יום שישי, 2 בדצמבר 2016

סיפור הפרברים: הרהורים של ירושלמי

סביוני גבעת שמואל (מקור: אפריקה ישראל)

מאת גיא מירון

נסיבות החיים הביאו אותי להתוודע יותר ויותר אל 'מדינת המרכז'. מירושלמי ותיק ונאיבי, שעד לפני כעשור הרגיש בתל אביב כמו בחו"ל, הפכתי להיות נוכח, יותר ויותר, בעיר המטרופולין של המרכז – בבתי הקפה, בחנויות הספרים, ברחובות ובכיכרות. התוודעתי גם לספירה הציבורית של העיר הגדולה ולאירועי התרבות שבה. עם הזמן הבנתי שאני חלק מתנועה רחבה יותר אל המרכז, אף כי אני מוסיף להיאחז בירושלים כביתי. ובעצם, הגעתי למסקנה שירושלים ותל אביב מספיק קרובות כדי ליהנות משתיהן – כל אחת והנאותיה  ומרחק הוא בעיקר עניין מנטלי.

בשנתיים האחרונות עבר מוקד המפגש שלי עם 'המרכז' מתל אביב אל הפרברים המקיפים אותה  בעיקר חלקים ממה שמכונה 'החגורה התיכונה', שעל פי ההגדרה המקובלת היא כוללת, בין השאר, את ראשון לציון, קריית אונו, פתח תקווה, הוד השרון, כפר סבא, ורעננה. בעוד שהמפגש שלי עם תל אביב הוא בעיקר כהולך רגל (גם אם מגיעים ברכב פרטי, המשימה הראשונה היא להיפטר ממנו ולעבור מסטטוס של 'מחפש חנייה' למעמד המועדף של 'הולך רגל'), אל ארץ הפרברים ניתן להתוודע בעיקר כנהג, דרך כלי הרכב. מכיוון שאני עובר ב'ארץ הפרברים' לא מעט ואף שוהה בה חלק ניכר מימות השבוע, התעורר אצלי יצרו של האנתרופולוג החובב, ומזה זמן אני צובר חוויות ותובנות כמין 'צופה משתתף'. בד בבד התוודעתי גם לספרות מחקר תיאורטית מרתקת שעוסקת בסוגית המרחב וזו חידדה את רגישותי לעולם הפרברים.

לאחרונה עיינתי בספרה של תמר ברגר, אוטוטופיה: על מרחב הביניים הפרוורי בישראל (הקיבוץ המאוחד, סדרת 'קו אדום', 2015), והקריאה בו סייעה לי לגבש את התובנות שלי על ארץ הפרברים. הנה כמה ממסקנותיה של ברגר בתיווך החוויות והפרשנות שלי.


1. מרכז הארץ עובר בשנים האחרונות מהפכה מרחבית עצומה, היסטורית ממש. עולם הפרברים החדש החל להתפתח כבר בשנות השמונים, בראש ובראשונה בבירת הפרברים 'ראשון לציון מערב', אבל הוא הגיע לשיא בשנים האחרונות. כמובן, לא כל ערי 'החגורה התיכונה' הפכו לפרברים החדשים. פתח תקווה היא עדיין עיר במובן המסורתי, לפחות ככל שהדברים אמורים במרכז ההיסטורי של התהוותה (שאמנם רמת השימור שלו ירודה מאוד), אבל היא מוקפת בשכונות פרברים מרשימות, כמעט מכל כיווניה, והן מאיימות 'לחנוק' את הגרעין המקורי. מרתק לראות את המתח בין האזורים הוותיקים של ערי 'החגורה התיכונה' לבין המרחבים הפרבריים החדשים שמתהווים לידם. זו היסטוריה אורבנית בהתהוות. כשלעצמי, מצאתי אירוניה היסטורית בעובדה שהמתחרות על התואר בירת הפרברים הן ראשון לציון ופתח תקווה, אותן מתחרות היסטוריות על תואר המושבה הראשונה בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 (כאמור, ראשון מנצחת).

מגדלי יורו בפתח תקווה (מקור: מדלן)

2. לכאורה הפרברים הם תופעה מגוונת, אבל ביסודה מונחת באופן עמוק תשתית אחידה. ברגר טוענת בצדק, כי 'צמודי הקרקע' וה'דוּפְּלֶקסים' מצד אחד והמגדלים רבי הקומות מצד שני, הן ממש אותה גברת בשינוי אדרת. העדר הייחוד מאפיין את אלה ואת אלה כאחד. בשיחה שקיימתי לאחרונה עם חבר הוא תיאר באוזניי את חווית הנסיעה המתמשכת באזורי הפרברים כתחושה של עמידה באותו מקום. אם בערים היסטורית, כמו ירושלים (לא כולל שכונות הקצה) או תל אביב 'הישנה', כמעט כל רחוב שונה מחברו ויש לו 'אישיות' פיזית ורוחנית משלו, בשכונות הפרברים כל הרחובות דומים והשוני היחידי הוא בשמו של הרחוב.

3. הפרברים הם הביטוי המרחבי והיישובי המובהק של מהפכת ההפרטה שמאפיינת את הכלכלה הקפיטליסטית החדשה. מנקודת מבט ציבורית, הם נולדו עם הפיכת אדמות חקלאיות ושטחים פתוחים ל'נדל"ן', שמיועדים לבני 'מעמד הביניים' (בעיקר לבני מעמד הביניים הגבוה); מנקודת מבטו של האדם הפרטי, מרחבים אלה, שלא כמו הערים המסורתיות, מושתתים על החוויה הצרכנית (ככל שניתן לקרוא לה 'חוויה'). לא רק הבית הפרטי, הדופלקס או הדירה במגדל היוקרתי משווקים כמוצר צריכה, גם חיי היומיום, החינוך ותרבות הפנאי מושתתים על הפרטה וצרכנות. במקום מרכז קהילתי או מתנ"ס שיש בו חברים-שותפים, פועל 'קאנטרי קלאב' שפונה ללקוחות. מניסיוני האישי אני יכול להעיד על בתי ספר בפרברים שאף הם עסוקים ב'מיתוג' עצמי תוך התייחסות להורים כ'לקוחות' שצריך לרַצות אותם. אותם הורים – בשיח ביניהם – באים אל המורים, אל מערכת החינוך ואפילו אל תנועת הנוער בדרישות ובטענות כמו 'שילמנו הרבה כסף כדי לגור כאן'.

ארץ הפרברים זרועה לאורכה ורוחבה בקניונים סגורים וממוזגים, כמו גם במרכזי קניות פתוחים וגדולים, שמספרה של ברגר למדתי לכנותם 'פאוואר סנטר'. המשותף לכל המרכזים הללו היא חוויית צריכה מנוכרת יותר, שמושתתת כמעט בלעדית על רשתות גדולות (והדברים אמורים בכל תחום, כולל תרבות פנאי  מביגוד ומזון ועד ספרים וצעצועים), וזאת בניגוד לקנייה בחנויות המסורתיות בערים

'קאנטרי אונו' (מקור: סיני ייעוץ והנדסת חשמל)

4. חיי הפרברים מושתתים על חלום של יום-יום שקט ורגוע, מנותק מהטרדות שמאפיינות את החיים האורבניים המסורתיים. הפרבר, לפחות בחזון האוטופי שלו, מתאפיין בהומוגניות, והיא זו שיוצרת את הביטחון ואת תחושת השייכות – אמתיות או מדומות. במודע או שלא במודע, במציאות הישראלית יש כאן מעין הדחקה של דברים מטרידים, או פשוט בריחה מהתמודדות אתם: הפרבר מייצג הומוגניות מעמדית וכלכלית ולכן אין בו עניים או נזקקים (ה'הומלסים' בכל העולם מעדיפים את מרכזי הערים). אין מיעוטים – כולם יהודים, ועל פי רוב גם כולם ישראלים. באזור בו אני חי בדרום ירושלים יש נוכחות בולטת מאוד של עולים (חדשים וישנים), דוברי אנגלית וצרפתית, לעומתו בפרברי המרכז יש הומוגניות 'צברית' ורק מיעוט לא ניכר של דוברי אנגלית או רוסית. הפרברים במרכז הם גם חילוניים מאד, ולפיכך מוקדי עימות וחיכוך טיפוסיים של החברה הישראלית, כמו יחסי דתיים-חילוניים, כמעט ואינם מגיעים אליהם. יש כמובן גם פרברים המיועדים למגזר הדתי-לאומי (אך לא לחרדים) וגם בהם יש הומוגניות חברתית וכלכלית. הבעיות המדממות של מדינת ישראל, כמו יחסי יהודים-ערבים, או פערים מעמדיים ומתיחויות מגזריות בין ותיקים-חדשים או 'מקושרים'-'דפוקים', אינם חלק מההווי הפרברי. את השכבות החלשות או ה'בעייתיות' של החברה הישראלית  שלא לדבר על פלסטינים או שב"חים  פוגשים רוב תושבי הפרברים רק על מסכי הטלוויזיה או כנותני שירותים.

האוטופיה הפרברית היא אפוא א-פוליטית. הפוליטיקה המדממת, שעמה מתמודדים רוב תושבי הערים בארץ (כולל תל אביב עצמה) היא כביכול לא רלוונטית, או מעט מאוד רלוונטית, בעולם הפרברים. הוויה זו קשורה כמובן במובהק להעדרה הכמעט מוחלט של 'ספירה ציבורית' (למשל, כיכרות שבהן אפשר להפגין), שיש לה פוטנציאל של גיוס וגיבוש פוליטי, שהומרה ב'ספירה צרכנית' (קניון, 'פאוואר סנטר' ו'קאנטרי קלאב'). 

ישפרו סנטר, נס ציונה (מקור: ישפרו)

5. גם ההיבט המשפחתי והמגדרי חותר להומוגניות. הפרברים מיועדים בראש ובראשונה, ולמעשה באופן כמעט בלעדי, למשפחות עם ילדים. יתרה מזאת, הם גם מעודדים חלוקת עבודה מגדרית מהסוג המסורתי: הגבר, בדרך כלל, עובד מחוץ לבית, בעוד האישה נמצאת הרבה יותר בבית (יחסית לנשים בערים) ואחראית על הילדים והסעותיהם (בתי ספר, חוגים וכדומה). תמר ברגר טוענת שהפרברים האמריקנים של שנות החמישים כיוונו במפורש להחזרת הסדר המגדרי ההיררכי 'על כנו', לאחר שהתערער בזמן מלחמת העולם השנייה. המפגש האישי שלי עם חיי הפרברים אכן אימת מציאות שבה האמהות מופקדות על חינוך הילדים ותרבות הפנאי שלהם באופן הרבה יותר מובהק מאשר האבות, בוודאי בהשוואה למציאות המוכרת לי ממרכז תל אביב או דרום ירושלים. חיי הפרבר נועדו בעיקרם למשפחות גרעיניות (אבא-אמא וילדים) ואין בו מקום לרווקים או לרווקות, שעם בגרותם יוצאים מן הפרברים אל הערים הגדולות. האוטופיה הפרברית אינה רואה בעין יפה לא אנשים בודדים ולא משפחות רב-דוריות, שכמותן אפשר למצוא רק בערים. 

6. אז מהו מחירה של האוטופיה הפרברית? מכיוון שבזמן האחרון תחום המחקר שלי (היסטוריה יהודית באירופה) מתמקד בחוויית הזמן והמרחב, מצאתי עניין רב בדבריה של ברגר. לדבריה, המרחב הפרברי מתאפיין ב'יישור גבעות, עקירת צמחייה, החייאת חולות ומלט ירוק' (עמ' 48). במילים אחרות: 'יישור' המרחב הקודם, ובפועל – מחיקה שלו. התוצאה היא חוויית מרחב נטולת הקשר 'היסטורי', שמתחברת לאופן בו מתארת ברגר את 'הזמן הנחווה'. לטעמי, זהו אחד המשפטים החדים בספר, שמיטיב לתאר גם את החוויה הפרברית האישית שלי כצופה מבחוץ: 'הפרבר הוא במידה רבה הווה. אין זה הווה קונטקסטואלי, אלא כזה שמתאפיין ביעילות, בפונקציונליות, מעין חיים בלא-זמן בהיפר-מרחב שהוא לא מרחב' (שם). מחירה של האוטופיה, או בלשונה של ברגר 'האוטוטופיה' (שכן אורח החיים הפרברי תלוי בקיומו של רכב פרטי), הוא אפוא רידוד של הזמן ושל המרחב. החוויה המגוונת וההטרוגנית שמזומנת למי שמסתובב ברחובות תל אביב 'הותיקה' (זו שמדרום לירקון), וכמובן גם בערים ותיקות אחרות כמו ירושלים או חיפה, נשללת באופן כמעט הרמטי מהעולם הפרברי. כאשר אני חוזר לביתי שבירושלים אחרי יום או יומיים של שהות ב'פרבר', אני חש צורך דחוף 'להסניף' את הנוף האורבני והאנושי שסביבי, מה שמאפשר לי להתחבר מחדש לעולם 'האמתי'. הדגש כאן הוא לא על הגעגוע לבית הפרטי שבירושלים, אלא על תחושת החסר בעולם הפרברי. עובדה היא שאחרי שהות דומה של יום-יומיים בתל אביב אני לא חוזר הביתה עם תחושה דומה.

7. והרהור אחרון: האם האוטופיה הפרברית – על יתרונותיה וחסרונותיה – היא בת-קיימא?  מסופקני. הרי אי אפשר באמת לחיות מחוץ לזמן ולמרחב 'האמתיים'. אי אפשר להסתתר מן המצוקות והאתגרים שמאפיינים את המציאות הישראלית ונחווים על ידי רוב תושבי הערים. ניתן להתנתק מהם אולי לזמן מה – ככל שיש יציבות תעסוקתית ומשפחתית (שאינן מובנות מאליהן)  אבל לא לאורך זמן. מה קורה לזוג שמתגרש ונותר ללא תמיכה משפחתית? מה קורה למי שמאבד את עבודתו? יתרה מזאת, הזמן לא עוצר גם במבנים המשפחתיים 'המסורתיים' שעליהם מושתתים חיי הפרבר. ברגר מראה איך שכונת 'ראשון מערב' – כאמור, בירת עולם הפרברים – מתמודדת עתה עם תהליך ההזדקנות של תושביה, שהופך את הבתים שמלכחילה נועדו לגידול ילדים במשפחה גרעינית קלאסית, לפחות ופחות רלוונטיים עבורם. זה צפוי להיות גם עתידם של הפרברים החדשים יותר בבוא העת. במאמר מוסגר אעיר, כי תהליך ראי הפוך, של ג'נטריפיקציה המערערת את המרקם האורבני 'הטבעי', מתרחש במרכזים ההיסטוריים של הערים הוותיקות (אזור שדרות רוטשילד בתל אביב למשל), אך זהו נושא לרשימה אחרת.


ראשון מערב (צילום: רויטל ולירון; תפוז אנשים)

הפרברים החדשים הם כאן (ובכל העולם) כדי להישאר. הם הולכים והופכים לחלק משמעותי ממרקם החיים של ישראל. למרות התכנון האחיד יש בהם, מטבע הדברים, גם תופעות הטרוגניות. ברור לגמרי שלא כל תושבי הפרברים מנוכרים או צרכניים באותה מידה, ובהחלט יכולה להתפתח שם תחושת סולידריות שנובעת מחיים במסגרת קטנה ויחסית סגורה (בעיקר סביב מכנים משותפים כמו גידול ילדים). יש גם מקום להשוות בין הסגירות והלכידות של הפרבר לזו של צורות התיישבות אחרות, כמו קיבוץ שיתופי או התנחלות. 

אני בכל אופן נשאר בירושלים.

_______________________________________________

פרופסור גיא מירון הוא ראש המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה. הוא גר בירושלים. 

9 תגובות:

  1. המאמר מעניין ,וכך גם ספרה של תמי ברגר. התמונות הנלוות למאמר - בוודאי מעידות על ה"אוטופיה/אוטוטופיה" הסינתטית הישראלית לא פחות מאלפי מילים. מובן שמאמר קצר, יחסית, אינו יכול להקיף את הבעיתיות כולה:את ההיבטים האקולוגיים הקטסטרופליים (ארץ צפופה יותר ויותר, עם קו רקיע הולך ונמוג, עם פחות ופחות שטחי טבע אותנטיים,פחות ופחות אוויר צח לנשימהׂׂׂ, פחות ופחות נחלים ומעיינות ראויים לשמם);קונפורמיות של מפלצות בטון משמימות שאולי אפשר לגור בהן-מי שדפוס כזה הולם אותו,כמובן!-אך אין שום סוד מרתק לגלות בהן ואין טעם לטייל ביניהן,ומשום כך נמלטים המוני בית ישראל לטיולים בארצות אחרות בכל הזדמנות אפשרית, כדי ליהנות סוף סוף מארכיטקטורה ייחודית ויפה ועתירת רבדים וסודות;מחיקה מכוונת ושיטתית-ועליה אמנם מצביע מחבר המאמר בקצרה-של
    כל משקע היסטורי,יהודי ו/או נוצרי ו/או מוסלמי, המתבטאת לא רק ב"השטחת השטח" אלא גם בשמותיהם המופרכים
    של פרויקטים סינתטיים שכאלה ("סביוני משהו..." "הולמס פלייס","סי אנד סאן" וכן הלאה);ואיך אפשר שלא
    לקשור את כל הנ"ל לארכיטקטורת המבצרים הההולכת ומשתלטת על הגדה המערבית כפרויקט התנחלויות?

    בקונספט הפרברים המקורי,לפחות כפי שגובש בארצות הברית ובבריטניה במאה הקודמת,היה אלמנט מסוים של השתלבות בסביבה ירוקה בעלת אופק פתוח ושל "בית לאדם",במלוא מובן המילה;לא במונחים נדל"ניים מנוכרים כגון "יחידת דיור":בתים חד-קומתיים או דו-קומתיים,נוחים,שהארכיטקטורה שלהם נשענת על מסורת כפרית לפחות במידה חלקית,גינה ליד כל בית,מרחב ציבורי נאה,שבו הרחוב אינו מגרש חניה אפוף ריחות בנזין אלא-אפילו!-מגרש משחקים לילדים.הפרבר הניאו-ישראלי,לרבות הערים החדשות והמתחדשות,הוא היפוכו המוחלט של המודל ההוא.וכיוון שישראל נעשית בהדרגה "פרבר"-של"פרבר"-של-"פרבר" המלביש עצמו ב"שלמת בטון ומלט",איני יכול שלא לחשוב על ההשפעה הקטלנית של דרך מגורים ושל דרך חיים מסוג זה על דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות אופיניים לישראלי המצוי,ועל ערפול החושים האסתטיים שלו (אפור ולבן - זה הצבע שלי! - - וגו').

    אבל שלא ככותב המאמר, וכתל אביבי המוצא גם בעירו שלו את השתלטותה ההולכת ומתעצמת של הארכיטקטורה הניאו-פרברית המדכאת במגדליה הבלתי-סבירים, המגמדים כל מידה אנושית,כמעט בכל פינת רחוב,אינני יכול למצוא
    מפלט כלשהו בירושלים.הכניסה לעיר הזאת נראית ממש כמו רשת מפלצות-בטון בכל יישוב עירוני אחר בארץ,שכונות ותיקות נמחקות,הרחובות הראשיים אינם מרחב ציבורי פתוח באמת אלא מסלולי תחבורה צפופים ורועשים ומזוהמי אוויר,ופרברי-הלוויין סביב ירושלים - - נו...אלוהים ישמור( אם אמנם ישמור).

    השבמחק
  2. אל מול ההיבט ההיסטורי המוצג כאן קיים היבט אחר והוא ההיבט הגיאוגרפי-תכנוני שהמדינה קבעה בשנת 1974 – קבעה ולא קיימה במלואה מחד ותושביה קבעו באמצעות רצונותיהם ורגליהם מאידך.
    ע"פ חוק התכנון והבנייה המועצה הארצית שהיא הגוף התכנוני העליון במדינה קובעת תכניות מיתאר המחייבות את רשויות התכנון המחוזיות, המרחביות, והמקומיות. הסטאטוס של התכניות הוא סטאטוס חוקי אבל כאמור כולם "לא שמים" על האמור בהן. וזו אחת הסיבות ליוממות הגבוהה הקיימת במדינה, היוצרת פקקים רבים בצינורות התחבורה שלה. אם כי לאחרונה בשל הפיתוח המואץ של תשתית הרכבות במדינה המתבצעת על ידי ממשלת נתניהו, יש שיפור מה ביכולות הנגישות מעיר לעיר ומישוב לישוב אבל בתוך הישובים והערים ובמיוחד ב"תל הבלוף"- הקטסטרופה חוגגת...
    ולהערת המו"ל של עונ"ש השאלה מהיכן נכנסים לעיר ובמיוחד לירושלים, כי מצפונה ומדרומה הכניסות נוחות ורחבות ואף יפות.

    השבמחק
    תשובות
    1. למרות שיתוף השם, עודד אסף הוא לא דוד אסף...

      מחק
  3. מה לעשות. העולם משתנה. אני מעדיף לקנות בסופרמרקט ענק מאשר אצל מכולחניק נכלולי עם עיפרון על האוזן, בסופרפארם מאשר בבית מרקחת שכונתי שהכל אין לו היום, להזמין משקפיים מסין במקום אצל האפטומטריסט שלוקח 300% רווח, ולגור כאן, עם הברוש מול חלוני, מאשר באיזה רחוב באמצע תל אביב, עם חדר מדרגות דלוח שלא שופץ 70 שנה, למרות שיש פאב שכונתי בבנין הסמוך, ואולי בגלל ש.

    אין בארץ מספיק חיים עירוניים. כמה רחובות בתל אביב, ומה שיש בירושלים וחיפה די מדכא. אז נמשיך לטייל בהצפירה ןאונזער עקספרעס...

    השבמחק
  4. דוד, האקדמיה החליטה: פרוור ולא פרבר. למה להתעקש?

    השבמחק
    תשובות
    1. קשה לי. גדלתי על 'צמד הפרברים' ועל 'סיפור הפרברים', ובמיוחד על 'הגדודנים' של יעקב אורלנד...
      הָיוּ יָמִים שֶׁל תְּכֵלֶת בָּרָקִיעַ
      קָדִימָה צָעֲדוּ גְּדוּדִים בָּרְחוֹב.
      מִן הַפַּרְבָר אֵלֵינוּ הִיא הוֹפִיעָה,
      כִּי לַפַּרְבָר הִגִּיעַ קוֹל הַתֹּף.

      הַגְּדוּדָנִים בְּחֹד חֻדֵּי הַכִּידוֹנִים,
      הַגְּדוּדָנִים נִשְׁבַּעְנוּ לְזָכְרֵךְ.
      נִשְׁבַּעְנוּ לְזָכְרֵךְ בְּשִׁיר וּבִרְנָנִים,
      נִשְׁבַּעְנוּ לָךְ וּלְפַרְבָרֵךְ.
      הַגְּדוּדָנִים בְּחֹד חֻדֵּי הַכִּידוֹנִים,
      הַגְּדוּדָנִים – נֵלֵךְ!

      מחק
  5. ע"ש המדובר בתכנית המיתאר הארצית לתפרוסת אוכלוסין.

    השבמחק
  6. "יתרה מזאת, הם גם מעודדים חלוקת עבודה מגדרית מהסוג המסורתי"
    תוכל להסביר איך הפרוורים מעודדים זאת?

    השבמחק
  7. נראה לי שהכשל העיקרי של תמר ברגר הוא הסגידה התת מודועת שלה אל האידיאה האורבנית, אותו גרעין של מטרופולין שבו "הכל קורה" ושחוץ ממנו שום דבר הוא לא "באמת חשוב".
    דווקא המטרופולין התל אביבי , מוכיח עד כמה הקונספציה הזו מופרכת, מכמה סיבות.
    קודם כל יש בו איזורים אינרטיים לגמרי, כלומר כאלו שחיים בעיקר בתוך עצמם, שאולי הכי משמעותי מתוכם היא בני ברק החרדית , אבל גם יפו הערבית היא די כזו.

    מעבר לזה, אנחנו רואים פרברים שחיים מול תל אביב במין "דו קיום" או "דו איום", כמו רמת השרון והרצליה , שכן מועסקות בסיטי מצד אחד, אבל מושכות אליהן גם תל אביבים למרכזי בילוי ופנאי.

    בקיצור, אני מנסה לתרגם את מה שאני חש בצורה אינסטינקטיבית,
    גם מי שגר צמוד לתל אביב , יכול להיות עיוור לה ולהתעלם ממנה וזו לא בעיה.

    היא לא כזו מציאה

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.