סיבוב בתל אביב: טלפון, בארון-בראון, אופניים, ספרים, מרגוזה, שפרה ופועה

א. טלפון ציבורי

עוד יש מקומות ספורים בארצנו שבהם יכולים אנו להראות לילדינו ולנכדינו טלפונים ציבוריים ולספר להם שכך פעלה פעם השיטה.

מחוץ לסניף הדואר במגדל שלום ניצב תא טלפון כזה בכל הדרו. הטלפון כמובן אינו עובד... האם שומרים את התא הזה כמוצג היסטורי, או שפשוט לא היה זמן לפרק אותו?

צילום: יוחנן פלוטקין

בלונדון, לעומת זאת, שבה ביקרתי לפני שבועיים, תאי הטלפון עובדים היטב, משל השמש מעולם איננה שוקעת באימפריה...

צילום: דוד אסף

ב. דבורה בארון 

על ההתעללות בזכרה של הסופרת הנפלאה דבורה בָּארוֹן כבר כתבנו כאן לפני שנים רבות ('גינה לי: גינת דבורה בארון', 1 ביולי 2014). בשלט שהציבה אז עיריית תל אביב ב'גינת דבורה', שמוקדשת לזכרה, היה מצבור בלתי נסבל של שיבושים – למן שמה (ברון במקום בארון) ועד תאריך פטירתה (1965 במקום 1956). לא זו אף זו, במהלך שיפוץ הגינה נתקע בו שלט מטעם העירייה המכריז כי מדובר ב'גן ברוך דבורה'...

השלט, שממילא היה זמני, הוסר ותוקן.

לא זו אף זו, בגן הנחמד נוספו יזמות קהילתיות שונות וכולן נושאת את שמה הנכון של הסופרת. 

כמה חבל שלאחרונה שוב חזר השיבוש. העירייה פנתה לתושבי המקום כדי שיביעו דעתם ויסייעו לה בהחלטה כיצד יש להשקיע את התקציב המיועד לשכונתם. הכוונה טובה ויפה, אבל למה לעשות שוב טעויות?

דבורה בארון הפכה לדבורה בראון...

צילומים: איתמר לויתן

ג. מסלול אופניים

צינור המתכת הזה בכיכר אתרים כבר מחליד, ומן הסתם הוא ישן נושן, אבל אנחנו שמנו לב לזה רק לאחרונה.

מדובר בפס שינוע, פרימיטיבי אך יעיל, לאופניים. פתרון פשוט למי שאינו רוצה לגרור את אופניו מעל מדרגות. מומלץ לאימוץ בכל ערי המדרגות בישראל (ירושלים, חיפה, צפת).

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. לכל אות יש ספר

מ'איה פלוטו' ו'בילבי' ועד 'שמוליק קיפוד' ו'תירס חם'. כך נראית הכרזה המקסימה שמקבלת את פני הבאים לבית הספר 'אוסישקין' ברחוב שמעון התרסי, בצפון תל אביב. 

רק האותיות ו', ט' נותרו מיותמות, ללא ספר ילדים שמוצמד להן...  

אז הנה עזרה בחינם מסטודנט, מבוססת על ידע אישי מילדותו שלו: וינטו ויד הנפץ של קארל מאי, וכמובן טרזן של אדגר רייס בורוז.

צילום: איתמר לויתן

ה. מלון מרגוזה

צילום: יהושע לביא

לטעות המביכה הקשורה בשם הרחוב יהודה מרגוזה ביפו כבר התייחסתי בשנת 2012 ('מה שם המשפחה של יהודה מרגוזה, בנימין מטודלה ומנחם מנדל משקלוב?'). רוב ההולכים ברחוב, כמו גם בעלי העסקים, מכנים אותו בקיצור 'מַרְגוֹזָה'. 

אנשים רבים נוספים הזהירו והתריאו שמדובר בשיבוש: אין מדובר בנקניקיה התוניסאית האדומה המכונה מֵרְגֶז, אלא ברב יהודה הלוי מן העיר דוברובניק שבקרואטיה, שנקראה באיטלקית רַגוּזָה (Ragusa). האות מ' היא מ' השימוש, ולכן הניקוד הוא מֵרַגוּזָה. 

מאומה לא עזר. שלטי הרחוב נשארו כשהיו, יש שיר שנקרא 'רחוב מרגוזה 8', יש מרגוזה בר, יש מרגוזה: מאפייה משפחתית, ועכשיו יש גם מלון בוטיק חדש ושמו מרגוזה. 

צילום: יוגב כרמל

היפה כאן הוא הכתובת המדויקת של המלון: רחוב אברהם אבן-שושן 1 פינת יהודה מרגוזה 29... 'זכה' אבן-שושן, הבלשן ובעל המילון העברי-עברי המיתולוגי, שברחוב הנושא את שמו יונצח השיבוש המרגיז. 

ועוד קטע מוזר: בעלי המלון יודעים היטב שמרגוזה הוא שמה של דוברובניק, שהרחוב נקרא על שמו של יהודה הלוי מרגוזה, ושהכתיב האיטלקי של רגוזה הוא שונה. הם אפילו מקדישים לו מקום ניכר באתר האינטרנט של המלון:

אתר האינטרנט של מלון מרגוזה

ואף על פי כן הם קבעו את שמו הלועזי של המלון Margosa, שזו מילה חסרת מובן.

צילום: יוגב כרמל

האם ניתן לעקר את השיבוש או שיש להיכנע לו? לדעתי, ניתן לפתור זאת בקלות. אין שום קדושה בשם 'רגוזה' ואפשר לשנות, בלי נקיפות מצפון, את שם הרחוב ליהודה הלוי מדוברובניק. 

יהודה מרגוזה עצמו נקבר בבית העלמין של יהודי יפו, ממש בקצה הרחוב הקרוי על שמו.

צילום: יהושע לביא

ו. פרנסות מהתנ"ך 

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים (שמות, א 17-15). 

ברחוב רבי יוחנן, סמוך לשוק הפשפשים היפואי ולא הרחק מרחוב יהודה מרגוזה, נמצאות זו ליד זו מסעדה ושמה 'פועה', ומעדנייה ושמה 'שפרה'.

האמנם צירוף מקרים? האם יד נעלמת היא שמיקמה את שתי המיילדות העבריות זו ליד זו? 

התשובה היא לא. המסעדה והמעדנייה שייכות לאותם מפעילים, ומַבְּרוּכְּ על הרעיון היפה.

צילום: איתמר לויתן (תודה לאבי במברגר)

נפרדנו כך: טקסי פְּרֵדָה בספרות העברית

טקס הפְּרֵדָה מארונה של חנה סנש בקיבוצה שדות ים, 1950 (ויקימדיה)

טקס הפְּרֵדָה מארונה של חנה סנש בתל אביב, 1950 (הספרייה הלאומית)

מאת אבנר הולצמן

אחד הטקסים החרותים עמוק בזיכרון הקיבוצי של העם היהודי הוא אירוע הפְּרֵדָה המורכב ורב-השלבים של יעקב מבניו, המתואר בארבעת הפרקים האחרונים של ספר בראשית. הסיפור נפתח במעמד שבו יעקב מזמן אליו את בנו יוסף, מבשר לו כי מלאו ימיו ומשביע אותו שיעלה את גופתו לקבורה עם אבותיו בארץ כנען. לאחר פרק זמן לא מוגדר מתרחש מעמד נוסף ובו מאציל יעקב את ברכתו לשני בניו של יוסף, תוך העדפת אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור, להפתעתו ולמורת רוחו של יוסף. 

רמברנדט, ברכת יעקב ליוסף ובניו. ציור משנת 1656 (ויקיפדיה)

לאחר מכן נאספים כל בני יעקב ליד מיטתו והוא מכריז על הצפוי לכל אחד מהם בעתיד, תוך שהוא משלב דברי ברכה עם דברי תוכחה. באותו מעמד חוזר יעקב על הציווי והמשאלה להיקבר עם אבותיו במערת המכפלה. 

הפרק האחרון של ספר בראשית מספר על פרידת הבנים מיעקב המת, חניטת גופתו, מסע הלוויה רב-המשתתפים של צאצאיו עם נכבדי מצרים לארץ כנען, טקס הקבורה במערת המכפלה, השיבה למצרים, הבטחתו של יוסף לאֶחָיו שלא ינצל את מות האב כדי להיפרע מהם על כל הרעה אשר עוללו לו, ומשאלתו של יוסף עצמו להיטמן גם הוא, בבוא היום, בקברות אבותיו. 

קבורת יעקב במערת המכפלה. רישום משנת 1897 (ויקימדיה)

טקס הפרידה של יעקב מבניו, ושל בניו ממנו, לפני מותו ואחריו, אינו רק המפורט והמסועף מסוגו המצוי בתנ"ך, אלא גם דגם יסוד, המהדהד במרחבי התרבות היהודית לדורותיה: מעמד פרידה של משפחה פטריארכלית, המתכנסת סביב ערש הדווי של אבי המשפחה, שמצדו מותיר להם צוואה בעל-פה, ברוח דברי הנביא ישעיהו למלך חזקיהו: 'צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה' (ישעיהו, לח 1). 

מסורת זו, שראשיתה בספר החיצוני צוואות השבטים והדיה נשמעים לאורך הדורות עד ימינו אלה, עיצבה מאז שלהי ימי הביניים סוגה ספרותית ייחודית המכונה 'ספרי חולים ומתים'. ספרים אלה הם כעין קבצי הדרכה לחולה עצמו ולמקורביו, והידוע בהם הוא מעבר יבוק מתחילת המאה ה-17. בו ובדומיו מעוצבת בפירוט מסכת המנהגים הכרוכים בשלבים השונים של הפרידה, החל באופי הביקורים אצל החולה הנוטה למות והטקסים הנערכים ליד מיטתו – וידוי, התרת נדרים, מתן צדקה, שינוי שם ועוד – וכלה בטקסים שעורכים אנשי חברה קדישא אחרי המוות. הטקסיות המדוקדקת הזו, הנשמרת כיום בעיקר בחברה החרדית, נועדה למלא צרכים שונים: להסיח את הדעת מאימת המוות (או לביית אותה) בעזרת היצמדות לפרוטוקולים קבועים של התנהגות; לגייס כוחות מאגיים האמורים ללוות את נשמת הנפטר אל העולם הבא ולהגן עליה מפני כוחות האופל האורבים לה בדרך; לפקח על התנהגותם של בני המשפחה ולתעל אותה לערוצים יאים וראויים. 

אנשי חברה קדישא בפראג מתפללים ליד מיטתו של גוסס. ציור משנת 1772 (ויקיפדיה)

על כל אלה ניתן לקרוא בהרחבה במאמרו מאיר העיניים של אבריאל בר-לבב, 'מיתה, קבורה ואבֵלות' (בקובץ מעגל החיים, משרד החינוך ומכון בן-צבי, ירושלים תשס"ו). כפי שציין שם בר-לבב, היהדות כדת פרקטית ומציאותית שואפת לתחוֹם את האבל בגבולותיו הלגיטימיים, לקצוב לו זמן ולקבל אותו כחלק ממעגל הקיום. הטקסים הללו מאפשרים לאבלים שהות סבירה שבמהלכה יוכלו להשלים עם האבידה ולשוב לאחר מכן אל המשך החיים. 

גם בספרות העברית החדשה מתוארים טקסי פרידה מעין אלה, ברוח התפיסה המסורתית הגורסת שהצער העמוק והכאב המטלטל, מן הדין שיפוגו עם הזמן ויתחלפו בקבלת האובדן ובהשלמה עם דרך העולם. נביא שלוש דוגמאות לכך. 

הסיפור משפחה (1939) של דבורה בארון מקבל את התפיסה של חילופי הדורות הבלתי נמנעים ומאשר אותה בשלמותה: הַסֵּדֶר הפטריארכלי הוא חוק-עולם והמוות והטקסים המלווים אותו הם חלק טבעי ממחזוריות הקיום. אבי המשפחה האלמן נופל למשכב בהצטננות שמסתבכת לדלקת ריאות. בנותיו הנשואות סועדות אותו בחוליוֹ, ובימיו האחרונים הוא מספיק להסדיר שידוך לבנו הצעיר. הכלה המיועדת מובאת אל מיטתו והוא פורשֹ עליה את כפיו ומברכה 'ישימֵךְ אלהים כשרה וכרבקה, כרחל וכלאה'. במותו, אחרי חגי תשרי, הוא מובא למנוחות אל קברות המשפחה בשורת הלוויים בבית העלמין. עלי השלכת הנושרים על קבוצת האבלים ממחישים באופן בלתי מפורש את הקשר בין האיש הזקן, הנאסף אל אבותיו ונטמע ברצף הדורות, לבין מעגל הטבע הקמל ומלבלב חליפות, בבחינת 'כי האדם עץ השדה'. 

על מצבתה של דבורה בארון בבית הקברות הישן בתל אביב נזכר רק שם אביה (צילום: דוד אסף)

דוגמה שנייה היא שירו הנשגב של נתן אלתרמן 'קץ האב', שהוא משיאי הפואמה שמחת עניים (1941). השיר משולב בעלילה הסמלית על עיר הנתונה במצור, ויושביה עומדים בניסיונות עילאיים הבוחנים את ערכיהם, את אנושיותם ואת עומק קשריהם אל זולתם. הסיטואציה ממוקמת בפינת חדר חשוכה: הבת נקראת אל מיטת אביה הגוסס, שביקש לראותה ברגעיו האחרונים. מעמד הפרידה מתרחש בלא אומר ודברים, רק בחילופי מבטים נוקבים טעונים רגש עז. אבל גם בשוכבו על גבו, אילם וחסר אונים, כשהחולי מפרק אט אט את רקמות גופו, לא נגרע בעיני הבת שמץ מעוצמתו ומסמכותו של האב. עדיין הוא המגונן ומעניק החסות והיא זו הזקוקה לסעד. הוא הכורת אִתה שבועת נאמנות, שלא תופר גם אחרי המוות. שני הבתים האחרונים של השיר מתארים את רגע המוות עצמו, ובו תמצית הפרידה שאינה באמת פרידה: 

הִפָּרְדִי, כִּי בָּא סוֹף. הוּא מַבִּיט בָּךְ. עַד קֵץ /  נוֹצְצוּ אִישׁוֹנָיו הַחַיִּים. 

כִּי הָאָב לֹא יָמוּת. כִּי הוּא אָב לְאֵין קֵץ / כִּי שְׁאוֹלָה יֵרֵד חַיִּים. 

אָפְלוּ הַפָּנִים וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת / בְּכִי לַטּוֹב לָךְ מֵאָח וָרֵעַ 

שִׂפְתֵי הָאָב אֵינָן נָעוֹת / אַךְ קוֹל הָאָב עוֹד יִשָּׁמֵעַ.

דוגמה שלישית לטקס פרידה, המציית להנחות היסוד המסורתיות, מצויה ברומן נוצות (1979) של חיים באר. אמו של הגיבור דועכת במחלת הסרטן, ואחרי חודשים של שכיבה ללא הכרה באה שעת הפרידה, המתרחשת בחדר הטהרה של בית החולים זיו בירושלים. 

לפנינו תיאור של טקס יהודי מסורתי על כל דקדוקיו, שהבן היחיד מבצע אותו בצייתנות ובאיפוק מבלי לחשוף לקורא את רגשותיו באותו מעמד קשה. הנשים שסיימו את טהרת הגופה מנחות אותו דרך שרשרת המנהגים המחייבת: נטילת ידיים, זריית חול ים נקי על פניה המגולות של האם, כיסוי הפנים ואמירת הברכות המתאימות. לאחר מכן, בחצר בית החולים, מתרחש טקס קריעת הבגד, ואז ההליכה אחרי המיטה והנסיעה אל בית הקברות, תוך כדי עצירה טקסית ליד בית המשפחה כדי לשמח את רוחה של הנפטרת. 

הפירוט המופלג של שלבי הטקס כאילו נלקח מאחד מספרי ההדרכה נוסח מעבר יבוק. יש להניח שהוא גם נאמן למעמד הפרידה של המחבר מאמו ברכה רכלבסקי, בת למשפחה אדוקה מן היישוב הירושלמי הישן, שנפטרה כשלוש שנים לפני הופעת הרומן. ממש כשם שפרידת הבת מאביה בשמחת עניים מהדהדת את פרידתו של נתן אלתרמן מאביו יצחק, שנפטר בפברואר 1939 אחרי ייסורים ממושכים, כשנתיים לפני פרסומה של היצירה הכבירה. 

מה שנאמר עד כאן הוא בבחינת מובן מאליו, כמעט טריוויאלי: הספרות ניזונה מן החיים, המחברים נשענים על ניסיונם האישי. ומה עז ועמוק ונחרת בזיכרון יותר מן הפרידה מהאב או מהאם? הלא זהו רגע רב משמעות בחייו של כל אדם, העשוי לשמש לאמן חומר ביד היוצר, בסיס לסצנה ספרותית לוקחת לב ומעוררת הזדהות. 

ניתן ללקט עוד דוגמאות מעין אלה, אבל כאן אציע דווקא טענה הפוכה. לפי התרשמותי, טקסי פרידה 'ספרותיים', המאשרים ומהדהדים את הסדר הממוסד ואת מסורת הדורות, הם דווקא המיעוט. ברוב המקרים, לפחות בספרות העברית המודרנית, השאיפה אינה לשחזר את הטקס או לאשרר את תוקפו, אלא דווקא לשבש אותו, לפרוע את הסדר, לאתגר את המוסכמה, להציג אותה בראי עקום ולערוך בה מניפולציות חתרניות. וכל זאת מתוך מוטיבציה מנוגדת לזו המונחת ביסודם של ספרי ההנחיות וההוראות המסורתיים שנהגו בעם ישראל מדורי דורות. 

נעיין בכמה דוגמאות לטקסי פרידה משובשים כאלה, מעט מהרבה, הפזורים בספרות העברית של הדורות האחרונים.

הנה למשל סיפור של ש"י עגנון בשם עם פטירת הצדיק (נדפס במהדורת 1953 של הקובץ אלו ואלו). צדיק גדול הסתלק מן העולם, ומכל רחבי המדינה התקבצו פרנסים ומנהיגים, אלופים ורוזנים, רבנים ודיינים, ואפילו נציגי המלכות, כדי לעשות לו הספד. האבלים מסתדרים סביב מיטת המת בשבעה מעגלים, מעגל לִפְנים ממעגל, על פי מידת חשיבותם, עד שבמעגל החיצוני המרוחק נקהלים פשוטי העם. אדם אחד שהצטרף למעגל החיצוני ביותר התמרמר על שאינו זוכה לראות ולשמוע אפילו שמץ מן הטקס, ואז, בשרשרת של תחבולות, הוא נדחף ונדחק בנחישות, חוצה מעגל אחרי מעגל עד שהוא פורץ, כל עוד נפשו בו, אל המעגל הפנימי ביותר. ככל שהתקרב הלה אל גופת הצדיק, כן גדל כבודו בעיני עצמו. בתוך כך אפסו כוחותיו מחמת שורת ההספדים האינסופית, עד שנפל על מיטתו של הצדיק המת, שגם הוא מאס בהספדים וקצרה רוחו לעלות כבר השמימה. ברגע שהמריא הצדיק אל העולמות העליונים, באו מלאכי חבלה והכניסו את אותו האיש אל מיטת הצדיק שהתפנתה, והקברנים, שבאו אחריהם, הורידוהו אל הקבר וסתמו עליו את הגולל. די בתמצית הדחוסה הזאת כדי להראות איך טקס אשכבה מסורתי, מלא הוד והדר, משתבש ונהפך לפארסה גרוטסקית, המוּנעת מכוח רדיפת הכבוד ותאוות ההתבלטות של אדם ומממשת את הסיוט הקדמוני של קבורה בחיים. 

בסרטון הבא אפשר לראות קטע קצרצר מלוויתו של הסופר עגנון עצמו (1970). גם כאן השתבש במשהו הטקס המסורתי, כאשר דוד בן גוריון, שהשתתף בלוויה, סירב לכסות את ראשו, למרות מחאות הנציגים החרדים (ראו ברק בר-זוהר, 'השיר לא תם: סיקור מותם של חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון ונתן אלתרמן בעיתונות העברית', קשר, 53, 2019).

פארסה פרועה לא פחות, שעניינה גם כן קבורה בחיים, מתרחשת בסיפורו הקצר של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ממקום למקום (1909). גביר אדיר ותקיף הלך לעולמו, אבל מכיוון שבחייו לא נדב מכספו לצרכי הקהילה מצאו אנשי חברה קדישא הזדמנות להיפרע ממנו ולסחוט את משפחתו, וסירבו לקוברו עד שבניו ישלמו עבור אחוזת הקבר סכום מופקע בעליל. הבנים, שלא ששו להיפרד מממונם, פתחו בהתמקחות מכוערת וחסרת תוצאות עם החברה קדישא. כך חלפה יותר מיממה, תוך כדי ביזוי המת הממתין לקבורתו, עד שהבנים עשו מעשה ושכרו שלושה אנשים מדלת העם כדי שיקברו אותו בכוחות עצמם באישון לילה. והנה, תוך כדי טלטול הגופה לבית הקברות וכריית הקבר ניעור המת פתאום. התברר שהוא כלל לא מת אלא רק איבד את הכרתו וההשתהות הארוכה בעצם הצילה את חייו. המת-החי עצמו, כששב לאיתנו, חילק את רכושו בין בניו ועבר לגור בעיר אחרת, כי לא יכול לסבול עוד את מראה פניהם של אנשי הקהילה וגבאיה. אין זה הסיפור היחיד של ברדיצ'בסקי על לוויה המשתבשת באופן גרוטסקי. 

דוגמה שלישית מן הסיפורת העברית הקלאסית היא סיפורו של י"ד ברקוביץ, כָּרֵת (1920). מעשה באשה זקנה שנותרה לבדה בעיירתה הליטאית אחרי שבעלה ובניה הלכו לעולמם. הבן היחיד שנותר לה היגר מזמן לאמריקה והתבסס שם, והוא שולח לה כרטיס נסיעה ודואג שתגיע בשלום לניו יורק. מרגע בואה מבינה הזקנה שעשתה את טעות חייה, משום שהעקירה מסביבתה המוכרת והמגורים האנוסים בבית בנה, שנטש מזמן את אורח החיים המסורתי, הם לדידה מרים ממוות. הסיפור מגיע אל שיאו הקודר כאשר האם מוזמנת לנסוע עם בנה ללוויית אביו הישיש של אחד מחבריו. טקס האשכבה היהודי-האמריקני מתגלה לה כמסיבה מלאה עליצות, ושיירת המכוניות הדוהרת אל בית הקברות מצטיירת לה כמחנה שדים שחורים הדולקים אחר המת שבורח מפניהם. בראותה את בית הקברות, הדחוק בפרבר מרוחק בין מבני תעשייה, היא תופסת לזוועתה שגם היא תיטמן שם בבוא יומה, הרחק מקברות אבותיה בעיירה, 'כרותה מאלוהים ומזיכרון משפחה, שוקעת ואובדת בתהום רבה'. 

מצבותיהם של יצחק דב ברקוביץ ורעייתו ארנסטינה (טיסי) בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור
(צילום: איתמר לויתן)

טקסי פרידה שהתעקמו עיקום גרוטסקי מצויים לרוב גם בספרות הישראלית, ומיד עולה בזיכרון מות הזקן, סיפורו הראשון של א"ב יהושע (פורסם לראשונה באוקטובר 1957 במוסף 'משא' של עיתון למרחב, בכותרת 'מיתתו של הזקן מן הדירה הראשונה'; כונס לספר בשנת 1962).

הגברת עשתור, המאכסנת בביתה זקן מופלג, מואסת בו יום אחד, מכריזה עליו כגוסס ומצווה עליו למות. כל תחנוניו והצהרותיו על בריאותו המושלמת אינם מועילים. בעלת הבית כופה על הרופא לקבוע את מותו ומארגנת את טקס הלוויה. לבסוף נכנע הזקן, נכנס בכוחות עצמו אל הקבר הכרוי, וכל הנוכחים מכסים את הבור בעפר וקוברים אותו חי. המספר עצמו מתלבט בין הדחף לגרוף את תל העפר ולחלץ את הזקן הקבור לבין דחף עז לא פחות לקפוץ אל אחד הבורות הפנויים ולהתכסות בעצמו בעפר. לא כאן המקום לפרושֹ את משמעויותיו האלגוריות המורכבות של הסיפור. נסתפק בציון העובדה שזה הראשון בשורה של טקסי לוויה מוזרים ומשובשים המאכלסים את יצירתו של יהושע (כגון ברומנים מסע אל תום האלף או שליחותו של הממונה על משאבי אנוש). ולא רק לוויות, אלא גם טקסי חתונה וטקסי גירושים מעוצבים אצלו בדרך כלל בהיפוכים פרועים של הטקסיות המסורתית המקובלת. 

דוגמה אחרת מאותן שנים היא סיפורו של חנוך ברטוב מוות בפורים (פורסם לראשונה בשנת 1962 בשם 'לב חכמים'; כונס לספר בשנת 1992), המתרחש בקיבוץ ותיק ומגולל הסתבכות טרגי-קומית של ממש. הקיבוץ כולו נתון בהכנות קדחתניות לחגיגות פורים, ובמרכזן מסכת היתולית מפוארת שכל החברים טרחו עליה חודשים ומצפים לה בכיליון עיניים. והנה, ממש ערב החג, נפטר בבית החולים חבר קשיש וידוע חולי. מזכיר הקיבוץ מקבל את הידיעה בטלפון ונקלע לדילמה קשה: האם לבשר על כך מיד לחברים – מהלך שפירושו ביטול אירועי החג מכוח הפרוטוקול המחייב – או להשהות את הידיעה עד צאת החג, לדחות את הלוויה ביומיים ולתת לקיבוץ לצהול ולשמוח בלא הפרעה.

אחרי דיון מלא לבטים מחליטה מזכירות הקיבוץ לשמור על העניין בסוד, גם כדי לא להשבית את שמחת הציבור וגם מחשש שהסולידריות של הקהילה השיתופית לא תעמוד במבחן. אבל כצפוי, הידיעה דולפת בדרך לא דרך, וכשהיא נעשית נחלת הכלל אין מנוס אלא לבטל ברגע האחרון את חגיגת פורים. רק אז מגיע הסיפור אל שיאו, משום שהציבור אינו מוכן לקבל עליו את גזירת האבל. כבר במהלך הלוויה, המשתבשת בכל דרך העולה על הדעת, פורצות קריאות מחאה כלפי המת האגואיסט, שבחר את המועד הבלתי מתאים ביותר להסתלק מן העולם. בערב, במקום המסיבה המרכזית שבוטלה, נערכות עשרות מסיבות פרטיות חשאיות בחדרי החברים, צהלות צחוק כבוש עולות מכל עבר ובתוך כך נזלל בתאווה הכיבוד העשיר שהוכן לסעודת החג.  

דוגמה ידועה יותר ללוויה שירדה מן הפסים היא זו המתוארת בפתיחת הרומן המהולל של יעקב שבתאי זכרון דברים (1977). 'אביו של גולדמן מת באחד באפריל ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר' – זהו משפט הפתיחה המפורסם של הרומן. שני חבריו של גולדמן, צזאר וישראל, מתכוננים להשתתף בלוויית האב, האמורה לצאת בשעה שתיים מבית הלוויות העירוני בתל אביב. במיוחד משתוקק לכך צזאר, ש'אהב התקהלויות וכל מיני שמחות ופורענויות והתרחשויות דרמטיות'. היום הוא יום חמסין קשה, השניים מתמהמהים לצאת, ומכיוון שהמכונית התקלקלה הם משרכים את דרכם לבית הלוויות באוטובוס. כצפוי, הם מגיעים באיחור ומתבשרים שמסע הלוויה כבר החל. אוטובוס נוסף מוביל אותם לבית העלמין בקרית שאול, שם הם מצטרפים ללוויה הלא נכונה ומגלים שלא לשם הובל אביו של גולדמן. הם מנסים את מזלם בבית העלמין בנחלת יצחק וגם שם אינם מוצאים דבר. רק בדמדומי הערב הם מגיעים למקום הנכון, בית העלמין בחולון, ומגלים שהלוויה של גולדמן האב הסתיימה כבר לפני שלוש או ארבע שעות. כך, באדיבותם של שני החברים הנרפים והמבולבלים, מזומן לנו סיור מקאברי בכל בתי העלמין הפעילים בגוש דן, שמתקשר היטב להוויית השיטוט חסר התוחלת הממלאת את הרומן כולו. ודאי אין זה מקרה שהמרדף אחרי הלוויה האבודה מתרחש דווקא באחד באפריל, יום השוטים, המתיחות והכזבים.  

מרדפים מעין אלה מתרחשים גם במחזותיו של חנוך לוין, הגדושים טקסי פרידה, אשכבה ולוויה שנעשו לגרוטסקות פרועות. אזכיר רק את המחזה הלוויה חורפית (1978) – מעשה באדם המנסה לבשר לקרובי משפחתו על פטירתה של אמו האהובה ולהזמין אותם להלווייתה, אבל הם מסרבים בתוקף לפתוח לו את דלתם מחשש שקבלת הבשורה והכרה בה תאלץ אותם לבטל את חתונת בתם המתוכננת ליום המחרת. מכיוון שהבן אינו מרפה הם נמלטים מפניו ביבשה ובאוויר, עד שאחרי טיסת פלאים הם נוחתים בפסגות הרי ההימליה. אבל אפילו שם משיג אותם היתום הנחוש, בהכריזו: 'עוד היום אזכה לראות אתכם צועדים לאט בראש מורכן אחרי ארון!' 

המחזה 'לוויה חורפית', 1978 (ארכיון תיאטרון הבימה)

אפשר להכביר עוד דוגמאות מעין אלה לטקסי אשכבה, לוויה, קבורה, אבלות, הנצחה וזיכרון, האפופים נופך מוזר ומטריד ומצטיינים בהיפוכי יוצרות מסוגים שונים. הנה בקצרה עוד חמישה מהם.

ברומן פונטנלה (2002) של מאיר שלו מתואר טקס הלוויה של אבי המשפחה, מרדכי יופה, שלא רק כל בני הכפר מתקבצים אליו אלא גם עשרות המאהבות של הנפטר, ה'צאַצקעס', המגיעות יחד באוטובוס מיוחד לחלוק לו כבוד אחרון. בני הכפר כולם סוקרים אותן בעניין רב, במעמד שאופיו הקודר מתהפך ונעשה לאירוע קומי מובהק. 

הרומן בחזרה מעמק רפאים (2018) של חיים באר נפתח במעמד של קבורה שערורייתית, שבו, מסיבות נפתלות, נטמן הסופר העברי אלישע מילגרוים דווקא בבית הקברות הטמפלרי במושבה הגרמנית בירושלים. הטקס מופר שעה שבנו של המת מתפרץ אל הטקס, מחולל מהומה ומתעקש להפוך את מעמד הקבורה הנוצרי לטקס יהודי מסורתי. 

ברומן שרה, שרה (2000) של רונית מטלון מתאספת משפתה הפריזאית של הגיבורה להביא לשריפה ולקבורה את בן המשפחה, צעיר שמת ממחלת האיידס. הטקס, הנראה כשעטנז של מנהגים יהודיים ונוצריים, מגיע לשיאו המבעית במהומה ובמריבה תוך כדי ניסיון כושל לפזר את אפרו של הנפטר באחת המדשאות של בית הקברות המפורסם פֶּר לָשֶׁז. 

בסיפור ונוס (1992) של יצחק בר-יוסף מבקש הגיבור לחדש ולשפץ את מצבתה של אשתו שנפטרה לפני תריסר שנים, ובתוך כך מזדמן לו בבית המלאכה למצבות העתק אבן של פסל ונוס ממִילוֹ המושך אותו בעוצמה. הפסל נדמה לו כגוף חי של אשה ונעשה עבורו מעין תחליף ארוטי לא-מודע לאשתו האהובה ומעין פתח לחידוש חייו ולרענונם. 

ואילו הרומן העלם (1984) של יצחק אורפז מסתיים בטקס אפוף אסתטיקה מבעיתה של אשכבה עצמית. הגיבור היפה והענוג בן ה-19, שמאס משום מה בחייו, ממית את עצמו בבליעת כדורים בעודו שרוע באמבטיית קצף ריחנית, לוגם כוס קקאו מתוק, אפוף רוך ונועם, ומילותיו האחרונות הן: 'איזה יופי'... 

יצירה מרשימה ביותר שאבקש להתעכב עליה לפני סיום אינה מתארת לוויה אלא סעודת פרידה. זהו הסיפור 'הסעודה החגיגית של ידידתי ב.' מאת יהודית הנדל (בספרה כסף קטן, הספריה החדשה, 1988), המבוסס על מעשה שהיה. 

חברתה הקרובה של המספרת נוטה למות וימיה ספורים. בכוחותיה האחרונים מארגנת הגוססת סעודה חגיגית. היא מנצחת על הכנת התפריט המפואר ועל עריכת השולחן כמעשה אמנות מרהיב ביופיו, ומזמינה למאורע כעשרה מחבריה הקרובים. את הבישול ושאר ההכנות המעשיות היא מפקידה בידיה של ידידת המשפחה, המתגלה עד מהרה כבת-זוגו המיועדת של הבעל. סעודת הפרידה נועדה בין השאר לחנוך אותה לתפקידה כמחליפתה של הנפטרת בביתו, במטבחו ובמיטתו של האלמן המיועד, גבר תקיף ומהיר חימה, הנושא לא במקרה את השם האימפריאלי אלכסנדר.

בסעודה עצמה, הטעונה מתח עצום, מנסה המארחת לערוך טקס בתוך טקס, ומבקשת מכל אחד מן המוזמנים לומר לה משפט אחד, והיא עצמה תשיב ותאמר לו איזה תפקיד מילא בחייה. אבל התכנית משתבשת ונקטעת משום שהבעל משתולל מזעם, וממילא גופה האכול והפצוע של החולה קורס ממאמץ ומהתרגשות, והיא נלקחת לבית החולים לעשות בו את היומיים האחרונים בחייה. כפי שהראה דן מירון בספרו הכוח החלש, המוקדש לדיון במכלול יצירתה של הנדל, הסיפור כולו הוא גרסה מדהימה, גרנדיוזית וחתרנית כאחת, של 'הסעודה האחרונה' של ישו. הוא מלא סמליות נוצרית מפורשת, עד כדי יצירת הרושם שהאישה הגוססת, כמו ישו, מתכוונת להאכיל את המסובים מבשרה ולהשקותם מדמה, כדי שתמשיך להתקיים בתוכם ואף לשלוט בהם אחרי הסתלקותה. אבל כל ההוד והפאר האופפים את הסעודה אינם מונעים את הרושם הקשה שהיא טובעת במספרת ובקוראים יחדיו: עיקום פארודי של המיתוס הנוצרי, והפיכת טקס הפרידה ממעמד פולחני מלא הוד לגרוטסקה מעוררת חלחלה. 

ההזמנה ששלח דן בן אמוץ לאורי ורחל אבנרי למסיבת הפרידה מהחיים שביים לעצמו, 1989 (בלוג הספרנים)

מה פשרה ותכליתה של התופעה שעולה משרשרת הסיפורים שנסקרה כאן?

הספרות המודרנית חושדת בטקסים ולעתים גם לועגת להם. כאשר היא פורעת ומשבשת אותם בשלל צורות, היא מבקשת לחשוף את האופי המעוצב, הממוסד והמלאכותי הטבוע בהם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בטקסי פרידה, שהפרוטוקולים המדוקדקים המכוננים אותם יש בהם שמץ מקִפְאון המוות עצמו. וכך, לוויות שנהפכות לקרנבלים פרועים נעשות בעצמן למעשי התנגדות, למפגן של יצרי חיים לנוכח פני המוות ולעתים אף בתוכו ממש. הספרות מלאה אמירות מתריסות כנגד המוות. היא עושה זאת בשם החיים המתהווים בכל רגע מחדש, הזורמים בלא סדר ומשטר, חוגגים את אקראיותם, ממצים את ארעיותם, וחורצים לשון מתגרה כלפי סוף החיים. כל זאת מתוך תפיסה חילונית מובהקת, המכירה במציאוּת ואינה מתפתה לנחמות מטפיזיות למיניהן. 

לסיום (ושמא, ברוח רשימה זו, לעת פרידה), הנה ציטוטים מתוך שתי יצירות מופת עבריות. האחד לקוח מתוך שיר הפתיחה לספרו האחרון, הפרוע והמקסים של נתן אלתרמן חגיגת קיץ (1965):

וְאִישׁ פֹּה וָשָׁם יָדַע / בְּעוֹד מֹחוֹ מוּאָר בְּלִי אֵשׁ / כִּי נֶעֶלְמָה עִלַּת דְְבָרִים וְאַחֲרִיתָם / וְהָעוֹלָם בָּאֶמְצַע מִתְרַחֵשׁ. 

וְיָדַע כִּי חַיִּים עָבְרוּ / כְּבָרָק בֵּין חֲשֵׁכָה לַחֲשֵׁכָה / אַךְ רִגְעֵיהֶם שָׁהוּ, לֹא מִהֲרוּ / זָרְמוּ לְאַט כְּמוֹ הַדָּם וְהַלֵּחָה.

 והמובאה השנייה לקוחה מתוך שכול וכישלון (1920), הרומן האחרון של יוסף חיים ברנר. הגיבור הרצוץ והמיוסר, יחזקאל חפץ, מוטל על משכבו, מדמדם בחוליוֹ ומוצף מחשבות טרופות. לפתע פורצת מפיו הקריאה:

נצח! נצח קר! הנה מוּשטה לקראתך לשוני החמה! 

____________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בסדרה 'טקס, תרבות ומשפט', בעריכתה של פרופסור נילי כהן ובחסות הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

מסע בבלארוס היהודית (ב): לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בָּארוֹן והרב משה פיינשטיין

בית עץ ישן נושן באוזדה (צילום: רמי נוידרפר)

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ד. לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

ה. למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ו. לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין

ז. הקרב על מבצר ברסט
ח. אל מבצר ברסט

ביקשתם, לחצתם – קיבלתי את עונ"ש התנועה, והנה פרק נוסף במסעותיי בבלארוס היהודית.

שיחה עם שני מקומיים שהתנדבו לעזור (צילום: נעם נדב)

א. אוּזְדָה

העיירה הקטנה והמנומנמת אוּזדה נמצאת כשבעים ק"מ מדרום-מערב למינסק, ובה נולדה הסופרת המיוחדת במינה דבורה בארון (1956-1887). נחזור אליה מיד, וקודם משהו על העיירה עצמה.

כך תוארה אוזדה בשנת 1900, בכל עליבותה, בפי אחד מבניה: כארבע מאות משפחות יהודיות גרות בה, ורובן מתפרנסות ממסחר, מחנוונות וממלאכה. המצב החומרי – 'בינוני'; המצב הרוחני – על הפנים... הנערים אינם מקבלים השכלה נאותה, בית הכנסת העתיק מעץ, שנבנה בסוף המאה ה-17 (וכמובן לא שרד) ו'עשוי מעשה צעצועים עד להפליא', מוזנח למרות שמתפללים בו בהתמדה. והעיקר, אין רופא בעיירה...

הצפירה, 7 בנובמבר 1900

ב. דבורה בָּארוֹן

הרבה נכתב על דבורה בארון, שנולדה כאן בי"ח בכסלו תרמ"ח (דצמבר 1887), שנה לאחר שאביה, הרב שבתי בארון, התקבל כרב העיירה. החיבור החשוב ביותר על חייה ויצירתה הוא המונוגרפיה הנרחבת שכתבה פרופסור נורית גוברין לספר 'דבורה בארון, פרשיות מוקדמות: סיפורים, תרס"ב-תרפ"א' (מוסד ביאליק, תשמ"ח). לצד המבוא כולל הספר גם אוסף מושלם של סיפורי בארון הראשונים, שלא נכללו בספרים שהיא עצמה פרסמה, ואותם ההדירו גוברין וידידי פרופסור אבנר הולצמן (וזה המקום להודות לו על כל מה שלמדתי ממנו על אודות דבורה בארון).

על כל חוקרי יצירתה מוסכם, כי ילדותה ונעוריה באוזדה היו מקור שופע של השראה והשפעה, וכמעט כל סיפוריה (למעט הרומן 'הגולים', על חיי המגורשים מתל אביב לאלכסנדריה) נכתבו תוך התרפקות בלתי פוסקת על נופיה ודמויותיה של עיירה זו.

הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית בכיכר הראשית של אוזדה. לא רחוק מכאן שכן בית משפחת בארון (צילום: דוד אסף)

על חייה הסבוכים והטרגיים של דבורה בארון, משעה שעלתה בגפה לארץ ישראל בדצמבר 1910 (לאחר שנתבטלו אירוסיה הראשונים), נישואיה לאיש העלייה השנייה ועורך 'הפועל הצעיר' יוסף אהרונוביץ, בדידותה והסתגרותה למן שנת 1923 ואילך, לא ארחיב, שכן הדברים ידועים ומפורסמים. נסתפק אפוא בכמה עובדות מוכרות פחות, שקשורות בחייה באוזדה ובפריצתה לעולם הספרות העברית.

קשה להאמין, אבל את סיפוריה הראשונים פרסמה בעיתון המליץ כאשר הייתה בת ארבע עשרה וחצי בלבד! ('משיחות במרכבה', 10 באפריל 1902; 'משיחות חסידים', 14 באפריל 1902; 'סעודה שדודה', 16 בדצמבר 1902). מעניין ששם העיירה אוזדה לא נכתב, כנהוג, לצד סיפוריה אלה – אולי התביישה במוצאה הפרובינציאלי? – ורק שנה מאוחר יותר, ביולי 1903, כאשר כבר יצאה מן העיירה, נוסף שם העיר קוֹבְנָה לצד חתימתה על סיפוריה.

רבקה אלפר, שנפגשה עמה בשנות הארבעים, רשמה מפיה דברים מעניינים שסיפרה על עצמה ועל אביה הרב. משעשע במיוחד הוא סיפורה על בן-אביגדור, הסופר והמו"ל הידוע ('ספרי אגורה', 'אחיאסף', 'תושיה'), שהיה גם מעין צייד כישרונות. הוא התפעל מסיפוריה שנדפסו בעיתון ונסע לאוזדה כדי לפגוש בה. בבואו לבית אביה הרב ראה בחצר נערה רוחצת כלים ליד הבאר ושאל אותה היכן אפשר למצוא את ביתה של מרת דבורה בארון. הוא לא העלה על דעתו שנערה זו היא היא הסופרת שרצה לפגוש...

אגב אורחא: אסופה מעזבונה – על דבורה בארון ומסביבה, ספרית פועלים, 1960, עמ' 244-243

דבורה בארון עם אחד מתלמידיה, 1910 (מקור: דבורה בארון, פרשיות מוקדמות)

שותפתי למסע, ד"ר רוחמה אלבג, ש'גילתה' את אוזדה כבר לפני שנים, פרסמה בשנת 2007 מסה יפה בעיתון 'הארץ' על ביקורה שם. לאחרונה, נדפסה גרסה מורחבת של רשימה זו בספרה 'אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים' (מכון מופ"ת, 2015, עמ' 139-124), והמתעניין ימצאנה שם.

רוחמה אלבג דורשת באוזדה בשבחי דבורה בארון (צילום: דוד אסף)

ג. סכסוך הרבנים באוזדה

אדם שונה לחלוטין בגלגולי חייו נולד גם הוא באוזדה. זהו משה פיינשטיין (1986-1895), לימים רב נשוא פנים בארה"ב, שנחשב לאחד מפוסקי ההלכה החשובים ביותר במאה ה-20.

למרות שמדובר בעיירה קטנה מאוד, ספק אם אי פעם נפגשו שני הילדים, אף שהיו, פחות או יותר, בני אותו גיל (בארון נולדה שמונה שנים לפניו) ובני אותו מעמד חברתי – שניהם היו בני רבנים. אלא שהרב שבתי בארון והרב דוד פיינשטיין, שכיהנו באוזדה זה לצד זה, היו מסוכסכים ביניהם ואפשר להניח שדברים טובים לא נאמרו בבתיהם איש על רעהו...

למיטב ידיעתי, על אפיזודה זו, שתפורט להלן, לא נכתב בשום מקום.

מנחם בגין מבקר בביתו של משה פיינשטיין בניו-יורק (מקור: Best Jewish Studies)

פרט לסיפוריה של דבורה בארון לא ידוע הרבה על אביה, שהיה, ככל הידוע, נפש טהורה וזכה, אך לא רב חשוב. הוא לא פרסם שום ספר או 'הסכמה', ולא התפרסם מעבר לגבולות עיירתו (למרות שבני משפחתו טענו, כי חיבר ספר דרשות וחידושי תורה שלימים נשרף). ועם זאת, הרב שבתי בארון היה חשוב מספיק כדי שבואו לעיירה יצית מחלוקת גדולה בתוכה. הנה דיווח שהתפרסם בעיתון המליץ ב-18 בינואר 1886 (עמ' 25):

הרב החדש, שהגיע מפלך קובנה ו'מצא חן בעיני המתנגדים', הוא אביה של דבורה בארון, ואילו 'הדיין ממפלגת החסידים' הוא הרב דוד פיינשטיין, שנולד גם הוא באוזדה.

קצת מוזר לתאר את פיינשטיין, שהתייחס לבית הגר"א, כחסיד, ומי ששמע ולוּ משהו על בנו, הרב משה פיינשטיין, יתקשה להאמין שגדל בהווי חסידי. ואף על פי כן, על פי עדותו של הרב משה פיינשטיין נמנה סבו, יחיאל מיכל פיינשטיין, עם חסידי קוידאנוב, וגם בנו דוד (אביו של משה) גדל כך. רק עם נישואיו התחייב דוד פיינשטיין בפני חותנו – כך סיפר לימים בנו – כי ינטוש את מנהגי החסידות וייסע ללמוד בישיבת וולוז'ין...

אגרות משה, ח, ירושלים תשנ"ו, עמ' 6

על פי המסורת המשפחתית נתמנה דוד פיינשטיין לרבה של אוזדה בשנת 1880 וגר בה 24 שנים עד 1904 (אגרות משה, שם, עמ' 7), אך מסורת זו כנראה אינה מדויקת, וכפי שעולה מהדיווח בעיתונות הזמן, הוא שימש כנראה דיין ורק עם מות הרב הקודם של אוזדה, ב-1885, מינוהו החסידים רב במקומו.

מדיווח נוסף, שהופיע בעיתון המליץ, ב-31 במאי 1888 (עמ' 1136-1135), כשדבורה הייתה תינוקת בת חמישה חודשים, עולה כי מינויו של אביה גרם לסערת רוחות עצומה בעיירה ולמאבק בין חסידים למתנגדים, שגלש לאלימות ונמשך כבר שלוש שנים. הדיווח עצמו הוא פנינה ספרותית של ממש ולכן אני מביאו בשלמותו.

המתיחות בין שני רבני אוזדה נמשכה שנים רבות, ולבסוף, בשנת 1891, הושג, כנראה, שלום זמני (המליץ, 23 בדצמבר 1891). שניהם המשיכו לתפקד זה לצד זה עוד שנים רבות (המליץ, 12 בינואר 1897), אך מדי פעם בפעם פרצו מריבות וסכסוכים. המתיחות הגיעה, כנראה, לשיאה כאשר הוקמה בעיירה בשנת 1900 אגודה ציונית, שבין מייסדיה היה בנימין, אחיה הנערץ של דבורה (המליץ, 6 במאי 1900). האגודה הקימה בית ספר לילדים עניים ובו לימדה גם דבורה 'שלא עמלק"פ [על מנת לקבל פרס]'.

הצפירה, 21 בנובמבר 1902

'הרב האשכנזי', הוא שבתי בארון, תמך בפעילות זו, ואילו הרב החסידי פיינשטיין, שהיה קנאי בשלילת הציונות, התנגד לה מכל וכל ('הד הרים', המליץ, 4 בנובמבר 1903). כאמור, דוד פיינשטיין עזב את אוזדה בשנת 1904; שבתי בארון מת משחפת, כנראה ב-1908, וכך הסתיימה פרשת הרבנות הכפולה באוזדה. בשנת 1917 חזר משה פיינשטיין לאוזדה והתמנה לרב העיירה, תפקיד שבו החזיק כשנתיים. לאחר מכן שימש רב בעיירה סמוכה ליובאן וב-1937 כבר היגר לניו-יורק וקבע בה את ביתו.

מצבתו של הרב משה פיינשטיין בהר המנוחות בירושלים (מקור: ויקיפדיה)

ד. 'בראשית'

לאירועים סוערים ואלימים אלה אין שום רמז ביצירתה של דבורה בארון. ההפך הוא הנכון. בסיפורה הנפלא 'בראשית' (דבורה בארון, פרשיות, מוסד ביאליק, תשכ"ח, עמ' 235-225) מתואר בואו של הרב החדש – הלא הוא אביה – לעיירה ז'וזיקובקה (היא אוזדה) באווירה מלבבת ופסטורלית של הכנסת אורחים חמה. בני העיר כולם, על נשיהם וטפם, יוצאים לקבלו בתחנת הרכבת הסמוכה ומובילים אותו ואת רעייתו ברוב הדר אל העיירה ואל ביתם החדש.

בית עץ באוזדה (צילום: נעם נדב)

סיפור זה, 'בראשית', שמתאר את קשיי קליטתה של הרבנית החדשה (אמהּ של דבורה) בעיירה הקטנטנה, מאורגן על פי עונות השנה. הנה קטעים מתוכו המתארים את ימי סוף הקיץ, שבהם ביקרנו גם אנו שם (עמ' 230-228):

[...]

רחוב באוזדה (צילום: נעם נדב)

ה. סוף

לאחר שיטוט ברחובות הציוריים והנקיים של העיירה – ובכלל אציין שבלארוס היא ארץ נקייה להלל – נסענו נסיעה קצרה, דרך הרחוב שבו הוקם הגטו היהודי, אל פאתי העיר. התלווה אלינו 'היהודי האחרון' של אוזדה, ולדימיר ברקוביץ, שנולד בה וכבר עלה לארץ ובמקרה בא לביקור. ולדימיר הוא כבר יהודי קשיש, אך שמונים ויותר שנותיו בקושי ניכרות עליו. הוא מוליך אותנו אל חלקת שדה ובה חורשת עצי לִבְנֶה. כאן נכרו הבורות שבהם הוציאו הגרמנים את יהודי אוזדה להורג.

הגרמנים כבשו את אוזדה ב-28 ביוני 1941, שישה ימים לאחר פתיחת מבצע 'ברברוסה' והפלישה לברית המועצות. כחודש לאחר מכן רוכזו היהודים בגטו, שהוקם בשני רחובות שחוצים את העיירה לאורכה והוקף בגדר תיל דוקרנית. ב-17 באוקטובר חוסל הגטו בבת אחת. הגרמנים ומסייעיהם המקומיים אספו את יהודי העיר ועמם יהודים מעיירות הסביבה והוציאום להורג ביריות.

דממה מוזרה שורה במקום המטופח והמגודר, והיא מטשטשת את הזוועה שהתרחשה בו ומשתיקה את זעקות האימה שנשמעו בו טרם בא המוות האכזרי. לצד מצבת הזיכרון 'הכללית', הוקמה בסמוך גם אנדרטה נוספת לזכר אלה שנרצחו בידי 'הגרמנים הפשיסטים'. על פי המסורת הסובייטית לא צוין על כתובת הזיכרון שמדובר ביהודים, אך הכתובת ביידיש (אומנם, יידיש 'ייבסֶקצית', בלי האותיות העבריות הסופיות), אומרת הכל. זה המקום להזכיר עובדה לא כל כך מוכרת: עד שנת 1939 הייתה יידיש אחת מארבע השפות הרשמיות בבלארוס!

מצבת הזיכרון 'היהודית' ולידה ולדימיר ברקוביץ (צילום: ליאורה קרויאנקר)

המצבה הכללית הוקמה מאוחר יותר, לאחר התפרקות ברית המועצות. כאן כבר פורטו מספרי הקורבנות מכל עם, ובראשם 1740 יהודי אוזדה והסביבה.

מצבת הזיכרון 'הכללית' על קבר האחים באוזדה (צילום: דוד אסף)