לא, בגלות לא אחיה! – יומנו של יצחק רוֹכֵל (א)

פנקס קרמניץ: ספר זכרון, תל-אביב תשי"ד (איור: דוד טושינסקי, פריז)

מאת רמה זוטא*

ביובל המאה למלחמת העולם הראשונה נדונו מחדש ענייניה בשיח הציבורי ובתקשורת. רשתות הטלוויזיה ומוספי העיתונות בכל העולם הביאו ניתוחים מלומדים על היערכות הצבאות: מעצמות ההסכמה (ובראשן צרפת, בריטניה, הקיסרות הרוסית וארה"ב) ומולן מדינות המרכז (גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מנית). הזווית היהודית נדונה פחות, אף כי ברור שקהילות ישראל במזרח אירופה נקלעו, שלא בטובתן, לטירוף מערכות ולאימה גדולה מפני העומד להתרחש. כאן נביא מקצת מתחושות אלה, כפי שהן משתקפות בכתיבתו של נער יהודי בן שמונה-עשרה מן העיירה קְרֶמְנִיץ שבפלך וולין ושמו יצחק רוֹכֵל (1986-1896).

זהו דוֹדי יצחק – אחיו של אבי יוסף אבידר (1995-1906) – שהיה בכור הבנים למשפחה ענפה (אחד-עשר בנים ובנות). הוא השאיר אחריו מעטפה ועליה נכתב בעברית: 'רשימות יומן של יצחק, 1916-1913'. מחברת בלתי כרוכה של 65 עמודים נמלאה בכתב ידו הברור והנאה, בעט דיו, בעברית של הימים ההם; פה ושם משובצות מספר מילים ברוסית או ביידיש. חמש-עשרה רשימות בסך הכול, ובסופה של כל רשימה צוין המקום והתאריך של כתיבתה. היומן משמש עדות ממקור ראשון לא רק לפרשיות 'המלחמה הגדולה, הכל-עולמית' (כלשונו), אלא גם להתמודדות עם השלכותיה על החינוך, המסורת והקשר ההדוק עם המתרחש בארץ ישראל באותם ימים, והכול, כאמור, מנקודת מבטו של נער שבגר טרם זמנו.

א. קְרֶמְנִיץ וסביבתה

העיר קרמניץ, אז חלק מפלך וולין השייך לרוסיה הצארית, שוכנת כיום במערב אוקראינה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 היא נודעה בקרב היהודים בעיקר בזכות בנה, יצחק בער לוינזון (ריב"ל), אחד הבולטים בסופרי ההשכלה, שכונה 'מנדלסון הרוסי' בפי מעריציו, ורוב ימיו גר בקרמניץ. בעבודתו הספרותית הענפה נזקק ריב"ל לספרי מדע וחכמת ישראל והוא מצאם לא בבתי המדרש שבקהילתו, אלא דווקא בספרייה הגדולה של הליצֶאוֹם בקרמניץ – בית ספר תיכון לא-יהודי שהפך לימים לסמינר כמרים. 

אבל ענייננו הוא בקרמניץ של ראשית המאה ה-20. העיר – שבה ביקרתי לפני כמה שנים – טובלת בירק ושוכנת בעמק צר וארוך ומשני עבריו הרים גבוהים. ממזרח מתנשא הר בּוֹנָה (על שם הנסיכה האיטלקייה בונה סְפוֹרְצָה), שנראה מכל חלון בעיר, ועל פסגתו חורבות מבצר עתיק מימי הביניים (מאות 10-9). המנזר והכנסייה, שנבנו ליד המבצר, כמו שולטים על העיר כולה. המורדות התלולים מוריקים בימות הקיץ ומלבינים בשלג החורף. רחוב ראשי מתמשך לאורך העמק וממנו מתפצלים סמטאות ורחובות צדדיים, לצדם בתים בנויי עץ, רובם בסגנון פולני עתיק וציורי. 

קרמניץ. מבט מראש הר בּוֹנָה (מקור: ויקיפדיה)

בתקופה המתוארת ביומנו של יצחק היו בתיהם של היהודים מצופפים בעיקר במרכז העיר. היהודים שכנו גם בשני פרברים, ואילו האוקראינים, הרוסים והפולנים, התגוררו בקצות העיר. כמו בכל עיירת שׁוּק, גם בקרמניץ רבתה ההמולה בימי ראשון – יום היריד המסורתי – שעה שכיכר העיר התמלאה בעגלות של תוצרת חקלאית, במוכרים ובקונים. מחצית מיהודי העיר עסקו במסחר של תבואה, עצים, ברזל, בקר וסוסים; המחצית האחרת עסקה במלאכות ובאמנויות שונות – חייטות וסנדלרות, אפייה ונפּחוּת. לא היו בה עשירים מופלגים וגם לא עניים מרודים.

בתי כנסת רבים פעלו בקרמניץ ולידם בתי מדרשות ו'חדרים'. כבקהילות רבות אחרות, גם כאן הקהילה היהודית הפעילה מוסדות משלה, כמו 'הֶקְדֵּש', ביקור חולים, בית חולים ציבורי לדלי העם, שעבדו בו רופאים מתנדבים, ו'תלמוד תורה' לילדי עניים. למרות הקרבה לברודי, לא היו בקהילה חסידים קנאים או מתנגדים חריפים; מרבית יהודיה היו אדוקים בדתם וההווי ששרר בה היה מסורתי: בשבתות שבתה כל העיר ובתי הכנסת מלאו מתפללים. גם כאשר החלו לנשוב רוחות חדשות, בתחילת המאה ה-20, ובני הדור הצעיר כבר גילחו את זקנם, התהלכו גלויי ראש ודיברו רוסית, הגיעו רבים מהם בשבתות ובחגים לבתי הכנסת כמצוות כיבוד אב.

ב. רוחות חדשות

רוחות מהפכת 1905 והחילוּן חלחלו גם אל תוך העולם המסורתי של קרמניץ. באותה עת מנתה הקהילה כ-15,000 יהודים (מספרם של הלא-יהודים בעיר היה כפול) ופעלו בה ארגונים ציוניים לא מעטים, נוסף על סניף מחתרתי של ה'בונד'. עם זאת, לפני המהפכה הבולשביקית התייחסו רוב בני העיר לציונות בביטול: החרדים התנגדו לה מפני דחיקת הקץ ומשום שבאספות הציוניות השתתפו צעירים וצעירות גלויי ראש. הציונות זוהתה בעיניהם עם אפיקורסות. פרעות קישינב ב-1903 וסיפורי ההגנה העצמית בהומל סייעו להגברת התודעה הלאומית. אף על פי שבקרמניץ לא היו פרעות, הגיעו לאוזני הנוער שמועות על הפוגרום הנורא בפרוסקורוב וחיזקו את רוחו להשיב מכות ל'שקצים' שניסו להתגרות בהם.

יצחק והוריו יהושע ושפרינצה רוכל, 1907

קרמניץ לא הייתה יוצאת דופן מעיירות יהודיות אחרות. גם בה צמחו חוגים לתחיית שפת עבר, ומורים משכילים יזמו הקמת סוג חדש של בית ספר יהודי, במסווה של רפורמה ב'חדר' המסורתי: 'חדר מתוקן' ('מסוכן', כפי שקראו לו מתנגדיו בהגייה האשכנזית). בבתי ספר אלה לימדו דקדוק עברי ותנ"ך, אך גם גאוגרפיה ומתמטיקה, רוסית וכמובן גם עברית. כמחצית מהילדים בעיר המשיכו ללכת אל ה'חדר' המסורתי. כמה עשרות 'חדרים' כאלה פעלו בקרמניץ, ובכל אחד מהם היו בין עשרים לארבעים תלמידים; שניים מהאחים לבית רוכל, חנוך ומשה, התנסו בלימודים כאלה, על כל הכרוך בהם, כולל מלקות מידי המלמד. החדר שלהם שכן מעבר לערוץ הנחל, בשכונה של גויים מדלת העם, ומולו הייתה אכסניה ציבורית למוכי גורל ואפילו בית זונות, שהתמלא בימי ראשון באורחים חיילים, לשמחת הדרדקים שהציצו מבעד החלונות. לאחר שתמו לימודיהם בחדר עברו הילדים לאחד משלושה בתי הספר בעיר, ששפת הלימוד בהם הייתה רוסית: בית ספר עממי-יהודי, בית ספר עירוני ממשלתי משותף ליהודים וללא-יהודים, ובית ספר תיכוני למסחר, ששכן בחורשה לרגלי ההר.

הגם שאת זה האחרון הקימו בני האינטליגנציה היהודית בעיר והוא מומן בעיקרו בידי יהודים, הייתה בו מכסה קבועה: לפי תקנון בית הספר, שנחשב ליברלי מאוד בזמנו, אפשר היה להתחיל בלימודים אם יהיו בו שישים אחוזים 'מקומיים' וארבעים אחוזים יהודים. מספרים כי כל יהודי שרצה כי בנו יתקבל לבית הספר, נאלץ 'לאמץ' גם ילד גוי, להלבישו מדים, לציידו בכול ולהשגיח שיתמיד בלימודיו... רמת הלימודים הגבוהה הניעה משפחות יהודיות רבות לשלוח את ילדיהם לבית ספר זה ונודעה לו השפעה רבה על התפנית לעבר תפיסות חילוניות ורדיקליות. עם זאת, תלמידים יהודים חויבו ללמוד ולכתוב גם בשבת. משפחת רוכל נקלעה להתחבטויות נפש קשות כאשר שניים מבניה, שעוד שמרו מצוות כאשר הגיעו לגיל תיכון, עמדו להיכנס בשערי המוסד. 

וכך רשם יצחק ביומנו (המובאות מהיומן פוסקו והותאמו לכללי הכתיב המלא הנוהג היום. התאריכים הם על פי הלוח היוליאני הישן, שהיה בשימוש ברוסיה עד 1917). 

בשבת שעברה הלכתי את [עם] אמי אל המורה קַלוֹס להתחנן לפניו על הייניך [חנוך] ומשה שלא יבקרו את ביה"ס המסחרי בשבתות. ראיתי את כל הצער ששפוך עליה, את יסוריה הנוראים בשעה שהצטרכה לכחש ולבדות דברים לא היו (עמ' 4-3; רודניה, 27 בנובמבר 1913).

ג. משפחת רוֹכֵל

בני ובנות משפחת רוכל (לפי סדרם: שרה, יצחק, אברהם, מלכה, חנוך, משה, ויטיה, יוסף, בבה, דוליה ותמה), שהבכורה בהם נולדה בשנת 1891 והאחרונות (תאומות) בשנת 1910, חונכו בידי אמם על הרעיון שיש להגשים את הציונות בארץ ישראל. כבר בפתיחת יומנו כתב יצחק:

טוב להיות לעולם פועל בא"י, לעבוד בזיעת הגוף ולהשתכר לפת לחם, מאשר לחיות פה חיי עושר (עמ' 4).

סבם של הצעירים שאנו מספרים בהם כאן, צבי מנחם (הרש-מנדל) רוכל, היה יהודי אדוק, כאבותיו לפניו. במשך שנים רבות פעל כשתדלן שקישר בין הקהילה היהודית לבין השלטונות, והצליח בכך למרות שלא ידע רוסית. הרש-מנדל היה תקיף ודומיננטי, בעל קומה שזקנו יורד לו על מידותיו, קפדן בענייני הלכה שנזהר בקלה כבחמורה. כאשר פרצה מחלוקת על בחירת הרבנים שיעמדו בראש בית הכנסת הגדול, הוא התנגד לרב שנבחר ועד מהרה הקים בית כנסת משלו ברחוב סלובצקי, במרכז העיר. הוא גם היה בעלים של בית חרושת לנייר בכפר בשם רודניה (Rudnya), מרחק נסיעה מקרמניץ, שהעסיק כמאתיים פועלים, ואחד מבניו, סבנו יהושע, סייע לו בניהול.

בית החרושת לנייר ברודניה

כשהגיעה לקרמניץ, ממש ערב המלחמה, משלחת המחקר האתנוגרפית היהודית בראשותו של ש. אנ-סקי, היא סרה לביתו של הרש-מנדל. אבי (יוסף) חזר וסיפר את זיכרון ילדותו כיצד תרם סבו לאוסף שריכזו חברי המשלחת זוג פמוטים שהיה ברשותו.

הסב הרש-מנדל רוכל (1922-1835)

מודעת אבל בעברית ובפולנית על מות הרש מנדל רוכל

הבן יצחק, נשוא רשימה זו, סייע אף הוא בידי אביו וסבו. במרבית ימות השבוע הוא שהה בבית החרושת ברודניה – שם גם כתב חלק מיומנו – ורק בסופי השבוע חזר לביתו. אביו, יהושע רוכל, נסע ברחבי רוסיה בענייני המפעל ונעדר ימים רבים מן הבית. בשובו ממסעותיו נהג לקרוא, בשבתות בבוקר, בפני הילדים את פרשת השבוע בניגון המסורתי, וכאשר גדלו צירף אותם ללימוד פרק משניות. בספרי ההיסטוריה של גרץ (בתרגומו לעברית של שפ"ר) חזר ועיין, ואף שיתף את ילדיו בפרקים מתולדות העם. כל ילדיו ירשו ממנו זיכרון פנומנלי, יושר ללא עוררין וכושר ארגוני.

האב יהושע רוכל

האם שפרינצה רוכל

בשל העדרויותיו הרבות של יהושע, הוטל עיקר חינוכם של אחד-עשר הילדים על כתפי רעייתו שפרינצה (לבית היילפרין). שפרינצה לא חששה מחמיה הקיצוני באדיקותו, שהתנגד בכל לבו לציונות ולספרות העברית החדשה וראה בהם גורמים שיקעקעו את יסודות המסורת. היא הצליחה למזג את שמירת המצוות עם גישה נאורה ובה בעת גם באחיזה איתנה ברעיון הציוני. שפרינצה הייתה אמנם בת למשפחת רבנים, אך שוחרת דעת שקראה את ספרות ההשכלה העברית. על ערש דווי, יומיים לפני מותה בארץ בשנת 1952, ציטטה באוזניי את שיריו של שמעון פרוג, וזאת כדי ללמדני על טיבו של רחוב פרוג בתל אביב, שם גרנו באותם ימים. בקרמניץ, שאליה עקרה מהעיירה הסמוכה סודילקוב עם נישואיה, פתחה בפני בניה ובנותיה צוהר לרוחות החדשות ועמדה באומץ נגד גינויי החברה האדוקה הסובבת. בבית הציוני שהקימה שלטה השפה העברית ובני רוכל קראו לאביהם 'אבא' (ולא טאַטע), לאמם 'אמא' (ולא מאַמע). שירי ערש עבריים (כמו 'שכב, הירדם, בן לי יקיר') הושרו בבית, וה'ניאניה', האומנת האוקראינית, אמרה עם הילדים את התפילות בעברית.

ד. ציונות ועלייה

במזחלות תוצרת עצמית החליקו חמשת האחים מראש הר וידומקה עד לעיר התחתית; וביושבם לשאוף רוח, הררי שלג סביבם, תקעו כף זה לזה בחתימת ברית הדדית: כל אחד מאיתנו, בהתבגרו, חייב להגשים את הרעיון הציוני הלכה למעשה ולעלות ארצה. לא זו אף זו: בקיץ 1911, כאשר נפשה המשפחה כולה בבית שכור בכפר רודניה, היה ברור לילדים שעלייה לארץ ישראל פירושה עיסוק בחקלאות; לכן ניסו ללמוד כיצד חיים האיכרים סביבם. הם ציינו לעצמם כי משקי האיכרים פרימיטיביים וכל עבודתם נעשית בידיים, אך בכפר אחד בסביבה, שבו גרו מתיישבים ממוצא גרמני, היו משקים מפותחים לאין ערוך, ובעבודה השתלבו כבר מכונות חקלאיות, כמו מקצרה. הילדים החליטו שמופת החקלאות בארץ ישראל יהיה האיכר הגרמני.

ובטרם פרצה המלחמה העולמית, בשנת 1913, הגשים אחד האחים, אברהם, את חלומה של המשפחה. בן חמש-עשרה בלבד הוא נשלח ארצה כדי ללמוד בבית הספר לשתלנות וחקלאות של ד"ר אליעזר פיקהולץ שבפתח תקוה, על מנת לסלול את הדרך להתיישבות חקלאית של המשפחה כולה. אברהם נשא לאישה אחת מבנות המושבה, ממשפחת שפושניק, ולימים אף התנדב לגדוד העברי. אֶחיו ואחיותיו שנשארו בגולה (כך כינו את מקום מושבם) קראו ברוב עניין את מכתביו, הראו לכול את תמונתו במדי הגדודים והרגישו שותפים. כך רשם יצחק ביומנו: 

בדבר ביה"ס החקלאי. מצבו כנראה רפה מאוד. אין בו עסקנים בעלי מרץ. הד"ר פיקהולץ 'המנהל' הוא איש בינוני מאוד ואינו מצטיין בשום דבר ... אינני מבין מדוע [י"ל גולדברג הווילנאי, 'הנדיב הלא-ידוע'] אינו פועל יותר לטובת מוסדו. הן בעל השפעה הוא בחוגי הציוניים. העיקר, שביה"ס עוד לא מצא לו את המוֹזֶר שלו כמו גם הגימנסיה הירושלמית [הכוונה לשופט האנגלי יעקב מוֹזֶר, שתרם דווקא להקמת גימנסיה הרצליה ב-1909]. בנוגע לזו האחרונה חושב אני שכיון שכבר נאסף ע"י הד"ר ציפר סכום מסוים לטובתה וכבר ניגשים לבנות בית מיוחד בשבילה, תתפתח במשך הימים ותהיה למוסד חי ומחיה, כיפואית. ביה"ס החקלאי לא ייפול. אנשי פ"ת בעצמם יתמכוהו. אבל אם לא תבוא עזרה מן הצד יעמוד באמצע התפתחותו, ועל זה חבל מאוד (עמ' 9-8; קרמניץ, 4 בינואר 1914).

אברהם רוכל ורעייתו רבקה, 1919

האם התלבטה מהי הדרך הטובה להכשיר את הילדים לחיים בארץ. אולי עדיף שיצחק ילמד את 'הליכות המסחר' ואת 'מלאכת הנייר', שבה הוא עוסק עתה, ישתלם קודם שיעלה ארצה – וכך יגיע כבעל מקצוע. גם הנער עצמו מהרהר בכך: 

עבודתי פה ברודניה אין לה חשיבות ... היא נושאת עליה חותם של הכנה לחיים ... בשעה שמטרתי לחיות בא"י ובאותן השנים המעטות שעוד אבלה בגולה, עלי להתכונן שמה.

אולם, 

כי הלא שקר הוא. אם אלך בדרך זו, אז עלי להסכים לשבת בגולה כל חיי, ואז טוב לי מותי מחיי ... ואז אמרתי: 'לא! בגלות לא אחיה!' (עמ' 4-3).

'לא! בגלות לא אחיה!' יומנו של יצחק רוכל, עמ' 4

יצחק עצמו סיים את לימודיו בדרך אקסטרנית; על ההתלבטויות בדבר המשך הלימודים של אֶחָיו חנוך ומשה, שבעצם ימי המלחמה נשלחו לאודסה ללימודי התיכון, יספר יצחק ביומנו להלן. בינתיים הרעיון הציוני פשט בקרב צעירי העיר שהחלו להקים אגודות ציוניות, חיברו להן תקנות וערכו 'נשפים'. יצחק תיאר נשף חנוכה כזה, שקראו בו רשימה של א"ל לוינסקי ופירשוהו ברוח היתולית. ב'הצפירה' קרא הנער מאמר בהמשכים (מאת מ"א בייגיל) על 'אקשטרן אומלל' המגיע ל'קולוניה' ומוצא בעבודת האדמה 'פיוט מיוחד ויופי, והוא דומה בכמה צדדים לי'. 

הצפירה, 10 בדצמבר 1913

ה. היישוב בארץ ישראל בעיניו של נער

בחודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה התייחס יצחק ביומנו לבעיות שניסרו בעולמו של היישוב הקטן בארץ ישראל. כך למשל הוא דן בעתידו הכלכלי של הירחון לנוער 'מולדת' (שיצא לאור ביוזמת אגודת המורים בארץ ישראל למן שנת 1911 ועורכו הראשון היה הסופר ש' בן-ציון): 

יצחק אידלמן [אחד מבני העיר שעלה ארצה] מבשרנו שנוסדה בין תלמידי הגימנסיה אגודת 'מפיצי המולדת' והוא מבקשני לעזור כמה שאוכל בהפצת הירחון. צירף למכתבו גם קול-קורא מאת ועד ההוצאה בחתימת בצלאל יפה ... זהו ירחון טוב והגון, כשהוא לעצמו יחידי הוא לבני נעורינו בשפה העברית ואם יפול בנופלים – אז לא יוסיף זה כבוד לשפה העברית.

הודעה על פרסום הירחון לבני הנעורים 'מולדת' (מקור: אוסף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי)

לאחר החלטת הקונגרס הציוני ה-11 בווינה (אוגוסט 1913), לייסד אוניברסיטה בירושלים ששפת ההוראה בה תהיה עברית, ציין יצחק ביומנו: 

שמחתי כשקראתי שרוטשילד נכון לנדב ליסוד המכללה בירושלים חמישים מיליון פרנק וכבר נסע בנידון זה לא"י, כי יראתי שיתחילו לאסוף לטובתה רובלים וחצאי רובלים ... לא כך בונים אוניברסיטה (עמ' 11; ינואר 1914).

ב-1906 הוקמה הגימנסיה הראשונה בארץ. תחילה בת ארבע כיתות של בית ספר יסודי, ולאחר מכן הפכה להיות גימנסיה 'הרצליה', שב-1913 היו בה כבר חמש מאות תלמידים. במושבות העבירו בהדרגה את ההוראה מצרפתית לעברית, אבל בערים היו עוד מוסדות חינוך שלימדו בצרפתית, באנגלית ובגרמנית. מה שמוכר כ'מלחמת השפות' מצא את ביטויו גם ביומן שנכתב כל כך רחוק מארץ ישראל. כך למשל הוויכוח ההיסטורי בוועד הנאמנים של ה'טכניקום' (הטכניון), העומד לקום, בין נציגי חברת 'עזרה', שתבעו כי שפת ההוראה תהיה גרמנית, לבין הציונים שלחמו בעד העברית. לאחר אספות מחאה, התפטרויות והתארגנות היישוב סביב הדרישה להוראה בעברית, תמיכת הציונים באירופה ובאמריקה והחרמת 'עזרה' ומוסדותיה, הושג ניצחונה של העברית. על נקודת מפנה זו בהחייאת הלשון כתב יצחק בינואר 1914: 

בדבר הסכסוך עם 'עזרה'. הלא בבתיה"ס הנמוכים והבינונים הנצחון הוא כבר על צדנו ... ובנוגע לטכניקום ... אי אפשר לנבאות. צר על ששיתפו הנבלים מבעלי העזרה בסכסוך הזה את איתני העולם, את המלוכות. זה לא יביא תועלת ... הטכניקום נשאר שלנו: ארבעת[?] הקורטורים [מפקחים] מאמריקה הביעו דעתם בעד העברית, ולהם יש ערך גדול (עמ' 11-9).

 לקראת הקונגרס הציוני ה-11 יזם איש העסקים היהודי נח סוקולובסקי הפקת סרט תעמולה ציוני. הסרט, שהופק בידי חברת 'המזרח' מאודסה, צולם בחודשים אפריל-מאי 1913 במושבות יהודה והגליל, בתל אביב ובירושלים, והוא תעודה היסטורית נדירה, שמציגה את חיי היישוב החדש והישן ערב מלחמת העולם הראשונה. הסרט 'חיי היהודים בארץ ישראל' היה בן שעה; הוא הוקרן בפני משתתפי הקונגרס, ולאחר מכן גם בריכוזי יהודים באירופה. יצחק, שראה את הסרט בבית קולנוע בקרמניץ, סיפר על כך ביומנו: 

בימי ו', ד' וא' שעברו הראו בראינוע החדש 'הכוכב' את התמונה 'חיי היהודים בא"י' שיצאה ע"י חברת 'מזרח'. הידיעה ע"ד [על דבר] זה צררה בכנפיהם את כל היהודים שבקרמניץ והביאה אותם לאולם 'הכוכב'. כל מי שיש לו פרוטה בכיסו – הלך. זה מראה כי אמנם עוד נטועה האהבה לא"י עמוק עמוק בתוך לבותיהם של היהודים. מכל השדרות באו לראות את החיים בארץ החדשה-העתיקה. חשובה התמונה גם בשביל הציוניים. היא מעבירה לפניהם את כל מה שיש בארץ, מה שהיה שם מקודם ומה שנוצר בתקופת התחייה ... את כל החי והרענן, הצעיר והפורח בארץ ... כבר נוצרה שם איזו יצירה שנושאת עליה חותם עברי. דבר גדול עשו בעלי 'המזרח' בזה שלא חסו על ההוצאות והוציאו את התמונה הזאת מלאה ושלמה ומשוכללה (עמ' 12-11; רודניה, שבט תרע"ד; 15 ינואר 1914).

לאחר המלחמה נעלמו עקבות הסרט, אך ב-1997 הוא התגלה באקראי בפריז ושוחזר בנאמנות בידי חוקר תולדות הקולנוע היהודי יעקב גרוס, שהצמיד לו קריינות עברית (יהורם גאון), המבוססת על עיתונות התקופה. הנה הסרט:


החלק השני והאחרון יתפרסם בשבוע הבא, ובו:
ו. רוחות מלחמה
ז. חיי יומיום בימי מלחמה
ח. העלייה המשפחתית לארץ
________________________________________

* רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי. בתם של האלוף והדיפלומט יוסף אבידר והסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ. תודה גם לעמרי אבידר, נכדו של יצחק, על הסריקות.