יום שישי, 21 באוקטובר 2016

'צַר עָלַיִךְ, עֲיָרָה גּוֹסֶסֶת!': על חיים לֶנסקי ועיירתו דֶּרֶצִ'ין

'עֲיָרָה הָיְתָה ... הָיְתָה וְאֵינֶנָּה' (צילום: דוד אסף)

מאת רוחמה אלבג

אי-אז בנעורינו קראנו, כמעט בלחש, את השורות הראשונות בכל אחד משלושת הבתים בשיר 'עַל פִּתְחָהּ שֶׁל עִירִי' מאת חיים לֶנְסְקִי (1942-1905), ונתנו בעיירתו סימנים: 'עַל פִּתְחָהּ שֶׁל עִירִי כְּמִנְיַן לִבְנִים / מְנַגְּנִים בְּמֵאָה חֲלִילִים לְבָנִים...// עַל פִּתְחָהּ שֶׁל עִירִי רוּחוֹת מְסַפְּרוֹת...// עַל פִּתְחָהּ שֶׁל עִירִי בֵּית עֵצִים מִתְמוֹטֵט./ עַל הַבְּאֵר מוּל הָבַּיִת קִילוֹן מִתְנוֹדֵד'. המראות הללו, שהתלכדו עם הצלילים, הובילו אותי אל מרחבי רוסיה הלבנה, אל פלך גרודנה ואל העיירה דֶּרֶצִ'ין (Dereczyn) שעליה כתב  או מוטב, שוֹרר – לנסקי.

אי-אז לא שיערתי כמובן, שאבקר בעיירה הנושקת ל'אגם גְּדוּר גֹּמֶא' שלוש פעמים. בכל פעם אגיע בעונה שונה, ובכל ביקור יהיה אגם, לאו דווקא אותו אחד, ואבוא בה כל פעם מכניסה שונה. בפעם הראשונה קידמה את פנינו שורת עצי לִבְנֶה, שעה שחלפנו במהירות על פני העיירה שגשם עז שטף אותה. מזווית העין ראינו רק קומץ בתי עץ מרופטים, רפת רעועה ופרה כחושה. מבעד למסך הגשם הכבד חיפשנו לשווא את בית העץ של הסבא והסבתא, שבחיקם גדל הנער חיים ועליהם כתב לימים את הפואמה המרגשת 'לִיטָא'.

הביקור השני היה ביום אביבי נאה. הפעם הגענו מכיוון זֶלְוָה, עיירת ירידים ידועה שבטעות חשבנו שהיא-היא דרצ'ין הקטנה. הנוף אותו נוף, והשלט לכיוון סְלוֹנִים הפיח בנו תקוות וציפיות. הפעם התנגן בחלל הריחני שירו של לנסקי, המוכר והמולחן, 'לֵילוֹת לִילָךְ'. רק אחר כך התחוור לנו כי אנו בכלל בעיירה אחרת, ואז שעטנו לכיוון היעד: אל דרצ'ין ולעבר צריחי כנסיה שזהרו למרחוק. עמדנו למרגלות גבעה חשופה שבקודקודה מבנה בהיר של כנסיה בעלת מגדלי עץ וצריחים כסופים, כאן אולי עמד בעבר בית הכנסת הגדול של דרצ'ין, וכאן אולי היו בתי המדרש. כעת על הגבעה נותרה מיותמת משהו הכנסיה. איכרה רכובה על אופניים טעוני מגרפות אישרה את השערתנו. 

איכרה דרצ'ינאית על אופניים (צילום: אביטל פלק)

ובפעם השלישית, ביום נעים ושטוף שמש של קיץ 2015, נקלענו לרחוב צר שלאורכו בתי עץ, חלקם עליזים בצבעוניותם, ולהם חצרות רחבות ומטופחות. קבוצת נשים הצביעה אל עבר שדה דגן קצוּר, שבטבורו הזדקרה אנדרטה אפורה הניצבת על קבר אחים. זיכרון שכוח ליהודי העיירה שנרצחו במלחמת העולם השנייה.

המסע לדרצ'ין החל בעיר המחוז סְלוֹנים, שבה גם נולד לנסקי. ביקרנו בבית הכנסת שהיה בעבר פארה של העיר וכעת הוא מוזנח ועזוב. מבנה בית הכנסת נבלע בתוך השוק העירוני והגישה אליו כמעט בלתי אפשרית. המולה רבה בסְלוֹנים. ערב-רב של דוכנים וחנויות, אנשים מתרוצצים עמוסי סלים, קריאות רוכלים, כבישים סואנים וצפירת מכוניות. כל השאון הזה גרם לנו להחיש פנינו אל דרצ'ין השלווה. לנסקי אולי חש גם כן בניגוד הזה כאשר כתב:

דרצ'ין וסביבתה (מקור: ספר דרצ'ין, עמ' 16)

חיים לנסקי נולד בסְלוֹנים, אך בשל גירושי הוריו הגיע לדרצ'ין בילדותו יחד עם אביו מרדכי-יענקל. הוא גדל בבית העלוב למראה של סבו, ר' שלמה, שהיה שואב מים, חוטב עצים ושומר גנים. האב עזב לאחר שנה וחצי, והותיר אותו בידי הסבא, הסבתא ובתם, באשקה, דודתו של חיים. הסבים, שהתפרנסו בדוחק, לא מנעו מנכדם האהוב מאומה וריפדו אותו באהבה. קימצו באכילה, אך את שכר הלימוד ב'חדר' שילמו בזמן. בשנת 1921 מתו הסבים וחיים עבר לגור עם דודתו. לימים, כשיעזוב את העיירה וינדוד בין וילנה, בָּאקוּ (שם יחזור ויפגוש באביו), מוסקבה ולנינגרד, הוא יכתוב שירים היונקים מסביבת מוצאו זו ומאנשיה, נופיה וריחותיה. תמונותיה של עיירתו – 'עִירִי הַנִּדַּחַת' הוא קרא לה כמה פעמים – ליוו אותו כל חייו ומילאו את עולמו: 'אֶעֱשֶׂה קְפִיצַת דֶּרֶךְ בַּזְמַן  / הִנֵּה בֵּיתִי שָׁם אַחַז, / מַלְבִּין בְּעַד סֹרֶג הַגָּן. // עַל הַסַּף סַבְתָּא בְּלִי פַצֵ'ילָה ['פֿאַטשיילע' היא מין אריג שבו התעטפו נשים],/ הִיא קוֹרְאָה לִי לְפַת עַרְבִּית, / מַאֲכַל מְלָכִים לִי בִּשֵֹּלָה  / תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וקִטְנִית'.

הנה כך תיארה מלכה אלפר, בת העיירה, את בית הסבא והסבתא שבו גדל הנער חיים:

מלכה אלפר, 'חיים לנסקי בעיירתו', דבר, 16 בספטמבר 1960

יהודים התיישבו בדרצ'ין כבר במאה ה-16. אז גם הוקם מטבע הדברים בית עלמין. לימים נבנה גם בית כנסת גדול מאבן, בתי מדרש ו'שטיבלך' של חסידים. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהעיירה הייתה תחת כיבוש גרמני, נמנו בה כ-1,350 יהודים, שהיוו שני-שליש מאוכלוסייתה. רבים מיהודי דרצ'ין היו חקלאים שחכרו אדמות בכפרים סמוכים, אחרים היו פועלי חרושת, חנוונים או עגלונים. ישבו בה גם כמה אישים תורניים ידועים, כמו ר' יחזקאל פייבל (1833-1755), שלימים מונה למשרת מגיד מישרים בווילנה. בראשית המאה ה-20 הרחיבו בני הקהילה את אופקי תרבותם. הילדים עדיין התחילו את דרכם בחדר המסורתי, אך היו בהם כבר כאלה שהמשיכו בבית ספר רוסי ואחרים – בהם היה גם הנער חיים לנסקי – בחרו ללמוד עברית מפי מורים פרטיים.

נתונים אלה, דומים לא דומים לעשרות עיירות יהודיות במה שכּוּנה 'תחום המושב' הרוסי, לא היו אומרים לנו מאומה אלמלא הצביע צרור שיריו של לנסקי על הזיקה העמוקה שבין כותבם לבין הטבע ותיאורי העיירה. עיירה פלאית כמעט, חבויה בין בִּיצות, יערות, מרבדי תלתן, סוּף וגֹמֶא, תדהר ולענה – מילים וצירופים נדירים בשירה העברית. את הקטלוג המרשים של טבע ונוף עיטרו שדות אינסופיים של מיני דגנים, בתי עץ וחוזר חלילה. והשורות מתנגנות מאליהן  'חֹרְשָׁה, נִיר, כַּר, וְשׁוּב חֹרְשָׁה / הַנּוֹף יָדוּעַ מִשֶּׁכְּבָר'. השירים מסייעים לאחות בין חלקי הפסיפס שפיזר לנסקי בשיריו, ולשזור בין הנופים הממשיים לאורך הדרך לבין לשון פיוטיו: 'בָּרוּחַ נָע תִּלְתָּן טְעוּן טָל' – 'מֶה עָגוּם בְּרִשְׁרוּשׁוֹ הַגֹּמֶא!'  'בַּסּוּף נִתְכַּנְּסָה תְּנוּמָה'. בעיקול הדרך, כשהתקרבנו למחוז חפצנו, נפרש לפנינו מרבד 'שִׁבֹּלֶת-הַשׁוּעָל מְקַשְׁקֶשֶׁת'. 

'הַדְּלִי הָאַחֲרוֹן מִן הַבְּאֵר שָׁאוּב ... וּמִי שֶׁנָּדַד לֹא יָשׁוּב' (צילום: דוד אסף)

שלט פח חיוור ודהוי מורה על הכניסה לעיירה. הפעם נקלענו לרחוב צר שלאורכו מסודרים למופת בתי עץ נאים. תחת עץ אלון עצום, מול מנסרה שבחזיתה ערימת גזרי עץ, קראנו את השיר 'פָּרָתֵנוּ הַמְנֻמֶּרֶת'. זהו שיר ילדים מלא משובה, שמתאר פרה 'מוּזֶרֶת', שאינה גועה ואינה לועסת חציר, נטולת עטינים וחסרת זנב, וראשה אבוי 'כְּגַרְגֵּר פְּרָגִים'  זו כמובן 'בְּהֶמְתֵּנוּ', 'פָּרַת-מֹשֶׁה-רַבֵּנוּ'. 

לנסקי, שעזב את העיירה זמן קצר לאחר מות הסבים, ידע שהעיירה שינתה את פניה. גם הוא כבר איננו עוד 'הילד חיים', שיוצא עם סבו לשחות באגם או עושה מעשי קונדס עם חבריו בחצר הגדולה שברחבת בתי הכנסת. בכתיבתו הוא נע בין התרפקות וגעגועים לבין פיכחון. אגב קינה על ילדותו שלו הוא מתאר בכאב גם את הידרדרותה של עיירתו: 'צַר עָלַיִךְ, עֲיָרָה גּוֹסֶסֶת! / יְלָדִים הָיוֹ לָךְ – אֵי? מִי הֵם?'. בשנים אלה תנופת הכתיבה שלו מרשימה, וזאת למרות המצוקה החומרית שידע. השירה הייתה כנראה מין פיצוי ומילאה את מחסורו. ידיד שפגש אותו בלנינגרד סיפר כי לנסקי חי בדוחק, 'אך כמעט בכל יום הופיע ספר חדש במדף הצפוף שלו' (ספר דרצ'ין, עמ' 139).

ציור של יעקב פינס (מקור: הענף הגדוע, עמ' 30)

בשנות הפרידה הללו מחבריו ומבני משפחתו, נשמר עימם קשר מכתבים. בשיר 'מִכְתָּב אָרֹךְ' (1929), המבוסס כנראה על מכתב שהגיע מדרצ'ין, מתוארת האווירה ששררה בעיירה בין שתי מלחמות העולם: 
אֵין קֶמַח, אֵין עֵצִים, הַבַּיֵת מָט לִנְפֹּל. 
אֶט... אֲנָשִׁים סוֹבְלִים רָעָב וְקֹר, אַף 
עַל פִּי כֵן אֵינָם מֵתִים מֵחֹסֶר כֹּל.
גם אותם שעלו לארץ ישראל לא מצאו בה מזור ו'חוֹזְרִים מִשָּׁם בְּשִׁבְרוֹן-לֵב'. למרות זאת, בני משפחתו שנותרו בדרצ'ין מפצירים בו לחזור אליהם: 'בַּנֵּכָר דַּי נִטַּלְטַלְתָּ, / הֲלֹא תָּשׁוּב, חַיִּים, הֲלֹא תָּשׁוּב!'. הם מבטיחים כי יהיה לו טוב ונעים בחיק המשפחה, ולראיה חבריו שנישאו 'כֻּלָּם בַּעֲלֵי-מְלָאכָה, חַיִּים בְּרֶוַח / וְרַק אַתָּה פַּיְטָן וְלֹא יֻצְלַח'. גם 'כַּלָּה נְכוֹנָה לְךָ, חָלָב וָדָם', מבטיחים לו בני המשפחה. והוא חותם את השיר כך: 
כָּל כָּךְ כָּשְׁלוּ בִּרְכַּי, הַאִם נָפַלְתִּי?  
לֹא כְלוּם, עוֹד רֶגַע קַל וְאֶתְנַעֵר.
הֲלֹא מִכְתָּב מִמְקֹומוֹתַי קִבַּלְתִּי 
וְשׁוּב אֲנִי חוֹזֵר, קוֹרֵא בוֹ וְחוֹזֵר.
אירועי מלחמת העולם הראשונה השפיעו על המחיה ועל הכלכלה. דרצ'ין חזרה להיות חלק מפולין וצעירים רבים לא ראו בה את עתידם. מקצתם היגרו לארגנטינה ואחרים עלו לארץ ישראל. ועם זאת, הנשארים לא הרימו ידיים למרות הקשיים. בעיירה פעלו תנועות נוער מזרמים שונים, מערכת החינוך התפתחה ובתי ספר עבריים נוסדו, אחד שצורף לרשת 'תרבות' ואחד שהיה דתי-לאומי. אך חיים לנסקי בחר בכיוון אחר. הוא פנה מזרחה ולא שב עוד לעיירתו. ועם זאת, חליפת מכתבים עם חברי ילדותו מעידה על געגועיו. במכתב ששלח לנסקי ב-1933 לחברו יעקב רבינוביץ הוא ביקש שישלח לו צילומים של בית הכנסת הגדול (ספר דרצ'ין, עמ' 133). 

בית הכנסת בדרצ'ין בראשית המאה ה-20 (מקור: ויקיפדיה)

משיריו שקובצו במדור 'מולדת ונדודים' נראה כי לנסקי הרהר באפשרות של שיבה: 'כִּי יִדֹּם לְבָבִי לְקִשְׁקוּשׁ אוֹפַנִּים: / הַבַּיְתָה, הַבָּיְתָה'. אך הוא גם ידע כי זו תהיה 'חֲזָרָה גַּלְמוּדָה', וכי 'הַבַּיִת שָׁמֵם, הַבַּיִת עָזוּב / וּמִי שֶׁנָּדַד לֹא יָשׁוֹב' (1933). מההתרשמות שלנו – רק הנוף ידוע משכבר, כדבריו, אך מהעיירה של ילדותו לא נותר דבר... 

בשירו 'שָׁטִים קוּרֵי כֶּסֶף' (1932) הוא הוזה על חזרתו לעיירה:
לְעֵת עֶרֶב אַגִּיעַ עָיֵף וּכְשַׁל-בֶּרֶךְ 
לְעִירִי וְאֶצְנַח אֲחוֹרֵי גָּדֵר. 
אָקוּם בַּצָּהֳרַיִם, אֶלְטֹשׁ עֵינֵי פַחַד: 
רֵיקִים הָרְחוֹבוֹת, לֹא לִרְאוֹת כֶּלֶב חַי. 
הוֹ-הוֹ אַיֵּכֶם, בְּנֵי עִירִי הַנִּדַּחַת? 
אֵיפֹה נַחְבֵּאתֶם, הוֹי רֵעַי, אֶחָי?
כעשור לאחר שנפרד מעיירתו נאסר לנסקי ונשלח לחמש שנות מאסר בסיביר בעוון כתיבה בעברית. במכתב מ-1933, ששלח מלנינגרד לידידו אברהם קריב, הצהיר: 'השפה העברית בשבילי לא לשון קודש. מוחלת היא על הכבוד הזה ... שפה חולונית [חילונית] נחוצה לנו. די שבענו קדשים וקדשי קדשים' (הענף הגדוע, עמ' 173). מלכה אלפר, שלימדה אותו בדרצ'ין לשון עברית וספרות, נדהמה לגלות את החוש הלשוני המיוחד שהיה לו לעברית: 'כל ספר בעברית שניתן לידו היה בולעו תוך זמן קצר. היכן רכש את ידיעתו בעברית עד היפגשו אתי  לא אדע בדיוק ... נתמלאתי דרך ארץ כלפיו על מבנה המשפט, על המילה הנכונה במקומה הנכון ... מיד הרגשת כי שלו עולה על שלך, כי אין להחליף ואין להשמיט אף תג ממה שהוא כתב' (ספר דרצ'ין, עמ' 138).

בשנות מאסרו כתב לנסקי ללא הרף למרות התנאים הקשים, ובאמצעות שיריו הוא שב לעיירתו משופעת הצבעים, על עציה וצמחיה, לחבריו ולבני הקהילה, ומעל כולם – לסבא ולסבתא. בדברים שכתבה עליו רחל כצנלסון-שזר, היא העריכה כי שירתו המיוחדת של לנסקי היא פרי של ברית שכרת בין עיירתו לבין היקום: 'היער והנחל, עם כוכבי לילה ועם זריחת השמש, עם סוד הלבלוב והפוריות, עם האושר של גשמי אביב וצהלת הכפור החרפי ... ביקום אשר לנסקי חי בו לא פסק מעולם המשחק של אור וצל ולא הועמו חליפות הצבעים' (על אדמת העברית: מסות ורשימות, עם עובד, תשכ"ו, עמ' 195-194). 

לא אחת תהיתי, כיצד היו מתגלגלים חייו לוּ היה נשאר בסלונים? איך היה מתפתח עולמו הרוחני בסביבה עירונית שמעניקה עיר גדולה? בדרצ'ין הכפרית נבעו מעיינות שירתו ועולמו החושי לא יכול היה להיוותר אדיש אל מול עוצמת הטבע. על השפעת סביבתו עליו, ועל בבואתו הנשקפת ממנה, אפשר לעמוד משורות אלה: 'דְּבִיר הַקֶּסֶם, יַעַר רָם! / בֵּין לִבְנֶיךָ שׁוּב קָטֹנְתִּי,/ שׁוּב בַּת גִּיל לְיוֹנְקוֹתָם / יַלְדוּתִי, לִבְנַת כֻּתֹּנֶת הִיא ... עַל הַנַּחַל קֶרַח צָף, / בּוֹ צַלְמִי נִתְקָל בְּכֹחַ'.


נוף דרצ'ין (צילום: פנינה שקל)

את הנוף של לנסקי שומעים, הרהרתי כשעמדנו מול צריף עץ נושן. 'קַרְשֵׁי עַרְשִׂי עוֹדָם חוֹרְקִים', כתב, ואני שמעתי את נגינת המשורר 'החולמני', שהיה בעל יכולות מוסיקליות נדירות. ברשימתו 'חברי החולמני חיים' סיפר דוד רבינוביץ, חברו לספסל הלימודים, על אהבת המוזיקה של לנסקי: 'זכורה לי נהייתו אחר כינור. לא למד אף פעם לנגן, אבל הוא ניחן בשמיעה טובה ... מאחר שהיה גר בקרבת ה"כליזמרים" של עירנו, היה בא אליהם בשעותיו הפנויות ומקשיב לפריטתם עלי כינור'. הילד חיים גילף לעצמו כינור, וכשסיים 'היה בידיו מין כלי נגינה פרימיטיבי, שמתוך מיתריו היה מפיק צלילים נוגים עד מאוד, אבל קשה לתאר את אושרו של חיים בימים ההם' (ספר דרצ'ין, עמ' 141).

באמצע 1916 נוסד בעיירה בית ספר גרמני על ידי השלטון החדש וכל הילדים מגיל תשע ומעלה אולצו ללמוד בו. ספרי הלימוד הגיעו מגרמניה, 'המשמעת הייתה חמורה, [אך] תכנית הלימודים הייתה די מגוונת, כתב חברו הטוב יעקב רבינוביץ, 'כבר אז ראינו מה שונה הוא מכולנו וכמה עולה הוא עלינו' (ספר דרצ'ין, עמ' 119, 133). דברים אלה מצטרפים לדברי אחיו, דוד רבינוביץ, שתיאר את חברו כך: 'שתקן היה, בעל חלומות והוגה מחשבות. מרוכז ועצוב היה לרוב בינינו, הילדים חסרי הדאגות ... הוא ניחן בשמיעה טובה, נמשך אחר נגינת כינור ובמיוחד אהב להאזין ללחנים עצובים ולתפילת ונתנה תוקף'. הוא ידע לנגן על מנדולינה ובחליל, לצייר דמויות ונופים, הוסיף חבר אחר. 

אריאל הירשפלד תיאר את לנסקי ואת יצירתו כאחדוּת של צלילים ומוסיקה: 'והמוסיקה. לנסקי הכותב היה על גבול ההלחנה בפועל ממש ... הוא ראה במונחים של מוסיקה'. הירשפלד אף כינה אותו: 'אחד מגדולי משוררי הטבע בעברית'.

חיים לנסקי ורעייתו בתיה (מקור: חיים לנסקי: כל השירים, 2016, אחרי עמ' 542)

אי אפשר לקרוא את שירי לנסקי בלי לחשוב על שאול טשרניחובסקי, שאף הוא הגיע מסביבה כפרית ושיקע ביצירתו תיאורים של עשרות מיני פרחים, שיחים, צמחים ועצים. כתיבתו של לנסקי על 'נוף מולדתו' ועל ילדותו הגיעה לשיאה בפואמה 'ליטא', שמהדהדות בה אהבה עזה וחיבור לטבע, בדומה ל'כְּחֹם היום' ו'לביבות' של טשרניחובסקי.

הפואמה 'לִיטָא', שנכתבה ב-1932, כעשור לאחר שנפרד מדרצ'ין, היא הומאז' מורחב לעיירה ולנופיה וכן לדמויות המשמעותיות בחייו –  סבו האהוב (היצירה מוקדשת לו – 'נר לנשמת סבי ר' שלמה ז"ל') והסבתא. השיר נפתח במהלך מפתיע, כשברגע אחד 'בַּם... בַּם... חֲצוֹת לֵיל. דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת'. ומי דופק בדלת? בת-שירתו, שאליה הוא פונה בהתרגשות: 'שׁוּב שַׁבְתְּ אֵלַי מִנּוֹף הַתְּכֵלֶת / שָׁלוֹם שׁוּבֵךְ, שְׁבִי עַל יָדִי'. ואכן, בת-השיר מתפרצת אל דלתו הפתוחה בערבוביה של חושים: 'רֵיחוֹת גַּנִּים בִּקְוֻצּוֹתַיִךְ. / קְוֻצּוֹת... לֹא, אֶשְׁכְּלוֹת לִילָךְ'. וכך הוא ממשיך וצולל אל מעמקי תודעתו ודולה ממנה שפע תמונות מלבבות מימי ילדותו אפופת הצבעים, הקולות והמראות  'מֵי תְּכוֹל, זְהַב חוֹל, צְחוֹר עָב, שְחוֹר נִיר'.

לאחר תיאור מלבב של הילד הצועד בעקבות סבו בין עצי התפוח ובשדות חיטה אל האגם בו שוחים השניים, מגיע לנסקי לעיקרה של הפואמה: תיאור ההכנות לקראת שבת (הליכה לבית המרחץ) ואווירת השבת בעיירה בכלל ובבית הסבא והסבתא בפרט. הוא מתאר את ההליכה לבית הכנסת, את מאכלי השבת ('שֻׁלְחָן עָרוּךְ כָּל טוּב: פַּת סֹלֶת, / דָּג מְמֻלָּא, שׁוֹק תַּרְנְגֹלֶת, / מְרַק פָּז נוֹדֵף, מַקְטִיר אֵד חַם, / וּלְסוֹף – הַ"צִּימֶס" הַמְפֻרְסָם'), ואת טקס ההבדלה והפרידה העגומה משבת המסתלקת. זו היא אנדרטה כמעט 'ביאליקאית' לעולם הישן שדור הסבים מייצג.

'ליטא' תאמה להפליא את התחושה שליוותה אותנו במסענו, לא שונה כנראה מן התחושה שליוותה את לנסקי בעת הכתיבה: 'הֶאָח, הֶאָח! אֲנִי נוֹסֵעַ / אֶל אֶרֶץ תְּמוֹל...'. ואנחנו בעקבותיו, אל בין עצי התפוח ואל אותו אוֹג בודד שעודנו עומד בקצה הגן באחת החצרות. דרצ'ין קיבלה את פנינו במלוא הדרה: 'שְׁדוֹת בָּר, דְּגַן כֶּסֶף, פַּז חִטָּה./ וּבְּזֵר קְנֵי סוּף בְּרֵכָה שְׁקֵטָה'. ברווזים, כְּרוּכִיוֹת [עגורים] ורוחות שמתלחשות באחו.

'עוֹלָם נִגְלָה חָדָשׁ, מַפְתִּיעַ. / שְׂדוֹת בָּר: דְּגַן כֶּסֶף, פַּז חִטָּה. / וּבְזֵר קְנֵי סוּף בְּרֵכָה שְׁקֵטָה' (צילום: אביטל פלק)

אברהם קריב, ידידו של לנסקי ומכנס מורשתו, כתב כי 'ליטא'  'מסע פיוטי הוא אחורנית בזמן, אל אשר חלף ואיננו עוד ואשר אין לו חלוף בחביוני נפש ... כאילו חוגג הנידח את חג שיבתו אל נוף השחר, אל נאות ילדותו'. והסבא? 'הוא פקוח-החושים, מקורב לטבע וסופגו בלא יודעים, שופע טללי הומור, אהוב למקום ואהוב לבריות, ומוצא בחייו הקשים ק"ן טעמים'. בתיאורי השבת בביתו של הסב, שכל ימות השבוע חי חיי דלות אך בשבת היה הדור ונאה כמלך, מצא קריב את המקור 'ממנו נחל נכדו המשורר סגולות נפש ומכמני נפש, אשר לא דללו בו כל הימים ... מעמו פרש בנחילי זכרונות ערבים, אשר המתיקו לו ימי מרודיו ושנות הרעה. כי על כן כה מתוקה בעצבונה שירת הבן שגלה משולחן הדלות' (הענף הגדוע, עמ' 20-19).

שירי נוף ילדותו של לנסקי הפגישו אותנו, עין בעין, גם עם כמה משכיות הטבע הידועות של בלארוס. פירושה של שורה אחת משיר, שבו הציג לנסקי את עצמו כמי ששלשלת ייחוסו קשורה 'לְיַעַר לִיטָא  בֵן, וְאָח צָעִיר לַתּוֹר מִבֶּלוֹבֵז' ' (הענף הגדוע, עמ' 67), התבארה לנו עת צפינו בביזונים המהוללים של שמורת הטבע הענקית של יער בְּיָאלוֹבְיֶיזָ'ה. האם התכוון לנסקי לעדרי הביזונים, ששוטטו פעם באזור וכיום הם זן כמעט נכחד לאחר שניצודו בשיטתיות על ידי מלכים ואצילים? אולי ביקש לאמץ לעצמו דיוקן של בעל חיים המשוטט אבוד ברחבי רוסיה, שכבר איננה ביתו. 

שמורת טבע זו, ששטחה העצום מתחלק בין בלארוס לפולין, הוכרזה כ'אתר מורשת עולמית' מטעם יונסק"ו. מקרוב ומרחוק מגיעים לכאן תיירים וחובבי טבע כדי להציץ מבעד לגדרות בשרידי הביזונים, שהם כשלעצמם הביטו בנו בעיניים עגומות ובפיהוק של שעמום. עמדנו משתאים לנוכח סבך היער שבתוכו זנים נדירים של עצי אלון ואורן, מול אגם תכלכל שאין לו סוף, שיחים ובעלי כנף, כולם שרידיו של יער בראשית שבימים עברו כיסה את רוב שטחה של אירופה.


ביזון אירופי ביער ביאלובייז'ה (צילום: דוד אסף)

ראינו יערות ואגמים, שדות ועצים. ראינו את כל מה שלנסקי תיאר, וידענו שלא נראה עוד את בית הכנסת הגדול ולא את בית המדרש מעץ שעמד לידו ולא את בתי המדרש של החייטים והסנדלרים. אלה אינם עוד. 'הָיְתָה עֲיָרָה וְאֵינֶנָּה'. גם ביתו של רב העיירה עמד שם, סמוך לחצר שהילדים שיחקו בה והנער חיים ביניהם. 

חצר בית הכנסת

לא הרחק שכן בית הקברות הישן ומבעד לגדר ניתן היה להבחין במצבות עתיקות יומין, השקועות למחצה באדמה, שגם עליהן כתב מי שלא חדל להתגעגע:
מַה כָּאן רַבָּה הָעֲזוּבָה! בַּדֶּשֶׁא 
שָׁקְעוּ הַמַּצֵּבוֹת עַד הַ'פֵּא-נוּן' [סימון האותיות פ"נ  פה נטמן].
יְדֵי דּוּכָן פְּרוּשׂוֹת לְאֵל חַנוּן [סימן האצבעות הפרושות הרווח על מצבות כהנים]
כִּיְדֵי טוֹבְעִים הַמְפַלְלוֹת לְיֶשַׁע. 
בית הקברות של דרצ'ין (מקור: ספר דרצ'ין, עמ' 30)

לימים, תהפוך החצר הגדולה של בית הכנסת למרכז הגטו ורבים מיהודי העיירה יימצאו כאן את סופם המר. כשנפוצו השמועות על חיסול הגטאות באזור החלו יהודי דרצ'ין לחפש מקומות מסתור ולחפור בונקרים. ב-23 ביולי 1942 (ט' באב תש"ב) כיתרו הגרמנים את הגטו, בסיועם של שוטרים ליטאים ואוקראינים, ולמחרת פתחו בירי מרוכז לתוכו. אלה שניצלו מהירי הובלו אל שדה מחוץ לעיירה ושם נורו בבורות שהוכנו מראש. זה השדה שבו הוקמה לימים האנדרטה האפורה הנעוצה בלב שדה זהוב.


'שָׁלוֹם לַעֲפַרְכֶם, מֵתֵי עוֹלָם, / שָׁלוֹם לָכֶם, קְרוֹבַי אֲשֶׁר קָבַרְתִּי!'
האנדרטה הסובייטית הוקמה על בורות הירי שכוסו (צילום: חיים שלו)
'לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, יְמֵי הַנֹעַר: / שָׁלוֹם לַעֲפַרְכֶם, מֵתֵי עוֹלָם!'
המצבה היהודית על קברי האחים (צילום: דוד אסף)

מלחמת העולם השנייה סתמה את הגולל על קהילת דרצ'ין, שזכתה לכבוד אחרון גם הודות לרופא האמיץ ד"ר יחזקאל אטלס (1942-1913). אטלס, יליד פולין, נמלט עם הוריו ואחותו מזרחה מפני הגרמנים, ובקיץ 1941 מצא את עצמו בגטו דרצ'ין. הגרמנים רצחו את בני משפחתו, אך השאירוהו בחיים על מנת שיטפל באיכרי הסביבה. בקיץ 1942 נמלט אטלס מן הגטו ועמד בראש קבוצת פרטיזנים שבה היו חברים כ-120 יהודים. הם יצאו לפעולות נקם שונות, בהן השתלטות על בסיס משטרה בדרצ'ין, שם שירתו משתפי פעולה בלארוסים. לבסוף נחשף מקום מחבואם ביער. הוא נפצע קשה, מת ונקבר בחפזה באזור ביצות. ב-2008 אותר קברו ועצמותיו הועברו, בטקס צבאי מלא, לקבורה מחודשת ומכובדת בעיירה זֶ'טְל (דיאטלובו). 

עם שובי לארץ, קיבלתי פרישת שלום נוספת מדרצ'ין. ברומן תמול שלשום קבע ש"י עגנון את דירתו של גיבורו יצחק קומר, ב'בית המשומד' (בתי פיינגולד) בירושלים. ואכן, שלמה פיינגולד (1935-1865), סוחר, עיתונאי ויזם רב-עלילות, נולד גם הוא בדרצ'ין ואף הספיק ללמוד בישיבת וולוז'ין קודם שנישא והשתמד בלונדון. בשנת 1896 הגיע לירושלים והיה לדמות מוכרת. בבנין שנקרא על שמו (היום ברחוב יפו), היו דירות וחנויות, מחסנים ומרתפים, שהושכרו בזול משום שיהודים נמנעו לגור בהם. ברבות הימים העלה פיינגולד את כל בני משפחתו מדרצ'ין לארץ ישראל. 

לנסקי לא זכה לכך. הוא נעלם במחנה עבודה בסיביר, 'בִּצְפוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם'. מן הסתם מצא את מותו מרעב או ממחלה. בסוף שנת 1958 הגיעו לארץ, בדרך לא דרך, שתי מחברות ובהן כמאה שירים לא מוכרים פרי עטו. 'ירושתו השירית', כפי שכינה אותה שלמה גרודזנסקי, שההדירה לראשונה בספר מעבר נהר הלֵתֵי.

נהר לֵתֵי (או לֶטָה; Lethe) אינו נהר אמתי. במיתולוגיה היוונית זהו אחד הנהרות הזורמים בשאוֹל (וקרוי על שמה של לֶטוֹ אמו של האל אפולו), וממנו שותות נשמות המתים. שתייה זו משכיחה מעלובים אלה את כל מה שעבר עליהם בארצות החיים...


בשעת בין ערביים יצאנו מהעיירה הקטנה, מתקשים להאמין שכאן הייתה פעם קהילה תוססת ומלאת חיים, שעליה נכתבו כמה מן שירים היפים ביותר בשפה העברית. לנסקי חתם את פרק ה'הקדשה' בפואמה 'ליטא' בשורות האלה: 
נַפְנֵף שָׁלוֹם, לָעֲיָרָה, לַכְּפָר! 
יְהֵא שִׁירִי הִמְנוֹן לַחַי, לַטֶּבַע, 
וְאַזְכָּרָה לִכְבוֹד שׁוֹכְנֵי עָפָר.
יהיו שורות אלה נר לנשמתם המעונה של חיים לנסקי, בני משפחתו ובני עיירתו.

הנה, לפרדה, השיר היפהפה 'לילות לילך', שחיבר לנסקי ב-1930. השיר הולחן בראשית שנות השבעים על ידי סוזן דֶּבוֹר, שגם שרה אותו עם שותפתה פראן (אבני):




מקורות

אברהם קריב (עורך), הענף הגדוע: כתבי הסופרים העברים שבברית המועצות, א: חיים לֶנסקי, אלישע רוֹדין, מוסד ביאליק, 1954. 


שלמה גרודזנסקי (עורך), חיים לנסקי, מעבר נְהַר הַלֵתֵי: שירים חדשים, עם עובד, 1960 (מהדורה מורחבת: עם עובד, 1986). 

יחזקאל רבן (עורך), ספר זכרון לקהילות דרצ'ין, הולינקה, קולונה-סינייסק, בהוצאת ארגוני יוצאי דרצ'ין והסביבה בישראל ובארה"ב, תל אביב, 1972,  

אריאל הירשפלד, 'לנינגרד, במאסר, תרצ"ה', הארץ, מוסף, 13 ביוני 2008.

חיים באר, 'בראשית אחרת: אל חוג האוקטובראים העברים ברוסיה', מזיכרונותיה של תולעת ספרים, עם עובד, תשע"א, עמ' 154-146.

'חיים לנסקי', לקסיקון הספרות העברית החדשה.

ורד אריאל-נהרי (עורכת), חיים לנסקי: כל השירים, מוסד ביאליק, 2016.


המהדורה המקיפה של כל שירי לנסקי, בעריכת ד"ר ורד אריאל-נהרי, הופיעה זה עתה בהוצאת מוסד ביאליק
_____________________________________________

ד"ר רוחמה אלבג מלמדת במכללת לוינסקי ומדריכה סיורים לימודיים במזרח אירופה. גרסה קצרה של רשימה זו התפרסמה בהארץ, תרבות וספרות, 19 באוגוסט 2016. 


תודה לשותפי למסע ולעורך הרשימה פרופסור דוד אסף.

7 תגובות:

  1. רוחמה ודוד, מאמר מאלף, מרתק ומרחיב-ידע גם עבורי, שנושאים ספרותיים אינם עיקר התעניינותי...

    השבמחק
  2. שאלות-הרהורים
    * חקלאים יהודים בתחום המושב? האמנם הותר עיסוק בחקלאות ל י ה ו ד י ם בתחום המושב.
    עקפו האיסור באמצעות חכירה?
    * האנדרטה הסובייטית.
    טענה ידועה שנתפרסמה כמה פעמים היא, שהסובייטים לא ציינו מוראות ותרומות היהודים במלחמת העולם II
    אלא ראו בכך פעולתם של אזרחים סובייטים בכלל. אם כן, שאלה היא יוזמת מי היתה הקמת האנדרטה, ומה נחקק עליה.
    * "משומד" ?! אני חשבתי שהוא התנצר.

    השבמחק
  3. תודה על רשימה נפלאה.
    חיים לנסקי משורר אהוב עלי מאוד.
    המחנכים הראשונים בדגניה, שושנה ועמינדב ישראלי, תוצרי גימנסיה "תרבות" בוילנה, הביאו את שירי לנסקי לתלמידיהם. ראה בספר שיצא לזכרם "על שפת ים כנרת" בעריכת זאבה זבידוב.

    השבמחק
  4. רשימה נהדרת. ראוי אולי לציין כי גטו סלונים, העיר שבה נולד לנסקי, נשרף ובו רבים מהיהודים של דרצ'ין שגורשו לשם בשנת 1942. שיריו על העיירה שלו מקבלים אז פרספקטיבה של קינה הגם שלא היה בין החיים כשכל זה קרה. הוא פשוט מת במחנה נאצי-סובייטי בגלל הלשנה של יהודי לק.ג.ב

    השבמחק
  5. הדסה גרסון, ירושלים23 באוקטובר 2016 בשעה 7:45

    אמי, ליזה כ"ץ לבית ביאלוסטוצקי היתה ילידת דרצ'ין. נולדה 1912. עלתה ארצה ב-1932, כתיירת למכביה הראשונה באמצעות כרטיס לכיוון אחד, שלא על מנת לחזור לשם.

    בילדותי ובנערותי שמעתי ממנה הרבה על העיירה וגם על חיים לנסקי. היא זכרה אותו כנער כשהיא עדיין תלמידה בכיתה א-ב. סיפרה גם על סבו,שואב המים וסבתו. בשנות ה-80 פרסם חיים באר רשימה במדור ספרותי של עיתון "דבר", (אולי ב"משא") ושם פורסם השיר שפת עבר. אמא הדגישה מייד כי הציון של מלכה אינו קשור למלכה, אשת מלך, וגם לא לשפה העברית. היא אמרה מייד כי התודה שהוא מציין היא למלכה אלפר, מי שהיתה מורתו לעברית בעיירה דרצ'ין. כתבנו על כך לחיים באר והאצנו בו לפגוש את מלכה אלפר.

    בדרצ'ין הוקם כבר בשנת 1918 בית ספר עברי של "תרבות". יזמו זאת מספר הורים וביניהם סבי, אבי אמי, אריה לייב ביאלוסטוצקי וסבתי פרומה. הקים את בית הספר דוד אלפר, אחיה של מלכה אלפר. אמי ואחיותיה למדו בבית ספר עברי זה מכיתה א'. על המורה הנערץ והאהוב כתבה אמי קטע בספר הזכרון לקהילת דרצ'ין. דוד אלפר עבר לאחר שנים אחדות לעיר פינסק והיה מורה בגימנסיה "תרבות" שם. גם אשתו שושנה היתה מורה שם. הוא לא הגיע לארץ ונספה עם אשתו וילדיו. באמצע שנות ה30 הגיעו לארץ ארבע אחיות לבית אלפר ואח"כ גם האם, שיינה אלפר. הן גרו במעונות עובדים ברחוב נחום בצפון תל אביב. שלוש מהן היו מורות דגולות ומסורות. דומני כי רחל אלפר היתה מורה בבית ספר ברחוב בלפור בת"א. מלכה - בית חינוך ,כרמל" (?) בשולי גן מאיר, ודובה - בבית חינוך בצפון העיר. אחות נוספת, בלקה, היתה רופאת ילדים וגרה בארלוזורוב או ז'בוטינסקי. עם הוריי ביקרתי אותן פעמים רבות וכך גם הן בביתנו.
    אמי דאגה להביא לארץ עוד אחות, ושתיים - הבכורה רוז'ה והצעירה קטיה נשארו בדרצ'ין. שתיהן חברו לפרטיזנים. רוז'ה, בעלה וילד נספו ביער. קטיה שרדה את היער, התחתנה עם חבר פרטיזן מז'טל והגיעה לארץ עם בעלה ושלושה ילדים בינואר 1957.

    בבית הוריי הכרתי עוד בני עיר שגם לחמו בשורות הפרטיזנים והגיעו לארץ בתום המלחמה. הכרתי הרבה דרצ'ינאים, שכן הם כולם היו קשורים ונפגשו לעתים קרובות, בכנס זכרון וגם בשמחות משפחתיות.

    בית הורי-אמי בדרצ'ין עמד ב"שולהויף" במרכז העיירה. לדברי אמא, בית בן שתי קומות, עם עליית גג לסוכה. בית שחלונותיו היו גבוהים ומן הרחוב אי אפשר היה להציץ פנימה לנעשה בתוכו. כשנכנסו הגרמנים לאזור הם "כבשו" את הבית והפכו אותו למפקדה שלהם. הפרטיזנים של פלוגת הד"ר אטלס יזמו מספר התקפות על הבית ובאחרונה שבהן הם פגעו בגרמנים וגם במשתפי פעולה מקומיים ושרפו את המפקדה. (ראו בספר "פלוגת הדר' אטלס).

    בית משפחת אלפר היה סמוך לבית סבי וסבתי. בית מגורים ובחזיתו בית מרקחת. אבי המשפחה היה רוקח.אפשר לכתוב עוד ועוד. הרבה על העיירה נכתב בספר הזכרון לדרצ'ין.

    יש עוד דברים הנוגעים לעיירה שאני יודעת מאמי. יש סיפור משפחתי מעניין הקשור לעיירה בית'ן.סבתי, פרומה ביאלוסטוצקי היתה ילידת ביאליסטוק והתחתנה לדרצ'ין. היא היתה בת דודה ראשונה של מקסים ליטבינוב, יהודי יליד ביאליסטוק, נמלט משלטון הצאר ב-1908 לאנגליה, הקים שם את המפלגה הקומוניסטית וחזר לברה"מ לאחר המהפכה. הוא היה שגריר ברית המועצות בחבר הלאומים, סגנו של מולוטוב שר החוץ, התנגד נמרצות להסכם ריבנטרופ-מולוטוב אך שב לשרת את המדינה כשנשלח ע"י סטלין לארה"ב לאחר פלישת הגרמנים והוא ארגן את העזרה מארה"ב במזון ובנשק.הוא מת מוות טבעי במיטתו. פגשתי את בתו טניה ונכדתו ורה בלונדון ב-1986. את בנו מישה ואשתו פגשתי במוסקבה בסתיו 1990. ניניו וחימשיו חיים בארץ!

    השבמחק
  6. דוד, שלום!

    כרגיל, מלמד, מרתק ומרגש.
    שאלה - ניקדת לילוּת לילך. זאת טעות, או כך המקור (בניגוד לגרסה המושרת)? ואם כך המקור - למה הכוונה?

    השבמחק
    תשובות
    1. טעות סופר. כמובן שצריך להיות 'לילוֹת'! תודה.

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.