יום שישי, 26 בפברואר 2016

הספרים המבויישים שלי: 'רַב הַעֵרֶךְ וְהַאֶרֶךְ' – הקדשות ליצחק למדן וממנו

מאת אסא כשר

כל ספר הנושא הקדשה דומה בעיניי לפתח דבר של 'סיפור בהמתנה'. האם הסיפור הממתין לנו מעבר להקדשה יהיה סתמי או מעניין, פשוט או מורכב? הכול בעיני המתבונן בלבד, איש ואישה על פי טעמם ורוחם, זיכרונם ודמיונם. 

בעיני המתבונן שלי, אין סיפור סתמי ואין סיפור פשוט. כל 'סיפור בהמתנה' עתיד ביום מן הימים להוביל אותי למחוזות חדשים, לקשרים אנושיים, לרגשות יפים, למצבים מרגשים, ואלה הולכים ורבים ככל שאני מוצא בתוכי את הכוח להוסיף ולשוטט בעקבותיהם.

חילופי הדברים שנשמעו לאחרונה בשיח הציבורי בדבר מקומו של הספר 'גדר חיה' מאת דורית רביניאן בתכנית הלימודים בספרות בבתי הספר, לא משכו את לבי או את רוחי. מצאתי את עצמי מהרהר בשאלה: למה עומדת על הפרק מחלוקת בדבר ספר שיצא לאור בסך הכול לפני שנה וחצי, ואין איש שמתווכח על דבר ספרים שנויים במחלוקת שיצאו לפני שמונים, תשעים או מאה שנים?

הנה, לדוגמה, הפואמה הציונית הידועה 'מסדה', שחיבר המשורר המתרגם והעורך יצחק למדן.

למדן נולד במלינוב שברוסיה בשנת 1897 ועלה לארץ בשנת 1920. למן שנת 1923 הוא התגורר בתל-אביב ובין שאר מפעליו ערך את כתב העת הספרותי החשוב 'גליונות' במשך כעשרים שנה. הוא נפטר בגיל צעיר, ב-1954, ולאחר מותו הוענק לו פרס ישראל לספרות יפה.

יצחק למדן, 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)
שער אחת מחוברות הירחון 'גליונות' בעריכת יצחק למדן (מקור: נושנות)

'מסדה' היא בלי ספק יצירתו הידועה ביותר, שגם צוטטה אין ספור פעמים והשפיעה על עילויו של סיפור ההתגוננות והנפילה של לוחמי מצדה כאתוס מכונן בתרבות הישראלית החדשה.

זהו השער של המהדורה הראשונה שהופיעה בשנת תרפ"ז (1926/7) בהוצאת 'הדים' שבתל-אביב. לפי העמוד האחרון של החוברת, ציור השער הוא מעשה ידי ש' גרודזנסקי. זהו הצייר שמואל גרודזנסקי (1961-1891), שאודותיו למדנו מפי איתמר וכסלר (בתגובות(.


אני מעלעל בעמודי הפואמה ולא מתקשה לדמיין כיצד הצליחה לעורר אהדה וביקורת גם יחד. בי מהדהדות השורות האחרונות שלה: 
מעתה ספר בראשית חדש נפתח על החומה. / וכאבותינו בְּסַיְמָם ספר התורה וטרם מחדש יָחַלּוּ – / בשאגת בראשית חדשה ואחרונה נשאג: / חֲזָק חֲזָק וְנִתְחַזָּק! 

העותק שבידי נושא הקדשה קצרה וסתמית, שאותה רשם המחבר לכבוד הסופר והמתרגם מנחם פוזננסקי (1956-1887):

למנחם פוזננסקי בידידות  
יצחק למדן  
תל-אביב, א' טבת, תרפ"ז
מה אומרת הקדשה לקונית כזו, שמסתכמת במילה אחת 'בידידות'? האם זו סתם שגרת לשון, או אולי ביטוי מאופק שמשקף את יחסי החברות הקורקטיים בלבד שיש בין המקדיש למקבל ההקדשה?

ב-1927, אותה שנה שבה הופיעה הפואמה 'מסדה', ראו אור גם שניים מספריו של פוזננסקי: 'דמויות מלוות: ספורים' ו'זהרורים: אחרי המחלה'. האם מקרה הוא שבין ספריו של למדן לא מצאתי אף ספר שהקדיש לו פוזננסקי?

מנחם פוזננסקי (מימין) והמשורר יצחק כצנלסון, תל-אביב 1925 (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

גולת הכותרת של עבודתו הספרותית של פוזננסקי הייתה ליקוט וכינוס אגרותיו של ידידו יוסף חיים ברנר בשני כרכים (אגרות י"ח ברנר, תל-אביב 1941), אבל ברנר עצמו כתב עליו, כי 'אינו בעל כשרון מרעיש ... ואולם מה שהוא נותן – בעין יפה הוא נותן. כל אמרה ואמרה תזל כטל. לב אנוש חי ועדין דופק בכל שורה ושורה.

ב.י. [י"ח ברנר], 'משדה הספרות', הפועל הצעיר, 26 ביוני 1914, עמ' 13

למדן עצמו הביע גם כן טרוניה דקה נגד פוזננסקי, על ש'אינו מוסר שום מכתב [של ברנר] לפרסום [ב'גליונות']'. את מכתבי ברנר שפרסם השיג למדן, לדבריו, 'רק עפ"י הסכמתם ובקשתם של בעלי המכתבים' (אגרות יצחק למדן, בעריכת אבידב ליפסקר, קרן ישראל מץ ומכון גנזים, ניו-יורק ותל-אביב, תשנ"ח, עמ' 263).

ונחזור ל'מסדה'. כמה מידידיו של למדן ניצלו את ההקדשות על גבי ספרים שהעניקו לו כדי לשבח את יצירתו זו. הנה למשל הקדשה מחורזת שכתב המשורר אברהם ברוידס (1979-1907) על עותק ספרו 'מאדם לאדם' (מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ח). ההקדשה נכתבה בט' בסיון תש"ח (16 ביוני 1948), כחודש לאחר הקמת מדינת ישראל.

לַאֲשֶׁר שָׁלַף עֹז מַסַּדָּה מִנְּדָן  
וְנִצַּב עַל מִשְׁמַר יִשְׂרָאֵל מְכֻדָּן –  
זֶה הַסֵּפֶר לְיִצְחָק לַמְדָּן.  
בברכת לבב  
א. בּרוֹידֶס  
ט' סיון, תש"ח
ברוידס, שהיה מזוהה עם תנועת הפועלים והשמאל החברתי והרעיוני, היה בין מקימיה של תנועת 'הנוער העובד' ונמנה בין מייסדי עיתונה 'במעלה'. שירים רבים פרי עטו – שהיום נהוג לכנותם 'שירי מולדת' – הולחנו והיו לשירי זמר (אפשר להאזין לביצועים שונים של שיריד באתר הנפלא של 'זמרשת'). האהובים שבהם, שאותם אני זוכר עוד מימי ילדותי, הם  'בגליל' (שמוכר בשורת הפתיחה שלו 'עלי גבעה שם בגליל') בלחנו של נחום נרדי, ושיר הלכת 'כיתתנו בלילה צועדת', שנכתב ב-15 במאי 1948 – יום אחד בלבד לאחר הכרזת המדינה – והולחן באותו יום על ידי מרק לַבְרִי (על פי עדותו של לברי, זו הייתה דרישה נמרצת של דוד בן-גוריון).

רבים משירי ברוידס המולחנים כלל לא הכרתי. למשל, שירו 'בית ספרנו', שבו נרשמו השורות הבאות: 
דְּבַשׁ תּוֹרָה וְאוֹר הַדַּעַת / טוֹב לִקְחֵנוּ פֹּה נִטְעַם / דֶּרֶך אֶרֶץ וּמִשְׁמַעַת / דְּבַר מוֹלֶדֶת וְהָעָם.
'דרך ארץ'? זו כנראה ההופעה הראשונה של אתיקה כנושא חינוכי בארץ ישראל של דורותינו, והיא מופיעה בשיר ילדים...

המשוררים יוצאי וילנה אברהם ברוידס (מימין) ואברהם סוצקבר, שנות החמישים (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

האם ההקדשה הנמלצת שהעניק ברוידס ללמדן שיקפה את מלוא יחסיהם ההדדיים של שני המשוררים איש לרעהו?

אני מנסה ללמוד מן ההקדשות הלא-מעטות שרשם ברוידס על ספרים אחרים שנתן ללמדן ומגלה שבדרך כלל אין בהן יותר מאשר 'רגשי ידידות'. האם מדובר באיפוק או שמא לא חרגו היחסים שביניהם מידידות נינוחה ומינורית? אינני יודע.

רק פעם אחת הפליג ברוידס אל מעבר ל'רגשי ידידות'. זו הייתה ההקדשה שרשם על ספרו 'אֱמוּנִים' (דבר, תל-אביב, תרצ"ח). 

לאני וליצחק למדן 
בידידות ובהוקרה,  
א. ברוידס.  
שבט צ"ח [תרצ"ח; 1938]
אני (לבית בלהיימר) הייתה אשתו של למדן, ואם הספר הוקדש גם לה, הדעת נותנת שההיכרות של ברוידס הייתה משפחתית ואולי גם יותר חמה ממה ששיקפו ההקדשות הקצרות. 

הוקרה מובהקת ללמדן ניכרת בהקדשה שרשם המשורר ש' שלום על ספרו 'שירים: ששה ספרי שירה בתוספת השירים החדשים' (יבנה, תל-אביב, תש"ט).

ש. שלום (מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה)
ליצחק למדן 
משורר המוסר הישראלי הצרוף 
מנחת ידיד ומעריץ 
המזדכּך בחברתו 
ש. שלום 
כ"ג באדר תש"ט [24 במארס 1949]

ש. שלום, הלא הוא שלום יוסף שפירא (1990-1904), היה בן מיוחס למשפחת האדמו"רים של חסידות דרוהוביץ'. חסידות זו נודעה בהזדהותה עם הציונות המעשית והייתה מעורבת בהקמת כפר חסידים, לא הרחק מקרית אתא. ש. שלום, שעלה לארץ עם כל משפחתו בשנת 1922, הצטרף לכפר חסידים יחד עם אביו, האדמו"ר אברהם יעקב שפירא מדרוהוביץ', ואת חוויות הקמת היישוב וקשייו הרבים תיאר בכמה מיצירותיו.

מה מביעה ההקדשה המיוחדת הזאת, מעבר להערכה המעניינת מאוד בתוכנה? מעניין אותי לדעת לְמה בדיוק התכוון ש' שלום, שלא הסתפק ב'מוסר', או ב'מוסר ישראלי', אלא דווקא 'המוסר הישראלי הצרוף'.

לכאורה, הרגשות המובעים ב'מנחת ידיד ומעריץ' אינם עזים, אבל התוספת של 'המזדכך בחברתו' היא ביטוי מיוחד במינו. אני מנסה להעלות בדמיוני את התמונה של אדם המודה כי הוא מזדכך בחברת זולתו, ומבין כי מדובר כאן בקרבת נפש בלתי רגילה שחש ש. שלום כלפי יצחק למדן.


יחסי קרבה אלה היו, כנראה, הדדיים. עשר שנים קודם לכן, ב-18 ביוני 1938, שלח למדן לש. שלום חוברת חדשה של 'גליונות' (ז, תמוז תרצ"ח) והוסיף לה מכתב קצר (אגרות למדן, עמ' 297-296): 
ש. שלום היקר,  
קבל נא בזה את החוברת החדשה שיצאה אתמול, בערב שבת. את מכתבך קבלתי והריהו בעיני חוט-אמונים נוסף לאותה מסכת של ידידות ואחות-אמת הנרקמת והולכת בינינו. ואמת-שבלב, שהיא מעבר וממעל לכל פנקסי חשבונות קטנים ועלובים – היא היא, למרות הכל, היתה ותהיה גם להבא אמת-המידה היחידה והנאמנה לערכים ולדברים. את האמת הזו לא יקעקע כל קולמוס-כזב שחצני וטמא. אליה ינופץ סוף סוף.  
היה ברוך  
 שלך  
יצחק למדן 

דומה שהמילים המעטות, הן במכתבו של למדן הן בהקדשתו של ש' שלום, נותנות מקום לתמונה של יחסים טובים. במכתבים אחרים השמיע למדן מילים לא פשוטות באזני ש' שלום או על אודותיו, אבל הן לא מעיבות על התמונה הכללית.


הקדשה המבטאת קרבת נפש ביתר פשטות היא זו של הסופר יוחנן טברסקי (1967-1900), בספרו הבתולה מלודמיר (מוסד ביאליק, ירושלים, תש"י).

יוחנן טברסקי 
(מקור, דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)
ליצחק למדן,  
משורר ורֵע רב-ערך 
וארך, 
בחיבה נאמנה 
יוחנן
יוחנן טברסקי היה, כמשתמע משם משפחתו, צאצא של כמה אדמו"רים חסידיים מבית צ'רנוביל, גם מצד אביו (טריסק) וגם מצד אמו (סקווירה). מבחינה זו, של הרקע המשפחתי המיוחס, יש דמיון רב בינו לבין ש. שלום.

האישה שכונתה 'הבתולה מלודמיר', הלא היא חנה רחל וֵרְבֶּרמָאכֶר, נהגה כאדמו"ר, תחילה בלודמיר שבוולין ואחר כך בירושלים, שאליה עלתה במחצית השנייה של המאה ה-19. חוקרי חסידות (כמו עדה רפפורט-אלברט או 
נתניאל דויטשעסקו בתולדותיה ובמשמעות הדתית והחברתית הייחודית של היותה אדמו"ר-אישה. לפני כשנה  החליטה ועדת השמות של עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמהאך הרחוב לא ייקרא 'הבתולה מלודמיר', שֵׁם שהחרדים התנגדו לו מטעמי צניעות ואולי גם מטעמים אחרים, אלא 'חנה רחל'. מיקומו עדיין לא נקבע.


נחזור להקדשה של יוחנן טברסקי.

שלושה הם כאן ביטויי הקִרְבה: ראשית, החתימה בשם הפרטי בלבד, שלא כמנהג הבריות לחתום בשם מלא (כדוגמת ש. שלום ויצחק למדן דלעיל), או לחתום רק בשם מקוצר, ללא השם הפרטי המלא (כדוגמת א' ברוידס); שנית, הביטוי 'רע רב ערך'. נראה לי שהתואר 'רע' שונה מ'חבר', והקשר הרגשי המשתמע ממנו – ברוח 'רעים אהובים', שהם החתן והכלה, האהובים זה על זו וזו על זה – עמוק יותר. התוספת 'רב ערך' באה להעצים את תיאור הרֵעוּת גם בממד הרגשי; ושלישית, ההלצה הדקיקה, החידתית, שבביטוי 'רב-ערך וארך'. אפשר להעלות השערות אחדות בדבר המשמעות המדויקת של הביטוי 'רב ארך' ולנסות לפתור את החידה הזאת בדרכים שונות, אבל אניח שעשוע זה לקוראים.

דרך מיוחדת להבעת חיבה מצא לעצמו דב שטוק, לימים פרופסור דב סדן (1989-1902), החוקר המהולל של הספרות והתרבות היהודית, שברוחב ידיעותיו ומקוריות מחשבתו היה איש מיוחד במינו. הנה שער המהדורה הראשונה של ספר זיכרונותיו, 'ממחוז הילדות: עשרים פרקים' (דבר, תל-אביב, תרצ"ח):

  
ליצחק למדן 
שמחוז ילדותו סמוך למחוז ילדותי 
בברכת שָכן טוב 
דב שטוק
אומנם סדן ולמדן היו שכנים, אך גבול הפריד ביניהם. סדן נולד בעיר ברודי, שבגליציה המזרחית, בתחומיה של אוסטריה ההבסבורגית וסמוך לגבול עם רוסיה הצארית; למדן, שהיה מבוגר מסדן בשלוש שנים בסך הכול, נולד בעיירה מלינוב, שבפלך וולין, שהייתה באימפריה הרוסית. הדעת נותנת שזיכרונות הילדות של האחד יכלו למשוך את ליבו של חברו, ואולי היה בהם שורש נאה של ידידות.

'ברכת שכן טוב' שבהקדשה בוודאי הזכירה לסדן וגם ללמדן, את התשובה שהשיב רבי יוסי לשאלת רבו יוחנן בן זכאי: 'אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם? ... רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב' (אבות, ב, ט [יג]).

לפחות שתי מחלוקות נאות נפלו בין השניים והן משתקפות באגרותיו של למדן.

הראשונה נגעה בפרשנותו הפסיכואנליטית של סדן לכתביו של ברנר (דבריו כונסו לימים בספרו מדרש פסיכואנליטי: פרקים בפסיכולוגיה של י"ח ברנר, מאגנס, ירושלים, תשנ"ו). למדן לא אהב זאת. במכתב ששלח ב-8 במארס 1939 לש"י פנואלי – שבהמשך נפגוש גם אותו – הוא ביקר גישה זו, ש'עלולה להביא לידי כך שלא הניתוח בא כדי להבין על ידו את היוצר ויצירותיו, אלא כאילו היוצר והיצירה נועדו לשמש את הניתוח הזה' – זו טענה קלושה, אם תורשה לי כאן הערה פרטית – 'דרך מסוכנת היא מאד וכבר נכשל בה אצלנו דב שטוק שהגיע בה עד אבסורדום' (אגרות למדן, עמ' 305-304).

המחלוקת השנייה הייתה בשאלה ממתי החל למדן לכתוב בהטעמה ספרדית. כך כתב למדן לסדן, למחרת יום הכיפורים תרפ"ט (1928): 
ואשר ל'אחוליך הלבביים' לכבוד החילי לכתוב בהברה הספרדית – אחרתָּ, חביבי, קצת לברכני. ולמען האמת 'ההיסטורית' של הענין הזה עלי להעיר לך כי מיום שאני יושב וכותב בא"י [בארץ ישראל] עוד לא כתבתי בהברה אחרת מאשר בספרדית (אגרות למדן, עמ' 173).
פרופסור דב סדן (משמאל) ופרופסור גבריאל כהן, שניהם חברים בכנסת השישית, 1965
(צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

ונסיים בהקדשה המבטאת, בפשטות שאין למעלה ממנה, את יחסו של החתום עליה ליצחק למדן. זו הקדשה שכתב לו חוקר הספרות והמסאי שמואל ישעיהו פנואלי (1965-1904), על ספר מסותיו 'דמויות בספרותנו החדשה' (הוצאת מרדכי ניומן, בסיוע מוסד ביאליק, תל-אביב, תש"ו).

ש"י פנואלי

ליצחק למדן 
באהבה רבה 
ש.י. פנואלי

פנואלי הביא אל ביקורת הספרות את התובנות של הנרי ברגסון וזיגמונד פרויד, שלדבריו 'בא לרפא את נפשו של אדם על-ידי גילוי כל סתר וגאולה מפחד הסתרים והעלאת הבלתי-מודע למודע' (דמויות, עמ' 6). אך מתברר, כי למדן לא היה חסיד מושבע של 'הביקורת הפסיכואנליטית'. לדעתו – שאותה הביע במכתב לפנואלי ביוני 1939 – 'מיעוטה שבמיעוטה יפה ורִבּויה, לדעתי, רע ומקלקל את השורה הביקורתית-הספרותית'.

בהמשכו של אותו מכתב הוסיף למדן משהו מענייני אותם ימים:
צדקת, ידידי, בדבריך כי 'קשה פגיעתה של החויה וההויה מזכרונות היסטוריים קשים'. אין כל נחמה בידיעה שההיסטוריה שלנו עשירה למדי ברגעים של חוסר ישע ומבוכה, וחוסר הישע והמבוכה שלנו כעת עלולים להוציא את האדם מדעתו. ואילו היתה לפנינו מבוכה בלבד! האסון הוא שבפנים פועלים גורמים הרסניים מדעת ומחשבון ... מעולם לא הייתי מאמין שאפילו שעת-צרה כזו לא תחזירנו למוטב.

ולבסוף, 'כתוב נא לי. בימים אלה יש מעט מן העידוד בחליפת-דברים שבין רעים וידידים' (אגרות למדן, עמ' 310-309).


בעלי התוספות

פרופסור אבידב ליפסקר, שההדיר את אגרות יצחק למדן, כתב לי:
תודה על פרסום מאמרו היפה של אסא כשר על יצחק למדן. בימים אלה ראתה אור מהדורה מדעית של יומן יצחק למדן בעריכתי (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן). והנה, בעבודת המחקר שנערכה לשם ההדרת היומן התברר בוודאות כי יצחק למדן נולד בשנת 1897 ולא בשנת 1899 כמקובל. דבר זה נלמד מיומנו שלו. מתברר כי הוריו ׳הצעירו׳ אותו, כדי שלא יילקח לעבודת הצבא. ואכן, הוא ניצל כך מגיוס בעת פרוץ מלחמת העולם הראשונה.  
בעת הכנת המהדורה קיבלתי מיעל למדן את מהדורת שירי ביאליק ובה הקדשה של ביאליק ללמדן: 
 ליצחק למדן באהבה בצאתי לעלות לגרדום 4 ליולי 1934   
כידוע נפטר ביאליק בנסיעתו לווינה שם עמד לעבור ניתוח. ניבא ולא ידע מה ניבא... 


רשימות נוספות בסדרה 'הספרים המבויישים שלי'


5 תגובות:

  1. על הצייר שמואל גרודזנסקי אפשר ללמוד בקישורים -
    http://www.samuelgrodzensky.info/portadaHE.htm
    https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/dizengof-center/tel-nordoi/frishman21

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, איתמר. הוספתי בתוך הרשימה.

      מחק
  2. עמוס צדקוני, רעננה26 בפברואר 2016 בשעה 10:44

    מסביב יהום הסער,
    מלחמות עומדות בשער
    עורב שחור מעבר גבול
    חזון איוב מוביל בהול

    ולנו חדל מורא אזל הרעד
    עת לקרב ועת לתרבות נודעת
    אנו בעיסקי ספרות של עם
    הקדשות עתיקות ליצחק למדן

    מה עצום כוחו של עם עתיק עד מאד
    היודע על משמר חייו לעמוד
    תרבות מורשתו לא ישכח לעד
    ספרא וסייפא כרוכים יד ביד

    השבמחק
    תשובות
    1. ההקדשות בעמודים הראשונים של הספרים הישנים , מזכירות את המנהג לכתוב תאריכי לידה , נישואין ופטירה בספרי התפילה הפרטיים . בסידור תפילה ישן , בארון הגניזה ,בבית הכנסת בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב , מצאתי כתוב - הלילה ירד בוורשה ברד כאבנים גדולות , מספר אנשים נהרגו , ולא נותר בכול העיר חלון זכוכית אחד , שנותר שלם .

      מחק
  3. לגבי שם הרחוב בירושלים, לא חושב שגם לא חרדים בהגדרה היו מסכימים להוסיף לשם האישה את המילה "הבתולה"

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.