יום רביעי, 4 במאי 2016

שו"ת זיו: לח"י במעלה עקרבים וחיג'אב ברחוב הפלמ"ח

א. סמל לח"י במעלה עקרבים?


רוני אוסטרייכר ממושב חצבה שלח את התמונות הללו ושאל:
בקירות התמך של פיתולי מעלה עקרבים משובצת אבן עם סיתות שמזכיר את סמל לח"י. בערבה מסתובב סיפור שעל פיו, עם תום מלחמת העצמאות בן-גוריון הגלה לעין חוצוב את אנשי לח"י שסירבו להתפרק מנשקם. הם עשו פעילות בט"ש ותחזקו את מעלה עקרבים. היו ביניהם סתתים מומחים, שסיתתו אבנים לבניית קירות התמך של מעלה עקרבים, והם אלה שסיתתו את סמל לח"י. 
בשנות החמישים המוקדמות (מתי בדיוק?) נסע בן-גוריון לבקר באילת. שלישו הצבאי, נחמיה ארגוב, נסע מספר ימים לפניו כדי לבדוק את הדרך, לתכנן את סידורי האבטחה ולעשות את כל התיאומים הנדרשים. במעלה עקרבים הוא גילה את סמלי לח"י והגיע להסדר עם אנשי המחלקה, שתמורת מחיקת הסימנים הם יורשו לחזור לירושלים. ההסכם בעל-פה של ארגוב כובד על ידי בן-גוריון, אלא שלא כל הסימנים נמחקו. לפני שנים אחדות מצאתי שלוש-ארבע אבנים עם סמל לח"י, והשבוע מצאתי רק אחת. האם האבנים נשדדו? אינני יודע אם הסיפור נכון ומה מקורו. האם מישהו מכיר את הסיפור ויכול להעמיד את הדברים על דיוקם?

סמל הלח"י

והשיב יהודה זיו:
בפרשת סמל לח"י במעלה עקרבים עסק מאמרי שראה אור בספר 'יד ליאיר' (לזכרו של יאיר בשן), בהוצאת החברה להגנת הטבע, 1999, עמ' 255-249. את סמל לח"י המקורי צייר שם בשעתו אליעזר בן-עמי, מאסירי לח"י בכלא לוחמי המחתרות במגרש הרוסים בירושלים (ומי שהכין שם את התפוז הממולכד, שבאמצעותו פוצצו את עצמם מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני ערב הוצאתם להורג על ידי הבריטים). לימים נמנה עם קבוצת חברי לח"י בחטיבה 'שמונה' (שעליה פיקד יצחק שדה) – שלאחר מלחמת העצמאות יצאו לסלול את 'כביש הערבה'. הוא אשר הוליך אותי, לצורך כתיבת המאמר, אל מקומו של הסמל שנמחק ערב מסעו של בן-גוריון לאחר מבצע 'עובדה'.

פרופסור מוטי גולני, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, הוסיף לכך מעט דברי רקע:
אחרי רצח הרוזן פולקה ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948 (מיקום היום: רחוב הפלמ"ח 18 פינת רחוב הגדוד העברי בירושלים), פורק לח"י בירושלים, שעדיין לא הייתה אז בתחום מדינת ישראל. לח"י בישראל הואיל להתפרק עוד קודם. חלק מהעצורים נאסרו. אחרים גורשו מירושלים לתחומי מדינת ישראל. 
סיפור 'ההגליה' לא נראה לי סביר. עם זאת, גיוס לצבא היה כלי מקובל באותם ימים (ראה למשל 'מרד הימאים' ב-1951). בן-גוריון ביקר באילת גם ב-1949 (בוודאי רק עם תום המלחמה, כלומר בסתיו) וגם ב-1950. בתקופה זו כבר קיבלו 'הפורשים' חנינה, שוחררו מהכלא ואולי גם מהצבא. יתר על כן, בדצמבר 1949 סופחה ירושלים המערבית לישראל והייתה לבירתה. הבריחה היהודית מירושלים  כ-35,000 נפש – הביאה את הממשלה עם הסיפוח לעודד חזרה לירושלים, מחד גיסא, בבחינת כל החוזר הרי זה משובח; מאידך גיסא, היה על היוצאים מירושלים להצטייד ב'ויזות' או 'אישורי יציאה' לזמן מוגבל. רוצה לבקר את הדודה בתל-אביב? בבקשה, יש לך לילה אחד. לא יותר...

משטרת ישראל פתחה בחקירה... (מקור: Israel Defense)

ב. איך קראו לרחוב הפלמ"ח לפני הקמת המדינה?

צילום: דוד אסף

שאל יורם הרועה:
מה היה שמו הערבי הקודם של רחוב הפלמ"ח בשכונת קטמון בירושלים?
והשיב יהודה זיו
פניתי לעזרת גדעון שִׁילֹה, מחבר הספר 'כזה אני, רבותיי!': מיומנו של חַ'לִיל אל-סַּכָּאכִּינִי (כתר, 1990), שהיה בשעתו מיושבי שכונת קטמון. גדעון שאל ידיד ערבי משכבר הימים – שהיה ילד בן עשר בקטמון של ימי תש"ח – והתשובה לא איחרה לבוא: רח' הפלמ"ח בן-ימינו נשא אז את הכינוי 'חִגָ'אבַּת שָׁאהִין', כלומר: '[הדרך] שומרת-הסף של [בית] שאהין'. שאהין היה ה'גביר' של השכונה בעת ההיא.  
ואם החִגָ'אבָּה מזכירה לקוראינו דבר מה, אין בכך פלא:  'שומר הסף' של האשה המוסלמית הריהו 'חִגָ'אבּ'. במחשבה שנייה, אין זה שומר סף, אלא דווקא 'שומר ראש'... 



ושב יהודה זיו ועיין בסוגיה ותיקן את דבריו:
את שאלתו של יורם הרועה, על שמו הערבי הקודם של רחוב הפלמ"ח, הפניתי, כאמור, אל גדעון שילה וגם אל ניר אוֹרְטַל, עורך כתב העת 'עת-מול' (בהוצאת יד יצחק בן-צבי). ניר, שהשיב ראשון, כתב כי שמו הקודם של הרחוב היה 'טַלְעַת (מַעֲלֵה) שָׁאהִין', על שמו של 'גביר' השכונה. ואילו גדעון הביא מפי ידיד ערבי, מילדי השכונה, שם אחר, שאויית בדרך מוזרה: 'הצ'בת'. שיערתי שכוונתו הייתה להפנות אותי אל هضبة (הַדְבַּת), כלומר חטוטרת, גבנון, גבעה, ומכאן ששמו של הרחוב היה 'גבעת שאהין', ובהפלגת דמיון נוספת פירשתי בטעות שמדובר ב'חִגָ'אבַּת שאהין', כלומר 'שומרת הסף' של גבעת שאהין. כמובן שהצעתו של ניר אורטל הגיונית ופשוטה ומכאן ששמו המקורי של הרחוב היה 'טלעת שאהין'.  
גדעון, שהופתע לקרוא את דברי, הקלוטים מן האוויר, הגיב על פי דרכו באדיבות: שיבח את דמיוני, שאין לו גבולות, וסיים בהצלפה, באמצעות פתגם מצרי: 'אגא יכחלהא – עמאהא' (בא לשים עיניה בכוחל – ועיוור אותה')... 

בעלי התוספות

ניסן תימן מפרדס חנה הפנה את תשומת לבי לאתר מורשת לח"י, בו הובא מכתב של אליעזר בן-עמי, מפברואר 2014:


ועוד תוספות חשובות הביא אבי נבון:
א. אני מצרף את צילום הדו"ח של אליעזר בן-עמי בכתב יד.
ב. צבי שהמי (פינקלשטיין), שכוּנה 'דני הזקן', היה  בעברו איש לח"י בירושלים. לאחר הקמת המדינה שימש מנהל עבודה במבצע 'ערבה' לשיפור הדרך לאילת, שברובה לא היתה עדיין סלולה, ואחר כך ניהל את מחנה העובדים בבאר מנוחה (ביר מליחה). ב-1953 הוא אירח שם את רחל סבוראי ומאיר הר-ציון, מבלי לדעת שהם מתכוונים לצאת למחרת למסעם הנודע לפטרה. הוא נשאר בבאר מנוחה עד 1956. באתר מורשת לח"י מסופר עליו כי כונה 'הזקן' משום שהיה מבוגר מחבריו בלח"י. את הכינוי 'דני הר הבית' קיבל לאחר הקמת המדינה, כשאמר 'כעת עלינו לשחרר את הר הבית', ואת הכינוי 'דני בית המקדש' קיבל לאחר מלחמת ששת הימים, כשחשב שהגיעה השעה לבנותו...
'דני בית המקדש' (2001-1915)
 ג. בן גוריון לא גירש את אנשי לח"י למדבר. זה נשמע ציורי אבל אינו נכון. בשנים הראשונות של המדינה השוק הפרטי לא מיהר לקחת פרויקטים בפריפריה, ורוב הפעילות בנגב ובאילת היתה של גורמים שהיו קשורים להסתדרות העובדים: 'המשביר', 'סולל בונה', 'תנובה', 'אגד', 'מקורות' ו'חברת שיכון', או של גורמים צבאיים כמו חיל הנדסה או השק"ם. אלו וגם אלו לא מיהרו לקלוט ולהעסיק את יוצאי אצ"ל ולח"י, 'הפורשים', שבזמן המלחמה לא קיבלו את מרות המוסדות. מי שבכל זאת קלט אותם היו 'המוסד' וחיל הנדסה במבצע 'ערבה'.
ד. מבצע 'ערבה' בוצע על ידי חיל הנדסה, בפיקודו של סרן מאיר בית-אש. לעבודת כפיים זו, של שיפור הדרך לאילת, שהתנהלה בתנאי שדה לא פשוטים, גוייסו בדואים מהנגב ובעלי מקצוע דרוזים וצ'רקסים מהגליל. ותיקי לח"י הצטרפו כראשי קבוצות ומנהלי קטעים. מחנה העובדים הוקם ליד כורנוב (ממשית), ואחר כך בעין חוסוב (חצבה) ובביר מליחה (באר מנוחה). הדרך בערבה רוצפה באבנים ('סולינג'). אחד מהקטעים השמורים של סלילה זו, שנמצא ליד מושב פארן, נחשף ושולט על יד גדעון רגולסקי, חבר המושב (ומקוראי עונ"ש).
ה. במהלך העבודה צייר אליעזר בן-עמי את סמל לח"י בגודל של מספר מטרים על קיר התמך של אחד הפיתולים התחתונים של מעלה עקרבים. הסמל נראה היטב לעובדים, וגם לעולים במעלה, אך לא ליורדים בכביש. הסיפור הנפוץ הוא שנחמיה ארגוב ערך באזור סיור מכין, כי בן גוריון עמד לטוס לאילת ולחזור בנסיעה דרך מעלה עקרבים. ארגוב גילה את הסמל ודרש למחוק אותו, אך אנשי לח"י איימו שאם הסמל יימחק הם יעזבו את העבודה. האיום לא עזר, והסמל, שהיה צבוע בזפת שחורה, גורד באִזְמֵלים. התוצאה היתה שבמקום סמל שחור נותר על אבני הקיר סמל בהיר מחציבה טרייה... 
תיקון המחיקה (צילום: אבי נבון, 2015)
כל זה לא עונה על שאלתו של רוני אוסטרייכר: מי גילף וסיתת את הסמל הקטן, המובלט באבן, שהוצג למעלה. פרט זה מהווה עדיין תעלומה היסטורית. 
בפורום ג'יפולוג הובאה ב-2008 תמונה נוספת וחדה יותר של הסמל הקטן:


בצירוף מקרים מעניין התפרסמה בעיתון 'הארץ', ערב יום העצמאות, כתבה של ניר חסון, 'משתיקה ישחרר רק המוות', על סמל לח"י שהתגלה במרתפי 'מחנה שנלר' וצויר כנראה ב-1949. בכתבה הוזכרה גם רשימה זו שהתפרסמה בבלוג.

הכתובת במחנה שנלר (פרט מצילום של אוליביה פיטוסי, הארץ)


8 תגובות:

  1. מה משמעות הסמל הזה?
    למה דווקא יד עם שתי עצבאות זקופות?

    השבמחק
    תשובות
    1. ויעשו להם ... עצבים מעשה חרשים5 במאי 2016 בשעה 14:54

      ענית על זה בעצמך. עם עצבא אחת זקופה זה עלול להראות יותר מדי בוטה...זה יכול לעצבן משהו

      מחק
  2. א. הסמל הוא ממש מהשנה האחרונה של לח"י. ללח"י אין סמל בימי המאבק/מרד/מלחמה נגד השלטון הבריטי ככל שאני זוכר.
    ב. מעלה עקרבים קשור לאוטובוס אגד 1953 שנהגו היה איש לח"י. היום יצאה כתבה זו: http://www.israelhayom.co.il/article/379035

    השבמחק
  3. אני כל הזמן חשבתי שזה היה הסמל הרשמי של לח"י בשנות המאבק כמו שהיו סמלים של האצ"ל וההגנה, מסתבר שטעיתי. כעת שמים את הסמל הזה בכל אתרי הזיכרון של הלח"י, למשל - שלטי לח"י בתל אביב. אולי אפשר לפרט יותר בנושא זה?
    ד"ר אבישי טייכר

    השבמחק
  4. אודה על מיקום מדויק של האבן/אבנים עם סמל הלח"י.

    השבמחק
    תשובות
    1. ראשי התיבות של לוחמי חרות ישראל אינם מכילים את ה' הידיעה . יש לכתוב - לח"י . גם לוחמי האצ"ל ( הארגון הצבאי הלאומי ) היו מסורבי עבודה , אלה גם אלה לא היו בררנים , וקיבלו על עצמם כול עבודה , בכול מקום . יוצאי האצ"ל אף הקימו קרן מיוחדת ,כדי לסייע למשוחררים, חסרי העבודה והמקצוע . שכן , בימים ההם שלפני היות המדינה , זרקו אותם ממקומות העבודה, ומבתי הספר , בדוק .

      מחק
  5. בזמנו רחוב הפלמ"ח הסתיים במה שנקרא היום רחוב כובשי קטמון. מכאן והלאה השטח נקרא גבעת שאהין. בגבעה הוקם בראשית שנות החמישים שיכון לאכלס פקידי ממשלה שעברו לירושלים בעקבות החלטתו של בן גוריון להעביר משרדי ממשלה מתל אביב לירושלים. בקירוב מקום של שיכון עובדי המדינה גבעת שהין (כך), עמד בית שאהין ששימש כבנין לסמינר למורות רשת בית יעקב.

    השבמחק
  6. פנטסטי, מרתק, נדבך על נדבך.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.