מקור מדיני רם דרג: ראשי ממשלות ישראל כעיתונאים

ילדים קוראים את העיתון 'דבר'. חדר הקריאה בשומריה, 1945 (מקור: ארכיון משמר העמק)

מאת מרדכי נאור

מעשה שהיה כך היה: באחד מלילות שנת 1965 הגיע עורך עיתון צבאי לדפוס 'ישראל', ששכן אז בצפון הרחוק של תל אביב (כיום בתחום הנמל), לשם בדיקת 'פוֹרְמָה' (שמיניית עמודים) שעמדה להידפס בעיתונו. על שולחנות העבודה היו מונחות מסגרות מתכת ובתוכן טורי העופרת של גיליון יום שישי של העיתון 'חרות', שנסדר והודפס באותו בית דפוס.

את תשומת לבו של העורך הצבאי (ראשי תיבות שמו הסודי היו מ"נ) משכה כותרת בעמ' 2 של העיתון: 'עולם משתנה'. משמאל לכותרת הופיע שם הכותב: מנחם בגין. ליד השולחן ניצב אברהם, עורך הלילה של 'חרות'. העורך הצבאי קרא פעם ועוד פעם את הכותרת ואמר: 'הכותרת הזו לא כל כך מוצלחת. למילה משתנה יש משמעות בתחום הפרשת הנוזלים. למה שלא תחליף אותה במילה אחרת?'.

עורך הלילה נבהל: 'אבל את הכותרת הזו נתן מנהיג התנועה, מר מנחם בגין, בכבודו ובעצמו!'. 

העורך הצבאי לא ויתר והציע לאברהם: 'עכשיו רק עשר וחצי בלילה. למה שלא תצלצל למר בגין ותציע לו לשנות את הכותרת?'. 

לאחר היסוסים טלפן אברהם בדחילו ורחימו לבגין ואמר לו בערך כך: 'מר בגין, קראתי שוב ושוב את  הכותרת והיא לא מוצאת חן בעיני. הוא [עורך הלילה השתמש בגוף שלישי!] יודע בוודאי שיהיו אנשים שיחשבו כי זה מונח – יסלח לי על הביטוי – מתחום הפרשת הנוזלים'.

השתררה דומייה. בגין, ככל הנראה, חשב מה לעשות ואחרי דקה הציע כותרת חדשה: 'העולם ההולך ומשתנה'...

גם מנחם בגין קרא את 'דבר'. לצדו עומד מזכירו, יחיאל קדישאי (צילום: יעקב סער; לע"מ)

סיפור אמתי זה בא ללמדנו, שעד לא מכבר נהגו אישי מדינה ופוליטיקאים בכירים לפרסם מאמרים בעיתונות היומית, לרוב בגיליונות ימי שישי. כך עשו נחום סוקולוב, ברל כצנלסון, מנחם בגין, וכמובן תיאודור הרצל, שהיה עיתונאי ועורך ממש. כך גם עשה דוד בן-גוריון, שהעדיף להעלות על הכתב בעצמו (לרוב בעיתון 'דבר') את מחשבותיו ותוכניותיו, במקום לכנס מסיבות עיתונאים.

אבל זו לא הייתה בדיוק עיתונאות, אלא מה שפעם כונה 'פובליציסטיקה', ובלשון הביקורת העוקצנית – 'מאמריסטיקה': מאמרים ארוכים של אלפי מילים, ללא תמונות או איורים, שהשתרעו לפעמים על פני עמוד שלם בעיתון.

עיתונאים רבים כיהנו בתפקידים חשובים במערכת הפוליטית של מדינת ישראל: מזלמן שזר, נשיא המדינה השלישי, שהיה עורך 'דבר'; עבור באורי אבנרי, עורך 'העולם הזה', שעמד בראש מפלגה קטנה ושבתאי דון-יחיא, עורך 'הצופה', שהיה חבר כנסת במשך כמה שבועות; וכלה ביוסף לפיד ובנו יאיר, ששניהם שימשו שרים בממשלות ישראל. אך את הזרקור נפנה הפעם אל ראשי ממשלת ישראל בעבר שעסקו בעיתונאות ממש – עיתונאות שטח או כתיבה ועריכה במערכת.

א. דוד בן-גוריון: 'סופרנו בפאריז'

מזכ"ל ההסתדרות דוד בן-גוריון בטקס הנחת אבן הפינה לבית הפועלים בירושלים, שנות העשרים

לדוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, היו שתי תקופות התנסות בעיתונות: אחת ארוכה, בת כארבע שנים, והשנייה קצרה, שנמשכה שבוע אחד בלבד, אך מבחינה עיתונאית צרופה הייתה משמעותית יותר.

בין השנים 1914-1910 כתב בן-גוריון בשבועון 'האחדות', ביטאון מפלגתו 'פועלי ציון', וחלק מהזמן אף נמנה עם עורכי העיתון. לאחר כשנה של עבודה עיתונאית במערכת המשיך בכתיבה לעיתון. הוא כתב מאמרים, כתבות ודיווחים ממקומות שונים בארץ ובעולם ובין השאר גם ביקורת תיאטרון אחת...

חברי מערכת 'האחדות', 1912. עומדים (מימין לשמאל) אהרן ראובני, יעקב זרובבל; יושבים (מימין לשמאל): יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, יוסף חיים ברנר.

ב-1915 גורש בן-גוריון מהארץ על ידי הטורקים והגיע לארצות הברית, ושם כתב בשבועון העברי 'התורן'. בשובו ארצה כחייל בגדוד העברי, החל לכתוב ב'קונטרס', שבועון מפלגת 'אחדות העבודה', ועם ייסוד היומון 'דבר', ב-1925, תרם לו מדי פעם מפרי עטו.

אך לכדי דיווח עיתונאי אמיתי הגיע, ככל שידוע לי, רק פעם אחת. בקיץ 1927, כאשר כיהן כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים, נתקף בן-גוריון במחלה מסתורית וחום גופו לא ירד במשך חודשים. הוא הגיע לבדיקות רפואיות בפריז, ובמהלכן התקשרו אליו ממערכת 'דבר' בתל אביב ושאלוהו אם יסכים – באין להם כתב אחר – לסקר את משפטו הסנסציוני של שלום שוורצברד, שנאשם ברצח סימון פטליורה. פטליורה – מדינאי אוקראיני שגלה לפריז – נחשב בעיני יהודים רבים לאחראי על רציחתם של רבבות יהודים, שכן בשמו חוללו לאומנים אוקראינים פרעות נגד יהודים בימי מלחמת האזרחים שפרצו לאחר מהפכת אוקטובר. שוורצברד, שמשפחתו נרצחה בפוגרומים אלה, ירה בפטליורה ב-25 במאי 1926 והרגו. במשפט שהחל ב-18 באוקטובר 1927, הגן על שוורצברד עורך הדין היהודי הנודע אנרי טורס. חבר מושבעים זיכה את שוורצברד, לאחר ששמע עדויות מזעזעות על הפוגרומים.

בן-גוריון דיווח על המשפט מדי יום ודיווחיו אלה נחתמו בתואר 'ב"כ [בא כוח] דבר', או 'סופרנו המיוחד'. אל דיווחיו צירף העיתון הרחבות שהתקבלו מסוכנות הידיעות היהודית סט"א. למגינת לבו של בן-גוריון הוא לא קיבל תעודת עיתונאי שתאפשר לו לסקר את המשפט, שכן כדי לקבל תעודה כזו נדרש אישורו של הקונסול הבריטי בפריז, שסירב להיענות לבקשתו. בן-גוריון, ככל הנראה, נאלץ לעקוב אחר ההתפתחויות מחוץ לבית המשפט והסתמך על עיתוני פריז. עם סיומו של המשפט, ב-26 באוקטובר 1927, הבריק בן-גוריון ל'דבר' שלוש מילים בלבד: 'שלום שוארצבורד זכאי!', וזו הייתה הכותרת הראשית של העיתון למחרת היום:

יומיים לאחר מכן החל העיתון לפרסם סדרת רשימות מפורטות על מהלך המשפט, שנחתמה על ידי 'סופרנו בפאריס'...

'סופרנו בפאריס' (דבר, 28 באוקטובר 1927)

ב. משה שרת כעיתונאי ועורך

1 ביוני 1925, חוגגים את הופעת הגיליון הראשון של 'דבר' בדפוס 'הפועל הצעיר'.
מימין לשמאל: זלמן רובשוב, ברל כצנלסון, משה שרתוק וח"א קרופניק (מנהל העיתון)

משה שרתוק, לימים שרת, נמנה עם 'החמישייה הפותחת' של 'דבר' (לצד ברל כצנלסון, משה בילינסון, זלמן רובשוב ודוד זכאי). במחצית הראשונה של שנות העשרים הוא למד בבית הספר הגבוה לכלכלה בלונדון, אך הוזעק ארצה על ידי ברל כדי שיחזק בעיתון החדש את נושאי תנועת הפועלים הבינלאומית, חדשות החוץ והמזרח התיכון. שליטתו של שרתוק בשפות רבות (עברית, ערבית, טורקית, אנגלית, צרפתית וגרמנית) תרמה, ללא ספק, לעבודתה של המערכת הראשונה של 'דבר'.

ב-18 בדצמבר 1953 התפרסמה ב'דבר השבוע' כתבת דיוקן על שרת, המיועד להחליף את בן-גוריון היורד לשדה בוקר. הכותב, משה בן-אלול (שהיה עורך 'דבר השבוע'), סיפר על ימיו של שרת בעיתון: 

בשש השנים הראשונות לקיומו של 'דבר' היו לשרתוק מספר תפקידים: עריכת העמוד הראשון, כתיבה ועריכה של ידיעות ומאמרים בנושאים בינלאומיים ובנושא הערבי, ומ-1929 הוטלה עליו משימה נוספת: לערוך את המהדורה באנגלית של העיתון, שנועדה לראשי השלטון הבריטי בארץ, לקוראי אנגלית בציבור הערבי, לתיירים ולמנויים בארצות דוברות אנגלית.

הסמליל (לוגו) של 'דבר' באנגלית שנערך בידי משה שרתוק

העיתון באנגלית היה לשבועון וזכה להצלחה, אך נסגר ב-1931 משום ששרתוק עמד לקבל תפקיד בכיר במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כעוזרו של ראש המחלקה, חיים ארלוזורוב. ברל, שהתנגד בתוקף לעזיבתו של שרתוק, הודיע כי משמעות הדבר היא שהעיתון באנגלית יחדל להתקיים, שכן אין אדם המסוגל לערכו ולכתוב בו כשרתוק. הדבר נתפס כאיום, אולם מרכז מפא"י שדן בנושא החליט שמקומו של שרתוק בסוכנות. ברל מצדו מימש את איומו וסגר את העיתון.

שרת, שכל חייו היה איש המילה הכתובה, לא הסתיר את תסכולו מהפסקת פעילותו העיתונאית. בשנת 1955 הוא אמר לפנחס ספיר: 

כשנתבעתי לעזוב את 'דבר', כל ישותי התקוממה נגד הגזרה ... כשנגזל מידי העט ונסתם פי, כשהופסקה בזרוע פעולתי התרבותית-חינוכית והאידיאולוגית והוכרחתי לקבל על עצמי תפקיד של מזכיר מדיני לסוכנות היהודית.

ג. ש' פרסקי, סופרנו המיוחד בבאזל



שמעון פרסקי (לימים פרס) היה איש ציבור כבר בגיל צעיר. בגיל עשרים כבר היה אחד משני מזכירי תנועת 'הנוער העובד' וכתב בעיתון התנועה 'במעלה'. לאחר מספר שנים נמנה עם מייסדי 'המשמרת הצעירה' של מפא"י ופרסם מאמרים ורשימות בביטאוניה 'משמרת' ו'אשמורת'. הוא אף כתב בעיתון מפא"י – 'הפועל הצעיר'. 

אולם בשלהי 1946, בהיותו בן עשרים ושלוש, הוטל עליו תפקיד עיתונאי של ממש: לסקר עבור היומון 'חדשות הערב', שהיה מקורב למפא"י, את דיוני הקונגרס הציוני הכ"ב, שהתכנס בבאזל שבשוויץ. פרס הגיע לקונגרס כשהוא חובש שני כובעים: את כובע ה'משקיף' ואת כובע העיתונאי. ל-28 צירי המפלגה, שנשלחו מהארץ, צורפה קבוצה של 'משקיפים' – אנשים צעירים שצפו להם עתיד פוליטי במפא"י. שני הבולטים בקבוצה זו היו משה דיין ופרס. 

'חדשות הערב', כשמו, היה עיתון ערב, שהוקם על ידי מפא"י (אף שזו לא הזדהתה אתו בגלוי), כדי להתחרות ב'ידיעות אחרונות', שנחשב ל'ימני', על לבו של ציבור הקוראים העירוני. העיתון הופיע במשך שנתיים ונסגר במרס 1948.

כל העיתונים הארץ-ישראליים שלחו לקונגרס בבאזל עיתונאים, לרוב בכירים. 'חדשות הערב', שהיה עיתון דל אמצעים, ניזון מידיעות ששלחו לו עיתונאים, חברים או אוהדים של מפא"י. רק שמעון פרס היה כתב בלעדי של העיתון. ואכן, הוא שלח לעיתון מדי יום מברקים מהקונגרס, והוצג בתואר 'סופרנו המיוחד בבאזל'. פרס ייצג בנאמנות את ההשקפות הפוליטיות של מפא"י, ובעיקר של דוד בן-גוריון, שכבר אז היה פרס אחד מנושאי כליו הצעירים. לקראת סיום הקונגרס, כאשר נראה היה שידו של וייצמן תהיה על העליונה, הביע פרס את ביטחונו שבן-גוריון ינצח בסופו של המאבק. הוא צדק.

בידיעה שהעביר פרס ונדפסה ב'חדשות הערב', ב-22 בדצמבר 1946 (ראו בתמונה לעיל) נכתב:

שירות רב לתכנית המדינית שקיבלה את רוב הקולות בבחירות לקונגרס בארץ ישראל [שנערכו באוקטובר 1946], עשה דוד בן גוריון בעמידתו התקיפה למען בחירת אכסקוטיבה שיהיה בה רוב לתכנית זו. גם אם ד"ר ח. וייצמן ייבחר לנשיא, לא יתקבלו תנאיו הפוליטיים. שני הדברים הוכחו בהופעתו רבת הרושם של ד. בן-גוריון בפני הועדה המתמדת, שאמר בה דברים גלויים. 

שמעון פרס משוחח עם עיתונאים בכירים. מימין לשמאל: אורי פורת, חיים יבין, דב יודקובסקי וחנה זמר
(צילום: נינו הרמן; מקור: בלוג ציורי אור)

ד. כתבנו הצבאי אהוד אולמרט

אהוד אולמרט ככתב 'במחנה' במלחמת יום כיפור (מקור: ארכיון צה"ל)

אהוד אולמרט הוא הצעיר מבין חבורת ראשי הממשלה שמילאו תפקידים עיתונאיים, וגם היחיד בהם שמילא תפקיד של כתב צבאי. בשנות השישים שירת אולמרט בצה"ל כחייל בגולני, אך בגלל פציעה ישנה קיבל דחיית שירות ולמד באוניברסיטה. ב-1971 הוא החזיר את יתרת תקופת שירותו (כחצי שנה) בעבודה בשבועון צה"ל, 'במחנה', ולאחר מכן שירת כאיש מילואים של העיתון, לרבות במלחמת יום הכיפורים.

באוגוסט 2009, לרגל הופעת הגיליון ה-3,000 של 'במחנה', סיפר אולמרט על שירותו בעיתון:

הכתב הצבאי במילואים אהוד אולמרט משוחח עם אלוף משנה יעקב (ג'קי) אבן בחזית המצרית במלחמת יום כיפור
(צילום: אבי שמחוני, 'במחנה')