לא, בגלות לא אחיה! – יומנו של יצחק רוֹכֵל (ב)

החלק הראשון של הרשימה התפרסם כאן.

מאת רמה זוטא

ו. רוחות מלחמה

בשלהי קיץ 1914, בליל מחניק, נשמעה לפתע דהרת פרש על סוס ברחובות קרמניץ הריקים ומיד הופצה השמועה: 'גיוס כללי'. לאחר רצח יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, ב-28 ביוני, פרצה המלחמה בסערה, ולא חלפו ימים מעטים וברחובה של העיר הובלו, על גבי עגלות איכרים, הפצועים הראשונים בתחבושות מגואלות בדם. שיירות ארוכות של הצבא הרוסי חצו את קרמניץ בדרכם לעיירת הגבול ברודי, והתקפתם על גליציה נחלה תחילה הצלחה. אך כעבור שנה, במאי 1915, התהפך הגלגל והצבא הרוסי נסוג: במרחק של שישה ק"מ בלבד מקרמניץ, על גדות הנהר איקבה (Ikva), התייצבה החזית והתותחים ומכונות הירייה רעמו מעל ראשי התושבים. מוסדות הממשלה ובתי הספר ננטשו והחיים הסדירים שובשו לחלוטין. משפחת רוכל עקרה לעיירה אוֹלֶבְסְק, לבית הדוד מצד האם. הם שהו שם עד שנרגעו רוחות המלחמה ואז שבו לביתם בקרמניץ. בקיץ 1916 יצא גנרל אלכסיי ברוסילוב בהתקפה גדולה על גליציה ('מתקפת ברוסילוב') ותוך ימים אחדים זז קו החזית מערבה; כמה עיירות וערים בסביבה הקרובה נחרבו כליל וזרם של פליטים יהודים החל נוהר לקרמניץ.

פליטים עוזבים את בתיהם מחשש לכניסת הצבא הרוסי (מקור: Imperial War Museums)

כל אותה תקופה הקפידה האם לארגן לילדיה בית ספר ביתי. תחילה הובאו מורים מבחוץ, וכשלא התאפשר הדבר – הרביצו הגדולים תורה לקטנים. שני חדרים בבית הוקצו לשלושה מורים שנבחרו בקפדנות: ליהדות (מקרא, משנה וגמרא); לימודים עבריים (דקדוק הלשון העברית, קריאה וכתיבה); ולימודים כלליים (חשבון והנדסה, כולל רוסית על בוריה). זה האחרון הכין כל ילד לקראת לימודים בבית הספר הכללי. יום הלימודים בבית היה ארוך ושרר בו משטר לימודי של ממש: שעה קבועה לכל מורה ולכל מקצוע ושעות קבועות להכנת השיעורים ולקריאת חובה, בהשגחת האם או יצחק, שכבר היה בוגר. כל הילדים נדרשו לשנן בעל-פה פרקים נבחרים מהתנ"ך (ישעיהו או משלי), אך גם משירי ביאליק וטשרניחובסקי ומכִּתבי פושקין וגוגול, והם עשו זאת בהתלהבות ובמעין תחרות בין כל הבנים והבנות. מגיל צעיר התעניינו הילדים גם בהוויות העולם וקראו עיתונים עבריים כמו 'הזמן' וגם עיתונות רוסית. 

ההתרחשויות הדרמטיות הדהדו כמובן גם ביומנו של יצחק: 

טלטלה גדולה טולטלנו בשנה האחרונה. שנת המלחמה הגדולה, הכל-עולמית. מאנשים שיושבים לבטח על מקומם נהפכנו לפליטים שאין מנוח לכף רגלם ... בהלות המוניות היו בקרמניץ בזמן המלחמה שלוש. אחת בתחילת המלחמה, בירח אבגוסט 1914, שאז היו התושבים בכלל נבוכים. טירונים היו ופחדו מהמלחמה עצמה. לא ידעו מה היא ומה זה פליטים. אך אז נסעו מהעיר רק כמה משפחות, שגם הם שבו תיכף כבוא ההרגעה, כאשר החלו הצבאות הרוסיים להיכנס לגליציה וללכת קדימה. אנחנו היינו נכונים אז לנסוע וזוג סוסים עמד מוכן בשבילנו בחצר, וזה אמנם הצילנו כי היינו בטוחים שבכל זמן נוכל לנסוע. לכן לא נחפזנו. גם הזקן [הסבא הרש-מנדל] עצרָנו מלנסוע. ונגמר הדבר בכי טוב. 

הבהלה השנייה הייתה בירח יוני ש"ז [שנה זו], 1915. הצבאות הרוסים שנסוגו מגליציה מה'קרפטים', התקרבו יותר ויותר למחוזנו. אך לא זה הוא הדבר שהפיץ פחד על התושבים ... הרבה השפיעו עליהם אלפי הפצועים, שהיו מביאים קרמניצה מהפוזיציות [קו החזית] בתחילת המלחמה. הם התושבים עיבדו להם השקפה ידועה, השקפה מוצקה. נכונים לסבול את כל כובד המלחמה ורק שלא לעזוב את מקומם וללכת לנוד. הם נוכחו כי הדבר היותר רע בתבל הוא להיות פליטים ... הם פחדו מהגירושים שהיו עתידים להיות, כפי שהיו בערים אחרות בפולין ובליטא. גם אמרו שיגרשו את כל התושבים, לא רק את הזכרים מבני 17-45. מחמת זה ברחו אז הרבה משפחות מקרמניץ ובתוכן גם משפחתנו, שבחרו למקום שבתם את אולבסק, מקום מושב דודי, קַרְשוֹן. באמת, עמדו אז הצבאות מנסיגתם אחור במרחק 60-80 וֶרסטַאות [ורסטה = 1.0668 ק"מ] מהגבול ובמשך כשני ירחים לא זזו ממקומם ... 

הבהלה השלישית לא הייתה כבר בהלת שוא. היא התחילה בזמן שהקרבות היו במרחק 25-30 ורסטאות מהעיר כשאת קול יריית התותחים שמעו כבר כל היום כקול רעם בשמים (עמ' 16-15; אולבסק, 10 בספטמבר 1915). 

כמה ימים לאחר מכן, כשהמשפחה כבר חזרה לביתה, המשיך יצחק לתאר ביומנו את המתרחש. הוא מתאר את הפחד מפני 'חטפנים', שמזכירים לו את הסיפורים ששמע על הילדים שנחטפו לצבא בימי ניקולאי הראשון ('קנטוניסטים'): 

חפץ רב התעורר בי הערב לכתוב כמה רשימות אך לא יכולתי מפני שלא הייתה לי עששית דולקת. רק ברוב עמל מצאתי לי עששית קטנטנה, שדולקת תמיד במסדרון ולאורה אני רושם. גם זהו דבר אופיי [אופייני] שמסמן את המצב בכללו. מחמת יוקר שמן האדמה [נפט] וחסרונו מקמצים בהוצאתו, וכך בכל דבר ודבר ... 

ומסוכן באמת לצאת לרחוב העיר, ובבית אין כל סכנה ... הסכנה שאני מדבר עליה היא מחמת ה'חוטפים' שעושים בזה 'אבקואציה' [פינוי]. בכלל, הרבה דפים מימי הקנטוניסטים עוברים עתה חיים לפנינו, ומה שאי אפשר היה להאמין, נעשה עתה לודאי, לעובדה. הדבר שהתפלאנו עליו, איך יכול היה להתקיים גם לפני הרבה שנים, קם עתה חי לפנינו בכל גדלו והדרו. נמאסו לו לאדם החיים בהסגר, בבית כלא, מסכן הוא את נפשו, מאמץ את כוחותיו, ויוצא לרגע אל הסמטא, אל הרחוב שהוא גר בו. והנה כמו מתחת האדמה צומחים שניים 'גורדוביי' [שוטרים] ו'חוטפים' ומובילים אותו, ממש כמו שחוטפים את הכלב ברחוב העיר ... דבר שכזה אפשרי הוא רק ברוסיה החשוכה, ברוסיה הארורה ... ובכליון עיניים מחכים אנחנו כולנו, היהודים, ליום שתעבור העיר לידי האוסטרים. יום שמחה וצהלה יהיה לנו אותו יום. יותר מדי עמוקה כבר השנאה לרוסיה בלבותינו. 

... בשעה שהפוזיציה היא במרחק ארבע ורסטאות מהעיר או פחות, איננו יודעים כלום מה שנעשה שם, אם הרוסים מנצחים או האוסטרים, אם הולכים קדימה, אם עברו האוסטרים את הנהר 'איקבה' ובאיזה מקום, וביד מי האיניציאטיבה [היוזמה]. מתיראים לשאול, מפחדים ללכת, נמנעים לשמוע ולראות ... עיתונים כמובן שאין מקבלים. השבועונים [ברוסית] שהבאתי אתי מאולבסק עברו כבר מיד ליד דרך הרבה עשרות קוראים, כי זהו אכסמפלר [עותק] יחידי בכל העיר. העיתון נקרא כעת עד שהוא נמחה לגמרי ואותיותיו מטושטשות ואז פוסקים ...  

לקרמניץ באתי ב-16 [ב]ספטמבר. זה היה הו"ר [הושענה רבה] ... ספרים טובים לקריאה קשה להשיג וקראתי את [ניקולאי] לְיֶסְקוֹב, אך משום שמצאתי שם סיפור אנטישמי – שנאתיו. (עמ' 21-17; קרמניץ, בית אבי, ט' חשון תרע"ו, 17/4 בספטמבר 1915).

קיסר אוסטריה קרל הראשון מבקר ב-1917 בעיירה קולומיאה שבגליציה המזרחית ומתקבל על ידי ראשי הקהילה היהודית שהוציאו לכבודו ספר תורה (מקור: Imperial War Museums)

קרמניץ נפתחה בימי המלחמה והמהפכה שבאה בעקבותיה לאידאולוגיות החדשות שפשטו בקרב יהודי מזרח אירופה. עוד לפני המלחמה נוסדה בקרמניץ התארגנות מחתרתית של ה'בונד'. אספותיה, שנוהלו בחשאי, משכו צעירים רבים מבני האינטליגנציה המקומית. לאחריה נוסדה גם הסתדרות 'פועלי ציון', שמשכה לשורותיה את אלה שנטו לציונות רדיקלית. יצחק עצמו טרם קבע את דרכו באותה שעה. ביומנו הוא עסק ביחסן של רוסיה והמעצמות ליהודים: 

מיניסטר הכספים הרוסי [פיוטר] בַּרְק חזר מנסיעתו לצרפת ואנגליה, שנסע שמה לקבל הלוואה, בידיים ריקות. הטעם הוא מה שאין הממשלות או הבנקירים [הבנקאים] רוצים לתת כסף אם לא יתנו ליהודים שיווי זכויות גמור בכל רחבי רוסיה. בַּרק היה נאלץ לברר לנשיא ה'חברה לשיווי זכויות היהודים' בלונדון אֶמִילְטוֹן את דעת הממשלה הרוסית בשאלה זו. הוא אמר כי באופן פרינציפלי [עקרוני] מכירה הממשלה בצדקת דרישה זו וכבר עמדה על דרך זה ועשתה את ההתחלה במה שביטלה את 'תחום המושב'. אך לעשות הכול בפעם אחת אין ביכולתה, כי תעורר בזה את העם נגד היהודים ... העיתונים הרוסים השחורים מתרגזים וכועסים על 'בעלי הברית' שאינם עומדים לה לרוסיה בשעת דחקה ורוצים להתערב בענייניה הפנימיים ... שאר העיתונים, הליברלים, מאיצים בממשלה לעשות את הצעד הזה בלי איחור, כדי שיוכל מיניסטר הכספים להתייצב בתקיפות לפני הממשלות ה'משפיעות' ולדבר דברים ברורים ... תהיינה התוצאות איזו שתהיינה, אך העובדה עצמה הריה [הרי היא] ניצחון גדול ומזהיר, נצחון מורַלִי. הלוא הפיננסים הם כוחנו היחידי ולא ידענו תמיד איך להשתמש בהם לטובתנו ... והלוא גם הרצל לקח את זה בחשבון והסב תשומת לב מיוחדה ליצירת הבנק [אוצר התיישבות היהודים] בתור מוסד פיננסי פוליטי. ומלבד הנצחון, הרי זאת נקמה פורתא (עמ' 24-23; קרמניץ, בית זקני, 26 בספטמבר 1915).

תוך כדי עיסוק בבעיותיה של רוסיה ויחסה הנוקשה ליהודים, תיאר יצחק את חרדת הצעירים המסתתרים על הגג מחשש ל'ציד' ו'חטיפה' לצבא, והזכיר גם את ארגוני הסיוע הפועלים בעיר:  

שוהים פה כעת שני צעירים מקיוב, שלוחי הועד היהודי הקיובי לעזרת הסובלים מהמלחמה. אחרי שחקרו את המצב פה ועשו ישיבה משותפת עם הועד היהודי המקומי, הקציבו תמיכה של שלושת אלפים רו"כ [רובל כסף] לחודש. יחד עם זה מאספים הם גם חומר ע"ד [על דבר] הייחוסים בין החיילים והיהודים, בכלל עובדות בפגיעת כבודם של יהודים וכדומה. זה נחוץ להם בשביל שיהיה חומר לדפוטטים [נציגים] היהודים בדוּמָה [הפרלמנט] ... בא היום קומנדַנט [מפקד] חדש לעיר, אוֹפיצַר [קצין] של קוזקים ... אומרים שהוא איש רע מאוד. תיכף הכריח לפתוח את החנויות היום, בשבת ... משה ביברמן [בן-דודו של יצחק] סיפר כי הקיסר [ניקולאי השני] היה בברדיצ'ב וקיבל בסבר פנים יפות את הרב בֶּרְמַן בשם הקהילה היהודית ושוחח אתו כ"א רגעים. אח"כ אמר שימסור לשולחיו שמעולם לא פקפק במסירותם למולדתם. את התשובה הסטראוטיפית הזאת כבר השיב כמה פעמים. בנוסח אחד, ותמיד היא מרגיזה אותי בבערותה וברגש הבוז שנודף ממנה ... בא-כח 'הצלב האדום' ... יסד פה שני תמחויים, לרוסים ולעברים, באחרון המאכלים כשרים. גם בית חולים בשביל העניים ועוד כמה מסודות זמניים ... בתמחוי היהודי מחלקים 900 ארוחות ליום, מלבד תה ולחם (עמ' 29-28, 31; מוצ"ש, כ"ב חשון 17 באוקטובר 1915, בבית).

ז. חי יומיום בעת מלחמה

באוקטובר-נובמבר 1915, כשחזית המלחמה התייצבה למספר חודשים, התפנתה המשפחה לעסוק בענייניה-היא ועל הפרק עמדה שאלת המשך לימודיהם של האחים חנוך ומשה. היעד היה אודסה, העיר שהתפרסמה עד אז כמוקד להשכלה ולחיבת ציון וכמרכז ספרותי ותרבותי שנהנה מאורם של אישים כמו מנדלי, ביאליק, שלום עליכם, אחד העם וז'בוטינסקי. הגם שבעשור השני של המאה כבר פג זוהרה, עדיין ראו צעירים יהודיים רבים, כמו יצחק רוכל, את אודסה כמקום המייצג חרות וחופש ביטוי, השכלה ויצירה: 

באודסה, הודות לעמלו של הוועד היהודי לעזרת הפליטים, מקבלים את הפליטים לכל בתי הספר במחלקות המתאימות ... לכל פליט, אם הוא נזקק לכך, נותנים תמיכה הגונה ... יש שם הרבה קרובים ומכרים טובים ... [אבל] אם תעבור העיר לידי אוסטריה אז נהיה קרועים מהם לגמרי, ומי יודע לאיזה זמן ... החלו שמועות עוברות מפה לפה כי מסה"ב [מסילת הברזל] איננה עובדת יותר מחמת שביתה כללית, וכי גם הפוסטות [הדואר] פסקו לעבוד ... מחמת הבהלה הזאת שנעשתה לא נסעו הילדים (עמ' 39-36).

בסוף שנת 1915 נשלח חנוך בלבד לאודסה להמשך לימודיו: אסור להפסיד שנת לימודים ואפילו במחיר הינתקות מהמשפחה. כשהגיע הביתה לחג הפסח, הוחלט שבשובו לעיר הדרומית יצטרף אליו משה אחיו הצעיר.

שדרות פושקין באודסה, 1917 (מקור: Europeana, 1914-1918)

עוד קודם לכן חל חג החנוכה, שעורר ביצחק הרהורים לאומיים: 

היום הדליקו את הנר השמיני של חנוכה. עוד חג אחד של המכבים צלל בתהום הנשייה. כל רושם לא השאיר, כל התעוררות לא עשה, ומלבד צד הפולחן שבו לא היה בו כלום. המאורעות הגדולים המתחוללים כ"כ חזקים ועמוקים הם ושוטפים במרוצתם כל פרט ופרט. 'חיי השעה' כ"כ רועשים ומלאי חרדה ושינויים יסודיים הם, עד שאי אפשר לפנות הלב גם ל'חיי עולם', לעתידו ועברו של עמנו. והנה באים אוסישקין וסמויצוב ודורשים על 'חיי העולם' ומוכיחים כי דווקא כעת אסור לנו להזניח את עבודתנו הלאומית הנצחית ועלינו להזעיק את העם מסביב לדגל הציוני. וצודקים הם; הוי, מה צודקים! אבל לך נא ודבר עכשיו ליהודי על ארץ ישראל וציונות, הישמע לקולך? היבין למליך? אכן עם אומלל הוא עמנו מאין כמוהו! (עמ' 46-45; קרמניץ, בית אבי, טבת תרע"ו, יום ד', 25 נובמבר 1915).

בנובמבר התחילה שוב הסתערות הצבא. החיילים היהודים ששירתו בסביבה נקראו לבוא לבית הכנסת הגדול בשבת בבוקר והרב 'דרש לפניהם יהודית [ביידיש] על דבר חובתם לארץ מולדתם'. חייל יהודי, שהוזמן לסעודה בבית רוכל, סיפר על החיים בחפירות ועל חברים שמסגירים עצמם לשבי ובהם גם שני יהודים (עמ' 41). העדר עיתונים ושיתוק קווי התחבורה והדואר גרמו לגל של שמועות על כך שראשי הצבא הרוסי נהרגו ועל התסיסה המהפכנית בערים הגדולות. 

אבל היות כי כבר נתעורר ההמון בלב רוסיה וקם נגד ממשלתו שהביאתהו לעברי פי פחת, ואיזה דבר גדול הולך ונעשה שם. אך לפי דעתי עוד לא נתבגר העם די צרכו למעשה כביר זה. ועוד, האנשים הנאורים, האלמנטים הטובים והנאמנים שבעם הרוסי, שבלעדם לא תוכל הרבולוציה לצאת לפועל, כי העם עצמו עדיין חשוך הוא, הם אולי חושבים שהמשכת המלחמה לא תביא טובה לרוסיה, אך לעשות כעת רבולוציה לא יתנו (עמ' 47; קרמניץ, בית אבי, 10 בדצמבר 1915).

כל אותה עת נעדר אבי המשפחה, יהושע רוכל, מהבית בענייני העסק, שנזקק לצבעים; מחירם עלה פי עשרה. הוא יצא לדרך ארוכה שעברה דרך ברדיצ'ב, קייב, מוסקבה ורוסטוב, שם היה ניתן להשיג צבעים לבתי חרושת לנייר בהנחות מפליגות. בתוך כך, בית החרושת המשפחתי לנייר הוצת ויהושע התחיל לסחור בצבעים ובנייר ואף הרוויח כהוגן. בסוף דצמבר שב האב לביתו וחששותיהם של בני המשפחה, שמא הוא יישאר ברוסיה והם באוסטריה, פגו. 

סוף סוף מביאה הפוסטה גם 'ז'ורנלים', כלומר כתבי עת ציוניים ברוסית, ויצחק – השבע מקריאת טולסטוי ועיתונים רוסיים בלבד – מתנפל עליהם כמוצא שלל רב. הם 'השיבו אותי אל עולמי', כתב ביומנו. מרבית רישומיו מתמקדים עתה בנעשה בארץ ישראל ומהדהד בהם הוויכוח על הקמת הגדודים העבריים: זאב ז'בוטינסקי, שסבר כי נפילת האימפריה העות'מנית קרובה ולכן יש להקים כוח יהודי לוחם בחסות הבריטים, עמד נגד ההסתדרות הציונית, שהחרימה את יוזמתו מחשש שהדבר ירע את מצבם של יהודי הארץ:

כל המאמרים קוראים לעבודה, לפעולה, לבל לשכוח את 'חיי העולם' בשביל 'חיי השעה' ... הם דורשים לתמוך בחומריות בא"י שסבלה מאד מהמלחמה ומהארבה [ב-1915 פקדו את הארץ גלי אַרְבֶּה] ולעשות תעמולה בעם לשם הרעיון הציוני, שיכירו היהודים כמה אומללים הם בתור עם בלי ארץ ... בכמה מאמרים שיצאו מעט סופרים שונים מבקרים שם את ז'בוטינסקי על שיסד את הלגיון היהודי בחוף אנגליה בכוונה להשתתף בצבא האנגלי שצריך היה לעלות על א"י. מבקר אותו אוסישקין במאמר 'ההיסטוריה נשנית' ... אין מזכירים אפילו בכל אלו המאמרים את שמו ואת מעשהו ואת הלגיון, אך מבקרים את הדעה שהונחה ביסוד הלגיון. הם אומרים שלשם השגת מטרתנו אנחנו צריכים לעבודה, לעבודה משעממת, קשה, עבודת נמלים, אך מתמידה ועקשנית, ולא להופעות שביסודן האקסטַז והאנטוזאיזם [ההתלהבות] של הצעירוּת ... הם בודאי צודקים, אך יש גם צד אחד טוב ברעיון הלגיון, והוא מה שתעלה הציונות ושאיפת היהודים לרכוש להם את א"י ... כי היהודים רוצים בא"י ואינם חסים על קרבנות. בדעה זו תומך [ש.] אנ-סקי שנעשה לציוני תחת השפעת המלחמה. הוא היחידי שמגן על ז'בוטינסקי ומסכים לדעתו. לפי דעתי כך: לכתחילה לא צריך היה ליסד את הגדוד ... אך בדיעבד טוב שנוסד והיה בזה גם צורך היסטורי. יצחק אידלמן שבא היום מאודסה סיפר לי כי הוועד הפועל הציוני קרא את ז'בוטינסקי למשפט על שעשה דבר [לא] אחראי שכזה בשם הציונות על דעת עצמו (עמ' 54-52).

אברהם רוכל במדי הגדודים העבריים

נוסף על עניינו בפוליטיקה הציונית, יצחק חרד למצב הכלכלי של ארץ ישראל בימי המלחמה, יחס השלטון הטורקי לתושבים היהודים והגירוש ההמוני של בעלי נתינות זרה: 

מלבד החורבן הכלכלי שעשתה המלחמה נתווסף עוד הארבה שהחריב במיוחד את הנטועות. כפי שכותב [מנחם] שיינקין יהיה בשנים הקרובות יבול תפוחי הזהב כשליש ממה שהיה עד עתה, מחמת הארבה. זה נורא. אך הדבר היותר מעציב זהו היחס הרע של השלטון ליהודים, בהדגשה מיוחדת לעסקנים הציוניים, שאת רובם שלחו מן הארץ. סובלים הרבה מהפסק החיבור עם חו"ל בייחוד החלוקנים [בני 'היישוב הישן' שקיבלו את כספי 'החלוקה'], כארבעים אלף נפש. דבר גדול עשו ליישוב הציונים האמריקנים בזה ששלחו את האוניה עם צורכי אוכל וצורכי חיים אחרים ... בס"ה יצאו את הארץ מנתיני רוסיה ונתיני צרפת כשמונה אלפים איש ...

הועד האודסי ליישוב א"י אינו מראה כל סימני חיים ... אם זה מחמת רפיון רוחם של הציונים, של עסקני הועד, אז הרי זה מכאיב ומעציב מאוד. אך אינני חושב כך. יותר מדי מאמין אני במסירותו של אוסישקין ושאר החברים ... בוודאי רמזו להם מגבוה, מטעם הרשות הצבאית, שבזמן המלחמה עבודתם איננה רצויה ... רודפים את הציונים ואסרו הרבה ציונים באודסה. בודאי זאת הסיבה (עמ' 56-54).

תוך כדי אזכורו של מנחם שיינקין, המתרעם בשהותו במצרים על אלה שאינם שולחים כסף לקרוביהם בא"י, נזכר יצחק באחיו אברהם: 'צריך לשלוח בכל אופן ע"י שיינקין איזה סכום כסף בשביל אברהם' (עמ' 56). ובינתיים נערכו הרוסים והגרמנים לאופנסיבה המכריעה של המלחמה: 

מצבה של קרמניץ השתנה בימים האחרונים ... הנה כעת כותבים הרבה [עיתונים] ע"ד [על דבר] החזית שלנו הדרומית. העיתונים מוצאים שזאת החזית תתפוס בימים הקרובים את המקום הראשון, ותהיינה פה תגרות גדולות. החזית הדרומית נחשבת מהנהר פְּרִיפְּיַט עד נובוסוליצי ... מסביב לעירנו חונות כעת ארבע דיביזיות, כפי שאומרים. בטרנופול כבר התחילו תגרות ... ובכן הימים הקרובים יהיו ימי מאורעות גדולים וכבירים (עמ' 57-56; שעה 1 בלילה, 24 בדצמבר 1915, ר"ח שבט תרע"ו, קרמניץ, בית אבי).

ח. העלייה המשפחתית לארץ

אחרי המלחמה קמו במרבית ארצות הגולה תנועות נוער ציוניות ורשת מפותחת של חינוך עברי חילוני; כל אלה הזרימו לארץ ישראל לא רק חלוצים יודעי עברית אלא גם מורים לעברית. הקשר היה דו-סיטרי: אברהם רוכל, שעלה כאמור עוד בשנת 1913 וגר במושבה יסוד המעלה, לקה בקדחת קשה שלא הרפתה ממנו שנים רבות ולפי מצוות רופאיו נסע, בשנת 1924, עם אשתו ובתו להירפא באזור ילדותו; בעברית הקולחת שבפיו הוא לימד בבית הספר של 'תרבות' ברובנה, עד עלותו ארצה בשנית (1935).

הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל והצהרת בלפור שבעקבותיו המריצו את הפעילות הציונית והתרבותית בקרמניץ. בשתי הגימנסיות העירוניות לבנים ולבנות הונהגו לימודי תנ"ך והיסטוריה יהודית, וחבורות של צעירים למדו את תולדות הציונות ותרבות ישראל. בראש הפעילות הנמרצת הזאת עמדה תנועת הנוער 'החלוץ'. קבוצה בת שנים-עשר איש מחניכי 'החלוץ' עלתה מקרמניץ ארצה בשנת 1921, ובהם שלושה מבני משפחת רוכל: בעל היומן יצחק, ואֶחָיו משה וחנוך, שהיו מראשוני 'גדוד העבודה וההגנה על שם טרומפלדור' בארץ.

גדוד העבודה בפתח תקווה (אפריל 1921). 
יושבים (מימין לשמאל): חנוך, רבקה ואברהם רוכל; עומדים: יצחק רוכל (במרכז) ומצדדיו בני הדודים ממשפחת ביברמן

פרט לאחות אחת שנותרה במוסקבה והובאה בזקנתה ארצה, הגיעו ארצה בעקבותיהם בני ובנות משפחת רוכל צמדים-צמדים (אבינו יוסף ואחותו שרה עלו ב-1925). יהושע ושפרינצה רוכל ובנותיהן התאומות עלו בתחילת שנות השלושים, ומאחור נותרה האחות (בתיה) בבה, שלמדה באוניברסיטה בלבוב (אז בפולין). כדי להתגבר על בעיית הסרטיפיקט הפלשתיני, נשלח בשנת 1933 אלכס טשרנוביץ, האח הצעיר של ימימה אשת יוסף, לשאת אותה לאישה – ול'זוג' הפיקטיבי חיכה בנמל חיפה יהושע רוכל, שדקדק במצוות עד יומו האחרון ושלח אותם מיד להתגרש ברבנות...

בני משפחת רוכל, תל אביב 1936

עם עלייתו הצטרף יצחק ל'פלוגת בוני מסילות הברזל' בגדוד העבודה, שבנתה קווי רכבת ובין השנים 1923-1921 ישבה באוהלים בראש העין, בתל אביב ובמגדל. יצחק כתב רשימות לעיתון הגדוד ואף נתן לו את שמו – 'מחיינו' (שם שנושא עד היום עלונו של קיבוץ תל יוסף, אחד הקיבוצים שהקים הגדוד ובין מייסדיו היה חנוך רוכל). רשימתו 'שורה ד', אוהל ו'' התפרסמה ברבים וצוטטה בכתבים ובמחקרים על גדוד העבודה. הנה כמה שורות מתוכה:

הכול היה רומנטי, עוטה זוהר. צעירים וחולמים היינו. בכיסופים עזים באנו לארץ חלומותינו ... הזיעה ניגרת, הגב כואב, הברך כושלת – אך עובדים ועומדים בניסיון. לא עברו ימים רבים ובני העיירות היהודיות הפכו לפועלים ממש ... כפות הידיים התקשו, השרירים התחסנו ... ובערב רוקדים עד חצות.

בשנת 1925 נשא יצחק לאישה את רוחמה שטמפפר, בת למשפחת מייסדי פתח תקווה (אחייניתו של יהושע שטמפפר 'הגדול'). רוחמה, תלמידתו של יצחק אפשטיין ובוגרת סמינר לוינסקי, הגיעה לאוהלי הגדוד ללמד עברית את החלוצים, ושם פגשה לראשונה את יצחק, שבניגוד לחבריו דיבר עברית רהוטה. ליצחק ורוחמה נולדו שני בנים. לאחר שנות הגדוד עסק יצחק בניהול חשבונות ובמשך ארבעים שנה מילא תפקידים בכירים בקופת חולים של ההסתדרות הכללית (תחילה בטבריה, לאחר מכן בחיפה ובתל אביב). בכל אותן שנים פעל בהתנדבות גם בארגון יוצאי קרמניץ. הוא נפטר בשנת 1986.

זהו סיפורה של משפחה אחת בישראל, ובוודאי הוא מייצג את גורלן של עוד עשרות אלפי משפחות שלא כולן זכו לקול צלול כזה, שהשתמר בין דפי יומן ומחבר עבר להווה.