יום שני, 16 בספטמבר 2019

מעורב ירושלמי: שרצים, רמב"ם, חזרת בקבוקים, אסור בהחלט, מכבי

א. שקצים ושרצים

בירושלים נפתח לפני שנתיים 'אקווריום ישראל', לא הרחק מגן החיות בשכונת מלחה. המבקרים שם אומרים שזו חוויה מרהיבה ונהדרת, לילדים ולמבוגרים. הנה סרטון תדמית על האתר:



אבל אנחנו, קטנונים שכמותנו, למדנו לקרוא שלטים.

צילום: אורי להב גולדשמיד

כתב לי זאב קינן:
כמה רשלנות, עזות מצח ובּוּרוּת! וכמה קשה למצוא בירושלים מי שיעשו הגהות על שני פסוקים? 
נתחיל ב'יוְכל', נמשיך בניקוד הנורא והמוסט ב"קשקשת' (פעמיים) או 'מבשרם", נעבור לסימון מספרי הפסוקים באותו גודל כמו הטקסט (האם הפסוק מתחיל ב'יא' או שהוא פסוק י"א?), ונסיים ב'ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא' וכו' - צרה צרורה ידועה כשמעתיקים מאתרי אינטרנט, במיוחד מן ה'גרסה המפוסקת'. ואם תהיתם מניין צוטט הפסוק, הנה התשובה הייחודית: ויקרא יא י-ב'...
וכך כתוב בספר ויקרא, פרק יא (בלי פיסוק אבל עם ניקוד):
פסוק י: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. 
פסוק יא: וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ. 
פסוק יב: כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. 
 מה כל כך מסובך כאן?

ב. דרך הרמב"ם

ומה הקשר בין החנות הזו, שבשוק מחנה יהודה, לבין 'הנשר הגדול', הרמב"ם?

צילום: בני עורי

בשעתו דנתי כאן בעוד כמה שימושים מסחריים נוספים שנושאים לשווא את שמו של הרמב"ם, כגון סבון הרמב"ם (וגם כאן), גריל בשרים הרמב"ם, ואפילו מרק העוף של הרמב"ם.

ג. חזרת בקבוקים

חַזֶּרֶת היא סוג של מחלה, הלא כן? במרכול 'אושר עד' בתלפיות הדביקו אותה לבקבוקים...

צילום: מתת שירה נחלון

ד. אסור, סכנה וזהירות

בחנות הזו, ברחוב הפלמ"ח, אספו את כל האיסורים האפשריים למגדל אחד...

צילום: טובה הרצל

ה. מכבי על החולצה

גם אוהדי הפועל יתקשו להגות את שם הקבוצה הזו... Tel Ayiy

ככה זה שמנסים למכור את מכבי תל אביב בעיר העתיקה של ירושלים.

צילום: צבי פיש

יום שישי, 13 בספטמבר 2019

ביידיש היער פחות מפחיד: העיבודים ל'כיפה אדומה' ו'הנזל וגרטל'

אין וואַלד (ביער) מאת לייב קוויטקאָ, ברלין 1921. ציור העטיפה: יששכר בער ריבאַק (קדם)

מאת עדינה בר-אל

כמו בשפות רבות, גם ביידיש זכו סיפורי עם בינלאומיים ידועים לעיבודים ולתרגומים. את מאמרו החלוצי 'עיונים בדרכי הקליטה של ספרות-ילדים לא-יהודית ביידיש' (עיונים בספרות: דברים שנאמרו בערב לכבוד דב סדן במלאת לו שמונים וחמש שנה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ח) פתח חנא שמרוק בשאלה: 'מה שם הילדה שכינוייה "כיפה אדומה"?'. הוא ציין כי המתרגמים ליידיש לא השתמשו בדרך כלל בשפת המקור, אלא בתרגומים לרוסית או לפולנית. לצד תרגומים נאמנים למקור היו גם עיבודים שנעשו עבור קהל הקוראים היהודי והותאמו למציאות חייהם, תוך עריכת שינויים הן בתכנים הן באיורים הנלווים. כך אכן קרה בסיפור רויט מענטעלע (מעילון אדום), עיבוד ל'כיפה אדומה', שנדפס בוורשה בשנת 1921 בסדרה 'פֿאַר קליינע קינדער' (עבור ילדים קטנים). בסיפור, שמתרחש בפורים, מביאה הילדה משלוח מנות לסבתה, ומי שמציל אותן משיני הזאב הוא שואב מים ולא צייד. שמה של הילדה הוא יענטעלע, שם יהודי שמתחרז עם 'מענטעלע' שבכותרת.

דוד קסל
בשנים 1921-1920 ראו אור בוורשה כמה ספרונים בסדרה 'קינדער-טעאַטער' (תיאטרון ילדים). ארבעה מהם היו מעשיות שעובדו למחזות קצרים לילדים בידי דוד קָסֶּל (1935-1881), סופר, משורר, מתרגם ומעבד, שתרומתו העיקרית הייתה בתחום ספרות הילדים ביידיש. קסל נולד במינסק, עבד כמברשן ובגיל צעיר הצטרף לתנועת הפועלים 'בונד'. בשנת 1910 עברו הוא ורעייתו שרה
רייזן, גם היא משוררת וסופרת יידיש, להתגורר בוורשה, ושם חי ויצר עד מותו.

קסל תרגם ועיבד ליידיש יצירות רבות לילדים מספרות העולם, ביניהן של
אנדרסן, קיפלינג ופושקין. הוא הוציא סדרות ספרונים לילדים בהוצאות שונות, בהן, כאמור, 'קינדער-טעאַטער'.

כאן נעיין בשני מחזות קצרים ביידיש שעיבד קסל מתוך אגדות מפורסמות ונשווה אותם לנוסחים עבריים מוכרים: האחים גרים: מעשיות  האוסף המלא (ספריית פועלים, 1994), מכאן; ועיבוד של שלמה זלמן אריאל, בספרו 101 מעשיות, אגדות וסיפורים (אמנות, 1930, והדפסות רבות נוספות), מכאן.

א. כיפה אדומה 

1. נוסח האחים גרים

בנוסח שליקטו האחים גרים לאגדת 'כיפה אדומה'
(עמ' 91-88) נותנת האם לבת פרוסת עוגה ובקבוק יין עבור סבתה החולה והחלשה, ומזהירה אותה לא לסטות מן הדרך פן תפיל את הבקבוק והוא יישבר. הילדה יוצאת לדרכה וכאשר היא פוגשת ביער את הזאב היא מספרת לו מה היא נושאת עמה ולאן היא הולכת. הזאב מציע לה להביט מסביב וליהנות מן הפרחים ומזמרת הציפורים. הזאב מגיע בינתיים לבית הסבתא ומזדהה כנכדתה. הוא נכנס פנימה, בולע את הסבתא, לובש את בגדיה וחובש את השביס על ראשו, ואז שוכב במיטתה. כאשר כיפה אדומה נכנסה פנימה התפתח דו-השיח המפורסם על הסיבות לאזניה הגדולות של סבתא, לעיניים ולידיים הגדולות וגם ללוע המאיים. לבסוף הזאב בלע גם את כיפה אדומה. מי שהציל את השתיים היה הצייד החשדן שנכנס לבדוק את שלום סבתא. כשראה הצייד את הזאב, לקח מספריים, חתך את בטנו והוציא ממנה את כיפה אדומה וסבתה. אחר כך הם מילאו את בטנו של הזאב באבנים כבדות, וכאשר התעורר ורצה לזנק לדרכו, צנח מכובד האבנים ומת. בהמשך הובאה גרסה שונה ועל פיה כיפה אדומה לא התפתתה לשמוע לעצות הזאב. בבואה לסבתא הגיפו השתיים את הדלת ולא נתנו לו להיכנס, אך הזאב קפץ על הגג וארב להן. ובינתיים, בעצת הסבתא, לקחה כיפה אדומה את המים מסיר שבו בושלו קודם נקניקיות ושפכה אותם לשוקת שבחצר. הזאב, שריח הנקניקיות עלה באפו, הביט למטה עד שהחליק מהגג אל תוך השוקת וטבע בה.

כיפה אדומה והזאב ביער (איור של גוסטב דורה, 1883; ויקיפדיה)

פה אוסיף נוסח שאותו שמעתי בילדותי מפי אבי, יליד פולין. לפי סיפורו, לאחר שהוציאו את סבתא וכיפה אדומה מבטן הזאב, מילאו את כרסו של הזאב באבנים ובדג מלוח! המליחות הצמיאה את הזאב. הוא רכן אל פי הבאר כדי לשתות מתוכה מים ואז טבע מכובד האבנים...

2. נוסח שלמה זלמן אריאל


שלמה זלמן אריאל

שלמה זלמן אריאל (1970-1895) היה מחנך, סופר ועורך יליד רוסיה הלבנה. הוא עלה ארצה בשנת 1926, גר בתל אביב והיה מורה ומנהל של בית ספר עממי. הוא פרסם יצירות רבות לילדים, רובן לוקטו, תורגמו ועובדו משפות אחרות.

בנוסח זה נתנה האם לכיפה אדומה בקבוק חלב ושני רקיקים והורתה לה ללכת לאט פן תשפוך את החלב, או פן ייפול הבקבוק מידה ויישבר. עוד הזהירה האם, כי אל לה לעצור בדרך ובהיכנסה לבית סבתה לא לשכוח לברכה לשלום.

הזאב הרעב (כך במקור) תכנן לאכול קודם את סבתא ורק אחר כך את הילדה, ולפיכך הוא משכנע את הילדה לקטוף פרחים עבור סבתה. גם כאן הוא דופק בדלת, מזדהה ככיפה אדומה ובולע את הסבתא. כאשר כיפה אדומה מגיעה, מתקיים אותו דו-שיח על המראה המשונה של הסבתא ולאחריו הזאב בולע את הילדה ונרדם. גם בנוסח זה מגיע צייד, שומע מבחוץ נחירות, נכנס הביתה, חותך את בטנו של הזאב בסכין ומשחרר את כיפה אדומה וסבתה. אחר כך ממית הצייד את הזאב ומעורו השעיר הוא תופר לעצמו אדרת חמה לחורף. וכיפה אדומה? היא שבה שמחה הביתה, סיפרה לאם את קורותיה ומאז אינה ממרה את פיה.

3. 'רויטהיטעלע' של קסל


כמו אצל האחים גרים גם במחזה ביידיש בשתי מערכות שעיבד קסל (ורשה, 1921; סריקה כאן) שׂמה אמא (מאַמעשי) בסל בקבוק יין וצלחת עוגיות ופירות. כיפה אדומה מגלה יוזמה ומכינה זר פרחים כחולים עבור סבתא (באָבעשי) ומוסיפה שני תפוחים אדומים. בניגוד לנוסחים לעיל, בשיחה בין כיפה אדומה לאימהּ הביעה הילדה חשש מן ההליכה ביער (כל התרגומים להלן הם שלי):

את יודעת, אמא'לה, עצוב ללכת דרך היער... העצים, מרשרשים... תמיד הם מרשרשים...
ותשובתה המנחמת של האם מבטאת את אמונתה הדתית: 
אל תפחדי, ילדתי, אסור לפחד... אלוהים יושב בשמים ושומר על כל הילדים הקטנים בעולם... לכי בשלווה, יקירתי...
היא מזכירה לה את הדרך לבית סבתא ומוסיפה אזהרה שלא לקטוף תותים ביער, שכן זה עלול לגרום לה לסטות מן הדרך ולאחר. כמו כן עליה להיזהר שהבקבוק לא יישבר.

כיפה אדומה יוצאת אפוא לדרכה ושיר עליז בפיה. לפי הנחיות המחזאי, הכתובות באותיות קטנות, כיפה אדומה לא עומדת ושרה על הבמה, אלא השיר שלה נשמע ברקע , מאחורי הבמה, ומלווה את הליכתה. וזה השיר (ככל הנראה פרי עטו של קסל)

נצנצו, נצנצו, עיניים קטנות, / ריקדו, ריקדו, ציפורים זעירות,
במעגל, מעגלון, בחבורה (?) קטנטונת.
שכולם סביב ישמחו,/ יעלזו, ישתובבו,
יער ושמים, וארבע רוחות שמיים,  
שירו-שיר, שירו-נא!
טְרָלָלָה, טְרָלָלָה!...
השיר מזכיר שירי מעגל או שירי משחק שבאמצעותם מפעילים ילדים. 

בין כך ובין כך, בדרך פוגשת כיפה אדומה את הזאב ומספרת לו מה יש לה בסל: יין, פירות, עוגות וגם עוף מטוגן (פריט שלא הוזכר במערכה הראשונה עם האם). במענה לשאלתו היכן מתגוררת הסבתא, היא מסבירה לו את הדרך. לצורך העלאת מפלס המתח של הצופים הצעירים במחזה, הזאב מדבר אל עצמו ואומר שילדה זו, עם הכובעון האדום, תתאים מאוד לארוחת הבוקר, אך הוא חושש לבלעה פן יפריעו לו חוטבי העצים שמסתובבים ביער. הזאב מעדכן אפוא את תכניתו: לארוחת הבוקר הוא יאכל את הסבתא, ולארוחת הערב – את הילדה עם הכובע. עתה הוא מתחיל לפתות את כיפה אדומה להשתהות ביער ובפיו תיאור פיוטי ביותר: 

שמעי נא, נשמה שלי, את הולכת ביער ועינייך מביטות למטה. פוי, זה מגעיל. מוטב תביטי סביבך. ראי: העצים גבוהים ומגיעים אל השמים הכחולים; על הענפים יושבות ציפורים זהובות; על הדשא מקפצים להם סנאים וזנבותיהם מוּרמים; דבורים מחפשות דבש בפרחי היער הריחניים ויש ריח משכר באוויר. הקשיבי, כיצד ציפור אחת מצייצת: צִ'ירִיק-צִ'ירִיק-צִ'ירִיק! והשנייה: פִי-פִי-פִי! והשלישית: רֶל-רֶל-רֶל!, והרביעית: צוֹ-צוֹ-צוֹ! תענוג ביער, נשמה שלי!
כיפה אדומה אינה מתמסרת בקלות, אך בסופו של דבר הזאב מצליח לשכנעה והיא מחליטה לקטוף פרחים ולהכין לסבתא זר (קצת תמוה, כי במערכה הראשונה נאמר שאת זר הפרחים היא כבר הכינה בבית). כאן מעניק קָסֶּל לזאב מידה של חוש הומור כאשר הוא אומר לעצמו:

קטפי, קטפי, נשמה שלי. את תקטפי כאן ובינתיים ארוץ לסבתך ואסיים את ארוחת הבוקר שלי. היא כבר תבריא אצלי, סבתא'לה שלך...
כאשר כיפה אדומה קוטפת פרחים בעצת הזאב היא שרה שיר מוכר לילדים יהודים בני הזמן:


אלה הן המילים הראשונות של שיר ביידיש שכתב ביאליק והתפרסם באוגוסט 1901 בעיתון דער יוד, שנדפס בקרקוב בעריכת יהושע חנא רבניצקי. בנוסחו העברי השיר מוכר לנו בתרגומו של אהרן אשמן
בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים / מוֹישֶׁ'לִים שְׁלוֹימֶ'לִים מְשַׂחֲקִים,
כְּנַף מְעִילוֹן וְטַלִּית קְטַנָּה / יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל הָרַכִּים הֵמָּה.

במערכה השנייה מגיע הזאב לבית סבתא ונכנס לתוכו אחרי שהזדהה ככיפה אדומה. סבתא רואה אותו וקוראת: 'אוי וויי איז מיר, אַ וואָלף!' (אוי ואבוי לי, זאב!). הוא קופץ על המיטה ומנסה לטרוף אותה, וסבתא בורחת לארון צדדי ומסתגרת בתוכו. כאשר כיפה אדומה מגיעה היא מיד מזהה את הזאב ומתחבאת גם היא באותו ארון. תגובתו של הזאב היא: 'שלעכטע געשעפֿטן מאַך איך דאָ' (יש לי פה עסק ביש). הזאב מביט סביב, שומע צעדים בחוץ, קופץ החוצה מבעד לחלון ונעלם.

אל הבית נכנס יואל שמש  כנראה שמש של בית כנסת  ומקל גדול בידו. הוא מתפלא שהבית ריק, ואז שומע קולות מן הארון. סבתא שואלת אם הזאב הלך, ולאחר שיואל מבטיח שאין בבית שום זאב יוצאות השתיים מן הארון. כיפה אדומה מבקשת סליחה מסבתא על שגרמה לזאב להגיע לביתה ומבטיחה שתמיד תשמע בקול אימהּ. סבתא, כמובן, סולחת, ויואל שמש מוציא את בקבוק היין מן הסל ומכריז תוך כדי צעדי ריקוד קטנים:
כ'מיין, אין האַלז איז טרוקן... דרויסן אַזאַ היץ... דאָס וויינעלע איז קאַלט און בעט זיך אין האַלז (לדעתי, הגרון יבש... בחוץ חם כל כך... היין הקטן הזה קריר ומתחנן שיישתו אותו).
כיפה אדומה צוחקת ומתחילה לשיר:

היֹה היה זאב קטן, זאב קטן.
הוא אותי הוליך שולל, הוא אותי הוליך שולל...
אזי אני וסבתי 
בארון נדחקנו.
ויואל השמש עונה: 'בִּים-בּוֹם, בִּים-בּוֹם'. סביר להניח שגם את השיר הזה חיבר קסל בעצמו והתאימו לסיטואציה במחזה. האם גם הייתה מנגינה לשירים הללו? לא נדע.

המחזה מסתיים בשולחן ערוך ובשתייה של השלושה – יואל השמש, כיפה אדומה וסבתא. כיפה אדומה שרה שוב את השיר על הזאב ויואל שמש עונה לה: 'בים-בום, בים-בום'...

ב. הֶנְזֶל וּגְרֶטֶל 

היער באגדת הנזל וגרטל. איור מסוף המאה ה-19 של קארל אופטרדינגר (ויקימדיה)

1. נוסח האחים גרים

המעשייה 'הנזל וגרטל' (שמוכרת לילדי ישראל בשם 'עמי ותמי'), בגרסת האחים גרים, מתחילה בשיחה בין חוטב העצים העני לרעייתו. המשפחה ענייה ביותר וסובלת מרעב. האם מציעה להפקיר את ילדיהם הרעבים ביער, והאב  רחום וחנון שכמותו  נכנע לבסוף לתכניתה. הניסיון הראשון להשאירם ביער לא צלח, כי הנזל פיזר אבני חצץ לסימון הדרך חזרה הביתה. כאשר נשלחו הילדים ליער בפעם השנייה פיזר הנזל פירורי לחם, אך הציפורים אכלו אותם, ולפיכך הילדים נשארו ביער ותעו בו. כך הם הגיעו לבית המכשפה, שעשוי מלחם, מקורה בגג שהוא עוגה, וחלונותיו עשויים סוכר. המכשפה – זקנה עיוורת אך בעלת חוש ריח מפותח – תפסה את הנזל, סגרה אותו בלול והחלה לפטמו כדי שישמין וכך תהיה לה ארוחה דשנה. אבל גרטל מערימה עליה, דוחפת אותה לתוך תנור האפייה ושם נשרפת המכשפה למוות. או אז הילדים נכנסים לבית המכשפה ולוקחים ממנו פנינים ואבנים טובות ככל שהם יכולים לשאת. עם הגיעם הביתה מתברר שאמם (הרעה) מתה, אביהם (הטוב) שמח כמובן לשובם ומאז המשפחה חיה יחדיו באושר, ומסתבר שגם בעושר.

2. 'דער האָלצהעקער' (חוטב העצים) של דוד קסל 


קסל עיבד את המעשייה הזו למחזה ביידיש וגם כאן שלד העלילה דומה: ילדים עניים מוצאים ביער את בית המכשפה העשוי מאכלים מתוקים. היא זוממת להתנכל להם, אך הם גוברים עליה ושבים בשלום לביתם. הדמויות נושאות שמות יהודיים מזרח-אירופיים, וגם כאן שיבץ קסל שירים ודקלומים.

המחזה נפתח בביתו של חוטב עצים עני ורעייתו הנקראת יענטע (יֶנְטֶה); הילדים הם חנהלע ויאַנקעלע (חנה'לה ויענק'לה). בפתיחה מתלוננת חנה'לה שהיא רעבה, ואחיה מנחם אותה ואומר כי למחרת יצאו ליער לאסוף מפירותיו. כאשר הילדה ממשיכה להתלונן, מציע לה אחיה, בשמחה מעושה, לרקוד, כי טוב יותר לרקוד מלבכות: 

אחות, אחות, רִקדי עמי, 
שתי ידיים לך אושיט.
צַעַד לשם, צַעַד לכאן,
אוי, זה כלל כבר לא קשה.
אם נרקוד מהר, מהר,
הכול לעין יתבהר...
האב והאם משוחחים ביניהם. האב אינו מוצא עבודה והם מודאגים שלא יהיה אוכל בבית. כדי לא לצער את הוריהם אומרים להם הילדים שהם אינם רעבים. יענק'לה מבטיח לאחותו שמחר הם יצאו ליער כדי לקטוף מפירותיו. לפני השינה אומרת האם 'קריאת שמע' וחנה'לה שרה:

הארנבון, הארנבון,
ברח לו אל היער.
וילדים קטנים, קטנים
לנום כולם הולכים...
במערכה השנייה, יענק'לה מעיר את אחותו בלילה כדי לצאת ליער. כשהיא חוששת מפני הזאבים, הוא אומר לה שאין זאבים ביער אלא רק מכשפה אחת. הם יתגנבו בשקט לביתה העשוי עוגיות ויאכלו ממנו. הם לוקחים עמם צנצנת כדי לאסוף לתוכה פירות יער עבור הוריהם, וחנה'לה שרה:

ביער טוב וגם שקט.
מרחוק קול טחנה...
בקלילות, בנחת, שנינו צועדים,
ובעזרת הלילה דרך כאן מוצאים.
במערכה השלישית, חנה'לה מתלוננת שקשה לה ללכת ביער. הרי כבר עברו לילה ויום והם עדיין לא מצאו דבר. אמם בוודאי בוכה ואביהם עצוב. יענק'לה מעודד את אחותו: 'אחותי הקטנה, היי חזקה. הרבי אומר שאסור לילל... אם מייללים, לא מוצאים דבר, ואם שמחים, אלוהים עוזר'. והנה הם מגיעים לבית המכשפה. היא יוצאת מן הבית, מזמינה אותם להיכנס לביתה תוך כדי דיבור בחרוזים:

אוי, ילדים! אוי, נלבבים! אוי, חתלתולים, כלבלבים, ציפורים!
טרררררל, בים-בום! בים-בום!
בואו, בואו לביתי,
תקבלו ממני יין.
בואו, בואו, היכנסו!
אל תדברו, שיתקו!
השניים מתנגדים וחנה'לה אומרת שהוריהם מחכים להם. על כך עונה המכשפה:

אל תדברו, רק שיתקו, 
אלמד אתכם ניגון...
צ'וּפּ-צ'וּפּ-צ'וּפּ, צ'וּפּ-צ'וּפּ-צ'וּפּ!
מרק מוזהב [מרק עוף] כאן תקבלו...
וכשהם עומדים בסירובם, היא אומרת:

אוי, תשכחו את אבא, אמא,
היכנסו אל תוך להבות ירוקות, 
ואתם תהיו למכשפים  
ואת העולם, אוי, תהפכו. 
כאן במרתף תשבו,
שם קופצים ברקים שחורים...
וכשהילדים עדיין ממאנים היא מנסה לדחפם לתוך מרתף ליד הבית ואומרת:

לכו, לכו, לכו,
שם מחכה המוות...
כאשר הדלת תיסגר,
בלילה הנצחי תשהו...
המכשפה לא מצליחה במשימתה. יענק'לה משתחרר מידיה, דוחף אותה למרתף והילדים נועלים אחריה היטב את הדלת. עתה הם מצטיידים באוכל ממנו עשוי הבית ושמים גם בצנצנת כדי להביא להוריהם.

המערכה הרביעית והאחרונה נפתחת בבית חוטב העצים, שם יושבים ההורים המודאגים לגורל ילדיהם. לשמחתם הם שומעים את צעדיהם. השמחה גדולה וחוטב העצים אומר לרעייתו: 'נו, יענטע, גרייט צום טיש' (נו, ינטה, ערכי את השולחן)...


*

שתי המעשיות הבינלאומיות – 'כיפה אדומה' ו'הנזל וגרטל' – שימשו נקודות המוצא שמהן עיבד קסל את המחזות לילדים. שלד העלילה דומה לזה שלוקט על ידי האחים גרים, אך הסיפורים 'גויירו כהלכה': הדמויות קיבלו שמות יהודיים ומוטיבים יהודיים שונים הוטמעו בהם. וכך, אמהּ של כיפה אדומה קוראת 'קריאת שמע' לפני השינה ומבטאת את אמונתה באל שיעזור לבתה לחצות את היער בבטחה. ויענק'לה (הנזל) מעודד את אחותו בדברי הרבי. בשני המחזות רוככו או הושמטו מוטיבים אכזריים: הזאב לא בולע את סבתא ואת כיפה אדומה, וממילא בטנו לא נחתכת ולא יוצאים מתוכה אנשים בריאים ושלמים. הזאב גם לא נהרג בידי הצייד אלא נמלט על נפשו. אף אחד לא מת.

גישה זו באה לידי ביטוי בעוד שתי מעשיות שעיבד קסל למחזות ילדים: דער ווינטערוואַלד (יער החורף), בלדה שנכתבה במקורה על ידי גתה  בשנת 1782 ומבוססת על אגדה דנית עתיקה שבה 'שר היער' רודף אחר ילדים והורג אותם (ורשה, 1920; סריקה כאן); לאַכבלימעלע (ורשה 1921, סריקה כאן), אך הן ראויות לדיון נפרד.


יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

ארץ הקודש: עונג וטוהר, כניסה משותפת, מזגן בד"ץ ושדכן זצ"ל

א. היכלי עונג

צילום: לילי הבר

תנועת נוער חרדית ושמה 'היכלי עונג'?

במחשבה ראשונה זה נשמע מתאים יותר ככותרת לרומן ארוטי, אבל כשזה תלוי בראש חוצות בק"ק בני ברק ברור שיש כאן משהו אחר לגמרי.

מסתבר שמדובר בתנועת נוער המיועדת לבנות חסידות גור ומאורגנת על ידי ארגון נשות גור. התנועה הזו אפילו חברה ב'מועצת תנועות הנוער בישראל'. אז אולי השם הנכון הוא אנ"ג ולא ענג?

באתר שלהם (שיש מה לשפר בו מהרבה בחינות) מצאתי אפילו את מילות ההמנון (מעניין אם יש גם לחן):


שאו ראשיכם שאו שערים
הצטרפי הכנסי להיכל
בצוותא בכוחם של ימי נעורים
בסיעתא דשמיא יכול גם נוכל

קומי שאי את הנער
את ימי הנעורים מנצלות
כחודו של מחט נפתח רק שער
יפתחו בפנינו היכלות

אופטימיות שמחה אמונה חזקה
נעורים – זה טיבם
וברען של חסידות להם אבוקה
מאירה את נתיבם

פזמון
העונג כולו שלנו
להיכל של ענג נכנסת בבטחה
כאן את שיכת קשורה משלנו –
המתענגים בה יזכו לרב שמחה 



ב. מכשול חינוכי חמוּר: כושר לא כשר

שיגעון ההשגחה וההכשרה הגיע גם למכוני הכושר, ששם יש כשלי צניעות נוראים (למשל, משמיעים שם 'מוסיקת רקע עם שירים גרועים ביותר', שלא לדבר על כך ש'אצלם' המטרה היא 'תרבות הגוף,' בעוד ש'אצלנו' זהו רק 'אמצעי').

מהמודעה ברור שהאזהרה מכוונת בעיקר לנשים חרדיות צעירות, וככל הנראה יש רבות כאלה שאכן הולכות למכוני כושר. מבט לשורה התחתונה יזכיר לנו שמכל איסור חמור שכזה יש גם מי שעושה כסף: ארגון 'טוהר המחנה' מעניק הכשרים למכוני כושר החפצים בכך...


ארגון 'טוהר המחנה' אינו שוקט על שמריו ואינו מסתפק רק בהשגחה על מכוני כושר. הוא שולח את ידיו גם לפרנסות נוספות, כמו חופי הים ('מליוני מדוזות הגיעו לחופי ישראל') או חברות תעופה (שימו לב! חברת אל-על, שכבר שנים נכנעת לדרישות החרדים ואינה טסה בשבת, היא היחידה שמקרינה 'סרטי תועבה').

צילומים: ברוך גיאן

ג. גברים ונשים יחד (זמנית וסליחה)

מערכת הקברים של רבי עקיבא והרמח"ל בטבריה נמצאת בשיפוץ ובכניסה תועדה לאחרונה תופעה שונה מן הרווח בעולם החרדי. פתאום אין חשש לפריצות, וגברים ונשים דווקא יכולים להיכנס למקום הקדוש יחד. מתברר שאפשר גם אחרת, אולי לא נעים, אבל גם לא כל כך נורא, וכשצריך מתפשרים ועם המבקרים הסליחה.

אבל אל דאגה, מדובר במשהו זמני, ובקרוב נחזור ונפריד...

צילום: י"ש

ד. מזגן כשר למהדרין

בארץ הקודש שלנו אפילו המזגן דורש השגחה מחמירה במיוחד.

צילום: שמוליק שדה

ה. שידוכים מכוונים מלמעלה

בארץ הקודש שלנו אפילו 'מאגר השידוכים הגדול' מתנהל מן השמיים בהכוונת הרב זצ"ל.

צולם בבית הקברות הירושלמי בשיח' באדר.

צילום: יהושע לביא

יום שני, 9 בספטמבר 2019

סיבוב בתל אביב: גן בעננים, שְׁלוּש שלושים, פפיון-מט ומערכת הצפה, לוויה ויומולדת

א. ענן שיתופי

שנה טובה לילדי הגנים שבאשכול העננים (כולל גן 'נשיאים', שהרי נאמר בספר משלי, כה 14: נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר').


כל הצילומים: איתמר לויתן

ויהי רצון שאראלה (ממפעל הפייס; נדמה לי שהיא כבר יצאה לפנסיה) תתקשר אליכם כשתהיו גדולים...


ב. גן שְׁלוּש

גן שְׁלוּשׁ, שברחוב שְׁלוּשׁ 30, לא יכול היה לקוות לכתובת טובה יותר מאשר בית מספר שלושים. בעצם, מספר שָׁלוֹשׁ היה יכול להיות הרבה יותר טוב...


ג. פינות הזויות בדיזנגוף סנטר

לא רק משקאות קלים, סנדביצ'ים או אמצעי מניעה. גם פפיונים! (לידיעת הקורא בני ציפר).


ואחרי שהצטיידתם בפפיון הולם תוכלו להתבונן בנחת בחגורה השחורה המקורית (!) של המתאבקים קארי וקווין, בני משפחת המתאבקים ואן אריק מטקסס. האחים הללו ביקרו בארץ באוגוסט 1985, התאבקו בזירה והטריפו את אלפי מעריציהם. קארי הוא האח היחיד (מבין שישה) שעדיין בחיים חיותו.


ולסיום הביקור, כשתצאו בשלום מה'סנטר', תוכלו לברך ברכת הגומל שמערכת ההצפה לא פעלה ונשארתם בחיים.


ד. לוויה ויום הולדת 

כל כך הרבה אירועים יש בתל אביב וקשה להשתתף בכולם.

הנה למשל מודעת אבל מודרנית שמבכה את מות החניה העירונית זצ"ל. ימי השבעה צומצמו לערב אחד במוצאי שבת של השבוע שעבר.


ארבעה ימים קודם לכן, בקצה השני של העיר, חגגו 'יומולדת' 75 לכְּבוֹד ראש העיר, הסולטאן רון חולדאי ירום הודו. מזל טוב!



יום שישי, 6 בספטמבר 2019

האם היה המנון לארגון 'ההגנה'?

מפקדי ההגנה עם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ורעייתו פולה ביום השבעת צה"ל, 27 ביוני 1948 (ארכיון צה"ל)

מאת אליהו הכהן 

א. באין המנון

'מה היה המנון "ההגנה"?' שאלה זו הצגתי בפני ותיקים רבים של הארגון שהיה הגדול והחשוב ביותר בארגוני המחתרת של המדינה שבדרך. הוותיקים בחשו בשיער השיבה, קימטו את מצחם ולא היו יכולים להיזכר... 

הסיבה לכך אינה קשורה בזקנתם או בזיכרונם שבגד בהם, היא פשוטה הרבה יותר: לארגון ההגנה פשוט לא היה המנון. 

אהוביה מלכין (2013-1917)
ואכן, פליאה היא כיצד במשך 28 השנים שבהם פעלה ההגנה (1948-1920) לא הצליחו אנשיה לאמץ שיר המנון, כפי שהיה נהוג באצ"ל, בלח"י, וכמובן גם בפלמ"ח. 

עובדה היא, שבשנת 1946, שנתיים לפני הקמת המדינה, בעת שחברי אצ"ל שרו בהתלהבות את 'עלי בריקדות' של מיכאל אשבל כשיר מייצג, וחברי לח"י שרו כהמנון את 'חיילים אלמונים' שחיבר מפקדם אברהם שטרן ('יאיר') כבר ב-1932, עדיין לארגון ההגנה לא היה המנון או שיר ייצוגי. אמנם לפלמ"ח היה, מאז שנת 1942, המנון משלו  שיר הפלמ"ח, המוכר בשורת הפתיחה שלו 'מסביב יהום הסער'  אך שיר זה, שחובר על ידי זרובבל גלעד והולחן על ידי דוד זהבי, היה המנונן הבלעדי של פלוגות המחץ ולא של ארגון ההגנה בכללו.

באין המנון פתחה תחנת השידור של ההגנה את שידוריה המחתרתיים בשריקה משולשת של לחן המשפט 'עוד לא אבדה תקוותנו' מתוך 'התקווה'. השורק היה אהוביה מלכין, הקריין הראשון של תחנה זו ולימים ראש ענף הסברה וממלא מקום קצין חינוך ראשי בראשית ימיו של צה"ל (ואחר כך, ממייסדי הוצאת עם עובד, מחנך, סופר ועורך). 

הבחירה בשורה מתוך ההמנון הלאומי ייתכן שנעשתה משום שראשי ההגנה, שייצגו את רובו של היישוב המאורגן, התאפיינו כבר אז בגישה ממלכתית. העיד על כך גם השם שבחרה לעצמה תחנת השידור של ההגנה עם הקמתה בשנת 1940: 'קול ישראל'.

ב. 'שְׂאִי לָךְ מוֹלֶדֶת'

דניאל סמבורסקי (1977-1909)
הניסיון הראשון לחבר המנון להגנה נעשה בשנת 1939. הצלחתו של השיר 'זמר הפלוגות', שחיבר נתן אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי שנה לפני כן (על שיר זה ראו בהמשך), הציפה את העובדה שהיחידה החדשה (פלוגות השדה), שנולדה חודשים ספורים בלבד לפני כן, כבר צועדת לצלילי המנון, בעוד שלארגון ההגנה הוותיק, הפועל מזה 18 שנים, אין עדיין המנון משלו.

סמבורסקי התבקש אפוא להלחין המנון גם עבור ההגנה. 'אמרו לי שאי אפשר להשאיר את ההגנה, כוח המגן המרכזי ביישוב, ללא שיר המנון שילהיב את המצטרפים לשורותיו', סיפר לי לימים. 

כדרכו, סמבורסקי לא היסס ולא התלבט וניגש ישר למלאכה. הוא בחר להלחין את שירו של יעקב ליכטמן, 'שְׂאִי לָךְ מוֹלֶדֶת', המוכר גם בשורת הפתיחה שלו 'ממרומי הר תבור וגלבוע', שכן מצא בו את מה שכינה 'תכונות המנוניות'. במיוחד משך את לבו הצירוף 'שבועת אמונים למולדת' המופיע בשיר. 'שבועת אמונים' היה מושג שאליו התוודע כל חבר מחתרת, וכמובן גם חברי ההגנה. כיום, כידוע, נוהגים לערוך את טקסי ההשבעה לחיילי צה"ל באתרי מורשת כמו רחבת הכותל או מצדה. לא כן בתקופה שלפני הקמת המדינה, שבה השביעו את חברי המחתרות במסתרים, במרתפים חשוכים ובטקס מטיל יראה.

שבועת ההגנה, 1943 (נושנות)

אך לצד השבועה במסתרים, רווחה גם שבועה פנימית, כזו שרחשה בלבבות והתקיימה ללא כל טקס: שבועת אמונים למולדת. שבועה זו באה לידי ביטוי כאשר לוחמי המדינה שבדרך, כמו גם חברי תנועות הנוער וההכשרות, יצאו למסעות בשבילי הארץ ולאימונים על הרים וגבעות. בעת שהעפילו אל פסגות הרי התבור והגלבוע והשקיפו בהתפעמות על המראה המרהיב של נופי העמק ושדותיו המוריקים, ליווה אותם שירם של ליכטמן וסמבורסקי: 'ממרומי הר תבור וגלבוע, שאי לך מולדת שבועת אמונים'. 

נוף עמק חרוד ממרומי הגלבוע (צילום: יגאל מורג)

שְׂאִי לָךְ מוֹלֶדֶת
מִמְּרוֹמֵי הַר תָּבוֹר וְגִלְבּוֹעַ 
שְׂאִי לָךְ מוֹלֶדֶת, שְׁבוּעַת אֱמוּנִים 
עַד עוֹלָם פֹּה לִחְיוֹת וְלִגְוֹעַ, 
בְּרִיתֵנוּ עָמָל וְדָמִים.

בַּשְּׂרִי הָרוּחַ, רוּחַ הַפֶּרֶא 
מִגַּיְא מֵהַר וְשִׁמְמוֹת מִדְבָּר:
רַק אַתְּ, מוֹלֶדֶת, אַתְּ לִי הַדֶּרֶךְ,
אַתְּ הַמָּחָר וּתְמוֹל וְגַם עָבָר.

זֵר חַיִּים לְעֵדוּת לָךְ נִתֵּנָה 
חוֹמַת יִשּׁוּבִים שֶׁל עָמָל וּמָגֵן.
עַל שְׂדוֹתַיִךְ עַד נֶצַח נָגֵנָּה
פְּלֻגּוֹת כָּל בָּנַיִךְ – הָכֵן!

בַּשְּׂרִי הָרוּחַ, רוּחַ הַפֶּרֶא
מִגַּיְא מֵהַר וְשִׁמְמוֹת מִדְבָּר:
רַק אַתְּ, מוֹלֶדֶת, אַתְּ לִי הַדֶּרֶךְ,
אַתְּ הַמָּחָר וּתְמוֹל וְגַם עָבָר.
                                                 

נוף עמק יזרעאל ממרומי התבור (צילום: יגאל מורג)

שני יוצרי השיר קיוו שהשיר ייהפך להמנון ההגנה, אך גורלו לא שפר עליו. השיר אכן התפשט ביישוב אך לא זכה להתקבל כהמנון. היום השיר מוכר רק למתי מעט, והקלטותיו אינן רבות (תצוין לטובה חבורת שהם, בניהולו המוזיקלי של מוטקה שלף, שבשנת 2010 כללה את השיר בתקליטורה 'חומה ומגדל'). הנה ביצוע יפה של עודד בן חור:



במופע שערכתי בינואר 2019 והוקדש ללחניו של סמבורסקי ('במזרח זורח ורד'), שרה מקהלת הפקולטה לחינוך מוזיקלי של מכללת לוינסקי, בניצוחו של רון זרחי, גם את 'שאי לך מולדת'. מופע זה, כמו כל המופעים שערכתי בסמינר לוינסקי, הוקלט והוסרט והתקליטור שמור בספריית הסמינר.

ג. מ'אריה, אריה' ועד 'נבנה ארצנו'

לאורך שנות המאבק על הגנת היישוב וביטחון 'המדינה שבדרך' הושרו שירי זמר רבים שרוממו את פעילותם של החיילים והמתנדבים, אך לכלל המנונים לא הגיעו והם נחשבו לפזמוני הווי. כזה היה למשל השיר הנפוץ ביותר בקרב חיילי הגדוד העברי ששירתו במלחמת העולם הראשונה, 'אריה אריה, קום התנדב לגדוד העברי', שאותו שרו חיילי הגדודים בהתלהבות באימונים ובהתכנסויות.

כשנאסר זאב ז'בוטינסקי במאורעות 1920, עת שימש מפקד ההגנה בירושלים, חיברו הוא וחבריו בכלא עכו את 'שיר אסירי עכו', המוכר בשם 'מני דן עדי באר שבע'. זה היה השיר המקורי הראשון מבין עשרות השירים שנכתבו במרוצת השנים על נפילתם של יוסף טרומפלדור וחבריו, ובעיני רבים אף נחשב לשיר הייצוגי של אירועי תל חי. נראה כי המלחין יוסף מילֶט, ביקש לשוות ללחן שלו צביון המנוני, שיהלום את הטקסט בעל הגוון ההירואי, ועם זאת השיר השתבץ בזמרת הארץ כשיר זיכרון ולא כהמנון.

מעמד שונה לחלוטין היה ל'זמר הפלוגות', שנכתב ב-1938 על ידי אלתרמן והולחן בידי סמבורסקי. שיר זה היה לציון דרך בתולדות הזמר העברי: בפעם הראשונה נכתב בארץ המנון ליחידה לוחמת, הלא הם פלוגות השדה (הפו"שים).



כשהוקמה משטרת היישובים העבריים, ובכבישי הארץ ובשביליה החלו להיראות טנדרים שהסיעו נוטרים ('גפירים') חבושי כובעי 'קולפאק' מוגבהים, חיברו יעקב אורלנד ומשה וילנסקי שיר כובש לב, 'הטנדר נוסע'. השיר הועלה לראשונה על בימת התיאטרון הסאטירי 'המטאטא' מפיה של הזמרת אסתר גמליאלית, ועד מהרה היה ללהיט שנפוץ ממטולה ועד רוחמה ומעזה ועד חניתה. השיר יכול היה בקלות לשמש המנון לנוטרים, אך בפועל הוא השתלב בזמרת הארץ כפזמון אהבים קליל.


הטנדר נוסע, 1937 (ביתמונה)

פואה גרינשפון (1966-1900)
בעקבות פרעות תרפ"ט / 1929, חיבר המשורר דוד שמעוני (שמעונוביץ) את השיר 'ארץ ישראל', הפותח במילים 'ואף על פי כן ולמרות הכל – ארץ ישראל'. ארבעה מלחינים עטו על השיר להלחינו, כי ראו בו הד הולם לסערת אותם ימים: פואה גרינשפון, נחום נרדי, דניאל סמבורסקי ויריב אזרחי. מכולם בלט והתפשט בארץ לחנו של המלחין פואה גרינשפון, שבחר לכנותו 'המנון' וכך גם רשם בכותרת המשנה של תווי השיר. 

תחילה דוקלם השיר בכינוסים, בעצרות, בטקסים בבתי הספר ומעל כל במה ביישוב. לצד הדקלומים הושר השיר בלחנו של גרינשפון ובעיבודו למקהלה. עד מהרה נכלל השיר ברפרטואר של כמעט כל מקהלות הארץ, שהמשיכו לבצעו בכינוסי מקהלות לאורך כל התקופה שקדמה להקמת המדינה וגם לאחר מכן. ואף על פי כן ולמרות הכל, הוא לא הוכתר כהמנון ההגנה. 


דפרון 'ואף על פי כן' (אוסף אליהו הכהן) 
משה ביק (ארכיון נילי דיסקין)

המורה החיפני, המלחין הפורה ומנצח המקהלות הוותיק משה בִּיק (1979-1899) חיבר את המילים ואת הלחן של השיר 'נבנה ארצנו' בשלהי שנות השלושים, בימי מאורעות 'חומה ומגדל' (כנראה בשנת 1938) .ביק כתב את המילים המקוריות ביידיש, והשיר, שתורגם לראשונה לעברית על ידי אפרים דרור (טְרוֹכֶה), התפרסם במילותיו של אברהם לוינסון.

השיר נדפס בשנת 1943 (בחוברת שיר מזמור לחייל), והושמע לראשונה בפומבי בכנס המחולות הראשון שנערך בקיבוץ דליה בשנת 1944. הוא התקבל בהתלהבות על ידי כל משתתפי הכנס שאף הציעו לאמצו כהמנון לאומי. זאת גם הייתה משאלתו הנסתרת של ביק עצמו. 

ביק הציע ש'התקווה' תישאר המנון העם היהודי באשר הוא, המנונם של כל אלה שעינם צופיה לציון לפאתי מזרח, ואילו 'נבנה ארצנו' יהיה המנונם של בני היישוב בארץ. כך גם משתמע ממילות השיר: הוא דובר בשמם של היושבים על אדמת הארץ ומגינים עליה. ואכן, אין בשיר שום דבר מעורר מחלוקת וכל יהודי, ערבי, דרוזי או צ'רקסי יכול לשיר בלב שלם: 'כי לנו לנו ארץ זאת'...


חברי ההגנה הרבו לשיר את 'נבנה ארצנו' במסעות ובאימונים. זה היה שיר אהוב ומלהיב שהושר בדבקות ובמרץ, אך גם הוא לא הפך להיות המנון רשמי, לא של ההגנה בפרט ולא של בני הארץ בכלל.

הנה מקהלת האופרה של תל אביב בהקלטה מראשית שנות החמישים:



מרדכי זעירא (1968-1905)
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ליוו שיריו של יעקב אורלנד, שהולחנו
על ידי מרדכי זעירא, את המתנדבים הארץ-ישראלים לצבא הבריטי ולבריגדה היהודית, ובלטו בהם '
שיר הלגיונות' ('צבא, צבא, מה טובו אהליך') ו'הגדוּדנים' ('היו ימים של תכלת ברקיע'). היו אלה שירי לכת מובהקים, אך גם הם לא הפכו להמנון. 


ד. שיר השׁוּרָה

בשנות הארבעים נעשה ניסיון נוסף לאמץ המנון להגנה. זה היה 'שיר השורה', שחיבר נתן אלתרמן והלחין מרדכי זעירא. באותם ימים, ימי שלטון המנדט, 'השורה' היה שם נרדף לארגון ההגנה.

השיר נכתב בשנת 1942 והולחן ב-30 בנובמבר 1942, במחנה הצבאי סרפנד (צריפין) שם שירת זעירא כחייל בצבא הבריטי. שיתוף הפעולה בין שני היוצרים החשובים הללו הניב אז שירים אחדים, ובהם התפרסם במיוחד השיר 'איה', שם של נערה שטמן בתוכו רמז לשמה הרשמי של הארץ בימי המנדט 'פלשתינה-אַ"י'.

שִׁיר הַשּׁוּרָה (מרדכי זעירא, 111 שירים, מרכז לתרבות ולחינוך, תש"ך)

'שיר השורה' הוקלט בפי זמרים אחדים וגם שודר ברדיו. הוא הזדמר בפי חברי ההגנה אך גם הוא לא המריא בקרב הציבור ולא הגיע לדרגת המנון למרות המוניטין הרב של יוצריו.

הנה להקת 'האחים והאחיות':



וכך הגיעה ההגנה לימי מלחמת העצמאות ללא המנון רשמי משלה. מתברר אפוא שאפשר היה להילחם על הקמת המדינה, להקים קיבוצים ולהעלות מעפילים גם בלי המנון... 

המנון או לא, אנשי ההגנה שרו בכל הזדמנות: בעיר ובכפר, ביבשה, באוויר ובים, בעתות שלום ובימי קרב. הם שרו את שיריהם של נתן אלתרמן, חיים גורי וחיים חפר, את 'המנון הפלמ"ח' של זרובבל גלעד ואת 'האמיני יום יבוא' של רפאל קלצ'קין ומנשה בהרב. וכששרו אותם בהתלהבות ובמלוא גרונם האמינו בכל לבם כי אלה הם השירים שמייצגים אותם ואת רוחם. 

'האמיני יום יבוא', נגן, 1948 (אוסף אליהו הכהן)

ה. מ'כיתתנו בלילה צועדת' ועד 'צה"ל צועד'

היו בין אנשי ההגנה שקיוו כי 'כיתתנו בלילה צועדת שיר הלכת שכתב אברהם ברוידס והלחין מרק לַבְרִי ב-15 במאי 1948, למחרת הכרזת העצמאות ולפי דרישה מפורשת של בן גוריון  יהפוך להיות מעין המנונם של כוחות המגן ושל הלוחמים. גם תוחלתם זו נכזבה. צה"ל, שהוקם שבועיים אחר כך, לא אימץ לעצמו עד היום המנון רשמי. 



שירים לחיילנו, מחלקת התרבות של צה"ל, 1948 (אוסף אליהו הכהן)

יואב תלמי (ויקיפדיה)
ובכל זאת, המנגינה המלהיבה של 'כיתתנו בלילה צועדת' הפכה, ולמשך שנים ארוכות, לאות שעמו נפתחו שידורי הבוקר של גלי צה"ל. 

בשנת 1963 נערכה תחרות לחיבור שיר לכת רשמי לצה"ל (מנגינה ללא מילים). בתחרות זכה יואב תלמי – אז חייל בן 19 ששירת בתזמורת צה"ל והיום מנצח ומלחין נודע  שהלחין את 'צה"ל צועד', שהפך להיות 'מארש צה"ל'. לחנו של תלמי קיבל מעמד של שיר הלכת הרשמי של צה"ל, ומאז ועד שהחלו גלי צה"ל לשדר 24 שעות ביממה נפתחו שידורי התחנה הצבאית לצליליו. עד היום מלווה מארש זה את כל הטקסים הרשמיים, המצעדים והמסדרים החגיגיים בצבא.


ולצליליו המוכרים נסיים גם את רשימתנו זו.