יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

קוצים ושושנים: אגודת אזוב וריח הזעתר

אזוב מצוי (מקור: ויקיפדיה)

מאת אמוץ דפני

אם היו מבקשים ממני למנות את ריחותיה האופייניים של הארץ, הייתי מציב בראש הרשימה את צמח הטַיוּן, את שרף עץ האורן ואת ריח האזוב המצוי, שמוכר לנו בשם הערבי של התבלין המופק ממנו  'זַעְתַר'. 

המילה 'זעתר' משמשת אצלנו בשני מובנים: היא גם שמו של צמח האזוֹב המצוי, וגם שמו של התבלין עתיר הבשומת. את התבלין מכינים מעלי אזוב מיובשים וכתושים, פירותיו החמוצים של אוג הבורסקאים (הוא הסומאק בערבית), גרגרי שומשום, מלח ומעט שמן זית. הזעתר הוא התבלין הארץ ישראלי, בה' הידיעה, ואין מטבח מקומי הגון בלעדיו. 'שורשיו' כבר בתנ"ך ומאז הוא שב ומופיע בהתמדה בסיפורת ובשירה של בני הארץ.

פיתות עם זעתר (מקור: הבלוג של תמי)

האזוב מופיע במקורותינו הקדומים בהקשרים שונים: סמל לצניעות ומרכיב חיוני בפעולות הקשורות בהזאת דם קורבנות או בטיהור. גם חכמתו של שלמה המלך תוארה במקרא כנוגעת לאזוב: 'וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר' (מלכים א, ה 13). על פי פסוק זה, ועל סמך המשל הידוע 'אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר' (מועד קטן, כה ע"ב), תהו פרשנים ודרשנים לדורותיהם מה הוא בעצם ה'אזוב'?

צמח זה אמוּר אפוא להיות סמל של צניעות וענווה, בעיקר מול הארז, סמל הגאווה. כמו כן, הוא צריך לצאת מן הקיר, כלומר לגדול על גבי כתלים. טעות נפוצה היא לזהות את האזוב עם הטחב, אותו דשא קטיפה גמדי המכסה קירות לחים. עד היום אפשר למצוא סופרים ומשוררים המשתמשים ב'אזוב', כאשר כוונתם היא לטחב, המופיע בארצנו רק בימות הגשמים ובמקומות רטובים.

על הפסוק 'וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב' (שמות, יב 22) כתב רש"י: 'אזוב – מין ירק שיש לו גבעולין', ואילו הפרשן אברהם אבן עזרא ציטט את פירושו של 'הגאון' (הוא רב סעדיה גאון), שזיהה את האזוב עם הזעתר הערבי, שמכונה באירופה בשם אֹורֶגָנוֹ. עם זאת אבן-עזרא עצמו שלל פירוש זה משום שהזעתר הוא 'עשב נכבד במיני מטעמים', בעוד שהאזוב, היוצא בצניעות מהקיר, אינו יכול להיות 'עשב תקיף':
והגאון פירש האזוב מלשון ערבי זעת"ר ובלשון לעז אוריגנ"ו והוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן, כי הכתוב אומר על האזוב 'אשר יצא בקיר' ולא ידעתי מהו, רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף, כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק. 
ואכן, זיהוי האזוב שבתנ"ך עורר ויכוחים ממושכים בספרות התורנית והמדעית, ויש אומרים שמבין כל הצמחים הנזכרים במקרא זהו הצמח השנוי ביותר במחלוקת. במאמר בשם 'Hyssop in the Classical Era' (האזוב בתקופה הקלאסית), סקר אלפרד אנדרוס (Alfred Andrews) את הזיהויים השונים והמנוגדים של האזוב, וציין כי בשנת 1747 הקדיש חוקר שוודי ושמו צלסיוס כמה עשרות עמודים לסוגיה, ולבסוף לא ידע להחליט מה הוא האזוב באמת (Classical Philology, 56 /4, 1961, pp. 230-248).

כאמור, אבותינו השתמשו ב'אגודות אזוב' לצרכים שונים ומגוונים. כך, למשל, להזאת הדם בזמן הקרבת הקרבנות: 'וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם' (במדבר, יט 18); לטיהור מצורעים: 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב' (ויקרא, יד 4); ולחיטוי: 'תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין' (תהלים, נא 9).

השימוש באזוב בעבודת הקורבנות נבע מן האמונה שבכוחו של צמח זה לספוג את הדם ולמנוע את קרישתו. השומרונים משתמשים באזוב עד היום כאשר הם עוסקים בקרבן הפסח, ועובדה זו מעלה את ההשערה שזהו הצמח המוזכר במקרא. השומרונים גורסים, כי הזעתר לדם, כמו מים לסוכר, ולטענתם רק אזוב טרי, שנקטף זה לא מכבר, יצלח למטרה זו.  

בכפר הערבי נהוג, אפילו כיום, להרתיח עלי אזוב במים ולהשתמש במי שלקים אלו לחיטוי. לנוהג זה יש בסיס רפואי שכן עלי האזוב מכילים שמנים אתריים הקרויים 'קָרְבַקְרוֹל' ו'תִימוֹל', שהוכחו כקוטלי חיידקים. אומנם, הביטוי המקראי 'תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב' מתייחס לטהרה רוחנית, אך עולה בו הד זיכרון של השימוש באזוב לרפואה ולחיטוי (המילה 'חיטוי', במובן של ניקוי פיזי היא כמובן מילה מאוחרת).


אזוב מצוי בגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים

שלושת פניו של האזוב  צמח קירות, אמצעי חיטוי ומונע קרישת דם הקורבנות  מופיעים בבית אחד משל אבנר טריינין בשירו 'אֲזוֹבֵי-קִיר':

אבנר טריינין, אזובי קיר: שירים, הקיבוץ המאוחד, תשי"ז, עמ' 16

כאילו כל דברי הימים אשר לאזוב כונסו לבית-שיר זה, שהוא כולו תהיה על גורל האזוב שהקיר עליו גדל נותץ. תיאורו המדוקדק של בית הגידול מופיע בבית הראשון של אותו שיר:


מחשיד שהקול הוא קולו של האזוב, בעוד הידיים – ידי הטחב, שכן הקירות הלחים והפרוצים הם אשר צדו את תשומת לבו של המשורר.



השיר 'אזוב' של זרבבל גלעד כאילו נלקח מספר הדרכה של בית ספר שדה, ונועד למען אלו שאינם אמונים על נפלאות הצמח:

זרבבל גלעד, הבאר, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמ' 57

עלי האזוב ראויים למאכל כמות שהם, אך מעיכתם מוסיפה את שיכרון הריח למימד הטעם. עלי החורף הרחבים והגדולים מתונים בטעמם, ולקראת הקיץ הם מתחלפים בעלים קטנים יותר במימדיהם אך תקיפים יותר בטעמם.

איסוף הזעתר לצורכי תבלין נעשה ממש לפני הפריחה, כאשר ריכוז החומרים בצמח הוא מירבי, ואז מתחלפת המתיקות בחריפות מרירה. האמת הבּוּטנית היא, שבכל מחזור חיים של צמח הבשלת זרעים היא השלב החשוב בהבטחת הדור הבא. ריכוז החומרים המירבי בעת הפריחה ואחריה עשוי להבטיח יותר הגנה מפני אוכלי העשב למיניהם.

המשורר מסיים את שירו הקצר בהתייחסות לאגדה הערבית, הגורסת כי מי שיאכל אזוב מדי בוקר במשך ארבעים יום, כשקיבתו ריקה, הריהו מחוסן מפני נכישת נחש. 

בספרו 'אוחזת ענף שקד' מתגעגע הסופר והמשורר יצחק שלו לריחות נעוריו בשכונת סנהדריה שבירושלים, ובהם ריח האזוב ו'מִנְחַת זַעְתָּרוֹ':

 יצחק שלו, אוחזת ענף שקד, אגודת הסופרים, דביר, תשי"ב, עמ' 72

וכשם  שהמהלך בשדות ילדותו אינו יכול לשכוח את האזוב, כך הַמַּלָח, המתגעגע אל אהובתו, אינו יכול להימלט מריחות המולדת הרודפים אותו. כך כתב המשורר משה בן-שאול:


מפרשי-מלח: שירים, אל"ף, 1960, עמ' 7

נעים עריידי, משורר דרוזי בן הכפר מע'אר, חזר אל כפרו וגילה כי הזעתר הוא תמצית נשמת הכפר, כמו אבני הבית, השיבולים והגפנים. שכחת הזעתר כמוה כשכחת החיטה, אם היסוד, וזאת במחיר האהבה שמחוץ לכפר.

חזרתי אל הכפר: שירים, עם עובד, 1986, עמ' 7

שימושיו הטקסיים של האזוב, למניעת קרישת דם בעת הקרבת הקורבנות ולטהרת המצורע, תוארו בקפדנות בשיר אחר של זרבבל גלעד, שגם הוא נקרא 'אֵזוֹב':


זרבבל גלעד, זמירות ירוקות: מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, עמ' 7

ריח האזוב, הוא הזעתר, תקיף ומריר, עדין ודעתן, ואי אפשר להתעלם ממנו, יום חם בשדה אזובים הוא שער להתרוממות הנפש. ה'זַעְתָּר' של המשורר יורם בן-מאיר (פיצ'י) מתרומם בענני הריח של הצמח אל מחוזות סערת נפשו של הכותב. בן-מאיר, בעל השורות, היה מדריך טבע ותיק, אמון על פרטי סודותיו של האזוב, והנה דווקא הוא גילה באזוב את אשר נעלם מחושי האחרים:


יורם בן-מאיר, חלום של שחרית: שירים, ספרית פועלים, עמ' 94

ריח האזוב נושא עמו זיכרונות של טיולי תנועה, סיורי טבע, סעודות בכפר, ריח תבלינים, אפיית פיתות בשדה ושיעורי טבע ('תמוללו ותריחו' היו אומרים לנו המדריכים). מי שלא נפעם מריח הזעתר  שורשיו נטועים במקום אחר. הוא אינו יכול להרגיש את חווית ה'הַלֵּל', זו שאופפת את כל חושיו ונקבוביותיו של המשורר. אם קודם הזכרנו את השימוש באזוב בטהרת הגוף ובחיטוי הנגעים, כאן אנו עוסקים בטהרת הנפש, 'זַכּוּת החושים' ו'שקט חרישי כריחות אזובים'.

לפני כמה שנים נסעתי לחו"ל לתקופה ארוכה. סלמאן אבו-רוכאן, נאמן הכרמל והטבע, שלח לי צרור אזוב באחד ממכתביו וציין 'האזובים מתגעגעים אליך שלא תשכח לשוב', וכמו ציטט את שירו של נעים עריידי:

נעים עריידי, 'ארבע מקהלות אומרות כרמל', חזרתי אל הכפר, עמ' 38

הנרקיס אינו חולם על עברו, אך מי שעברהו הזעתר כמו חזר לגלגולו הקודם כעשב השדה של רגבי מולדתו.

7 תגובות:

  1. אכן, עונג.
    ואם כבר מדברים בשבח האזוב - כדאי להזכיר שבכפר הערבי והדרוזי האזוב נחשב כמסייע לחידוד המחשבה, ואימהות נהגו לדרבן את ילדיהן לאכול פיתה עם זעתר בשמן זית לפני בחינות. (זאת שמעתי מפי סלמאן אבורוכון, איש הכרמל והטבע.)
    אמוץ מציין את סגולתו של האזוב כ'ממיס' או מדלל דם, בציטוט מהשומרונים: "הזעתר לדם, כמו מים לסוכר".
    ניסוח מודרני יותר יתייחס אל האזוב כ'משפר זרימת דם פריפריאלית' - לרבות זרימת דם אל המוח - מה שמסביר את אמונתם של זקני וזקנות הכפר, כי האזוב (או הזעתר) מסייע ללמידה ולהצלחה בבחינות.

    השבמחק
  2. תודה על המאמר המקיף עטור ריחות אזוב והנאת השיר -וכשמזכירים עד כמה אגודת עשב מעלה את ריח המולדת -עולה שיר ה"ימשן" של טשרניחובסקי.

    השבמחק
  3. איזה מאמר מענג, מאותם נדירים שקריאתם משנה את אופן ההתבוננות בטבע. תודה.
    ירון לונדון

    השבמחק
  4. ראשוני המושבה הר טוב (שהיו חלוצים מבולגריה בתחילת המאה העשרים) הקימו במושבתם מפעל ייחודי להפקת שמן מהזעתר שגדל בשפע באזורם.
    שמואל גביש.

    השבמחק
  5. החיבור של הזעתר/האזוב לזכרון הילדות הזכיר לי את הבלדה הנהדרת של טשרניחובסקי "הימשן".
    "... מריח וחוזר מריח - בדרור
    ודמעות על לחיו נגרות".
    תודה

    השבמחק
  6. לביאה פיורקו מזור8 באוגוסט 2015 בשעה 20:40

    מאד מאד נהניתי מהמאמר על האזוב. מעשיר מפיץ ריח טוב של א"י.

    השבמחק
  7. אכן צדק שמואל גביש - תושבי המושבה "הר-טוב" בחלקם עסקו לפרנסתם בהפקת שמן זעתר , שנמכר ברחבי העולם.
    ה"מומחה" למכונות חקלאיות , בין היתר מימי עליה ראשונה... רן חדוותי , מקיבוץ עין שמר , מעיד ומתפעל
    מהדוד שהביאו הצעירים מ"מקוה ישראל" שם למדו , ושיפצוהו למתקן מיוחד ויחיד לאצירת שמן זעתר , מהאזוב
    סביבות המושבה .
    כולם מוזמנים לבקר במוזיאון המושבה "הר-טוב" להתרשם מהמתקן ולשמוע על בעליו...יעל קינן - יו"ר עמותת "הר-טוב" .

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.