מהרבי לאורך השנים.

יהושע מעולם לא התנכר לעברו. ולא רק שלא הכחישו, אלא אף התרפק עליו בגעגועים. למן שירי תנועת 'בני עקיבא', שעוררו בו נוסטלגיה מתוקה ותמיד דחק בי לברר את מקורותיהם, ועד הסכמתו המיידית לתרום מאמר פרי עטו לספר היובל לכבודו של פרופסור עמנואל אטקס, שהיה 'קומונר' שלו בסניף 'מרכז' של 'בני עקיבא' בתל אביב. ההקדשה שצירף למאמר אומרת הכל: 'לזיכרון יובל שנות היכרות בעיר הילדוּת' (דוד אסף ועדה רפפורט-אלברט [עורכים], ישן מפני חדש: שי לעמנואל אטקס, ב, מרכז שזר, תשס"ט, עמ' 429).

כמה שנים קודם לכן לא היסס יהושע לתקוף את אחד ממחקריו של אטקס, על מקומו של הגאון מווילנה ברדיפת החסידים, ולהציע פרשנות היסטורית שונה לחלוטין לאותם אירועים (כרם חב"ד, ד, 1992, עמ' 221-182). כזה היה האיש: במקום שבו ראה את שורת האמת, לא היסס לבקר, להתווכח ואף לתקוף  בחריפות ולעתים אף בארסיות  את מי שבעיניו מסלף אותה. הוא הגן על האמת שלו, אך גם על כבודה של החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט.

את מאמרו 'פרנסי וילנא והגר"א, ומלחמתם בחסידות' (כרם חב"ד, שם, עמ' 221) סיים מונדשיין במשפטים יוצאי דופן:
וידוי אישי: כמו רבים שקדמוני, גם אני איני אובייקטיבי, אך שלא כמותם – אני מודה באשמה זו. ובַקָשתי מלפני קוראי דבָרַי: אנא, השתדלו אתם להיות אובייקטיבים. 

בכך המשיך יהושע מסורת שהחל בה מורו, חיים ליברמן (רח"ל), הביבליוגרף והחוקר, שהיה מזכירו האישי של האדמו"ר השישי וניהל את ספריית חב"ד עד שסר חינו בחצר הרבי בעקבות 'משפט הספרים' הידוע. מונדשיין, שרחש לליברמן כבוד רב, פרסם בקובץ עלי ספר, ו-ז (תשל"ט), ביוגרפיה וביבליוגרפיה של כתביו, וסייע לו להביא לדפוס את שלושת כרכי מאמריו, 'אהל רח"ל'. וכשם שליברמן לא היסס, לפני עשרות שנים, להתווכח עם בכירי החוקרים באקדמיה (גרשם שלום, יוסף וייס) ולהצביע על טעויותיהם, כך גם תלמידו מונדשיין: במקום שראה את 'חילול האמת' לא חלק יהושע כבוד לאיש  לא לפרופסורים ולא לרבנים, לא למתנגדים ולא לחסידים. הוא פרסם מאמרי פולמוס נוקבים עם חוקרים כמו אברהם רובינשטין, יהודה ליבס, רעיה הרן ואחרים, עם בני פלוגתא ממחנה 'המתנגדים'-הליטאים, כמו דב אליאך או דוד קמנצקי, וגם עם מתנגדים מתוך המחנה החסידי-החב"די פנימה, כמו יוסף יצחק קמינצקי או אהרן דב הלפרין, עורך השבועון 'כפר חב"ד', של'חקירותיהם' ולסיפורי מעשיותיהם לעג בשורת מאמרים באינטרנט. מתוך הוויכוחים הסוערים הללו, שלא פעם גם נענו על ידי המותקפים, התבררה האמת, לכאן או לכאן.

יהושע מונדשיין בביקור בסמולנסק על רקע האנדרטה לגנרל קוטוזוב שלחם בצבאות נפוליון

כל חייו נע יהושע בין העולמות  חסידות חב"ד מכאן ועולם המחקר האקדמי מכאן – ולא ראה סתירה ביניהם. במשך עשרות שנים, עד פרישתו המוקדמת לגימלאות, עבד במחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה הלאומית. בשנות השבעים והשמונים הייתה מחלקה זו, בניהולו של ד"ר מרדכי נדב המנוח, ואחר כך של מחליפו רפי וייזר, מן המקומות המופלאים שיכולת למצוא בירושלים. התרכזה שם חבורה יוצאת דופן של אנשים מקוריים ובעלי ידע בלתי מצוי בתחומם. איש מהם, להוציא המנהל מרדכי נדב, לא היה בעל תואר פורמלי של דוקטור, אך כמות הדעת שהצטברה שם, בקומת המרתף האפלולית של הספרייה, הייתה יכולה להאיר את הארץ כולה. לצדו של יהושע, שהסתגר בקיטונו ועסק בזיהוי ובקטלוג של ספרות רבנית וחסידית, אזכיר גם את רפי וייזר, שלמה צוקר, רבקה פְּלֶסֶר, מרגוֹט כהן, ירון סָחִישׁ ואפרים ווּסט. בטח היו עוד כמה ששכחתי...

ספריו החשובים של מונדשיין כללו ביבליוגרפיות מפורטות של ספרי חב"ד הראשונים; ספרים על מנהגי חב"ד ('אוצר מנהגי חב"ד'); מהדורות ביקורתיות ('שבחי הבעש"ט' על פי כתב יד שקדם לדפוס); ארבעה כרכים של כתב עת ושמו 'כרם חב"ד', שהוא עצמו כתב מהחל עד כלה; ספרי היסטוריה של חב"ד, גדושים במסמכים ובתעודות, רובם כאלה שחשף בעצמו ('מגדל עֹז', 'המאסר הראשון', 'המסע האחרון'). לצד הספרים שחיבר, ההדיר וערך, פרסם יהושע אין סְפוֹר מאמרים, בנושאים רבים ומגוונים, בבמות תורניות ואקדמיות, ולא נמנע גם מכתיבה פופולרית שקנתה לה מעריצים רבים.



את נחישותו ואומץ לבו הפגין יהושע בשנת 1993, כשנה לאחר שלקה הרבי בשבץ מוחי, כאשר פרסם את 'אגרת לידיד'. באיגרת זו הוא הוקיע, בבוטות ובחריפות חסרת תקדים, את החסידים היוצאים בהכרזות רמות על משיחיותו של הרבי, את 'מבצעי המשיח' למיניהם ואת 'טקס ההכתרה' המשונה, שנערך בחצר הרבי המשותק בי' בשבט תשנ"ג. הוא אף נקב בפירוש בשמו של 'החוזר' המוערך, הרב יואל כַּהַן, והאשימו בלא פחות מהרס החסידות (לאחר מותו של הרבי, שינה הרב כהן את דעתו, הודה שטעה והפך למתנגדם של המשיחיסטים). מלכתחילה נכתבה איגרת זו לכמה חברים אישיים של יהושע, שבאותה שעה קשה לחסידות היו אובדי עצות, אך כהרף עין נפוצה האיגרת והפכה לשיחת היום בחב"ד. מני אז הפך יהושע לאויב נחוש של הזרם המשיחיסטי בחב"ד, וסנט בהם בכל הזדמנות שנקרתה לידו.

ככל שהכיר יהושע בערך עצמו ובהישגיו, מבחינת אישיותו היה צנוע ביותר ובעיקר ביישן. כוחו לא היה בפיו אלא בעטו, ולכן כמעט אף פעם לא הרצה או נשא דברים בפומבי ונמנע מלהשתתף בכנסים שאליהם הוזמן. מופנם היה והתקשה בתקשורת בין-אישית, ועל כן העדיף את הכתיבה על הדיבור. מהפכת התקשורת הממוחשבת היטיבה עמו. הוא השתלב מיד במדיום החדש של האינטרנט והאי-מייל והפך אותו לעיקר. לפני כעשור הוא היה מן החרדים הראשונים שהשתתפו בבמות האינטרנט שהחלו לצבור תנופה, ופרסם מאות ואלפי תגובות ב'פורומים' הפופולריים של האתר 'בחדרי חרדים'. השתתפותו בלטה בפורום 'ספרים וסופרים' (ממנו פרש בחמת זעם, לאחר שהותקף בגסות על ידי כמה מגיבים), ובעיקר בפורום הפנימי והפרטי של חסידי חב"ד הדעתנים, שנקרא 'אנשי שצעדרין'. במופעיו אלה חתם בשמו הספרותי 'י' לבנוני', אף שהיה זה סוד גלוי לכולם מי עומד מאחורי שם זה.

אתר האינטרנט החב"די 'שטורעם.נט' היה במת הבית שלו, שהסכימה לארח את סדרת מאמריו השערורייתית – אין מונח אחר לתאר אותה  'סיפורים וגלגוליהם'. בסדרה זו, שנמתחה על פני כשבעים וארבעה פרקים, חשף מונדשיין את 'ילקוט הכזבים' החב"די. הוא לעג לבדיות ולאגדות, שלא היו ולא נבראו אך קנו שביתה בפולקלור החסידי, הוכיח מה היה מקורן הלא טהור ולא היסס להוקיע את הכזבנים והזייפנים. שחיטת 'פרות קדושות' זו התקבלה בתדהמה ובכעס על ידי חסידים תמימים רבים, אך חסידים רבים לא פחות, בעיקר 'בעלי מוח' שבהם, שאבו הנאה מלוא חופניים מן הסיפורים העסיסיים, מהידענות המופלגת ומן ההומור. מובטחני שאם כל הרשימות הללו תכונסנה לספר הוא יהיה רב-מכר.


את בלוג 'עונג שבת' ליווה יהושע מיומו הראשון, בתגובות וברעיונות. כך למשל, העלה בפניי את הרעיון לחקור את השפעת הזמר הרוסי על המוסיקה החרדית. הוא טען שלא רק על תנועות הנוער החלוציות והחילוניות השפיעו שירים אלה, אלא גם על החרדים, חסידים ומתנגדים כאחד. הרשימות הראשונות שחיברתי בסדרה 'גלגולו של ניגון' היו פרי רעיונותיו של יהושע (למשל, 'אם מחר תפרוץ מלחמה: המקור הקדוש של ניגוני נובהרדוק'; 'איך הפכו פרשי בודיוני לחיילים בצבא האדמו"ר?'; 'מפסגות מנצ'וריה אל פינת בית הכנסת'). יהושע אף תרם לבלוג עונ"ש שתי רשימות מרתקות ('גלגולו של סיפור: רב של פורים'; 'קח רבנית קבל רבנוּת: פרק לקורות הרבנות בישראל').

בנובמבר 2013, זמן מה קודם שפקדה אותו המחלה הארורה, החליט יהושע לפתוח בלוג משלו. הוא קרא לו בשם אופייני 'אמ"ת  אמת מארץ תצמח', אך הספיק לפרסם בו רק שלושה מאמרים (בהם מאמר חשוב 'מאה שנה למשפט בייליס: החסידות על ספסל הנאשמים').

בין השאר הסביר יהושע מה הניע אותו לפתוח את הבלוג  איומים שקיבל אתר האינטרנט 'שטורעם' ממערכת השבועון 'כפר חב"ד' לבל יעזו לפרסם עוד את מאמריו:


מאות אי-מיילים החלפנו בינינו במרוצת השנים, לעיתים כמה ביום, וכמובן שאינני היחיד שעמו עמד יהושע בקשר כה אינטנסיבי. עם זאת, זכיתי להיחשב במשך שנות דור כידידו. דומני שהייתי היחיד באנשי האקדמיה שעוסקים בחקר החסידות שנהנה מאמונו, ואף שהיה נדיב עם רבים ששיחרו לפתחו – עמי היה נדיב שבעתיים. הוא העניק לי במתנה את ספריו, בא לנחמני בימי אבלי, וכך נהגתי בו גם אני. כמובן שהתייעצנו ונעזרנו זה בזה, החלפנו ביננו חידודים ודברי שנינה, קוריוזים ואף דברי רכיל משני העולמות.

כבר בשנת 1992 פרסמתי מאמר על אחד מספריו (The Rebbe was Framed, The Jerusalem Report, December 17, 1992), ולפני כשנתיים פרסמתי רשימה נוספת, בעיתון 'הארץ', 'לנפוליאון לא תהיה תקומה', שתיארה את שני ספריו האחרונים וגרמה לו קורת רוח רבה (הארץ, 11 בינואר 2013. הרשימה נדפסה מאוחר יותר גם במהדורה האנגלית של העיתון). את מאמרו, 'הגר"א וחלקו במלחמתה של וילנה בחסידים', הכנסתי לקובץ המאמרים בעריכתי, צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות, מרכז שזר, תשס"א, ובכל ספריי וברבים ממאמריי היה הוא בין הראשונים שהופיעו ברשימת התודה. אין ערוך לעזרה הרבה שהושיט לי במהלך השנים, ואין גבול לתודה שאני מכיר לו על כך. כשהחזיר לי כתב יד של מאמר, שביקשתי ממנו שיקרא קודם פרסומו, התנה עמי שלא איעלב מהסגנון הלגלגני של הערות הביקורת שלו. לא נעלבתי אף פעם, שכן קריאתו הביקורתית הצילה אותי משגיאות שהיו יכולות להיות מביכות הרבה יותר...

הידידות ששררה ביננו הייתה ידועה ברבים. כשהוצאתי לאור את ספרי 'נאחז בסבך' (2006), שהפרק העיקרי בו עסק בהתנצרותו של משה, בנו של רבי שניאור זלמן מליאדי, ובדרך שבה חסידות חב"ד לדורותיה עסקה בשכתוב ובסילוף פרשה זו, היו חסידים שהאשימוהו ב'מסירת' סודות מן החדר לידי, מה שכמובן היה רחוק מן האמת.

הרבה יש לספר על יהושע, ותקצר היריעה. הסתלקותו היא בראש ובראשונה אסון לרעייתו ולבני משפחתו, אך גם אבידה גדולה לחבריו ולמעריציו בקהילת חוקרי החסידות באקדמיה. כשלעצמי איבדתי ידיד לחיים ולמקלדת, ואין לי תמורתו. הרבה מעות יש לי, ואין שולחני להרצותן...

*

לאחר שפרסמתי בין חבריי את הידיעה המרה על דבר פטירתו של יהושע קיבלתי תגובות רבות, ואפרסם כמה מהן, שמעידות על מקומו החשוב גם בקרב קהילת החוקרים.

ראשון כתב לי הרב שלום דובער לוין, הספרן הראשי של ספריית חב"ד בברוקלין ובעצמו חבר בנפש של יהושע:
ברוך דיין האמת. דומני שלא אחטא לאמת, אם אומר שאתה ואני היינו הכי קרובים אליו בעיון ומדע. נחתמה תקופה...
יהושע היה גדול חוקרי חסידות חב"ד בדור האחרון וערך מספר עצום של ספרים, בנושאים הללו:
  • תולדות חב"ד – על פי מסמכים מקוריים שחשף, עם הוכחות להבדיל בין מסורות מוסמכות לבין אגדות;
  • ביבליוגרפיה של ספרי חב"ד, בעיקר בסדרת 'תורת חב"ד – ביבליוגרפיות'.
  • ביוגרפיות של גדולי חסידי ורבני חב"ד.
  • מנהגי חב"ד – בסדרת הכרכים והמאמרים 'אוצר מנהגי חב"ד'.
  • תורת חב"ד – עריכת דרושים, בתוספת מראי מקומות, ציונים, ומפתחות.
הרבי הוקיר את ספריו ומאמריו באופן יוצא מהכלל, והרבה לדרוש ממנו להוסיף עוד ועוד. הכרתי אותו לראשונה בתשכ"ז, כשבא לשנת לימודים אצל הרבי. למדנו אז משך זמן בחברותא. אחר כך נפגשנו והתיידדנו בתשל"ז, כשעמד על הפרק למנותו לספרן ספריית חב"ד. למעשה מינה אז הרבי אותי לממונה על הספריה, ומאז ואילך היה לנו קשר מכתבים תמידי. בארכיון שלי יש יותר מאלף מכתבים שכתב לי במשך השנים. ההתכתבות התמקדה בעיקר בדיונים על תוכן הספרים שערכנו. יהי זכרו ברוך, וניבדל כולנו לחיים טובים וארוכים.
כתב פרופסור שמואל פיינר מאוניברסיטת בר-אילן:
ברוך דיין האמת. יהושע היה אחד החונכים המשמעותיים ביותר שלי בכניסה לעולם המחקר, כאשר עבדתי תחתיו כסטודנט במחלקה לכתבי היד והארכיונים בספריה הלאומית. מלבד היותו חוקר דגול של החסידות, לסקרנותו ורוחב ידיעותיו לא היו גבולות. הוא היה בקי גם בעיתונות העברית של ההשכלה ובסבך תולדותיה של תנועת ההשכלה, והוא זה שהעמיד לרשותי לפרסום את צילום 'ספר המצרף', אחד החיבורים המרתקים של השכלה הרדיקלית. הליכתו על הסף בין העולמות חיברה יחד באדם הגון, צנוע וישר דרך גם פתיחות, אומץ לב וחתרנות, וגם מחויבות מוצקה לעולם החסידות. יהי זכרו ברוך.
כתבה פרופסור עדה רפפורט-אלברט, מיוניברסיטי קולג' בלונדון:

Thank you for letting us know. An admirable scholar and a brave man of remarkable intellectual integrity. A great loss to hasidic scholarship

כתב שלמה צוקר, עמיתו לעבודה במחלקה לכתבי יד בספרייה הלאומית:
יהושע מונדשיין, הרב, המלומד הדגול והאדם היקר. זכיתי להיות חברו לעבודה, והיינו מחליפים בינינו מכתבים בדואר האלקטרוני, עד שחלה. נתקיימו בו הדברים ששנו חכמים בעוסק בתורה: 'אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות ... ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן'. 
הרבה למדתי ממנו. ומי שראה את האיש הרציני והשתקן הזה משעשע ילדיו של חברו, שבאו אליו בסוף יום העבודה, ידע מהו חן וטוּב לב.  
זכר צדיק לברכה.


19 תגובות:

  1. אכן, ברוך דיין אמת . לדעתי ,יש כמה דברים שבגללם אין מנוס מלכבד את הנטייה הרווחת במקומותינו ובעמנו "לדובב שפתי ישנים".
    ונדמה לי שברשימתך המופלאה על ר' יהושע מונדשיין ז"ל הצלחת להוכיח שאין נשיאת הספד ראוי רק כ"נטייה שבלב" אלא שיש בה משהו שמ"יסוד העולם " . יישר כוח ומי ייתן ואכן יימצאו הכוח והתבונה להשלים את הטעון השלמה ולומר לדבק- טוב!

    השבמחק
  2. גם אני משתתף בצער על פטירת ידידי ותלמידי ר' יהושע ע"ה והמקום ינחם את האבלים: רעייתו, אחיו, בניו ובנותיו הע"י, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים (ויש מדקדקים לציין שאין אומרים 'ולא תוסיפו לדאבה עוד', ושמעתי מהגרש"ז אויערבוך פירוש קשה מאוד לסיבת הוספת מלים אלו ואכהמ"ל).
    להספדו המקיף של העורך, אוסיף, כי פעם סיפר לי על ההצעה שקיבל בזמנו לשמש כספרן הראשי ומנהל ספריית ליובאביטש בקראון הייטס, ואפרט את מה שכיסה העורך במלים השחוקות 'מסיבות שונות'. ר' יהושע ז"ל השיב להצעה, כי עליו להתייעץ תחילה עם רעייתו ע"ה, על כך נאמר לו שלאור תשובה זו ההצעה בטלה ומבוטלת ...! בשולי הסיפור הזה הוסיף ואמר כי הוא מברך כל יום על דחיית ההצעה, כי לאור המצב שם לא הייתה עבורו מתפקיד זה שום תקווה בתפקיד זה (כנראה לא בגשמיות ולא ברוחניות, אם כי נימוק זה שהבנתי ממנו קצת תמוה בעיני לאור ההזדמנות שיש בתפקיד זה להגיע לחומר רב שאין דרך אחרת להגיע אליו, ולהיטותו העצומה של ר' יהושע להשגת חומר ידועה, שהניבה תוצאות נפלאות. תוספת שלי, שז"ה).
    כמובן שיש מה לכתוב עליו ועל ענייניו, על 'אמונתו' הפורמלית ועל 'אמונתו' הפנימית, ועוד חזון למועד.
    אזכיר ברמז לכבוד העורך, כיצד התחילה התעסקותו בפרשת 'הרב הקדוש רבי משה', מה הייתה הידיעה הראשונה, ה'טריגר' שהוביל את העניין, בהערתו של אבי המשומד מרגליות מהמוזאון הבריטי.
    בברכת ערב שבת שלום

    השבמחק
    תשובות
    1. במכתב מכ"ד אדר תשל"ה (נדפס בתשורה לב"מ תשע"ג עמ' 53 אפשר להורידו כאן http://www.teshura.com/teshurapdf/Mondshine%20BM%20-%20Av%2014%205773.pdf) כתב ר"י ע"ה לרבו:
      "שוחחתי אמש עם הרב חדקוב שי' בדבר אפשרות רשות הגירה לכאן ע"י שה'מרכז' יבקשני לעבודתו – והפנה אותי לעו"ד לברר האפשרויות המתאימות ביותר, אם מהכא או מהתם וכו', (ולמרות שלא דובר שאבא לכאן תוך יום או יומיים,אך בכדי שלא יהיו' אח"כ עכובים רציתי להתחיל הפרוצדורה מיד)."
      אז כנראה הסיפור מורכב יותר .
      בכל אופן אנו פונים בבקשה לר' שלמה זלמן : אנה! אל תמנע טוב.

      (בpdf הנ"ל יש דבר מוזר, אם מעתיקים הקטע שציטטתי לקובץ וורד "מגלים" קטע חדש אודות עגנון. מעמעולם לא ראיתי דבר כזה ואיני יודע פשר דבר. )

      מחק
    2. "גם אני משתתף בצער על פטירת ידידי ותלמידי ר' יהושע ע"ה והמקום ינחם את האבלים: רעייתו, אחיו, בניו ובנותיו הע"י, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים (ויש מדקדקים לציין שאין אומרים 'ולא תוסיפו לדאבה עוד', ושמעתי מהגרש"ז אויערבוך פירוש קשה מאוד לסיבת הוספת מלים אלו ואכהמ"ל)".
      מאחר ואינך כותב מה אמר לך הגרש"ז אויערבך, לא נדע אם פירושו הוא פירוש קל או קשה, מה שלי קשה אינה התוספת של "ולא תדעו לדאבה עוד", אלא עצם הנוסח המקובל והקבוע של ניחומי אבלים: "המקום ינחם אותך (אתכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", בעוד שהנוסח הקדום לניחומים היה אישי – "תנוחמו" (במסכת שמחות, ברייתות מאבל רבתי פרק ד הלכה יג, וברמב"ם הלכות אבל פי"ג הלכה ב, "תנוחמו מן השמים", אך בפירוש המשנה (סנהדרין פרק ב משנה ב, הוא משמיט את ה"מן השמים", וכותב: "מה שאומר הוא לבני אדם כשהוא מנחמם תנוחמו", וראה בהערת הרב קאפח בפירוש המשנה להרמב"ם שבמהדורתו (שם הערה 6) המציין לרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ה הלכה ד, והלכות אבל פרק ז הלכה ו), שבהם השמיט הרמב"ם את "מן השמים".

      המלים "ולא תדעו לדאבה עוד" (שמקורם פסוק בירמיהו פרק לא פסוק יא) : "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד"), הם ניחומים "אישיים" כמו "תנוחמו", ולא כמו הניחומים "בתוך שאר אבילי ציון וירושלים", שנתקבלו כנוסח תפילה שאין לשנותו, ההופכים את האמירה, למעין "יקום פורקן".

      מחק
    3. בתשובה לאנונימי:

      העתקתי את התמונה לוורד ואכן חשפתי את הקטע הנוסף המדבר אודות עגנון. ההסבר הטכני לתופעה פחות מעניין. המעניין הוא העובדה כי מחבר ה'תשורה' בחר שלא לפרסם את הקטע הנ"ל. אביאו בלשונו:
      "בקשר לעגנון, הנה פרסמו פעם ב'גנזים' פקסימיליא ממכתב שלו ובו כותב שהרב שטיינזלץ נשלח אליו בשם כ"ק אד"ש בענין מסוים וכו'. ולא רציתי להזכיר זאת במכתב היחידות שלא ישתמע כאילו זו הצדקה וטעם שבגללו כתבתי על הסופר הנ"ל ואיני בא אלא להודיע העובדה אך מכתב הנ"ל אינו מפורסם כ"כ כי לא נרשם ברשימות הביבליוגרפיות של עגנון".

      אני משער כי "גנזים" הנ"ל הוא הכרך של תש"ל שהוקדש לעגנון, עם פטירתו. יהיה מעניין לראות את המכתב הנ"ל ואולי להסיק ממנו קצת על היחס ההדדי בין עגנון לרבי.
      אני מניח כי הר' מונדשיין בחר לצנזר את הקטע המדובר, אם בשל היחס בציבור החרדי לעגנון וספריו, או בכדי שלא לשבר את האוזן על אודות מה שוחח ב'יחידות' עם הרבי.
      יש לציין כי בבמה חב"דית אחרת הוא מצטט ממנו בכל פה:
      http://shturem.net/index.php?section=artdays&id=352

      מחק
    4. האם זה אומר שהי' ביקורת מהאדמו"ר על מאמרו "מוטיבים חב"דיים ב"הנדח" לש"י עגנון." (‫ בקורת ופרשנות 16 (תשמא) 135-153) ולא רצה שזה "ישתמע כאילו זו הצדקה וטעם שבגללו כתבתי על הסופר הנ"ל"

      מחק
    5. חשבתי לפרוך זאת כיון שתאריך היחידות קודם בכמה שנים לתאריך המאמר, אבל מסתבר שחיפוש קצר מעלה שאכן כדבריך כך הוא, את הביקורת של האדמו"ר (על המאמר) תוכל למצוא כאן:
      http://www.teshura.com/teshurapdf/Mondshine-BM-Kislev%2017%2C%205768.pdf
      עמ' 77
      http://chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=8874&CategoryID=1657

      מחק
    6. גם בעמודים :72(קטע הא')
      73 (קטע הב')
      75
      "מגלים" ההשמטות (אלא שהשורה אודות האנציקלופדיה העברית דומני ברור שראיתי כבר ואיני מוצאה)
      מן הסתם יש עוד אלא שנלאיתי לחפש
      בודאי המרא דאתרא לא יקפיד שאנו דנים באתרא דילי'...

      אנונומי הנ"ל

      מחק
    7. עוד פנינה יקרה שדליתי מתחת לפני הקרקע בתשורה לב"מ תשע"ג עמ' 53, בקטע האחרון המתאר ביקור ר' עקיבא איגר אצל אדמו"ר האמצעי וחזרת 'מאמר' לפניו - מסתיים במילים "בביכלאך שכאן" - נוסף מתחתיו:
      "שאלתי את ר"ח שי' ליברמאן, ואמר שכ"ק אדמו"ר הריי"צ אמר לו שרע"א נרדם באמצע שמיעת מאמר הנ"ל (כמדומה שאדה"א במכתבו לצ"צ כותב ש"כבדו אזניו משמוע")."

      וראה כאן, בקטע "האם הושמע המאמר הארוך?
      http://chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=8443&CategoryID=1606

      כלומר, כוונת ר"י מונדשיין בהבאת האנקדוטה במכתב היא לאשש ולחזק את טענתו כי המאמר הארוך אכן הושמע בפני ר"ע איגר, וראיה לכך וכו'....

      מחק
    8. ועל "כבוד" כזה כתב אדמו"ר האמצעי (אגרות קודש מהדורת מש"מ עמ' רפ"ב) :"ונפטרתי ממנו בשלום ובכבוד גדול, כה יהי' מכל רבני וואלין ורבני ליטא כו' וד"ל ...
      אבל באמת ממכתב הנ"ל לא נראה שאמר המאמר 'אל תצר' כלל, לא באריכות ולא בקיצור.

      מחק
    9. http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=3751&st=&pgnum=211&hilite=

      מחק
  3. רואים כמה אהבת אותו.

    משתתף באבלך
    יהי זכרו ברוך

    השבמחק
  4. ירחמיאל גרבשטיין27 בדצמבר 2014 בשעה 1:39

    יהי זכרו ברוך.
    מי יתן ונזכה לראות את כל חסידי חב״ד שוכני עפר במהרה בימינו ובזאת תהיה נחמתנו.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני תקוה שקראתי את דבריך , כהבנתי :..כל חסידי חבד שוכני העפר, במהרה
      ולא - תמהה אני על חוסר הנימוס והרגישות . ומתפלאת על העורך שאיפשר ואישר שילוב הערה זו .
      ותודה לך , דוד על דבריך שהרחיבו את ה"היכרות" שלי עם הספרן הידען והצנוע -ז"ל .
      יעל ק.

      מחק
    2. לא מחקתי את התגובה דלעיל, כי נראה לי שמדובר בעלגות לשון ותו לא. הכותב מקווה לזכות ולראות בתחיית המתים במהרה בימינו.

      מחק
    3. כאדם וכחסיד חב"ד, אני המום מגילוי שנאה זה. אין מקום בבימה מכובדת זו להמשך הצגתה של אסופת רפש זו.

      מחק
  5. תודה דוד. ברוך דיין האמת.

    השבמחק
  6. http://chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=8874&CategoryID=1657

    סכנה בספרות מזויפת

    הרה"ת ר' יהושע שי' מונדשין פרסם מאמר (בחתימת יהושע ד. לבנון) שכותרתו: "מוטיבים חב"דיים ב'הנדח' לש"י עגנון" [ב'ביקורת ופרשנות' חוברת 16 אדר א' תשמ"א עמ' 135-153]. בתגובה כתב לו הרבי בשולי איגרת מכ"ח באייר תשמ"א ('היכל מנחם' כרך א' עמ' צט):

    בנוגע לספרי ש.י.ע. – דוגמא והסברה בדבר: מובנת זהירות וסכנת שטרי ממון מזויפים באם יש בהם ציטוט מנוסח שטרות האמתיים, אפילו באם הוא מסולף. וככל שיתרבה הציטוט מתרבה הסכנה.

    על פשר הדבר מספר הר"י מונדשיין ב'תשורה' בר-מצווה (טו"ב כסלו תשס"ח עמ' 77):

    "כמה שנים לפני כן שאלתי את הרבי ב'יחידות', האם להדפיס מאמר שכתבתי בקשר ל"מוטיבים חב"דיים" באחד מסיפוריו של הסופר ש"י עגנון; הרבי האריך מאד במענהו, ותמצית הדברים:

    "הוא עצמו בעולם האמת, ואומרים שבחייו היה שומר תורה ומצוות, ומסתמא כן הוא, אבל הכתבים שלו... עם תפוחי-אדמה אי-אפשר לזייף מטבע, רק עם סיגי זהב, סיגי כסף וסיגי נחושת... מוטב לנצל את הזמן על דברים טובים יותר.

    "אך מכיוון שכבר כתבת, ואינך מפרסם זאת בשמך, ואפשר שתצא מכך תועלת – יכול אתה להדפיס זאת".

    ומסכם הר"י מונדשיין:

    "נקודת תשובת הרבי במכתב מקבילה לדברים שנאמרו ב'יחידות', אלא שבדיבורו נקט בדוגמת מטבעות מזוייפים, ובמכתבו – שטרי ממון מזוייפים".

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.