יום שישי, 4 בספטמבר 2015

מסע בבלארוס היהודית (ב): לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בָּארוֹן והרב משה פיינשטיין

בית עץ ישן נושן באוזדה (צילום: רמי נוידרפר)

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים
ז. הקרב על מבצר ברסט
ח. אל מבצר ברסט

ביקשתם, לחצתם  קיבלתי את עונ"ש התנועה, והנה פרק נוסף במסעותיי בבלארוס היהודית.

שיחה עם שני מקומיים שהתנדבו לעזור (צילום: נעם נדב)

א. אוּזְדָה

העיירה הקטנה והמנומנמת אוּזדה נמצאת כשבעים ק"מ מדרום-מערב למינסק, ובה נולדה הסופרת המיוחדת במינה דבורה בארון (1956-1887). נחזור אליה מיד, וקודם משהו על העיירה עצמה.

כך תוארה אוזדה בשנת 1900, בכל עליבותה, בפי אחד מבניה: כארבע מאות משפחות יהודיות גרות בה, ורובן מתפרנסות ממסחר, מחנוונות, וממלאכה. המצב החומרי  'בינוני'; המצב הרוחני  על הפנים... הנערים אינם מקבלים השכלה נאותה, בית הכנסת העתיק מעץ, שנבנה בסוף המאה ה-17 (וכמובן לא שרד) ו'עשוי מעשה צעצועים עד להפליא', מוזנח למרות שמתפללים בו בהתמדה. והעיקר, אין רופא בעיירה...

הצפירה, 7 בנובמבר 1900

ב. דבורה בָּארוֹן

הרבה נכתב על דבורה בארון, שנולדה כאן בי"ח בכסלו תרמ"ח (דצמבר 1887), שנה לאחר שאביה, הרב שבתי בארון, התקבל כרב העיירה. החיבור החשוב ביותר על חייה ויצירתה הוא המונוגרפיה הנרחבת שכתבה פרופסור נורית גוברין לספר 'דבורה בארון, פרשיות מוקדמות: סיפורים, תרס"ב-תרפ"א' (מוסד ביאליק, תשמ"ח). לצד המבוא כולל הספר גם אוסף מושלם של סיפורי בארון הראשונים, שלא נכללו בספרים שהיא עצמה פרסמה, ואותם ההדירו גוברין וידידי פרופסור אבנר הולצמן (וזה המקום להודות לו על כל מה שלמדתי ממנו אודות דבורה בארון).

על כל חוקרי יצירתה מוסכם, כי ילדותה ונעוריה באוזדה היו מקור שופע של השראה והשפעה, וכמעט כל סיפוריה (למעט הרומן 'הגולים', על חיי המגורשים מתל אביב לאלכסנדריה) נכתבו תוך התרפקות בלתי פוסקת על נופיה ודמויותיה של עיירה זו.

הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בכיכר הראשית של אוזדה. לא רחוק מכאן שכן בית משפחת בארון (צילום: דוד אסף)

על חייה הסבוכים והטרגיים של דבורה בארון, משעה שעלתה בגפה לארץ ישראל בדצמבר 1910 (לאחר שנתבטלו אירוסיה הראשונים), נישואיה לאיש העלייה השנייה ועורך 'הפועל הצעיר' יוסף אהרונוביץ, בדידותה והסתגרותה למן שנת 1923 ואילך, לא ארחיב, שכן הדברים ידועים ומפורסמים. נסתפק אפוא בכמה עובדות פחות מוכרות, שקשורות בחייה באוזדה ובפריצתה לעולם הספרות העברית.

קשה להאמין, אבל את סיפוריה הראשונים היא פרסמה בעיתון 'המליץ' כאשר הייתה בת ארבע עשרה וחצי בלבד! ('משיחות במרכבה', 10 באפריל 1902; 'משיחות חסידים', 14 באפריל 1902; 'סעודה שדודה', 16 בדצמבר 1902). מעניין ששם העיירה אוזדה לא נכתב, כנהוג, לצד סיפוריה אלה  אולי התביישה במוצאה הפרובינציאלי?  ורק שנה מאוחר יותר, ביולי 1903, כאשר כבר יצאה מן העיירה, נוסף שם העיר קוֹבְנָה לצד חתימתה על סיפוריה.

רבקה אלפר, שנפגשה עמה בשנות הארבעים, רשמה מפיה דברים מעניינים שסיפרה על עצמה ועל אביה הרב. משעשע במיוחד הוא סיפורה על בן-אביגדור, הסופר והמו"ל הידוע ('ספרי אגורה', 'אחיאסף', 'תושיה'), שגם היה מעין צייד כישרונות. הוא התפעל מסיפוריה שנדפסו בעיתון ונסע לאוזדה כדי לפגוש בה. בבואו לבית אביה הרב ראה בחצר נערה רוחצת כלים ליד הבאר ושאל אותה היכן אפשר למצוא את ביתה של מרת דבורה בארון. הוא לא העלה על דעתו שנערה זו היא היא הסופרת שאותה רצה לפגוש...

אגב אורחא: אסופה מעזבונה  על דבורה בארון ומסביבה, ספרית פועלים, 1960, עמ' 244-243
דבורה בארון עם אחד מתלמידיה, 1910 (מקור: דבורה בארון, פרשיות מוקדמות)

שותפתי למסע, ד"ר רוחמה אלבג, ש'גילתה' את אוזדה כבר לפני שנים, פרסמה בשנת 2007 מסה יפה בעיתון 'הארץ' על ביקורה שם. לאחרונה, נדפסה גרסה מורחבת של רשימה זו בספרה 'אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים' (מכון מופ"ת, 2015, עמ' 139-124), והמתעניין ימצאנה שם.

רוחמה אלבג דורשת באוזדה בשבחי דבורה בארון (צילום: דוד אסף)

ג. סכסוך הרבנים באוזדה

אדם שונה לחלוטין בגלגולי חייו נולד גם הוא באוזדה. זהו משה פיינשטיין (1986-1895), לימים רב נשוא פנים בארה"ב, שנחשב לאחד מפוסקי ההלכה החשובים ביותר במאה ה-20.

למרות שמדובר בעיירה קטנה מאוד, ספק אם אי פעם נפגשו שני הילדים, אף שהיו, פחות או יותר, בני אותו גיל (בארון נולדה שמונה שנים לפניו) ובני אותו מעמד חברתי  שניהם היו בני רבנים. אלא שהרב שבתי בארון והרב דוד פיינשטיין, שכיהנו באוזדה זה לצד זה, היו מסוכסכים ביניהם ואפשר להניח שדברים טובים לא נאמרו בבתיהם איש על רעהו...

למיטב ידיעתי, על אפיזודה זו, שתפורט להלן, לא נכתב בשום מקום.

מנחם בגין מבקר בביתו של משה פיינשטיין בניו-יורק (מקור: Best Jewish Studies)

פרט לסיפוריה של דבורה בארון לא ידוע הרבה על אביה, שהיה, ככל הידוע, נפש טהורה וזכה, אך לא רב חשוב. הוא לא פרסם אף ספר או 'הסכמה', ולא התפרסם מעבר לגבולות עיירתו (למרות שבני משפחתו טענו, כי חיבר ספר דרשות וחידושי תורה שלימים נשרף). ועם זאת, הרב שבתי בארון היה מספיק חשוב כדי שבואו לעיירה יצית מחלוקת גדולה בתוכה. הנה דיווח שהתפרסם בעיתון 'המליץ' ב-18 בינואר 1886 (עמ' 25):


הרב החדש, שהגיע מפלך קובנה ו'מצא חן בעיני המתנגדים', הוא אביה של דבורה בארון, ואילו 'הדיין ממפלגת החסידים' הוא הרב דוד פיינשטיין, שנולד גם הוא באוזדה.

קצת מוזר לתאר את פיינשטיין, שהתייחס לבית הגר"א, כחסיד, ומי ששמע ולוּ משהו על בנו, הרב משה פיינשטיין, יתקשה להאמין שגדל בהווי חסידי. ואף על פי כן, על פי עדותו של הרב משה פיינשטיין נמנה סבו, יחיאל מיכל פיינשטיין, בין חסידי קוידאנוב, וגם בנו דוד (אביו של משה) גדל כך. רק עם נישואיו התחייב דוד פיינשטיין בפני חותנו  כך סיפר לימים בנו  כי ינטוש את מנהגי החסידות וייסע ללמוד בישיבת וולוז'ין...

אגרות משה, ח, ירושלים תשנ"ו, עמ' 6

על פי המסורת המשפחתית נתמנה דוד פיינשטיין לרבה של אוזדה בשנת 1880 וגר בה 24 שנים עד 1904 (אגרות משה, שם, עמ' 7), אך מסורת זו כנראה אינה מדויקת, וכפי שעולה מהדיווח בעיתונות הזמן, הוא שימש כנראה דיין ורק עם מות הרב הקודם של אוזדה, ב-1885, מינוהו החסידים רב במקומו.

מדיווח נוסף, שהופיע בעיתון המליץ, ב-31 במאי 1888 (עמ' 1136-1135), כשדבורה הייתה תינוקת בת חמישה חודשים, עולה כי מינויו של אביה גרם לסערת רוחות עצומה בעיירה ולמאבק בין חסידים למתנגדים, שגלש לאלימות ונמשך כבר שלוש שנים. הדיווח עצמו הוא פנינה ספרותית של ממש ולכן אני מביאו בשלמותו.


המתיחות בין שני רבני אוזדה נמשכה שנים רבות, ולבסוף, בשנת 1891, הושג, כנראה, שלום זמני (המליץ, 23 בדצמבר 1891). שניהם המשיכו לתפקד זה לצד זה עוד שנים רבות (המליץ, 12 בינואר 1897), אך מדי פעם פרצו מריבות וסכסוכים. המתיחות הגיעה, כנראה, לשיאה כאשר הוקמה בעיירה בשנת 1900 אגודה ציונית, שבין מייסדיה היה בנימין, אחיה הנערץ של דבורה (המליץ, 6 במאי 1900). האגודה הקימה בית ספר לילדים עניים ובו לימדה גם דבורה 'שלא עמלק"פ [על מנת לקבל פרס]'.

הצפירה, 21 בנובמבר 1902

'הרב האשכנזי', הוא שבתי בארון, תמך בפעילות זו, ואילו הרב החסידי פיינשטיין, שהיה קנאי בשלילת הציונות, התנגד לה מכל וכל ('הד הרים', המליץ, 4 בנובמבר 1903). כאמור, דוד פיינשטיין עזב את אוזדה בשנת 1904; שבתי בארון נפטר משחפת, כנראה ב-1908, וכך הסתיימה פרשת הרבנות הכפולה באוזדה. בשנת 1917 חזר משה פיינשטיין לאוזדה והתמנה לרב העיירה, תפקיד שבו החזיק כשנתיים. לאחר מכן שימש רב בעיירה סמוכה ליובאן וב-1937 כבר היגר לניו-יורק וקבע בה את ביתו.

מצבתו של הרב משה פיינשטיין בהר המנוחות בירושלים (מקור: ויקיפדיה)

ד. 'בראשית'


לאירועים סוערים ואלימים אלה אין שום רמז ביצירתה של דבורה בארון. ההפך הוא הנכון. בסיפורה הנפלא 'בראשית' (דבורה בארון, פרשיות, מוסד ביאליק, תשכ"ח, עמ' 235-225) מתואר בואו של הרב החדש  הלא הוא אביה  לעיירה ז'וזיקובקה (היא אוזדה) באווירה מלבבת ופסטורלית של הכנסת אורחים חמה. בני העיר כולם, על נשיהם וטפם, יוצאים לקבלו בתחנת הרכבת הסמוכה ומובילים אותו ואת רעייתו ברוב הדר אל העיירה ואל ביתם החדש.

בית עץ באוזדה (צילום: נעם נדב)

סיפור זה, 'בראשית', שמתאר את קשיי קליטתה של הרבנית החדשה (אמהּ של דבורה) בעיירה הקטנטנה, מאורגן על פי עונות השנה. הנה קטעים מתוכו המתארים את ימי סוף הקיץ, שבהם ביקרנו גם אנו שם (עמ' 230-228):

[...]


רחוב באוזדה (צילום: נעם נדב)

ה. סוף

לאחר שיטוט ברחובות הציוריים והנקיים של העיירה – ובכלל אציין שבלארוס היא ארץ נקייה להלל – נסענו נסיעה קצרה, דרך הרחוב שבו הוקם הגטו היהודי, אל פאתי העיר. התלווה אלינו 'היהודי האחרון' של אוזדה, ולדימיר ברקוביץ, שנולד בה וכבר עלה לארץ ובמקרה בא לביקור. ולדימיר הוא כבר יהודי קשיש, אך שמונים ויותר שנותיו בקושי ניכרות עליו. הוא מוליך אותנו אל חלקת שדה ובה חורשת עצי לִבְנֶה. כאן נכרו הבורות שבהם הוציאו הגרמנים את יהודי אוזדה להורג.

הגרמנים כבשו את אוזדה ב-28 ביוני 1941, שישה ימים לאחר פתיחת מבצע 'ברברוסה' והפלישה לברית המועצות. כחודש לאחר מכן רוכזו היהודים בגטו, שהוקם בשני רחובות שחוצים את העיירה לאורכה והוקף בגדר תייל דוקרנית. ב-17 באוקטובר חוסל הגטו בבת אחת. הגרמנים ומסייעיהם המקומיים אספו את יהודי העיר ועמם יהודים מעיירות הסביבה והוציאום להורג ביריות.

דממה מוזרה שורה במקום המטופח והמגודר, והיא מטשטשת את הזוועה שהתרחשה בו ומשתיקה את זעקות האימה שנשמעו בו טרם בא המוות האכזרי. לצד מצבת הזיכרון 'הכללית', הוקמה בסמוך גם אנדרטה נוספת לזכר אלה שנרצחו בידי 'הגרמנים הפשיסטים'. על פי המסורת הסובייטית לא צוין על כתובת הזיכרון שמדובר ביהודים, אך הכתובת ביידיש (אומנם, יידיש 'ייבסֶקצית', בלי האותיות העבריות הסופיות), אומרת הכל. זה המקום להזכיר עובדה לא כל כך מוכרת: עד שנת 1939 הייתה יידיש אחת מארבע השפות הרשמיות בבלארוס!


מצבת הזיכרון 'היהודית' ולידה ולדימיר ברקוביץ (צילום: ליאורה קרויאנקר)

המצבה הכללית הוקמה מאוחר יותר, לאחר התפרקות ברית המועצות. כאן כבר פורטו מספרי הקורבנות מכל עם, ובראשם 1740 יהודי אוזדה והסביבה.


מצבת הזיכרון 'הכללית' על קבר האחים באוזדה (צילום: דוד אסף)

11 תגובות:

  1. שלום. אני משתמש בטקסט הראשון ומלמד באמצעותו על סכסוכי רבנים במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה19. תודה על המידע המשלים.

    השבמחק
  2. מעניין מאוד.
    שכחת את הקישור לארוסה:
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%9F-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8

    השבמחק
  3. ושוב - "סופר" מעניין :) עוד צריכה לחזור ולקרוא את המקורות שציטטת שלא התעמקתי בהם עדיין.
    הסיפורים על ההתקוטטיות בין רבנים וקהילות - במיוחד במקומות קטנים כל כך, תמיד מזכירים לי את הבדיחה
    על 2 היהודים שנקלעים לאי בודד. כל אחד בונה לעצמו מקום תפילה משלו וביחד הם בונים את המקום שאיש מהם לא הולך אליו...
    ואת דבורה בארון כמעט איני מכירה - חוץ משמה - אחפש את ספריה. רק מוכיח שהכשרון צומח בכל מקום ...

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מכירה את הבדיחה הזו בגירסה אחרת: הגביר של העיירה בנה שלושה בתי כנסת: אחד לספרדים, אחד לאשכנזים, ואחד ש: "כף רגלי לא תדרוך בו".
      קראתי את דבורה בארון בילדותי, ומאד אהבתי.

      מחק
    2. וזו הגירסה הנכונה:
      יהודי חי על אי בודד לאחר שניצל מספינה טובעת. אחרי שנים רבות מצאו אותו במקרה נוסעי אוניה שנקלעה לשם.
      "מה עשית כאן במשך כל הזמן הזה לבדך?", שאלו אותו. "בואו ואראה לכם", ענה האיש. ואכן, מאחורי גבעה קטנה הופתעו המצילים לראות שני בתים הדורים אותם בנה היהודי במשך השנים.
      "מה הבית הזה?" שאלו אותו. "זה כמובן בית הכנסת שלי", ענה להם בגאווה . "והבית השני?". התעניינו, והוא השיב בגאווה כפולה ומכופלת: "זה? זה בית הכנסת שכף רגלי לא תדרוך בו!"

      מחק
  4. מצבת הזיכרון באוזדה היא בין הבודדות שהוקמו מיד לאחר המלחמה (1947), עם כיתוב ביידיש (כמובן בכתיב ייבסקי, אך עצם העובדה שזה נכתב ביידיש אמרה הכל), ושרדו את כל התקופה הסובייטית מבלי שייעשה בהן שינוי.

    השבמחק
  5. כמי שכל "השכלתה" בחיי היהודים במזרח אירופה ובעם היהודי שנהרג שם באה מן הספרות, מן המורים בבית הספר "חוגים" בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, אשר רק לאחר שנים הבנתי כי המשפחות שלהם נותרו שם ונספו בשואה, מההנהגה הציונית של היישוב בארץ לפני המדינה, בהקמתה, ושנים לאחר מכן, שהיתה כמעט כולה מן הגולה של מזרח-אירופה, מגיבורי וגיבורות נעורי שהם הלוחמים היהודים בגטאות וביערות - הרשימה הזאת מדברת אלי בקולות רחוקים שהיו לי תמיד קרובים. רחוקים - מפני שהשרשים המשפחתיים, התרבותיים-עדתיים ודתיים שלי הם מטבריה, צפת, ירושלים, פקיעין. שתדעו: סבתא שלי, אמא של אבי, נולדה בשכם, בהיות הוריה בדרכם מירושלים לטבריה, על גבי חמורים. ולמה הם קרובים? אני לא יודעת. אמי, אדל ממן לבית טולידאנו, שנפטרה בת מאה שנה, אמרה לי, ודי בטרוניה, שהיא לא מבינה למה אני אוהבת יידיש, הגם שאני מבינה ממנה מעט מאוד...
    ביקרתי בווילנה, וגם במינסק, לנינגרד דאז, קייב ומוסקבה בסוף תקופת גורבצ'וב ולפני העלייה הגדולה לארץ של יהדות ברית המועצות דאז, המתפרקת והולכת. במינסק ראיתי יד זיכרון ועליה נכתבו ביידיש דברים על יהודי מינסק בשואה. וילנה היא סיפור בפני עצמו, כמובן, מבחינת העושר של חיי היהודים בה.
    אני לא יכולה להסביר בדיוק למה ואיך, אבל צילום הרחוב באוזדה מעורר בי זיכרון של ציור שציירתי בכיתה ד' או ה' בבית הספר, בשיעור ציור שבו הצייר אברהם ישכיל היה המורה, והציור היה "החדר" של רבי מאיר, מסיפורו של ביאליק "ספיח". איך שהוא נראה לי הרחוב של אוזדה, מוביל אליו...
    תודה דוד אסף על הרשימה הזאת שהגיחה מאי אז ואי שם אל העולם החצי מטורף, אם לא לגמרי, ששולח אלינו כאן מבטים מזרי אימה, כאומר שהוא יכול ומסוגל לרשעות הנוראה ביותר. זו שחבויה היטב ברחוב השקט והנקי של אוזדה, ביילורוס.

    השבמחק
  6. תודה על הכתבות המרתקות שאתה שולח אלי מדי שבוע.
    בן-דודי בארה"ב - נולד שם ולא היגר מהארץ - נשוי לנכדתו של הרב משה פיינשטיין. שלחתי אליו את הכתבה על הרב, והתגובה שלו היתה: awesome!!! בני המשפחה אהבו מאד את הכתבה; הוא שלח אותה לכל קרובי המשפחה ולחברים בארץ ובחו"ל וכולם מתמוגגים.

    השבמחק
  7. כל כך הרבה למדתי בסיור הזה.... עוד לא קראתי מאומה של דבורה בארון

    השבמחק
  8. מסתבר שהרב פיינשטיין זצ"ל שומר על זיקה לעולם החסידי גם אחרי מותו:
    http://www.kikar.co.il/%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A8-%D7%AA%D7%A8%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%94-%D7%AA%D7%95%D7%A7%D7%A0%D7%94.html

    השבמחק
  9. Thank you very much for a beautiful post on Uzda & Rabbi Feinstein. I would just like to know if you can please cite the source for when Feinstein assumed his position & for when the previous Rabbi of Uzda died.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.